הליקון 133 - איך קרה שקרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הליקון 133 - איך קרה שקרה

הליקון 133 - איך קרה שקרה

עוד על הספר

  • הוצאה: הליקון
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות

תקציר

גיליון 133

נוקטורנו | לואיז גליק  (מאנגלית: הילה אהרון בריק)

אִמָּא מֵתָה בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר,
אִמָּא שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תָּמוּת.

הַחֹרֶף הָיָה בָּאֲוִיר,
מֶרְחַק חֳדָשִׁים רַבִּים
וְאַף עַל פִּי כֵן בָּאֲוִיר

פְּרִיחַת יָקִינְתּוֹן וְתַפּוּחַ
לִבְלְבָה בַּגָּן מֵאָחוֹר

יָכֹלְנוּ לִשְׁמֹעַ -
מָרִיָּה שָׁרָה שִׁירִים מִצֶּ'כוֹסְלוֹבַקְיָה

כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי -
שִׁירִים מֵהַסּוּג הַזֶּה.

כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי,
בְּלִי אִמָּא, בְּלִי אַבָּא -
נִדְמֶה שֶׁהַמֹּחַ שֶׁלִּי רֵיק כָּל כָּךְ בִּלְעֲדֵיהֶם

נִיחוֹחוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ מֵהָאָרֶץ:
הַכֵּלִים בַּכִּיּוֹר
שְׁטוּפִים אַךְ לֹא מְסֻדָּרִים.

מִתַּחַת לְיָרֵחַ מָלֵא
מָרִיָּה קִפְּלָה אֶת הַכְּבִיסָה:
הַסְּדִינִים הָיוּ
לְמַלְבְּנִים לְבָנִים יְבֵשִׁים שֶׁל אוֹר יָרֵחַ.

כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי, אֲבָל בְּמוּזִיקָה
שְׁמָמָה הִיא שִׂמְחָה.

הָיָה זֶה הָעֲשָׂרָה בְּמַאי
כְּמוֹ הָיָה זֶה הַתִּשְׁעָה, הַשְּׁמוֹנָה.

אִמָּא יָשְׁנָה בְּמִטָּתָהּ,
זְרוֹעוֹתֶיהָ פְּשׁוּטוֹת הָיוּ, רֹאשָׁהּ
נָח מְאֻזָּן בֵּינֵיהֶן.


הגיליון הזה נפתח בשתי שאלות שניסח אורין מוריס: "למה הספרות עוד כאן, ולמה עכשיו". אפשר שמוריס עונה עליהן בשורות שכתב לפניהן, ואפשר שהן מונחות לנגדנו תמיד. אני מניחה לשאלות הללו, בלא סימן שאלה, להתמקם בין העמודים הבאים כמו כתם בל יימחה, כמו סימן על קיר. הרמתם פעם את ראשכם וראיתם סימן על קיר שלא שמתם לב אליו לפני כן? תהיתם מה הוא היה? וירג'יניה וולף הבחינה בו על קיר ביתה, תוך כדי עישון סיגריה. בתחילה חשבה שמדובר בחור של מסמר ישן. אחר כך קבעה: "ברגע שדבר עשוי, אין איש יודע לעולם כיצד קרה הדבר". אפשר לחשוב כך על ספרות כאן ועכשיו, כשם שמתבוננים בסימן על קיר כדי להפסיק מחשבות אחרות. וולף התבוננה בו מרחוק וחשבה על מה שאבד בימי חייה. במחצית השנייה של שנת 2020, בפנים מכוסות ובריחוק כפוי, אנחנו יודעים למנות כמה וכמה אבדות כאלה. "אוי לי, המסתורין של החיים!" כתבה וולף. "חוסר־הדיוק של המחשבה! בורותה של האנושות! על מנת להראות כמה מעטה השליטה שיש לנו בנכסינו - איזה עניין מקרי הם החיים הללו אחרי כל הציוויליזציה שלנו". נדמה שספרות מתנגדת למקריות זו וכולה מלאכת מחשבת של רטוריקה ושל סימון יעדים והשגתם, אבל בעצם סימני השאלה, המסתורין, במרכז עניינה.

