אל תיתנו להפרעת הקשב להפריע

פרק 1
ביקורת, האשמה ורגשות אשם

הייתי בת 37 כשנולד בני הצעיר. כולם התפעלו מהתינוק היפה, בעל העיניים הכחולות והשיער הזהוב. ואני התמוגגתי ממזגו הנוח.

כאמא לשני בנים, הייתי בטוחה מאוד בעצמי ובאמהוּת שלי. את טבעו הנוח של התינוק החדש ייחסתי להיותי אמא מנוסה ובטוחה בעצמה.

הפעם הראשונה שהרגשתי סדק בתחושת הביטחון הזאת הייתה כשלקחתי את בני הפעוט לרופא אף־אוזן־גרון, לטפל בדלקות האוזניים התכופות שחלה בהן.

הגעתי רגועה למדי, שכן דלקות אוזניים תכופות היו נפוצות גם אצל שני בניי הגדולים. אבל במהלך הבדיקה שמתי לב שהרופא מתעמק יותר בסימנים הכחולים שהיו לבני על רגליו, מאשר בתלונות על האוזן הכואבת. הוא הִרבה בשאלות על הסימנים הכחולים ולא הרפה גם כשהסברתי שבני נופל לעתים תכופות ונחבל. מהר מאוד הבנתי שהרופא חושד בי שאני אמא מכה.

אני? אמא מכה? הוא רציני?

"נראה לי שאנסה טיפול הומיאופתי," בלעתי את הדמעות כדי להסתיר את הבושה ומיהרתי ללכת.

כמה חבל שאותו רופא לא היה מודע לעובדה שהרבה מהילדים המתמודדים עם הפרעות קשב מתמודדים גם עם קשיי קואורדינציה. כמה חבל שלא הפנה אותי לריפוי בעיסוק, במקום להאשים אותי.

חמש שנים אחר כך נזכרתי באותו רופא. זה קרה כשיצרתי קשר עם היועצת החינוכית בבית הספר, בהמלצת הפסיכולוגית, וביקשתי את עזרתה ברתימת הצוות החינוכי לביצוע ההמלצות שקיבלנו באבחון שסיפרתי עליו קודם לכן.

בחרתי לגשת לאבחון אף על פי שאיש בבית הספר לא העלה על דעתו שיש צורך בכך, או במילים של הצוות: "הוא מתפקד בתחום הנורמה, ואין לו בעיות התנהגות."

אם אגיע אליהם עם התוצאות הכתובות של המבחן הפסיכו־דידקטי, חשבתי, הם לא יתווכחו איתי עוד, ולא תהיה בעיה ליישם את ההמלצות הכתובות.

כמה תמימה הייתי.

היועצת הייתה פתוחה להקשיב, אך לצערי נדרש זמן לרתום את כל המורים. בלית ברירה ביקשתי ישיבה מורחבת עם היועצת, מנהלת בית הספר והמחנכת. צירפתי לפגישה את המרפאה בעיסוק שליוותה את בני והייתה הראשונה שהציעה לי לפנות לאבחון. להפתעתי, הצטרפה לפגישה גם פסיכולוגית בית הספר, מבלי שהכינו אותי מראש לכך.

לאחר שהצגתי את תוצאות האבחון, ביקשתי מכל הנוכחות בפגישה להבין את הקשיים וליישם את ההמלצות.

"אולי את מלחיצה אותו בבית? נשמע שיש לו בעיות רגשיות," התערבה הפסיכולוגית בדיון.

נאלמתי דום ולא הצלחתי לענות מרוב בושה וכעס.

אני? מלחיצה? חוצפנית! מי הזמין אותה בכלל...

"אני מכירה את הילד והמשפחה כבר שנתיים, הדבר האחרון שאפשר להגיד על האם זה מלחיצה. נכון, זה בית הישגי, אבל לא מלחיץ," אמרה המרפאה בעיסוק.

עד היום אינני יודעת איך הייתי נוהגת אלמלא הבאתי אותה איתי.

"נעזור ככל שצריך!" תגובתה של המנהלת עזרה לי לחזור לנשום.

אם חשבתי שההתמודדות הקשה ביותר תהיה מול הצוות החינוכי, גם פה טעיתי.

מאז ומעולם נהגתי לשתף בפתיחות רבה את חברותיי בקשיים שהתמודדתי איתם ושאבתי מהן הרבה כוח. אבל דווקא בתקופה ההיא, כששיתפתי במאמצים שעשיתי, הרגשתי לפעמים שאני לא מצליחה באמת לגרום להן להבין.

"לא הגיע הזמן שתרדי לו מהצוואר? הוא כבר ילד גדול."

