הנערה מטנג'יר

פתח דבר

הייתה לי סבתא בשם מרים, אמה של אסתר אמי. היא הגיעה מטנג'יר בקיץ 1958 כדי להתאחד עם משפחתנו בישראל. היה זה שמונה שנים לאחר שעלינו ארצה ולאחר שעברנו להתגורר בשכונת מחניים שבירושלים. סבתא מרים הייתה שונה מכל הסבתות שהכרתי לפניה. היא דיברה אתנו ספרדית וערבית מוגרבית בערבוביה שהייתה אופיינית רק לה. גם לבושה היה שונה. היא נהגה ללבוש שכבות של בגדים שהסתירו את מבנה גופה הצנום ושהגבילו את תנועותיה. כל היום התבודדה ומיעטה לדבר. היא רק שרה בשקט והתלחשה עם עצמה: שואלת ומשיבה, כועסת ומתרצה, בדו שיח עצמי שלא נגמר אף פעם. הבטתי בה מרחוק בסקרנות ואמרתי, ספק לעצמי ספק לה: "סבתא, יש בך משהו מסתורי ומאגי, אני רוצה להכיר אותך מקרוב."

כבר ביום הראשון כשהתקרבתי אליה ונעמדתי מולה, היא הרעימה עליי בקולה ושאלה: "קה קיירס?" (בספרדית: מה אתה רוצה?) מיד הבנתי שביחסים בינינו היא זו שתקבע את קצב ההתקדמות ואת מידת הקרבה. הרגשתי שיהיה לנו קשה להתחבר, וידעתי שהמפגש המאוחר אתה ומכשול השפה לא יקלו על העניין, אך הייתי נחוש להתקרב אליה כדי שנהיה סבתא ונכד הקשורים זה לזה. רציתי להיות ממש כמו שאר הילדים סביבי, שהזכירו תמיד את הסבתות שלהם בהקשרים שונים.

הבטתי בה מרחוק כשהסתובבה בבית ובחצר. מדי פעם עצרה ליד עציץ, קירבה את פניה לפרחים והריחה. אחר כך התבוננה בהם מקרוב דרך עדשות משקפיה העבות, כאילו רצתה לספור את האבקנים שבתוכם. כשציפור נחתה בקרבתה, הייתה נעמדת ומביטה בה, לוחשת את שמה בספרדית ומחמיאה ליופייה. רק מעורבים חששה מאוד, וכשאלה קראו את קריאותיהם, נהגה לגרשם כשהיא מנופפת בידיה לעברם וצועקת בסלנג ספרדי: "וויה מלעוק!" (לך מכאן, מנוול), ולוחשת דבר מה כהגנה מהשפעתם הרעה.

כשפסעה לה הלוך ושוב, התנדנדה מצד לצד ושרה שירים שאת מילותיהם ואת לחניהם לא קלטתי מעולם. אלה נקטעו רק כשאמא פנתה אליה בשאלה או כשאחת מהן נזכרה באירוע שהתרחש בעברן הרחוק בטנג'יר. או אז הייתה סבתא עוצרת את הליכתה ומרכינה את ראשה. פניה היו מתכסות בעצבות גדולה וכתפיה היו נעות מצד לצד בתנועה בלתי פוסקת. היא קוננה על גורלה המר וביקשה מאלוהים שירחם על נשמתו של יששכר בעלה, שפטר את עצמו מן העולם כה מוקדם והשאיר אותה להתמודד לבדה עם תהפוכות החיים. פעמים רבות הייתי עד לזיכרונות שהעלו השתיים. לרוב היה זה בשעה שאמי עמדה במטבח ובישלה, ואילו סבתא עמדה לצידה. הייתי מביט בסבתא שדיברה בהתרגשות רבה, ופניה היו מתקדרים כעננים כהים, כאילו גשם כבד עומד לרדת. אך גשם לא ירד, רק דמעות כבדות זלגו מעיניה והרטיבו את משקפיה, עד כי נאלצה להסירם. אז טמנה את פניה בידיה ופלטה: "esto es lo que dios ha dado" (זה מה שאלוהים נתן). אחר כך ניגבה את משקפיה בקפל החצאית ופלטה אנחה עמוקה, שהייתה תמצית הצער של הזיכרונות שנשאה אתה. אמי כתמיד ניסתה להרגיע אותה בטעימה מן התבשיל שהכינה ובמשפט שהיה מסיים את השיחה: "mama que podriamos hacer?" (אמא, מה יכולנו לעשות?) אחר כך הייתה סבתא מתירה את המטפחת שלראשה, מותחת אותה לאחור ומסיימת בקשר מהודק, כאילו מעגנת מחדש את רוחה שהתפזרה לרגע. היה זה סימן לכך שהסערה חלפה ושאפשר להמשיך הלאה.

