דמוקרטיה עכשיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דמוקרטיה עכשיו
הוספה למועדפים

דמוקרטיה עכשיו

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אמירתו המפורסמת של וינסטון צ'רצ'יל, ״דמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר, מלבד כל שיטות הממשל האחרות שנוסו מעת לעת״, נהפכה ברבות השנים לקלישאה, אולי משום שעם סיום המאה ה־20 נראה היה שהדמוקרטיה הליברלית אכן הבטיחה את ניצחונה. אולם בפתחה של המאה ה־21 מתברר שאחיזתו של הרעיון הדמוקרטי בישראל ובמדינות אחרות ברחבי העולם הולכת ונחלשת. דמוקרטיה עכשיו – סוגיות ואתגרים במאה ה־21 ,בעריכת מאיה גייר וד״ר דנה בלאנדר, נולד על רקע המציאות הזאת. הספר מבוסס על סדרת שיחות שקיימה פרופ' ליעד מודריק עם חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה״ל. הסדרה, ובעקבותיה ספר זה, מבקשים להציג דיוקן עכשווי של הדמוקרטיה ולבחון את עקרונותיה ואת המכשולים הניצבים לפניה בימים אלו באמצעות מגוון שאלות מפתח, ובהן: מהם רעיונות היסוד של הדמוקרטיה וההצדקות לה? כיצד אפשר להתגונן מפני האיום הפופוליסטי, ואיך יכולות דמוקרטיות להישמר מהסכנות הטמונות במהפכה הדיגיטלית? מהן ההשלכות של התחזקות הממד הפרסונלי בפוליטיקה, ואיך יכולה דמוקרטיה להתקיים בחברה רב־תרבותית? והאם אפשר לחנך לדמוקרטיה? כיאה לספר העוסק בדמוקרטיה, המאמרים בו אינם מציעים תשובות מוחלטות, אלא פורשים בפני הקוראים מפת דרכים לאתגרי השעה שהדמוקרטיה בכלל והדמוקרטיה הישראלית בפרט מתמודדות איתם.

פרק ראשון

פתח דבר:
למה לנו דמוקרטיה עכשיו?
מאיה גייר וד"ר דנה בלאנדר 

מה שאנו עשויים להיות עדים לו אינו רק סיומה של המלחמה הקרה, או תקופה חולפת של אחרי מלחמה, אלא קצהּ של ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה: כלומר, נקודת הקצה של ההתפתחות האידאולוגית של המין האנושי והאוניברסליזציה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית כצורה הסופית של ממשל אנושי.

(פרנסיס פוקויאמה, קץ ההיסטוריה?, 1989 [התרגום שלנו, מ"ג וד"ב])

כשלושה עשורים לאחר שהכריז על ניצחונה של הדמוקרטיה הליברלית במאמרו המפורסם "קץ ההיסטוריה?", הודה פרנסיס פוקויאמה בריאיון עיתונאי כי באותה עת לא העלה על דעתו שדמוקרטיות יכולות לחוות נסיגה, אבל בחלוף הזמן נעשה ברור לו שהן אכן יכולות.

המציאות בראשית המאה ה-21 הבהירה כי הכרזת הניצחון של פוקויאמה הייתה מוקדמת מדי. מדדים בינלאומיים הבוחנים את מידת הדמוקרטיוּת של מדינות מראים כולם שאחיזתו של הרעיון הדמוקרטי במדינות שונות ברחבי העולם הולכת ונחלשת. מדינות רבות מתדרדרות בדירוג מדדי החופש והחירות שלהן, לא רק מדינות שההיסטוריה הדמוקרטית שלהן קצרה, דוגמת פולין והונגריה, אלא גם דמוקרטיות ותיקות, כמו ארצות הברית, והודו, שנחשבה הדמוקרטיה הגדולה בעולם.

חוקרים מצביעים על מגוון גורמים שהובילו לנסיגת הדמוקרטיה והאיצו את היחלשותה: הגלובליזציה והאתגרים הכלכליים והאנושיים הנלווים אליה; התחזקות פוליטיקת הזהויות וצמיחתן של תפיסות רב־תרבותיות; המהפכה הדיגיטלית והתפתחותן של הרשתות החברתיות ושל טכנולוגיות בינה מלאכותית; היחלשות גורמי התיווך המסורתיים, כמו המפלגות, והקושי של דמוקרטיות להתמודד עם מצבי משבר.

נסיגת הדמוקרטיה באה לידי ביטוי בהפיכת דמוקרטיות ליברליות לדמוקרטיות חלולות, המקדשות את עקרון שלטון הרוב ומתעלמות מההיבטים המהותיים של הדמוקרטיה, כמו שוויון זכויות והגנה על מיעוטים. עלייתם של משטרים פופוליסטיים ופופולריות גואה של מנהיגים אוטוריטריים מלמדות גם הן על המשבר שבו שרויה הדמוקרטיה הליברלית. ברבות מהדמוקרטיות ניכר תהליך מקביל של שינוי יסודי בכללי המשחק הדמוקרטיים, ובכלל זה החלשת המוסדות הדמוקרטיים, ובמיוחד הרשות השופטת; הפקעה של סמכויות מידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת על ידי הרשות המבצעת; מתקפה על שומרי הסף — גורמי אכיפת החוק ואמצעי התקשורת, ומתקפה גלויה על זירות הרוח החופשית, כמו גופי חברה אזרחית, אקדמיה, תרבות ואומנות.