"את חייבת לעבוד על עצמך. הבעיה היא שלך."

"ככה הוא בחיים לא יתבגר ולא יתפוס עצמאות."

"אם תעשי הכול בשבילו, הוא לעולם לא ילמד."

אלה היו רק כמה מהמשפטים ששמעתי.

היום אני יודעת שכולן התכוונו לטוב, שבאמת לא היו להן כלים להבין.

אבל אז פירשתי את העצות כביקורת, נעלבתי והרגשתי אמא לא מספיק טובה, שלא לומר גרועה.

לשמחתי, היו לי חברות אחרות שהקשיבו, תמכו וחיזקו, ולא גרמו לי רגשות אשם.

החיפוש המתמיד אחר השלמות הוא גורם המוטיבציה שלי, כבר הבנתי זאת מזמן. הוא שמניע אותי להשקיע ולהתפתח, ללמוד עוד ועוד ולשפר את היכולות המקצועיות שלי.

האם תכונה זו משפיעה על התייחסותי לבני? שאלתי את עצמי פעמים רבות. האם בגלל הצורך בשלמות, שמנהל אותי, איני מקבלת את בני שאינו מושלם? האם אני יורדת לחייו ודורשת ממנו יותר מדי? האם אני מפעילה עליו לחצים מיותרים?

לעולם לא אדע אם הגזמתי בדרישות מבני. אני יכולה רק לסמוך על האינטואיציה האמהית שלי, שהדריכה אותי, וגם לסלוח לעצמי במקרים שבהם טעיתי.

איך התמודדתי עם רגשות האשם שלי

לפני כארבע שנים שיתפתי את חבריי בפייסבוק בכך שחזרתי לנהוג, לאחר שבמשך תקופה ארוכה לא נהגתי בגלל פריצת דיסק. אחד מעמיתיי למקצוע שאל אותי מהי התובנה שלי מהאירוע.

שאלתו, כך אני מבינה היום, הייתה בשבילי הנעה לפעולה וגרמה לי לצאת מהעיסוק בכאב בלבד. כמאמנת, העוסקת בחקר מתמיד של המודעות העצמית שלי, לא יכולתי לשלוף תשובה בנאלית או לנופף בסיסמאות כמו "למדתי להעריך את מה שבאמת חשוב בחיים".

החקר העצמי שלי אִפשר לי למצוא בתוכי את התובנה מהאירוע הבריאותי. בחודשים שלאחר פריצת הדיסק שמעתי אינסוף עצות מאנשים טובים שאכפת להם ממני:

"שלא תעזי להסכים לזריקה בגב!"

"רק זריקה בגב תעזור לך, ולרוב רק אחת לא מספיקה!"

"רק לא ניתוח, זה לרוב לא מצליח!"

"ניתוח יכול להציל אותך! ניסית כירופרקט?"

"רק שיאצו עוזר! התעמלות במים זה הפתרון!"

"התחלת פילאטיס?"

"תנוחי הרבה ותקשיבי לגוף!"

"הכי חשוב זה להפעיל את הגוף!"

ואז הגיע השוס: "אני מקווה שאת לא מתכוונת לחזור לרוץ, זו את שגרמת לעצמך נזק!"

ככל שפגשתי יותר אנשים כך שמעתי עוד ועוד עצות שבלבלו אותי, ורגשות האשם נגעו בנקודות כואבות בתוכי.

מה אומר לכם? זה מעצבן!!!

אף על פי שידעתי שלכולם יש כוונות טובות, נמאס לי לשמוע ולהסביר. מצטערת, כשכואב לי וקשה לי אני מאבדת את הסבלנות. הבלבול ורגשות האשם לא תרמו לי.

אבל בזכות מה שחוויתי, נפל לי האסימון: כדי להתמודד עם ים העצות ואפשרויות הטיפול צריך שאדם אחד בלבד יעזור לי לנהל את תהליך ההחלמה שלי ויקבל החלטות על פי ניסיונו המקצועי. אני צריכה לבחור איש או אשת מקצוע ולסמוך עליהם!

ההמלצה הראשונה של הרופא שטיפל בי הייתה פיזיותרפיה. בחרתי בפיזיותרפיסט בעל ניסיון עשיר, שנסך בי ביטחון במקצועיות שלו וקיבלתי עליו המלצות - והחלטתי שאני סומכת עליו.

מרגע שהחלטתי על מי אני סומכת, הפסקתי להתעצבן ועניתי בסבלנות לכל נותני העצות שרצו בטובתי: "תודה, אתייעץ עם הפיזיותרפיסט שלי."