בשאר הזמן הייתה סבתא משחקת לבדה. היא התנתקה מהסובב אותה והתענגה במשך שעות על משחק קלפים בשם "בטייה" (מלחמה בספרדית), כשהיא אינה חדלה להמהם לעצמה בלחש. כשזכתה במשחק, חילקה לעצמה פרס: צדפים קטנים, אפורים, שהביאה אתה מטנג'יר. באחת הפעמים כששיחקנו יחד והיא לא הייתה עסוקה בתחבולות איך לגרום לי להפסיד, היא הסבירה לי כי במקום לרשום נקודות ולהזדקק לנייר ולכלי כתיבה, פשוט מחלקים צדף לזוכה, ובסוף המשחק נותר רק לספור כמה צדפים יש לכל צד כדי לדעת מיהו המנצח. הפעם, לשם שינוי, מצאתי היגיון בדבריה. בתחילה המשחקים בינינו גרמו לה הנאה גדולה. היה זה בשלבים הראשונים, שבהם לימדה אותי את רזי המשחק ותמיד הפסדתי. כשהתחלתי לנצח אותה, כעסה, והדבר הביא למריבות בינינו, שבהן תמיד האשימה אותי שאני מרמה אותה. כששאלתי איך יתכן הדבר, ענתה שבצד שלי יש הרבה צדפים ושהם מצטברים במהירות, בעוד שבצד שלה יש רק צדפים בודדים, ולכן אני "רושאש...רושאש" (רמאי בסלנג ספרדי).

"אבל סבתא, אני מנצח אותך כמעט תמיד," ניסיתי להתגונן, בעוד אמי גם היא גוערת בה לחדול מלהכעיס אותי. משהבחינה כי נעלבתי, צחקה, נטלה את שקית הצדפים שנותרו ואמרה: "דוד, אל פינאל, טודוס סון מנטיראס" (בסוף כולם שקרנים) "קח, דוד, הכול בשבילך, אל תכעס!" אמרה, והדבר לא ניחם אותי כלל אלא דווקא הטריד אותי מאוד. כדי להשלים את הנאתה מן המשחק הייתה סבתא שולפת מדי פעם במשך היום מאחת מחצאיותיה קופסת טבק קטנה, שדג כסוף היה מוטבע בחזיתה. לא הבנתי את הקשר בין הדג הכסוף לבין הטבק שבקופסה, ואף תמהתי מדוע היא מכניסה אבקה לאפה, בעוד שאני מתבקש לשמור על האף נקי תמיד. מוזר, חשבתי לעצמי, אך לא העזתי לשאול לפשר הדבר. עם פתיחת הקופסה נישא באוויר ריחו החזק של הטבק, שהיה מגרה את נחיריי וגרם לי לעיתים קרובות להתעטש לקול צחוקה של סבתא.

"מה קרה? לא מצא חן בעיניו?" הייתה שואלת בתמימות מעושה.

"בעיני מי?" השבתי מופתע.

"האף שלך" ענתה ופרצה שוב בצחוק, ואז נטלה קמצוץ טבק באצבעותיה העדינות, שקצותיהן הפכו צהובות עם השנים, קירבה אותו אל נחירי אפה והריחה. אחר כך הייתה פולטת קולות של גרגור והנאה שנשמעו היטב מסביב, ושהעידו כי הטבק עשה את עבודתו.