לנוכח מציאות זו הרגשנו כי צו השעה הוא לעסוק בדמוקרטיה ולעמוד על יסודותיה ועל חשיבותה, ולפיכך החלטנו להקדיש לנושא זה סדרת הרצאות במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל, בשיתוף חוקרי "המכון הישראלי לדמוקרטיה". בקורס הרדיופוני פגשה פרופ' ליעד מודריק את מיטב חוקרי המכון בניסיון להבין מהי דמוקרטיה ומה מייחד אותה כצורת ממשל; מה מקומם של האזרחים והאזרחיות בדמוקרטיה, וכיצד הם מושפעים מהתהליכים המתרחשים בשנים האחרונות; מהם האתגרים והאיומים העומדים לפתחה בעולם בכלל, ובישראל בפרט, וכיצד אפשר להתמודד עימם.

אסופת מאמרים זו, המבוססת על סדרת ההרצאות המשודרות, מציגה דיוקן עכשווי של הדמוקרטיה ושל אתגריה. השער הראשון מניח את המצע להבנת יסודות הדמוקרטיה. המאמר הפותח, של עמיחי כהן, משרטט את ההיסטוריה של הרעיון הדמוקרטי, עומד על עקרונות היסוד שלה, ומתמודד עם סתירות פנימיות של הדמוקרטיה, כמו הכרעת הרוב והסכנה שבעריצות הרוב, ועם דילמות, כמו בעיית הנציג. לבסוף מונה המאמר את יתרונותיה של הדמוקרטיה, ובראשם היכולת לשמור על זכויות היסוד. במאמר השני מציג עמיחי כהן את מערכת היחסים המורכבת של הדמוקרטיה עם בית המשפט: הוא מנתח את המסגרת החוקתית של הדמוקרטיה, מאפיין את ההבדלים בין כמה סוגי חוקות ומצביע על תפקידם של בתי המשפט לפרש את החוקה. במאמר מתוארים גם המצב הנוהג בישראל, שאין לה חוקה פורמלית, המהפכה החוקתית של 1992 והביקורת עליה.

תמר הרמן דנה במעמדו של האזרח בדמוקרטיה וביחסיו עם המדינה. היא סוקרת את אפיקי ההשתתפות הפוליטית של האזרחים ועומדת על חשיבותו של האמון במערכת היחסים שבין האזרחים למוסדות הדמוקרטיים.

המאמרים בשער השני מציגים את אתגרי הדמוקרטיה בעת הזאת. יובל שני מתאר כיצד מתמודדת מדינה דמוקרטית עם שעת חירום. הוא מצביע על האיום הטמון במצבי חירום, שבהם מאמצות מדינות דמוקרטיות מסגרת חוקתית מיוחדת שבה מרוכז כוח שלטוני רב בידי הרשות המבצעת ואפשר להגביל במידה מסוימת את זכויות הפרט. שני מבהיר מדוע בעיתות משבר דווקא יש חשיבות מיוחדת בהגנה על זכויות האדם ועל קבוצות מוחלשות, ועומד על הבעייתיות הייחודית בישראל, שבה מוכרז מצב חירום מאז כינונה.

המאמר "משבר הדמוקרטיה ועליית הפופוליזם" מאת מרדכי קרמניצר מנתח את אחד האיומים המשמעותיים על הדמוקרטיה בימינו — עליית הפופוליזם. הוא מתאר את מאפייניו ואת הסכנות הטמונות בו לדמוקרטיה, ומציע דרכים להתמודדות עם גל הפופוליזם הגואה הן בדמוקרטיות חדשות, הן בדמוקרטיות מבוססות.

המהפכה הדיגיטלית תוארה בתחילה כשינוי מעורר תקווה, אולם, כפי שמסבירה תהילה שוורץ אלטשולר במאמרה, כיום מתברר שמדובר באחד האתגרים העיקריים שקמו לדמוקרטיה. שוורץ אלטשולר מבהירה כי המונח "מהפכה דיגיטלית" מציין, למעשה, שלוש מהפכות: מהפכת המידע, מהפכת המעקב ומהפכת הבינה המלאכותית. היא עומדת על מאפייניהן השונים ומציעה קריאת כיוון חדשה לאופן שבו על מדינות דמוקרטיות להתנהל לנוכח מהפכות אלו.

גדעון רהט בוחן את אחד השינויים הבסיסיים שחלו בפוליטיקה הדמוקרטית בעשורים האחרונים — המעבר מפוליטיקה מפלגתית לפוליטיקה אישית. הוא מסביר מהו תהליך הפרסונליזציה ומהם הגורמים המאיצים אותו, ומתאר כיצד הוא משפיע על המוסדות הדמוקרטיים בכלל, ועל בית המחוקקים בפרט.