התובנה הזאת הזכירה לי מחדש איך הרגשתי כאשר בני היה צעיר וחיפשתי דרכים לעזור לו. פעמים רבות הייתי מבולבלת ואובדת עצות, ורגשות האשם היו חלק בלתי נפרד ממני. למה אני לא מצליחה ללמד אותו לכתוב את שמו כמו כל הילדים? למה אני לא יודעת להסביר לו איך לכתוב תשובות לשאלות? ובעיקר, למה בכל פעם שצריך להכין שיעורים, זה נגמר בעצבים ובבכי? מה אני לא עושה כראוי?

מה שהקל עליי להתמודד עם הבלבול היה הבחירה שלי באשת מקצוע אחת שנסכה בי ביטחון. משהו בדרך שבה הפסיכולוגית אמרה את דבריה גרם לי פשוט להאמין בה. הרגשתי שהיא מבינה בדיוק מה אני מרגישה, ללא שיפוטיות.

בזכותה למדתי לא להתווכח עם הרגשות שלי, ואפילו להסכים לקבל אותם, ועם זאת לא לתת לרגשות האשם לנהל אותי.

זוכרים את תמונת הילד שרגליו נתונות בגבס? ואת תמונת טקס חלוקת התארים האקדמיים?

התמונות המנטליות האלה, שנחרתו בזיכרוני, עזרו לי לא להפסיק לחפש פתרונות.

מה רע ברגשות אשם?

שמעתם פעם את המשפט: "כשנולד ילד, נולדת אמא עם רגשות אשם?"

בכל פעם שאני מדברת על רגשות האשם של אמהות לילדים עם הפרעת קשב, יש מי שמזכיר לי שרגשות אשם יש לכל האמהות (אני מודה, פגשתי יותר אמהות עם רגשות אשם מאשר אבות).

ובכל זאת, נדמה לי שאמהות לילדים עם הפרעת קשב חוות את רגשות האשם האלה בעוצמה ובתדירות גבוהות יותר. לדעתי, יש לכך שתי סיבות עיקריות:

1. הגישה הרווחת בתקופתנו, המטילה את האחריות להתנהגותם של הילדים ולרגשותיהם על ההורים. כשמתגלים קושי או בעיה אצל הילד או הילדה, מיד פונים לברר כיצד השפיעו ההורים על כך ומה חלקם במצב.

2. הפרעת הקשב שקופה ואינה נראית לעין כמו נכות פיזית, ולמתבונן מהצד אין דרך לדעת ולהבין מה מקור ההתנהגויות של הילדים. ההתנהגויות הנובעות מהפרעת הקשב אינן ייחודיות רק לה. הילד לא רוצה ללמוד? זה יכול להתפרש כזלזול במערכת החינוך או כתוצאה של קשיים רגשיים. הילדה הופכת כל קונפליקט לדרמה ומתפרצת? זה יכול להתפרש כפינוק, כזלזול ברגשות האחר או כתוצר של חינוך לקוי ואי־הצבת גבולות.

רגשות אשם של הורים, כמו כל רגש אחר, הם טבעיים ונובעים מקונפליקט בין האופן שבו הם מאמינים שעליהם לנהוג כדי למלא כראוי את תפקידם בחיי הילדים, כפי שהם תופסים אותו, לבין האופן שבו הם מתנהגים בפועל.

אמנם רגשות האשם גורמים לנו לרצות להשתפר ולהפיק לקחים, אך כאשר הם מנהלים את ההורות שלנו, מתלווה אליהם התחושה שעלינו לפצות את הילדים על התנהגותנו. התעצלנו לבדוק את הילקוט ופתאום אנחנו מגלים כמה פעמים הילדה לא הכינה שיעורים ולא הראתה לנו הערות שהמורה שלחה? אנחנו מאוכזבים מעצמנו. אנחנו יוצאים מהבית באיחור ומאבדים את הסבלנות? העימותים נמשכים גם בערב? האווירה מתוחה גם כשיוצאים לטיול שאמור להיות כיף? אנחנו כועסים על עצמנו, מצטערים בכל פעם מחדש ורוצים לפצות את הילדים.

לעתים קרובות הפיצוי הוא מתנות או ויתור שלא התכוונו לעשות, למשל באי־הצבת גבולות בנושא שחשוב לנו להציב בו גבול.

