אנשים אחרונים

גן מאיר

5.00 בבוקר.

בגן מסתובב איש מוזר. הוא מקיים את שמחת החיים שלו בתוך ההריסות. בשבילו התחושה היא של איבר בגוף ללא רוח וחומר. חייו פחמיים. הוא מגלגל מאחוריו מזוודה ובידו הוא מחזיק כרטיס טיסה. כבר שנים ככה. הבוקר הוא אמר לי, אם אני יאחר את הטיסה אני יעשה לך קסם. שאלתי אותו אם הוא יכול לעשות לי קסם עכשיו, כי יש לי מלא סידורים על הראש ואני חייב לזוז. הוא אמר לי אבל אני לא בטוח שזה יצליח, איזה קסם אתה רוצה שאני יעשה לך הוא שאל. ביקשתי שיעשה לי קסם ויהפוך אותי לבן ארבעים. הוא עשה לי קסם והפך אותי לבן ארבעים.

קפה נונה

4.20 בבוקר.

בחוץ הגשם יורד עצוב ועדין. אני אומר לה לפני תשעים וארבע שנים בחולותייך, קרוב לרחוב נחמני, אבא שלי נולד. הצל שלו הלך על חומותייך. הוא היה איש של עיר ואספלט. הנה אני אומר לך, אני נשבע שאני אמות בתוכך, המוות הוא סוף החיים, לא סופם של יחסים. אני נשבע בכל היקר לי שאני אוהב אותך. היא נעה בחוסר נוחיות, היא הסתכלה בי ואמרה, הסקרנות שלך מלאכותית, מלים לבדן מעבירות יד קלה על הנפש. היא לגמה מהכוסית וגלגלה את המשקה בפיה. היא אמרה, כשנמות כולנו נרצה שאלוהים יגע בנו. היא שוב לגמה. לפני עשרות שנים נשרפה לה השמלה. אני אומר, אם לא נתרגל אתך את חיי האהבה על היבשה כן אצלך קרוב נישאר אוהבים אותך כל החיים באוויר. היא הסתכלה בי כמו על נער שרוצה לצאת אל הנעורים האבודים ולחיות אותם שוב. היא כוכב. כוכב הוא דממה של זמן. בתוכה, משוררים עניים יושבים עדיין בעליות גג טחובות וכותבים מדם ליבם. אני אומר לה, בתוך גופך אף פעם אני לא זקן מדי להיפטר מאשליות. פנייך בשבילי הם היחסים בין החיים לבין הזמן. כשאת אומרת את האמת שלך את אומרת את האמת שלי. העיניים שלה מאירות. היא לגמה שוב. היא הסתכלה בי כמו בכתב פנינים ואמרה, מילים מייצרות מציאות. אני אומר, נשיקות הירח כלואות בך בנרתיק עור ישן, בחושך את לוחשת לי באוזן בעברית אלתרמנית על אהבה מאוחרת. את תמיד מסמיקה אבל מסתירה את הפנים. היית פה עוד לפני שהזמן היה קיים. שום דבר בך לא אותו דבר. כשאני מתפלל אלייך בתוכך אני לא מתפלל אני מתחנן. את המשענת שלי אל ליבת העולם. היא שוב לגמה. עיניה הפכו מעורפלות וחסרות כוח. אני רק משתף, אני לוחש. היא אומרת, השקיפות והשיתוף הם הבסיס למשטר חדש של שליטה. שתקתי לרגע. את מעוררת בי יצרים אפלים ותשוקות בלתי מודעות, אני לוחש לה, ההתאהבויות בתוכך חטופות כמו ברק. היא לא מביטה, רק מקשיבה. היא, כמו זלדה, מציפה אותי באפלת כוכבים. אני ממשיך, יש גבול שברירי ביני הרדוף לבינה הנרדפת. שתבוא כבר הרמוניה ונהפוך לקול החדש. היא מחיכת, אני ממשיך, ריח החיוך שלך פולחני וכל פעם הוא נולד אחרי שהוא מת. יש בגופך רוממות שעוצרת את הזמן, את רוחנית ופרוצה, עמוק בתוך הלילה מועקה גדולה מתחרטת בתוך גופך. פתאום היא ליטפה לי את הצוואר וירדה עם קצות האצבע אל שפתיי. הסתכלתי לשמים, הנוף שם שותק. אמרתי הכי קרוב, בלחש, את לבושה בחולצת תחרה שקופה, רושׂאים לך את הפטמות זקורות, בשלוליות אצלך נשקפים ביאליק ושאול טשרניחובסקי, האינטימיות שלך היא כמו מתיקות עצלה, את כמו שטיח אפגאני יפהפה שנטוו לתוכו חלומות רוחניים, את מרפאה בלחשים, בעשבים, בציפורים, ובפסוקי שירה. היא הדליקה סיגריה ונשפה את העשן הצידה. אני מתקרב עוד קצת, בין רגלייך צועדים נובורישים ונובל קווקאזיים, וסליזיים. מתגלגלים בך סיפורים משפחתיים עתירי תעצומות נפש על אהבה גאולה ופיכחון, בבתי הקפה שלך אני יכול לשבת עם תהיות פילוסופיות למשך חיים שלמים, שם בתוכם מדקלמים מונולוגים פילוסופיים ומנדבים הבחנות נפלאות על טבע האדם, דמויות מוכרות בתרבות מסתובבות בך הנה והנה, על הפנים שלך מודבקת תחושה של חירות במעשה הכתיבה. אולי אני מעייף אותך, אולי כולם אומרים לה את אותם דברים. כולם רוצים שיר על בחורה שנפרדה מהחבר שלה. אני ממשיך ומנסה לבנות את הרגעים, אני נשבע באלוהים שאני לא אנטוש אותך לעולם. נכון, נטישה היא חלק בלתי נפרד מאהבה טוטאלית. אבל אני לא נוטש, מה תעשי לי, תתני אגרוף לפרצוף? היא חייכה וליטפה את עורפה כמו מכשפה שהולכת לעשות מעשה מכשפי. בסדר, הנה אני מסיים, המציאות לא ידידותית לאנשים מוסריים. היא נשקה לי נשיקה עדינה על הלחי ואמרה, האהבה היא לא בשביל לקחת היא בשביל לשאת. מלותיו של שמואל יוסף עגנון, "עיר שכזו אחי ורעי לא ראיתם אפילו בחלום. מהלכים אתם ברחובותיה ואין אתם יודעים על מה להשתומם תחילה ועל מה להשתומם בסוף".