השער השלישי מתמקד באתגרים הייחודיים לדמוקרטיה הישראלית. עידית שפרן גיטלמן דנה באחד התפקידים החשובים של המדינה הדמוקרטית — שמירה על ביטחון האזרחים. היא עומדת על המתח האינהרנטי בין שמירה על הביטחון לבין הגנה על הדמוקרטיה, ודרך בחינה של המקרה הישראלי היא מתארת את ההתנגשות בין ערכים דמוקרטיים שונים כשמדובר בסוגיות ביטחוניות.

ידידיה צ' שטרן מציג את המגמה הרב־תרבותית ואת יחסה למדינת הלאום, ומדגים באמצעות המקרה הישראלי את האתגר הרב־תרבותי העומד לפתחה של מדינת לאום אתנית. הוא מתאר את החזונות המתנגשים של ארבעת השבטים בחברה הישראלית: החילונים, הדתיים־לאומיים, החרדים והערבים, את מקומו של בית המשפט במחלוקת הזאת, ולבסוף מציע שהממלכתיות יכולה להיות כלי להתמודדות עם החברה הישראלית השסועה.

נסרין חדאד חאג' יחיא עוסקת בהרחבה במקרה המיוחד של המיעוט הערבי בישראל, שהוא דוגמה לקושי של מדינות דמוקרטיות להתמודד עם מיעוט לאומי. היא עומדת על הצעדים שיש לנקוט כדי לצמצם את אי־השוויון העמוק בין יהודים לערבים בישראל, וכדי לאפשר למיעוט הערבי את זכות ההגדרה העצמית במדינה המגדירה עצמה יהודית ודמוקרטית.

במאמר האחרון מראה תמי הופמן כיצד תורם חינוך לדמוקרטיה לעיצובם של אזרחים דמוקרטים, ומתארת את האתגרים המיוחדים הניצבים בפני החינוך לדמוקרטיה בישראל, ובהם המתח שבין ההיבט הדמוקרטי האוניברסלי לבין ההיבט הפרטיקולרי של זהות המדינה.

אסופת מאמרים זו מציעה מפת דרכים להבנת הרעיון הדמוקרטי והדילמות הניצבות בפני מדינות דמוקרטיות בימינו. המאמרים שבאסופה מצביעים על תהליכים מרחיקי לכת המתרחשים מאז ראשית המאה ה-21 ומאתגרים את מאפייניה היסודיים של הדמוקרטיה. התמונה העולה ממאמרים אלו היא שדמוקרטיה מבוססת בעיקרה על חוכמה של איזון — בין מוסדות, בין ערכים, בין קבוצות ובין חזונות — ולכן שום מדינה דמוקרטית אינה יכולה לנוח על זרי הדפנה. הדמוקרטיה היא מאבק מתמשך ויום־יומי, ועל כולנו להילחם לטובת הדמוקרטיה כל העת, שכן טובת הדמוקרטיה היא טובתנו.

מאיה גייר היא העורכת הראשית של "האוניברסיטה המשודרת" ומנהלת תוכניות בגלי צה"ל.

ד"ר דנה בלאנדר היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופסיכולוגית קלינית. היא עוסקת בפילוסופיה פוליטית ובפוליטיקה ישראלית.

 

1
יסודות הדמוקרטיה
פרופ' עמיחי כהן

מבוא
בעשור האחרון של המאה ה-20 היה נדמה שהוויכוחים האידאולוגיים הגדולים בדבר שיטת המשטר הראויה — הוכרעו. התמוטטות הגוש הקומוניסטי הובילה להכרה גלובלית בעליונותה של הדמוקרטיה הליברלית — שילוב של בחירות חופשיות עם מערכת ענפה של זכויות אדם. מאז השתנה המצב מעט — שורה של מנהיגים ומדינות מבקשים לאתגר את יסודותיה של הדמוקרטיה, וברחבי העולם הדמוקרטיה הליברלית בנסיגה. אחת הסיבות להיחלשות הדמוקרטיה היא דווקא העובדה שאנו מקבלים חלק מיסודותיה כמובנים מאליהם. מטרתי במאמר זה היא לשוב אל מושכלות ראשונים ולעסוק בכמה מהשאלות היסודיות ביותר של הדמוקרטיה, כמו כיצד התפתחה הדמוקרטיה? מדוע אימצה הדמוקרטיה את מנגנון הבחירות כדי לקבל החלטות? ומהם הכשלים של מנגנוני הכרעת הרוב? הדיון ביסודות אלו, מתוך נקודת מבט אוהדת, גם מספק את התשתית להבנת המנגנונים המגבילים את מנגנון הכרעות הרוב ואת התפתחותה של הדמוקרטיה הליברלית המודרנית.

 

1. כמה מילים על ההיסטוריה של הדמוקרטיה
החירות — התנגדות לעריצות ולשרירות שלטונית — שהיא הבסיס לכל דמוקרטיה, מוצאת את שורשיה הקדומים ביותר במסורת היהודית העתיקה. הסיפור המכונן על יצירת עם ישראל — יציאת מצרים — כל כולו סיפור של שחרור משעבוד עריץ. המסורת המקראית מבטאת התנגדות עזה לכל צורה של היררכיה קבועה של שליטה אנושית, בין השאר, אפשר למצוא בתנ"ך התנגדות לעצם רעיון המלוכה, ולכל הפחות הגבלות ניכרות על סמכויות המלך. אלא שהיהדות העתיקה הניחה כפיפות מסוג אחר — כפיפות לאל, ובסופו של דבר לא הציעה חלופה לשיטת המשטר המלוכנית שהייתה מקובלת בתקופה ההיא.