ראיתם פעם הורים וילדים מסתובבים בקניון עם המון שקיות ואמרתם לעצמכם שזה נראה מוגזם? מתנות של פינוק יתר הן דוגמה לדרך התמודדות של הורים המתנהלים מתוך רגשות אשם. יש הורים שבגלל רגשות האשם מתקשים להגביל את שעות המסכים. ההורים האלה בעצם נותנים מענה לצורך שלהם להרגיש טוב יותר עם עצמם, ולאו דווקא נותנים מענה לצרכים של ילדיהם. התוצאה היא שהילדים מפרשים את קבלת המתנות ואת הוויתורים כלגיטימציה להמשיך בהתנהגות שההורים רצו להכחיד - ובהמשך אף משתמשים בהתנהגות זו לצורך קבלת מתנות נוספות או ויתורים נוספים.

מתנות וּויתורים הם ממש לא העיקר. העיקר הוא לתת מענה לצרכים של הילדות והילדים, לא להתייאש ולהמשיך לחנך אותם.

ולכך רגשות אשם אינם תורמים.

אין סיבה שתרגישו אשמים

הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ו' ויניקוט טבע את המושג "אמא טובה דיה" (good enough mother), שמשמעותו היא שילד אינו זקוק לאם מושלמת, אלא לאם המגדלת אותו כראוי^.2

המשמעות היא שאדם אינו חייב להשתדל להיות הורה מושלם כדי לגדל את ילדיו כראוי, כשם שאין הוא צריך לצפות מהם להיות מושלמים.

המאמצים להשיג שלמות מפריעים לנו להגיב באופן מידתי על טעויות ועל כישלונות, מקשים עלינו לסלוח ופוגעים במערכת היחסים המשפחתית.

מספיק שנהיה הורים ראויים ונעשה כמיטב יכולתנו לקיים מערכת משפחתית תומכת, המלוּוה בחום ובאהבה ועונה על צורכי כל בני המשפחה.

אתם מלאי רגשות אשם? אתם לא לבד

במסגרת עבודתי נחשפתי לרגשות אשם של הורים, המתוסכלים מכך שאינם מצליחים להשפיע על ילדיהם באופן משמעותי. רובם ככולם היו הורים שעשו כמיטב יכולתם לקיים מערכת משפחתית תומכת המלווה בחום ובאהבה.

מנקודת מבטי, ההורים המתוסכלים ענו על הגדרתו של ויניקוט והיו הורים טובים דיים.

רוב ההורים שאני פוגשת גולשים ברשת וקוראים בלי סוף על פתרונות, שקצתם סותרים זה את זה. אנשים מלאי כוונות טובות בסביבתם לא מפסיקים לתת להם עצות, ואחרים גורמים להם רגשות אשם.

הם, שמתמודדים יומיום עם קשיים שאחרים לא ממש מבינים, שעושים מאמץ אדיר ואין להם פריווילגיה להרים ידיים - דווקא הם זוכים לא פעם לביקורת ולמבטים מאשימים.

"ניסיתם טיפול הומיאופתי? ריטלין זה סם!"

"מה עם טיפול באמנויות? רכיבה טיפולית? תרפיה במים?"

"זה הכול רגשי! הילד צריך טיפול!"

והשוס: "הצבתם גבולות בבית? אתם לא קשוחים מדי? רכים מדי? אולי זה בגלל שאתם כמעט לא בבית."

אני יודעת שכבר ניסיתם המון, ניסיתם בחיזוקים וניסיתם בעונשים. קראתם מאמרים וספרי הדרכה וניסיתם ליישם, וכשלא הצלחתם הרמתם ידיים. ואז הפסקתם להאמין בעצמכם כהורים. חשבתם שאם מה שעשיתם לא עבד, כנראה אין לכם יכולת להשפיע.

מאיפה אני יודעת? מסיבה פשוטה: הייתי שם.

אני זוכרת היטב את הלילות הארוכים ללא שינה, שהיו מלאי דאגות לעתיד, ואת הבקרים שבהם התעוררתי עם כרית רטובה מדמעות.

אני זוכרת היטב את הביקורת שספגתי, שהחמירה את תחושת חוסר האונים שלי.

כהורים, אנו רוצים תמיד את הטוב ביותר עבור ילדינו. כל מעשינו נובעים מכוונות טובות.

לא בטוח שתסכימו עם דרכי, ואני יכולה להבין את זה כי אין דרך אחת נכונה לכולם, ולכל אחד האג'נדה שלו. אבל בואו נסכים, בלי האשמות.

אני מצדי מבטיחה: לעולם לא אפנה כלפיכם אצבע מאשימה ולא אתלה בכם את האחריות לקשיים של הילדים שלכם.

למה?

לא רק מפני שלעולם לא אדע מה באמת קורה אצלכם בבית, ואפילו לא רק כי רגשות האשם יעבירו את המיקוד אליכם, אלא בעיקר כדי שלא תבזבזו אנרגיה יקרה הדרושה לכם לטיפוח ילדיכם ולטיפול בהם.