סבתא מרים לבשה המון חצאיות זו על גבי זו. הן היו בצבעים רבים, אך לכולן היה מכנה משותף אחד: כיסים. סבתא אהבה כיסים והם אהבו אותה. היא נהגה לשמור בהם חפצים שאספה, ואלה שיוו לגופה התחתון מראה רחב ומסורבל, ואין זה פלא: היה זה מחסן צמוד שהלך אתה לכל מקום. כשצעדה, נראתה כספינה כבדה שגלים מטלטלים אותה מצד לצד. גופה העליון היה צנום ודק, זאת בניגוד גמור לחלקה התחתון, שנראה כפעמון רחב וכבד. רק לעיתים ראיתיה בממדיה הטבעיים. היה זה ביום בו כיבסה אמי את החצאיות, כשהיא משאירה רק אחת מהן לגופה של סבתא. כשהבטתי בה, נראתה סבתא כתרנגולת שמרטו את נוצותיה, ממדיה הצטמצמו מאוד וכך גם הרגישה. היא נהגה לשבת בחצר ולהתבונן בחצאיות הצבעוניות שהתנופפו על החבל ברוח כאילו היו אלה דגלי האומות המונפים ברחבת האו״ם. באותו יום התלוננה תמיד כי מזג האוויר קריר, למרות שהיה זה יום קיץ חם ונעים. ידעתי כי ללא כל השכבות על גופה, היא חשה חסרת ביטחון והגנה.

ריבוי החצאיות גרם לאמא ולסבתא לריב תמידי כשהגיע יום הכביסה. אמא מצידה ניסתה לשכנע את סבתא ולהסביר לה כי חצאיות אלה אכן היו טובות לשעתן, והתאימו לטנג'יר בתקופה ההיא, אך עכשיו, כשהשתנו הזמנים, הגיע הזמן להיפרד מהן. סבתא דחתה בתוקף את טענותיה של אמא והכריזה בפניה: "כל עוד אני היא זו שלובשת אותן על גופי, הן לא מכבידות במשקלן על אף אחד."

פעם, כשניסתה אמא להעלים אחת מהחצאיות כדי לדלל את מספרן, מיד התלוננה סבתא כי חסרה לה חצאית אחת כחולה ושאלה היכן היא. דבר זה העיד על כך שהיא זוכרת את כולן.

לכל אחת מהחצאיות היה תפקיד שונה: אחת שימשה כמעין כספת למעט הכסף והתכשיטים שאספה סבתא במסעותיה. אלה היו צרורים תמיד במטפחת ירוקה, שנתפרה מהבד שממנו נתפרה גם החצאית. פעם שאלתי את סבתא: "למה הכסף שמור במטפחת ירוקה בכיס של החצאית הירוקה?"

"כי ככה קשה להבחין במטפחת," השיבה. "ואם היא בלתי נראית, אז גם לא גונבים אותה," סיכמה. זה היה השיעור הראשון בהסוואה שקיבלתי בחיי.

חצאית אחרת שימשה כבית מרקחת וכמעבדה לרקיחת תרופות, והכילה אבקות שונות, שאת טיבן איש לא ידע. הן היו מגולגלות בשקיות נייר חום דהוי לצד בקבוקונים קטנים בעלי מזלף גומי אדום. יותר מכל אני זוכר את צנצנת המשחה, שצבעה היה חום כהה, ושתוקפה פג כנראה בסוף מלחמת העולם השנייה. בכל יום דאגה סבתא ליטול ממנה מעט באצבעה ולתת לעצמה טיפול תרופתי מונע.

אחת מהחצאיות העליונות שימשה כמחסן לעוגיות, שאותן שלפה סבתא ואכלה בהנאה גדולה כשישבה בחוץ. היא אף חילקה מהן לציפורים שנקבצו תמיד סביבה, כשהיא מנהלת דיאלוג איתן: "לֵךְ, שמן, אתה אכלת כבר מספיק, בואי, קטנה, יש לי גם בשבילך." את מנהג אכילת העוגיות בשמש הסבירה פעם בטענה כי השמש והסוכר מחזקים את העצמות, וכהוכחה לכך חשפה את שרירי זרועותיה.