הדמוקרטיה המודרנית כשיטת משטר התפתחה בעקבות רעיונות שעלו בקצוות הצפוני והדרומי של יבשת אירופה. משנת 500 לפסה"נ נוסדו ביוון וברומא מערכות ממשל המאפשרות למספר ניכר של אזרחים להשתתף השתתפות רחבה למדי בממשל. ביוון התמקדה שיטת ממשל זו בעיר אתונה, המקום שבו גם נטבע, כנראה, המונח "דמוקרטיה", שתרגומו המילולי הוא "שלטון העם". השיטה האתונאית הייתה בנויה על קיומה של "אספת האזרחים", שבה התקבלו רבות מההכרעות החשובות.

באותה התקופה בערך, בעיר רומא, התפתחה שיטת משטר שנקראה "רפובליקה", ובתרגום חופשי — "דבר השייך לעם". מעבר להשתתפות הנרחבת של הציבור בקבלת ההחלטות, הייתה לרפובליקה הרומאית תכונה נוספת: ריבוי מוסדות המאזנים זה את זה. כך, למשל, היו לרפובליקה שני "קונסולים", שנבחרו לתקופה קצובה, וחלקו ביניהם את סמכויות הביצוע. הסנאט, מוסד שהחברות בו יוחדה לבני השכבה הגבוהה, פיקח על הקונסולים וקיבל החלטות חשובות. לאזרחים בני "העם הפשוט" ("הפלבאים"), שלא היו זכאים להיבחר למשרות הרמות, היו נציגים בעלי סמכות וטו על הסנאט ("הטריבונים") וסמכות חקיקה באספות העם. מערכת זו, שהתפתחה מכוחות חברתיים שונים שהתחרו ביניהם על הכוח ברפובליקה הרומאית, הצליחה לפעול קרוב ל-500 שנה.

באלף הראשון לסה"נ התפתחה בצפונה של אירופה שיטת משטר שהייתה בנויה על אספות מקומיות של אנשים חופשיים ושווים זה לזה, שבחרו מתוכם נציגים לאספות נרחבות יותר — כלל־שבטיות, ואפילו לאומיות. אספות אלו היו מתאימות במיוחד ליישום באזורים שבהם המבנה החברתי היה מבוסס על חקלאים עצמאיים וחופשיים שגרו במרחקים גדולים איש מרעהו, ולכן יכלו האספות להיערך רק באמצעות נציגים. כך התפתחה שיטת השלטון הייצוגית, שהיא הבסיס לכל דמוקרטיה מודרנית כמעט.

כמובן, את השימוש במונחים "אנשים חופשיים" ו"שוויון" ביחס לחברות הצפון־אירופיות העתיקות יש להבין בהקשר של זמנם. הוויקינגים היו בעלי עבדים, והשתתפות של נשים בשלטון לא עלתה על הדעת כלל באותן חברות. ובכל זאת, רעיונות השוויון והחופש שנטעו הצפון־אירופים הקדומים מלווים את הדמוקרטיה עד היום.

התפתחות חשובה נוספת העומדת בבסיס הדמוקרטיה אירעה בימי הביניים באנגליה. בשנת 1215 חתמו המלך ג'ון וכמה אצילים שאיימו למרוד בו על הסכם, שנודע לאחר מכן בשם "מגנה כרטה ליברטטום" — כתב הזכויות הגדול של החירויות. כמה מהסעיפים הכלולים במסמך זה, כמו הזכות להליך משפטי הוגן והאיסור על שלילת הזכויות, עומדים בבסיס רעיון שלטון החוק עד היום. אולם יותר מסעיפים מסוימים, חשובים לדמוקרטיה העקרונות העומדים בבסיס המסמך — כוחו של השליט מוגבל — הוא צריך להיות מופעל לפי החוק, ועל בסיס עקרונות מוסכמים בין השליט לנשלטים. המסמך קיבל חשיבות היסטורית מיוחדת עם עליית כוחו של הפרלמנט הבריטי במאות ה-16 וה-17. הפרלמנט הבריטי לא היה מוסד "נבחר" במובן המקובל של מונח זה בימינו, שכן חלק ניכר מהנציגים בו נבחרו על ידי מספר קטן מאוד של בוחרים. אך המורשת המרכזית של הפרלמנט הבריטי, כוחו להגביל את השלטון ולשמור על זכויות האזרחים, היא הבסיס לעקרון הפרדת הרשויות — רעיון יסודי בדמוקרטיה של ימינו. שלושת העקרונות הנפרדים האלה: שותפות האזרחים בשלטון, האספה הייצוגית והפרדת הרשויות והגבלת השלטון, התאחדו בפעם הראשונה בדמוקרטיה האמריקאית, שנוסדה בסוף המאה ה-18 ומוסדותיה מתפקדים בלי שינויים דרמטיים עד היום.