רחוב הירקון

4.40 בבוקר.

מתחת לפנס רחוב עומד איש. לבד. הוא מקשיב לציפורים. הקונטורים של החיים מצוירים לו בקו קשה ולא סלחני. הוא חי בעולם של צבעים בלתי ידועים. נראות בו שנות שתיקה ארוכות. הוא צועד במרכזו של רומן על מסעות חובקי עולם. הוא הולך לפני האנושות ובודק שטחים חדשים. עברתי וראיתי שהוא מעיין בספר ישן שמצא על איזה ספסל. משהו על היסטוריה. הוא רכן. אולי המילים לא מספיק ברורות או לא מספיק מאירות. פניו רוויות נחת ושלמות כמו מי שמעיין במסמך הגותי יוצא דופן. ביקשתי להפריע לו לרגע ושאלתי מה הוא קורא. הוא הביט בי וחייך חיוך גדול. הוא אמר לי כל קבצן הוא גלגול של חיים, פַּרְעֹה לא היה בן אדם הוא היה מלך מאבן והצביע על תמונה בספר. הסתכלתי על התמונה והיא נראתה כמו מומיה שעשויה מאבן כבדה. אמרתי לו, עד כמה שאני יודע פַּרְעֹה היה מלך חי וקיים. הוא לא ענה. הוא סימן עם הפנים שאין לי מושג על מה אני מדבר. הוא הצביע שוב על התמונה וקצת הרים את הקול. אתה לא רואה בעיניים שלך מה שאני רואה. אתה לא היית שם. ואתה, אני שואל, היית? אחרי רגע הוא אמר, אני לא צריך להיות בשום מקום. אבל אתה פה ופה זה מקום אני אומר. הוא צחק ואמר, פה זה לא מקום, פה זה הפקר פטרושקה, פה אין אוויר נקי בשביל לנשום את החיים כמו שצריך, אף אחד לא צריך לפחד מהמשפטים של אלוהים וכולם פה מפחדים. כאן צריך להיות כמו אבן בדולח שמאירה מכל מקום ואין פה חצי קרן אור לרפואה, אתה צריך לזכור את עצמך תמיד בכל מקום, אנחנו שומעים את האנשים החלשים רק אחרי שהם מתים. פעם פעם אלוהים ברא את המקום הזה ואחרי זמן ברח. לאן הוא ברח, אני שואל. ברח לחוץ לארץ, אולי לקייב. ביקשתי רשות לצלם אותו. הוא עשה לי נו נו עם אצבע לא נקייה ואמר, אבל רק תמונה אחת. אחרי שתקתקתי הוא הסתובב ואמר, לך לעולם שלך אל תפריע לאחרים לחיות.

כיכר האופרה הישנה

5.30 בבוקר.

כולנו חיים חיים רחוקים ואלמוניים. שבת. לאוויר בכיכר יש צבע אפור חבוי. המזרקה בכיכר האופרה משפריצה מים לא נקיים. הדיבור של אברם וזרחיה לא מתנהל בשפה עסקית, הם יושבים כמו אנשים שפקחו את העיניים ופתאום נפלה להם על הראש המאה העשרים ואחת, הם נראים כמו כאלה שהעמיסו על כתפיהם את כל הגורל היהודי, שניהם נראים כמו אנשים שהניצחונות לא נועדו להם. הזקנה שלהם כבר בקצה. אברם וזרחיה יושבים כל שבת בחמש וחצי בבוקר על המעקה של המזרקה בכיכר האופרה ומאכילים את היונים בפירורי פיצה שהם קונים יום לפני ומייבשים אותה שיהיה קל ליונים לעכל. זרחיה הוא המנהל. הוא זוקף את קומתו מעלה, רק עושה מוצ מוצ מוצ. אברם אפילו לא מעלה על הדעת לנסות. אברם זורק את הפירורים רק אחרי שזרחיה זורק. היום זכריה אמר לי, מר גפן אל תראה ככה סתם את יונה, יש שלוש מאות ושמונה עשרה סוגי יוונים ורק שני סוגים אוהבים את הפירור של הפיצה.תדע לך, הוא המשיך, היונה עפה אולי עשרים קילומטר ביום אז בא לה הרעב בבטן, הקוסמים שאתה רואה עם היונים זה לא יונים זה תור. מאיפה אתה יודע? יודע, הוא עונה, מה יש פה לדעת. מר גפן, הנה אני אומר לך בפנים, אומר אברם, זרחיה לא אמר לך אפילו חצי ממה שהוא יודע על היונות, נכון יש פרופסור שמבין בניתוח של עיניים? נכון, אני אומר. אז הוא פרופסור שמבין ביונות. זרחיה אמר לאברם, תעזוב את הבן אדם עם השטויות שלך אולי יש לו סידורים ואתה מבלבל לו במוח כמו מכונת כביסה. אתה צודק אמר אברהם והוציא בקבוק ערק. זרחיה עשה מוץ מוץ.