סבתא מרים שהתה במחיצתנו מספר שנים, עד שחורף קשה אחד, כשהשלג נערם בחוץ והיא לא הפסיקה להתלונן בפני כולם: "קה פריו, ווא יא מוריר" (כמה קר, אני הולכת למות), קמה לבסוף והכריזה: "אני לא יכולה יותר עם הקור הזה של ירושלים." מאמצי השכנוע של אמי לא עזרו, גם לא תנור ה"פרידמן" (מפעל ירושלמי לתנורים) הנוסף שרכשה אמא עבורה. היא עברה להתגורר בצפון הארץ אצל בנה יהודה, במושב סג'רה (אילניה) השוכן ליד טבריה. לצערי, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. כמה שנים לאחר מכן נפטרה סבתא באילניה ושם גם נקברה, כשהיא מותירה אחריה שאלות ותהיות על העבר הרחוק והמעט מסתורי שאפף את דמותה תמיד.

זיכרונות הילדות שלי כילד סקרן עם אמי ועם סבתא מרים, שהחלו בקיץ 1958, נשארו חקוקים בזיכרוני וצפו לעיתים במחשבותיי. סבתא נותרה בעיניי חידה בלתי מפוענחת. חלפו עשרות שנים, בגרתי, נישאתי והפכתי לאב ולסב, אך לעיתים מצאתי את עצמי מפליג בזיכרונות ובמחשבות על החיים המשותפים של המשולש הזה: אמא, סבתא ונכד, ועל כל התקופה ההיא שעשיתי במחיצתן בירושלים. זיכרונות אלה היו כמו וילון ערפילי שהסתיר את החוויות שחווינו באותה תקופה, ושנראות לי היום כמו חלום.

ברבות הימים הבשילו מחשבותיי ונשאו אותי אתן הרחק במנהרת הזמן אל טנגי'ר, שם יכולתי לראות את הכול בעיניי וללוות את סבתא מרים ואת אמי אסתר בסיפור חייהן הסבוך והמפותל. יצאתי איתן למסע חוצה יבשות, שהיווה למעשה את הבסיס למשפחתי מצד אמי, שקמה לאחר מכן.

אנסה לספר את מה שלא סיפרו השתיים מעולם. סיפורן ומסען הם תחנות בזמן בין התקופה ההיא בטנג'יר ובמרוקו לבין ישראל, הארץ בה גדלתי ובה אני חי. אני חש כי בלי הסיפור הזה נהייה אנו, הצאצאים שהותירו אחריהן אמי וסבתי, רק תוצאה של כל אותם אירועים שחוו בחייהם. הם יהיו מעין עצים שנשתלו וצמחו מבלי שיכירו את שורשיהם ומבלי שיהיו שותפים לדרך הארוכה והקשה שבה הלכו הוריהם עד שהגיעו לכאן.

הכול עובר וחולף, והוא מותיר אחריו רק זיכרונות, מעין גחלים לוחשות שנותרו ממדורות חיינו. אני מרגיש, יודע ולפעמים גם מאמין שהייתי שם יחד אתן, שראיתי ושחוויתי אתן את הכול, ושחובתי היא לספר את מה שהיה ולהעביר את הסיפור הלאה, גם אם לא הכול קרה באמת.

פרק ראשון

היא שירכה את רגליה במעלה רחוב התאנים, נצמדת לקירות הבתים המסוידים לבן, חשה את קרירותם. הייתה זו שעת צהריים חמה. מסביב, על ענפי העצים, נחו ציפורים ללא תנועה, כיציקות בדיל. כנפיהן היו פרוסות לצדדים, כמו ביקשו לקרר מעט את גופן החם, ומקורן פתוח כדי לנשום מעט אויר צונן בצל העלים הצפופים שסוככו עליהם. השמש טיפסה גבוה עד לכיפתו של המסגד, משם תצלול בעוד כמה שעות אל הים ותטבול בקרירות מימיו עד שתיעלם.

משב רוח קל ליטף את לחייה והביא מעט קרירות אל מצחה החם של מרים, או של סניורה מרים, כפי שכינו אותה אנשי המקום.

בעודה צועדת לאיטה במורד הרחוב התלול, עלו באפה ריחות התבשילים של ארוחות הצהריים המתבשלות. ריחות אלה השתלטו על ניחוח הפריחה של צמחי הגרניום הרבים, שהיו שתולים בפחי שמן זית שאותם אספו המקומיים. כשאלה התרוקנו לאחר השימוש שנעשה בהם, הם הפכו בעזרת מברשת וצבע כחול עז לעציצי פרחים, שהונחו על גדרות האבן ובמרפסות של העיר - סימן ההיכר של האזור כולו.