נשיא ארצות הברית בעת מלחמת האזרחים, אברהם לינקולן, הגדיר בנאום גטיסברג ב-1863 את הממשל הדמוקרטי האמריקאי: "ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם". אלקסיס דה־טוקוויל, שספרו "הדמוקרטיה באמריקה" מ-1835 הוא אחד המקורות המשפיעים ביותר על התאוריה הדמוקרטית, כתב כי בארצות הברית בני העם שולטים בעולם הפוליטי כמו שאלוהים שולט ביקום. מהם נובע כל הכוח, והם המטרה לקיומו.

ביסוד הדמוקרטיה האמריקאית עומדות שתי אמיתות מוסריות גדולות — השוויון והחירות. גם כמעט 250 שנה לאחר שניסח תומס ג'פרסון את הכרזת העצמאות האמריקאית, מילותיה הן עדיין הביטוי המדויק ביותר של המסר הזה:

מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי־אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה.

להלן אתאר את המנגנונים שבאמצעותם פועלות הדמוקרטיות המודרניות למימוש הרעיון של ריבונות העם.

 

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

דמוקרטיה עכשיו מחברים שונים

פתח דבר:
למה לנו דמוקרטיה עכשיו?
מאיה גייר וד"ר דנה בלאנדר 

מה שאנו עשויים להיות עדים לו אינו רק סיומה של המלחמה הקרה, או תקופה חולפת של אחרי מלחמה, אלא קצהּ של ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה: כלומר, נקודת הקצה של ההתפתחות האידאולוגית של המין האנושי והאוניברסליזציה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית כצורה הסופית של ממשל אנושי.

(פרנסיס פוקויאמה, קץ ההיסטוריה?, 1989 [התרגום שלנו, מ"ג וד"ב])

כשלושה עשורים לאחר שהכריז על ניצחונה של הדמוקרטיה הליברלית במאמרו המפורסם "קץ ההיסטוריה?", הודה פרנסיס פוקויאמה בריאיון עיתונאי כי באותה עת לא העלה על דעתו שדמוקרטיות יכולות לחוות נסיגה, אבל בחלוף הזמן נעשה ברור לו שהן אכן יכולות.

המציאות בראשית המאה ה-21 הבהירה כי הכרזת הניצחון של פוקויאמה הייתה מוקדמת מדי. מדדים בינלאומיים הבוחנים את מידת הדמוקרטיוּת של מדינות מראים כולם שאחיזתו של הרעיון הדמוקרטי במדינות שונות ברחבי העולם הולכת ונחלשת. מדינות רבות מתדרדרות בדירוג מדדי החופש והחירות שלהן, לא רק מדינות שההיסטוריה הדמוקרטית שלהן קצרה, דוגמת פולין והונגריה, אלא גם דמוקרטיות ותיקות, כמו ארצות הברית, והודו, שנחשבה הדמוקרטיה הגדולה בעולם.

חוקרים מצביעים על מגוון גורמים שהובילו לנסיגת הדמוקרטיה והאיצו את היחלשותה: הגלובליזציה והאתגרים הכלכליים והאנושיים הנלווים אליה; התחזקות פוליטיקת הזהויות וצמיחתן של תפיסות רב־תרבותיות; המהפכה הדיגיטלית והתפתחותן של הרשתות החברתיות ושל טכנולוגיות בינה מלאכותית; היחלשות גורמי התיווך המסורתיים, כמו המפלגות, והקושי של דמוקרטיות להתמודד עם מצבי משבר.

נסיגת הדמוקרטיה באה לידי ביטוי בהפיכת דמוקרטיות ליברליות לדמוקרטיות חלולות, המקדשות את עקרון שלטון הרוב ומתעלמות מההיבטים המהותיים של הדמוקרטיה, כמו שוויון זכויות והגנה על מיעוטים. עלייתם של משטרים פופוליסטיים ופופולריות גואה של מנהיגים אוטוריטריים מלמדות גם הן על המשבר שבו שרויה הדמוקרטיה הליברלית. ברבות מהדמוקרטיות ניכר תהליך מקביל של שינוי יסודי בכללי המשחק הדמוקרטיים, ובכלל זה החלשת המוסדות הדמוקרטיים, ובמיוחד הרשות השופטת; הפקעה של סמכויות מידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת על ידי הרשות המבצעת; מתקפה על שומרי הסף — גורמי אכיפת החוק ואמצעי התקשורת, ומתקפה גלויה על זירות הרוח החופשית, כמו גופי חברה אזרחית, אקדמיה, תרבות ואומנות.

לנוכח מציאות זו הרגשנו כי צו השעה הוא לעסוק בדמוקרטיה ולעמוד על יסודותיה ועל חשיבותה, ולפיכך החלטנו להקדיש לנושא זה סדרת הרצאות במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל, בשיתוף חוקרי "המכון הישראלי לדמוקרטיה". בקורס הרדיופוני פגשה פרופ' ליעד מודריק את מיטב חוקרי המכון בניסיון להבין מהי דמוקרטיה ומה מייחד אותה כצורת ממשל; מה מקומם של האזרחים והאזרחיות בדמוקרטיה, וכיצד הם מושפעים מהתהליכים המתרחשים בשנים האחרונות; מהם האתגרים והאיומים העומדים לפתחה בעולם בכלל, ובישראל בפרט, וכיצד אפשר להתמודד עימם.

