לילך וולך
סוֹלְוֵיג
סוֹלְוֵיג אֲרוּרָה,
הָיִית צְרִיכָה לָצֵאת
מֵהַבַּיִת,
וְלִשְׁכַּב עִם כָּל הַשְּׁכוּנָה לִשְׁכַּב
הָיִית צְרִיכָה
לִקְפֹּץ עַל מִזְרַן הַקְּפִיצִים
לַעֲשׂוֹת רִשְׁיוֹן נְהִיגָה
וְלֶאֱכֹל עוּגִיּוֹת לַאֲרוּחַת עֶרֶב
הָיִית צְרִיכָה לָצוּד צְבָאִים בַּשֶּׁלֶג
בִּמְקוֹם זֶה נִשְׁאַרְתְּ לְחַכּוֹת
בַּבַּיִת
לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁנִים עוֹבְרוֹת
לִצְפּוֹת בַּנֵּרוֹת נֶאֱכָלִים
וּבִבְשַׂר הַגּוּף מִתְרַכֵּךְ
תִּרְאִי אוֹתָךְ עַכְשָׁו
בְּשִׂמְלָה מְכֻבֶּסֶת וּמְגֹהֶצֶת כָּל כָּךְ
צִפָּרְנַיִךְ כְּסוּסוֹת
עַד הַבָּשָׂר הַוָּרֹד
וְעַל הַשֶּׁלֶג טִפּוֹת שֶׁל דָּם
וּצְבִיָּה עֲרוּפַת רֹאשׁ
שֶׁלֹּא אַתְּ צַדְתְּ