טנג'יר או טאנז'ה (בברברית) שבה נולדה מרים, הייתה עיר שאוכלוסייתה ערבית מוסלמית. ביניהם היו גם ספרדים ומעט יהודים שנקבצו ובאו לכאן, אל רצועת המים הצרה בכניסה המערבית למצר גיברלטר, מקום המפגש בין הים התיכון לבין האוקיינוס האטלנטי.

לכאן הגיעו אבותיה לאחר גירוש ספרד.

היא צעדה וחלפה על פני פתחי הבתים, שאותם הכירה מאז ילדותה, ועצמה קלות את עיניה, כשהיא מתמכרת לריחות התבשילים שנישאו באוויר. מרים ידעה כי היא מתקרבת לביתה של פלורה, זאת על פי ריחו העז והחריף של הפלפל הסודני, שבו השתמשה פלורה, ושהיה אהוב ומקובל במטבח המקומי. מספרים שהמקומיים נהגו להעניש את ילדיהם על ידי הכנסת חתיכת פלפל סודני חריף לפיהם, לאחר שאלה השמיעו קללות או מילים גסות. היה זה עונש ראוי ומחנך, כך חשבה לעצמה.

הרחוב התפתל מעט וחלף על פני ביתה של סילביה המרקשייה (ממרקש), והאוויר התמלא ריחות נעימים של זעפרן שבו תיבלה את מאכליה.

מחשבותיה של מרים נדדו. היא חשה כי הליכתה נעשית כבדה מיום ליום. סיורה היומי הקבוע בשוק ובמזח הדייגים היה מעייף ונתן בה את אותותיו, אך היא ידעה היטב כי השוק הוא כל חייה, וכי ממנו היא אוספת בתחבולות רבות את פרנסתה כדי שתוכל לגדל את ילדיה. על בעלה יששכר לא תוכל לסמוך, זאת הבינה מזמן.

סבתא מרים הייתה אישה נאה, יש שאף יגידו יפה. קומתה הייתה ממוצעת ופניה חיוורות ומאורכות. עורה, שאותו ירשה גם אמי, היה קטיפתי, ועיניה היו חומות־ירוקות והשתנו בצבען לפי כמות האור שמסביב.

אומרים שעיניים מספרות הכול, ואכן העצב והתלאות שעברה ניכרו בעיניה היטב. אלה פיסלו את פניה ושיוו להם מראה של גבירה, כמו באותן תמונות עָבָר שהיו תלויות בטירות עתיקות. את שיערה לא ראיתי מעולם, כי הוא היה חבוי תמיד מתחת למטפחת ראש אפורה, רקומה בפרחי שדה, שגדילים ארוכים קישטו את שוליה. את המטפחת נתנה לה אמה כשהייתה נערה צעירה, וממנה לא נפרדה לעולם. היא נאחזה בה כבקשר יחיד ומוחשי עם זיכרונות העבר. היא הייתה מניחה את המטפחת על ראשה, מעבירה את שוליה המיותרים לאחור ומהדקת אותה לראשה בקשר מסורתי, שאותו התירה לפעמים בנגיעה קלה כדי להדק אותו שוב. כשסיימה, החליקה בידה על המטפחת והזדקפה בחשיבות מרובה.

אהבתה לשוק ולמזח הדייגים הוטבעה בה מאז היותה ילדה קטנה. היא נצמדה לאמה, שהגיעה לכאן לעיתים קרובות עם חפיסת קלפים ישנה ומסתורית, ופתחה לסוחרים את מזלם ואת עתידם תמורת כמה מטבעות. היא למדה זאת מ-gitana (צוענייה), שאתה הרבתה להתרועע בימים ההם, ושממנה קיבלה את הקלפים כמתנת פרידה, כשזאת עזבה את טנג'יר ושבה לספרד.