אסופת מאמרים זו, המבוססת על סדרת ההרצאות המשודרות, מציגה דיוקן עכשווי של הדמוקרטיה ושל אתגריה. השער הראשון מניח את המצע להבנת יסודות הדמוקרטיה. המאמר הפותח, של עמיחי כהן, משרטט את ההיסטוריה של הרעיון הדמוקרטי, עומד על עקרונות היסוד שלה, ומתמודד עם סתירות פנימיות של הדמוקרטיה, כמו הכרעת הרוב והסכנה שבעריצות הרוב, ועם דילמות, כמו בעיית הנציג. לבסוף מונה המאמר את יתרונותיה של הדמוקרטיה, ובראשם היכולת לשמור על זכויות היסוד. במאמר השני מציג עמיחי כהן את מערכת היחסים המורכבת של הדמוקרטיה עם בית המשפט: הוא מנתח את המסגרת החוקתית של הדמוקרטיה, מאפיין את ההבדלים בין כמה סוגי חוקות ומצביע על תפקידם של בתי המשפט לפרש את החוקה. במאמר מתוארים גם המצב הנוהג בישראל, שאין לה חוקה פורמלית, המהפכה החוקתית של 1992 והביקורת עליה.

תמר הרמן דנה במעמדו של האזרח בדמוקרטיה וביחסיו עם המדינה. היא סוקרת את אפיקי ההשתתפות הפוליטית של האזרחים ועומדת על חשיבותו של האמון במערכת היחסים שבין האזרחים למוסדות הדמוקרטיים.

המאמרים בשער השני מציגים את אתגרי הדמוקרטיה בעת הזאת. יובל שני מתאר כיצד מתמודדת מדינה דמוקרטית עם שעת חירום. הוא מצביע על האיום הטמון במצבי חירום, שבהם מאמצות מדינות דמוקרטיות מסגרת חוקתית מיוחדת שבה מרוכז כוח שלטוני רב בידי הרשות המבצעת ואפשר להגביל במידה מסוימת את זכויות הפרט. שני מבהיר מדוע בעיתות משבר דווקא יש חשיבות מיוחדת בהגנה על זכויות האדם ועל קבוצות מוחלשות, ועומד על הבעייתיות הייחודית בישראל, שבה מוכרז מצב חירום מאז כינונה.

המאמר "משבר הדמוקרטיה ועליית הפופוליזם" מאת מרדכי קרמניצר מנתח את אחד האיומים המשמעותיים על הדמוקרטיה בימינו — עליית הפופוליזם. הוא מתאר את מאפייניו ואת הסכנות הטמונות בו לדמוקרטיה, ומציע דרכים להתמודדות עם גל הפופוליזם הגואה הן בדמוקרטיות חדשות, הן בדמוקרטיות מבוססות.

המהפכה הדיגיטלית תוארה בתחילה כשינוי מעורר תקווה, אולם, כפי שמסבירה תהילה שוורץ אלטשולר במאמרה, כיום מתברר שמדובר באחד האתגרים העיקריים שקמו לדמוקרטיה. שוורץ אלטשולר מבהירה כי המונח "מהפכה דיגיטלית" מציין, למעשה, שלוש מהפכות: מהפכת המידע, מהפכת המעקב ומהפכת הבינה המלאכותית. היא עומדת על מאפייניהן השונים ומציעה קריאת כיוון חדשה לאופן שבו על מדינות דמוקרטיות להתנהל לנוכח מהפכות אלו.

גדעון רהט בוחן את אחד השינויים הבסיסיים שחלו בפוליטיקה הדמוקרטית בעשורים האחרונים — המעבר מפוליטיקה מפלגתית לפוליטיקה אישית. הוא מסביר מהו תהליך הפרסונליזציה ומהם הגורמים המאיצים אותו, ומתאר כיצד הוא משפיע על המוסדות הדמוקרטיים בכלל, ועל בית המחוקקים בפרט.

השער השלישי מתמקד באתגרים הייחודיים לדמוקרטיה הישראלית. עידית שפרן גיטלמן דנה באחד התפקידים החשובים של המדינה הדמוקרטית — שמירה על ביטחון האזרחים. היא עומדת על המתח האינהרנטי בין שמירה על הביטחון לבין הגנה על הדמוקרטיה, ודרך בחינה של המקרה הישראלי היא מתארת את ההתנגשות בין ערכים דמוקרטיים שונים כשמדובר בסוגיות ביטחוניות.

ידידיה צ' שטרן מציג את המגמה הרב־תרבותית ואת יחסה למדינת הלאום, ומדגים באמצעות המקרה הישראלי את האתגר הרב־תרבותי העומד לפתחה של מדינת לאום אתנית. הוא מתאר את החזונות המתנגשים של ארבעת השבטים בחברה הישראלית: החילונים, הדתיים־לאומיים, החרדים והערבים, את מקומו של בית המשפט במחלוקת הזאת, ולבסוף מציע שהממלכתיות יכולה להיות כלי להתמודדות עם החברה הישראלית השסועה.