נוית בראל

דימוי הכריכה: Panthera Tigris Nisnas, רונה שחר

פרק ראשון

אורין מוריס

אלוהים של השעות הקשות

יש כזה אחד, שהוא האלוהים של השעות הקשות. הייתי פעם בשעות האלו. כורע כמו מוסלמי להתפלל. להתחנן איזו אחת מהאדמה. שאני לא לבד, שהכוכבים איתי בבדידות שאין בה אף אחד. רגעים כאלה מספר תהילים, רגעים של פחד, של חרדת הפחד אף יותר מן הפחד עצמו. והשיגעון תמיד שָמה, מציץ להזדמנות: אולי עכשיו? הרבה זמן שלא חשבתי כאלו מחשבות. מחשבות תהילים על בור ועל חבל, על סער ותהום. השם ישמור. פעם הייתי כמו אזרח בארץ הזאת, תמיד כרויה תחת רגלַי. אבל שנים, שנים שלא ידעתיה. והנה היא פתאום, בַּקצה הטוב. מכּרה משנות הנעורים. אבל אין את מי לשאול לשלומה, כי לה אין פנים, למכּרה. היא בלי פנים. דרכה רואים את ה-void. את ה-emptiness של תוכנית בלי חיים. קווי מתאר. יש דבר מצחיק כזה אצל גוגול בסיפור כמו "האף" למשל, שכל דמות תתואר לעולם על דרך קו המתאר, הצווארון, והמרכז של הדברים הוא הכלום הקומי הזה. אבל כשחיים את זה כחיים ולא כאמנות זה מחייך פחות, הריקוּת. כשבדידות איננה פחד, אמר פעם זך ביושבו על הרגע של השיר. ומה כשאין שיר? זה מעט אדולסצנטי לתהות עם הרגע הזה. בעובי שלנו הנוכחי, מה ריקות. מה פחד. אנחנו מכבידים, אבל ה"לשֵם מה" פתאום מזכיר שזה יכול לבוא תמיד. בכל צורה. בכל משקל. אולי. לא יודע מה כל זה ערב נסיעה, ערב החושך שיבוא, ובא. קחו אותי, רוחות גדולות, קחו אותי אל הדובדבן, אל המחוך, אל הפטמה. קחו אותי אן, קחו אותי אן שתקחו, רוחות גרועות של תתרנות ותפלות. קחו אותי לחגיגה של החשבונות הצוננים, שותֵי המים. אדם אינו יודע ממש איך קרה שחייו. איך קרה שקרה. לא יודע דבר על המעגל, המסילה, התחנה הזאת בשיממון. למה עצרו פה תחנה? למה אבותיו חרקו שיניו בשנתם. אוי, חירוק השיניים והחושך החיצון. הוא כה היטיב לתאר זאת בפצעיו. תן, קפקא, תן בזה קול עכשיו. ספר בדיחה על עגלון בקרח שנעקרו גלגליו. על תחנה שאף מסילה לא מובילה אליה. למה הספרות עוד כאן, ולמה עכשיו. לא אוהב את הקו הזה בכלל. תביא עיפרון אחר.

מאיה בז'רנו

ראשית הקיץ
לדורין מ.

לְאַחַר אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הַטּוֹבָה שֶׁהֵכִינָה ד' יָצָאנוּ לַפַּארְק.

וְרֵאשִׁית הַקַּיִץ הִקִּיפָה אוֹתָנוּ בְּמִפְגַּן הַקְּמִילָה וְהַיֹּבֶשׁ,

עֲנָפִים אֲפֹרִים וְנֻקְשִׁים

עָמְדוּ, כִּסּוּ אֶת הַשְּׁבִילִים הָרְחָבִים הַמִּתְעַקְּלִים

בְּהֶדֶף עַז בְּנוֹכְחוּתָם הַדּוֹקְרָנִית הַבְּרוּרָה.

הַקַּיִץ נִמְצָא כָּאן כֻּלּוֹ, הַיֹּבֶשׁ בַּכֹּל, מִלְּבַד כַּמָּה

עֵצִים זוֹהֲרִים בַּשֶּׁמֶשׁ בְּיָרֹק זְגוּגִיתִי

צֶאֱלוֹן וְאִזְדָּרֶכֶת וְאוּלַי צַפְצָפָה

וְיוֹנִים שְׁמַנְמַנּוֹת מַבְהִיקוֹת בְּיָרֹק סָגֹל וְזָהֹב

וּפַסִּים שְׁחֹרִים כַּעֲנָקִים לְצַוְּארֵיהֶן

לִקְּטוּ וְלִקְּטוּ בִּשְׁקִידָה, פֵּרוּרֵי קַיִץ רִאשׁוֹנִים

מְנִיעוֹת צַוָּארָן אַתֶּם יוֹדְעִים

אֲבָל -

בְּיָשְׁבֵנוּ בַּסַּפְסָל בְּשֶׁקֶט הַפַּארְק הָרֵיק

וּבָרוּחַ הַחַמָּה שֶׁנָּשְׁבָה וְהֵעִיקָה, זִכְרוֹן אֶשְׁתָּקַד

שֶׁל פְּרִיחַת הַקַּחְוָנִים שִׁפְעַת הַמַּרְגָּנִיּוֹת הַסַּבְיוֹנִים וְהָעֲשָׂבִים

עָלָה וּמִלֵּא אוֹתָנוּ בְּשִׂמְחַת הַחֲזָרָה,

שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיָה

וְהַפַּארְק עוֹד יִפְרַח לָנוּ וִיצֻלַּם.