כמו אז, כך גם עכשיו, בכל בוקר כשהגיעה למזח, הייתה עדה להמולת הדייגים המספרים את חוויות הדייג של ליל אמש. הם היו מקניטים זה את זה בצעקות ובקללות גסות, והיו מתלוננים על השלל הקטן, על הספינות שמתיישנות ועל אחותו הזונה של פדרו. כל זה נעשה ברוח טובה ובהווי המיוחד שפיתחו ביניהם הדייגים במשך השנים. כל בוקר כשהגיעה, התיישבה על ארגז שרשתות דייג היו פרוסות סביבו. אלה הסתירו אותה וכך יכלה להקשיב לדייגים בעת שיחתם. בשיחות אלה שמעה על כל המתרחש ועל מצבו של כל אחד ואחד מהם, וידעה לנצל זאת בשעת הצורך. לעיתים, בשיחות שקיימה איתם, הופתעו אלה מהבקיאות הרבה שגילתה לגבי הנעשה במזח ובחייהם הפרטיים. לאחר מנוחה קצרה פנתה תמיד אל השוק, שהיה המשכם הישיר של המזח והנמל, ופסעה במסלולה היום יומי והקבוע שלו הייתה רגילה.

צעקות הסוחרים והרוכלים המכריזים על מרכולתם ובליל השפות שנשמעו מכל עבר, תרמו להמולה הכללית. האוויר היה מלא ריחות נעימים של תבליני כמון, כורכום, פלפל וזעפרן, שהיו מסודרים כמגדלים זקורים, ומעליהם ריחף ריחם המתוק והעדין של מי הוורדים. מסביבם היו מסודרות שורות מדורגות של ירקות טריים שזה עתה נשטפו, ואגלי המים שעליהם נצצו בשמש כיהלומים קטנים. לידם, בשלל צבעים וריחות, הונחו פירות מסודרים בערימות, גבינות נודפות ריח זעתר ושמן זית וכן ריבות תפוזים וחצילים קטנים מסוכרים, ספוגי קינמון וציפורן האופייניים למקום.

למרות השפע הגדול של מצרכים וסחורות, וחרף המולת האנשים בשוק, חיו תושבי המקום בעוני יחסי. עוני זה נבע ממוצאם של אנשי השוק כבנים למשפחות מרובות ילדים וכן מן הקושי במציאת עבודה. גם כאשר זו כבר נמצאה, שכרה הזעום לא הספיק אף פעם. רק משפחות הסוחרים הגדולות ובעלי הבתים להשכרה חיו כאן עם משפחותיהם בעושר גדול ובבתים מפוארים שנבנו על החוף הצופה אל גיברלטר. משפחות אלה ריכזו בידיהן את כל הכוח, ושלטו למעשה בכל חיי המסחר של העיר.

לשאר התושבים היה זה מאבק יום יומי על פרנסתם. רובם עבדו כבעלי מקצוע נותני שירותים, ומיעוטם - כצורפים, כאומנים וכבעלי מלאכה שונים.

היא הכירה את הוריהם ואת מרביתם עוד כילדים שהסתובבו בדוכנים ליד אבותיהם, ועתה כבעלי הדוכנים. היו כאן דורות של סוחרים שעסקיהם עברו מאב לבן. כולם חלקו כבוד לסניורה מרים, כבוד שנבע מאישיותה המיוחדת ומכוחה המאגי אותו למדו לדעת ולהכיר בהזדמנויות שונות.

היא הייתה חלק בלתי נפרד מהשוק ומדייגי המזח. על אף שלא הייתה בעצמה סוחרת בעלת דוכן, הם קיבלו אותה כאחת מהם. היא דיברה איתם ואל ליבם, ובעיקר הקשיבה להם, והם אהבו אותה על כך. הם חלקו אתה את רגעיהם השמחים והעצובים, וזכו לתמיכתה במשברים שעברו עליהם. במקרים רבים שאלו לדעתה והקשיבו לעצות שנתנה להם. היא הכירה את נשותיהם, את משפחותיהם ואת שמות ילדיהם, וביקרה והתארחה בביתם בהזדמנויות שונות. היותה בקיאה בענייניהם אפשרה לה לנצל זאת לעיתים לתועלתה האישית כחלק מפרנסתה.

בטנג'יר נהגו האנשים לדבר ולהתייעץ זה עם זה כמעט בכל עניין. היותם חברי קהילה קטנה יחסית והיכרותם המוקדמת זה את זה - תרמו לכך רבות.