נסרין חדאד חאג' יחיא עוסקת בהרחבה במקרה המיוחד של המיעוט הערבי בישראל, שהוא דוגמה לקושי של מדינות דמוקרטיות להתמודד עם מיעוט לאומי. היא עומדת על הצעדים שיש לנקוט כדי לצמצם את אי־השוויון העמוק בין יהודים לערבים בישראל, וכדי לאפשר למיעוט הערבי את זכות ההגדרה העצמית במדינה המגדירה עצמה יהודית ודמוקרטית.

במאמר האחרון מראה תמי הופמן כיצד תורם חינוך לדמוקרטיה לעיצובם של אזרחים דמוקרטים, ומתארת את האתגרים המיוחדים הניצבים בפני החינוך לדמוקרטיה בישראל, ובהם המתח שבין ההיבט הדמוקרטי האוניברסלי לבין ההיבט הפרטיקולרי של זהות המדינה.

אסופת מאמרים זו מציעה מפת דרכים להבנת הרעיון הדמוקרטי והדילמות הניצבות בפני מדינות דמוקרטיות בימינו. המאמרים שבאסופה מצביעים על תהליכים מרחיקי לכת המתרחשים מאז ראשית המאה ה-21 ומאתגרים את מאפייניה היסודיים של הדמוקרטיה. התמונה העולה ממאמרים אלו היא שדמוקרטיה מבוססת בעיקרה על חוכמה של איזון — בין מוסדות, בין ערכים, בין קבוצות ובין חזונות — ולכן שום מדינה דמוקרטית אינה יכולה לנוח על זרי הדפנה. הדמוקרטיה היא מאבק מתמשך ויום־יומי, ועל כולנו להילחם לטובת הדמוקרטיה כל העת, שכן טובת הדמוקרטיה היא טובתנו.

מאיה גייר היא העורכת הראשית של "האוניברסיטה המשודרת" ומנהלת תוכניות בגלי צה"ל.

ד"ר דנה בלאנדר היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופסיכולוגית קלינית. היא עוסקת בפילוסופיה פוליטית ובפוליטיקה ישראלית.

 

1
יסודות הדמוקרטיה
פרופ' עמיחי כהן

מבוא
בעשור האחרון של המאה ה-20 היה נדמה שהוויכוחים האידאולוגיים הגדולים בדבר שיטת המשטר הראויה — הוכרעו. התמוטטות הגוש הקומוניסטי הובילה להכרה גלובלית בעליונותה של הדמוקרטיה הליברלית — שילוב של בחירות חופשיות עם מערכת ענפה של זכויות אדם. מאז השתנה המצב מעט — שורה של מנהיגים ומדינות מבקשים לאתגר את יסודותיה של הדמוקרטיה, וברחבי העולם הדמוקרטיה הליברלית בנסיגה. אחת הסיבות להיחלשות הדמוקרטיה היא דווקא העובדה שאנו מקבלים חלק מיסודותיה כמובנים מאליהם. מטרתי במאמר זה היא לשוב אל מושכלות ראשונים ולעסוק בכמה מהשאלות היסודיות ביותר של הדמוקרטיה, כמו כיצד התפתחה הדמוקרטיה? מדוע אימצה הדמוקרטיה את מנגנון הבחירות כדי לקבל החלטות? ומהם הכשלים של מנגנוני הכרעת הרוב? הדיון ביסודות אלו, מתוך נקודת מבט אוהדת, גם מספק את התשתית להבנת המנגנונים המגבילים את מנגנון הכרעות הרוב ואת התפתחותה של הדמוקרטיה הליברלית המודרנית.

 

1. כמה מילים על ההיסטוריה של הדמוקרטיה
החירות — התנגדות לעריצות ולשרירות שלטונית — שהיא הבסיס לכל דמוקרטיה, מוצאת את שורשיה הקדומים ביותר במסורת היהודית העתיקה. הסיפור המכונן על יצירת עם ישראל — יציאת מצרים — כל כולו סיפור של שחרור משעבוד עריץ. המסורת המקראית מבטאת התנגדות עזה לכל צורה של היררכיה קבועה של שליטה אנושית, בין השאר, אפשר למצוא בתנ"ך התנגדות לעצם רעיון המלוכה, ולכל הפחות הגבלות ניכרות על סמכויות המלך. אלא שהיהדות העתיקה הניחה כפיפות מסוג אחר — כפיפות לאל, ובסופו של דבר לא הציעה חלופה לשיטת המשטר המלוכנית שהייתה מקובלת בתקופה ההיא.

הדמוקרטיה המודרנית כשיטת משטר התפתחה בעקבות רעיונות שעלו בקצוות הצפוני והדרומי של יבשת אירופה. משנת 500 לפסה"נ נוסדו ביוון וברומא מערכות ממשל המאפשרות למספר ניכר של אזרחים להשתתף השתתפות רחבה למדי בממשל. ביוון התמקדה שיטת ממשל זו בעיר אתונה, המקום שבו גם נטבע, כנראה, המונח "דמוקרטיה", שתרגומו המילולי הוא "שלטון העם". השיטה האתונאית הייתה בנויה על קיומה של "אספת האזרחים", שבה התקבלו רבות מההכרעות החשובות.