ובעיקר משום שאחרים עושים לכם את זה מספיק, בלעדיי.

***

כך לא תיתנו לרגשות האשם לנהל אתכם:

1. השקיעו במאזן האנרגיה שלכם והטעינו את עצמכם. מצאו לכם סביבה תומכת שלא תשפוט אתכם. חברים שמקבלים אתכם כפי שאתם, קבוצת תמיכה מקצועית או אפילו קבוצה בפייסבוק של אנשים במצבכם. המשפחה המורחבת מתקשה להבין אתכם ושואבת מכם אנרגיה? אל תבזבזו אנרגיה כדי להילחם על דעתכם. אתם זקוקים לאנרגיה הזאת להתמודדות היומיומית עם התסכולים. כדי למתן את הביקורת, אתם יכולים לומר שאתם מבינים שהם חושבים אחרת ובטוחים שהם רוצים בטובתכם.

2. זכרו תמיד שאתם יכולים להיות רק הורים טובים דיים. אף אחד מאיתנו לא מושלם! התייחסו לעצמכם באותה מידה של סלחנות שבה אתם מצפים מהסביבה להתייחס אליכם ובאותה מידה של סלחנות שבה תרצו שהמורים יתייחסו לילדים שלכם.

3. מצאו דמות שתעורר בכם השראה ואמונה שאפשר להצליח גם עם הפרעת קשב ולקויות למידה. אם אתם לא מכירים באופן אישי אנשים עם הפרעת קשב שהצליחו, תוכלו לקרוא על מפורסמים עם הפרעת קשב. הרשת מלאה בסיפורי הצלחה, בתחומים שונים, של אנשים עם הפרעת קשב או לקויות למידה. למשל, ביל גייטס, וולט דיסני ומייקל פלפס העידו כי יש להם הפרעת קשב, והיום משערים כי גם לאלברט איינשטיין ולתומס אדיסון הייתה הפרעת קשב. אם תקראו עליהם, הם ייתנו לכם תקווה.

4. המחישו לעצמכם את העתיד המיטבי של הילד או הילדה שלכם באופן חזותי. אני, כאמור, דמיינתי את התמונה של טקס קבלת התואר של בני. דמיינו לעצמכם שיש לכם מטה קסמים, שבעזרתו תוכלו להגשים את כל מה שאתם מאחלים לילדים שלכם בסיום הלימודים.

5. שאלו את עצמכם: איך תיראה ההצלחה של ילדיכם בחייהם הבוגרים? איך תיראה מערכת היחסים שלכם איתם? הכינו לעצמכם רשימה שתכלול את כל מה שאתם מאחלים לילדים שלכם. הדמות שמצאתם בסעיף 3 יכולה לעזור לכם לדמיין.

6. עברו על הרשימה שכתבתם לפי הסעיף הקודם. אם מצאתם משפטים שמנוסחים על דרך השלילה (למשל: הילדה לא מזלזלת במבחנים), כתבו אותם מחדש באופן חיובי (הילדה מגלה אחריות ולומדת למבחנים). משפטים שליליים מנציחים את הבעיה והקושי.

7. כשתסיימו את הרשימה, דמיינו איך ייראו סעיפיה מבחינה חזותית. לא מצליחים לראות את זה בעיני רוחכם? אתם יכולים למצוא תמונה כזאת באינטרנט או בעיתונים ולשמור אותה בספריית התמונות שלכם. בכל פעם שתרגישו נפילה אנרגטית, הציצו בתמונה, והיא תזכיר לכם את העתיד המיטבי של הילדה או הילד שלכם. ההצצה תחזק אתכם כך שרגשות האשם לא ירפו את ידיכם בדרך, ותוכלו לעזור לילדיכם לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. אם אתם תרימו ידיים, יש סיכוי סביר שגם הילדים יתייאשו.

הרשימה תעזור לכם להישאר מחויבים לדרך שבה בחרתם ולא לתת למי ששואב מכם אנרגיה לסדוק לכם את הביטחון - מה שיפגע בתחושה שאתם מסוגלים להשפיע.

8. זקוקים למישהו שילווה אתכם? בחרו איש או אשת מקצוע מומחים בתחומם שאתם מרגישים שנוטעים בכם ביטחון, שלא שופטים אתכם, שגורמים לכם להרגיש שהם מבינים מה אתם מרגישים ולא מגבירים אצלכם את רגשות האשם.

מה תרצו לזכור מהפרק?

כתבו לעצמכם דבר אחד שהתחברתם אליו בפרק הזה ותרצו לשמור ולזכור:

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________