באירועים שהתקיימו נהגו רבים מהם להזמין את סניורה מרים ודאגו להושיבה במקום ראוי ומכובד, שהיה תמיד קרוב למשפחות המעורבות. באירועים רבים נטלה גם חלק נכבד בתכנון, ובפגישות המקדימות שנערכו בין הצדדים נתבקשה על ידי המשפחות להביע את דעתה ולהוות לשון מאזניים בהסכמים ובסידורים הנוגעים לאירועים אלה. כשנתגלעו מחלוקות בין הצדדים - היא שימשה כבוררת מוסכמת וכמגשרת.

בסיומו של משא ומתן מוצלח, נתן בידה כל אחד מן הצדדים צרור קשור במטפחת, ששטרות ריאל (המטבע המקומי) מגולגלים בו, כתשלום וכביטוי תודה על עזרתה ועל מאמציה. לעיתים אחד הצדדים, שהיה ממעמד נמוך יותר, שילם לה כסף מראש כדי להחניף לה, וכדי שהסניורה לא תיטה יתר על המידה לצדו של הצד החזק. מתן עצות רפואיות, אירועי חינה, חתונות, וכן להבדיל גם ימי אבל ואסונות, שימשו כמקור פרנסתה. באירועים חברתיים אלה ידעה לערב את עצמה במתרחש ובכך לזכות בתגמול. סוחרי השוק נהגו לתגמל אותה בסחורות ובמצרכים שלקחה לביתה ללא תשלום. הדייגים שילמו בדגים טריים ככל שחפצה, ולעיתים, כשהשלל היה מבורך, אף הוסיפו שטרות כסף. לכן הקפידה הסניורה לפקוד את השוק ואת המזח מדי יום, כדי שהקשר המיוחד שבנתה במשך השנים עם האנשים יישאר קרוב ואישי.

עיקר פרנסתה בא לה כמגשרת בסכסוכים בין בני זוג ששילמו לה בעין יפה. לעיתים רבות שילמו גם הורי הזוג בסתר סכום נוסף לאות הערכה על פועלה, לאחר שהשכינה שלום בין בני הזוג.

באחד הימים צעדה ברחובות השוק, כשמדי פעם היא עוצרת כדי לטעום מן הפירות ומהממתקים שאהבה. כשחלפה על פני הדוכנים - נהגה לפרוס את ידה בתנועת נשיקה כאות חיבה אל הרוכל או אל הרוכלת העסוקים. מנהג זה היה מקובל על אנשי המקום.

"Buenos dias, (בוקר טוב) סניורה מרים," קידמה את פניה בקול מתחנף אלגרה השמנה, בעלת דוכן הביצים. בחיוך שהיה מרוח על פניה, היא החמיאה לה על המטפחת הפרחונית שלראשה: "כל כך הרבה שנים ועדיין נראית כמו חדשה." בכך רמזה אלגרה כי הסניורה אינה מחליפה את מטפחתה לעולם. הפגיעה של אלגרה הייתה מדויקת וכואבת, ותגובתה של סניורה לא איחרה לבוא: "קייטה מלעוקה!" (שתקי, מנוולת, בסלנג ספרדי/ערבי) הרעימה לעומתה הסניורה והוסיפה: "את יודעת, כשמסתכלים על הביצים סביבך מבינים מי התרנגולת השמנה שהטילה אותם." כך אמרה וחלפה על פניה של אלגרה כשהיא נוטלת ביצה ומטיחה אותה בזעם אל רצפת השוק. "תסתכלי, אלגרה, תסתכלי טוב על הביצה הזאת!" אמרה הסניורה והמשיכה בדרכה בלי להסביר למה היא מתכוונת.

עוד באותו ערב, בעת נעילת השוק, נפלה אלגרה ושברה את ידה כשהחליקה על בלילת ביצה ליד הדוכן שבו עבדה. היא נזכרה כי זו הביצה שהטיחה הסניורה לרצפה כמה שעות קודם לכן. מאז, בכל פעם שנפגשו, רק הנידה אלגרה בראשה לשלום ושאלה לשלומה של הסניורה, מכירה בכוחותיה המאגיים של האישה, וכשזו חלפה על פניה לעיתים, חשה באופן מפתיע כאב קל חולף בידה - היד שנשברה אז.