באותה התקופה בערך, בעיר רומא, התפתחה שיטת משטר שנקראה "רפובליקה", ובתרגום חופשי — "דבר השייך לעם". מעבר להשתתפות הנרחבת של הציבור בקבלת ההחלטות, הייתה לרפובליקה הרומאית תכונה נוספת: ריבוי מוסדות המאזנים זה את זה. כך, למשל, היו לרפובליקה שני "קונסולים", שנבחרו לתקופה קצובה, וחלקו ביניהם את סמכויות הביצוע. הסנאט, מוסד שהחברות בו יוחדה לבני השכבה הגבוהה, פיקח על הקונסולים וקיבל החלטות חשובות. לאזרחים בני "העם הפשוט" ("הפלבאים"), שלא היו זכאים להיבחר למשרות הרמות, היו נציגים בעלי סמכות וטו על הסנאט ("הטריבונים") וסמכות חקיקה באספות העם. מערכת זו, שהתפתחה מכוחות חברתיים שונים שהתחרו ביניהם על הכוח ברפובליקה הרומאית, הצליחה לפעול קרוב ל-500 שנה.

באלף הראשון לסה"נ התפתחה בצפונה של אירופה שיטת משטר שהייתה בנויה על אספות מקומיות של אנשים חופשיים ושווים זה לזה, שבחרו מתוכם נציגים לאספות נרחבות יותר — כלל־שבטיות, ואפילו לאומיות. אספות אלו היו מתאימות במיוחד ליישום באזורים שבהם המבנה החברתי היה מבוסס על חקלאים עצמאיים וחופשיים שגרו במרחקים גדולים איש מרעהו, ולכן יכלו האספות להיערך רק באמצעות נציגים. כך התפתחה שיטת השלטון הייצוגית, שהיא הבסיס לכל דמוקרטיה מודרנית כמעט.

כמובן, את השימוש במונחים "אנשים חופשיים" ו"שוויון" ביחס לחברות הצפון־אירופיות העתיקות יש להבין בהקשר של זמנם. הוויקינגים היו בעלי עבדים, והשתתפות של נשים בשלטון לא עלתה על הדעת כלל באותן חברות. ובכל זאת, רעיונות השוויון והחופש שנטעו הצפון־אירופים הקדומים מלווים את הדמוקרטיה עד היום.

התפתחות חשובה נוספת העומדת בבסיס הדמוקרטיה אירעה בימי הביניים באנגליה. בשנת 1215 חתמו המלך ג'ון וכמה אצילים שאיימו למרוד בו על הסכם, שנודע לאחר מכן בשם "מגנה כרטה ליברטטום" — כתב הזכויות הגדול של החירויות. כמה מהסעיפים הכלולים במסמך זה, כמו הזכות להליך משפטי הוגן והאיסור על שלילת הזכויות, עומדים בבסיס רעיון שלטון החוק עד היום. אולם יותר מסעיפים מסוימים, חשובים לדמוקרטיה העקרונות העומדים בבסיס המסמך — כוחו של השליט מוגבל — הוא צריך להיות מופעל לפי החוק, ועל בסיס עקרונות מוסכמים בין השליט לנשלטים. המסמך קיבל חשיבות היסטורית מיוחדת עם עליית כוחו של הפרלמנט הבריטי במאות ה-16 וה-17. הפרלמנט הבריטי לא היה מוסד "נבחר" במובן המקובל של מונח זה בימינו, שכן חלק ניכר מהנציגים בו נבחרו על ידי מספר קטן מאוד של בוחרים. אך המורשת המרכזית של הפרלמנט הבריטי, כוחו להגביל את השלטון ולשמור על זכויות האזרחים, היא הבסיס לעקרון הפרדת הרשויות — רעיון יסודי בדמוקרטיה של ימינו. שלושת העקרונות הנפרדים האלה: שותפות האזרחים בשלטון, האספה הייצוגית והפרדת הרשויות והגבלת השלטון, התאחדו בפעם הראשונה בדמוקרטיה האמריקאית, שנוסדה בסוף המאה ה-18 ומוסדותיה מתפקדים בלי שינויים דרמטיים עד היום.

נשיא ארצות הברית בעת מלחמת האזרחים, אברהם לינקולן, הגדיר בנאום גטיסברג ב-1863 את הממשל הדמוקרטי האמריקאי: "ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם". אלקסיס דה־טוקוויל, שספרו "הדמוקרטיה באמריקה" מ-1835 הוא אחד המקורות המשפיעים ביותר על התאוריה הדמוקרטית, כתב כי בארצות הברית בני העם שולטים בעולם הפוליטי כמו שאלוהים שולט ביקום. מהם נובע כל הכוח, והם המטרה לקיומו.

ביסוד הדמוקרטיה האמריקאית עומדות שתי אמיתות מוסריות גדולות — השוויון והחירות. גם כמעט 250 שנה לאחר שניסח תומס ג'פרסון את הכרזת העצמאות האמריקאית, מילותיה הן עדיין הביטוי המדויק ביותר של המסר הזה:

מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי־אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה.

להלן אתאר את המנגנונים שבאמצעותם פועלות הדמוקרטיות המודרניות למימוש הרעיון של ריבונות העם.

 

*המשך הפרק בספר המלא*