10.6.19

עוד על הספר

  • הוצאה: הליקון
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות
הליקון 133 - איך קרה שקרה כתב עת הליקון

אורין מוריס

אלוהים של השעות הקשות

יש כזה אחד, שהוא האלוהים של השעות הקשות. הייתי פעם בשעות האלו. כורע כמו מוסלמי להתפלל. להתחנן איזו אחת מהאדמה. שאני לא לבד, שהכוכבים איתי בבדידות שאין בה אף אחד. רגעים כאלה מספר תהילים, רגעים של פחד, של חרדת הפחד אף יותר מן הפחד עצמו. והשיגעון תמיד שָמה, מציץ להזדמנות: אולי עכשיו? הרבה זמן שלא חשבתי כאלו מחשבות. מחשבות תהילים על בור ועל חבל, על סער ותהום. השם ישמור. פעם הייתי כמו אזרח בארץ הזאת, תמיד כרויה תחת רגלַי. אבל שנים, שנים שלא ידעתיה. והנה היא פתאום, בַּקצה הטוב. מכּרה משנות הנעורים. אבל אין את מי לשאול לשלומה, כי לה אין פנים, למכּרה. היא בלי פנים. דרכה רואים את ה-void. את ה-emptiness של תוכנית בלי חיים. קווי מתאר. יש דבר מצחיק כזה אצל גוגול בסיפור כמו "האף" למשל, שכל דמות תתואר לעולם על דרך קו המתאר, הצווארון, והמרכז של הדברים הוא הכלום הקומי הזה. אבל כשחיים את זה כחיים ולא כאמנות זה מחייך פחות, הריקוּת. כשבדידות איננה פחד, אמר פעם זך ביושבו על הרגע של השיר. ומה כשאין שיר? זה מעט אדולסצנטי לתהות עם הרגע הזה. בעובי שלנו הנוכחי, מה ריקות. מה פחד. אנחנו מכבידים, אבל ה"לשֵם מה" פתאום מזכיר שזה יכול לבוא תמיד. בכל צורה. בכל משקל. אולי. לא יודע מה כל זה ערב נסיעה, ערב החושך שיבוא, ובא. קחו אותי, רוחות גדולות, קחו אותי אל הדובדבן, אל המחוך, אל הפטמה. קחו אותי אן, קחו אותי אן שתקחו, רוחות גרועות של תתרנות ותפלות. קחו אותי לחגיגה של החשבונות הצוננים, שותֵי המים. אדם אינו יודע ממש איך קרה שחייו. איך קרה שקרה. לא יודע דבר על המעגל, המסילה, התחנה הזאת בשיממון. למה עצרו פה תחנה? למה אבותיו חרקו שיניו בשנתם. אוי, חירוק השיניים והחושך החיצון. הוא כה היטיב לתאר זאת בפצעיו. תן, קפקא, תן בזה קול עכשיו. ספר בדיחה על עגלון בקרח שנעקרו גלגליו. על תחנה שאף מסילה לא מובילה אליה. למה הספרות עוד כאן, ולמה עכשיו. לא אוהב את הקו הזה בכלל. תביא עיפרון אחר.

מאיה בז'רנו

ראשית הקיץ
לדורין מ.

לְאַחַר אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הַטּוֹבָה שֶׁהֵכִינָה ד' יָצָאנוּ לַפַּארְק.

וְרֵאשִׁית הַקַּיִץ הִקִּיפָה אוֹתָנוּ בְּמִפְגַּן הַקְּמִילָה וְהַיֹּבֶשׁ,

עֲנָפִים אֲפֹרִים וְנֻקְשִׁים

עָמְדוּ, כִּסּוּ אֶת הַשְּׁבִילִים הָרְחָבִים הַמִּתְעַקְּלִים

בְּהֶדֶף עַז בְּנוֹכְחוּתָם הַדּוֹקְרָנִית הַבְּרוּרָה.

הַקַּיִץ נִמְצָא כָּאן כֻּלּוֹ, הַיֹּבֶשׁ בַּכֹּל, מִלְּבַד כַּמָּה

עֵצִים זוֹהֲרִים בַּשֶּׁמֶשׁ בְּיָרֹק זְגוּגִיתִי

צֶאֱלוֹן וְאִזְדָּרֶכֶת וְאוּלַי צַפְצָפָה

וְיוֹנִים שְׁמַנְמַנּוֹת מַבְהִיקוֹת בְּיָרֹק סָגֹל וְזָהֹב

וּפַסִּים שְׁחֹרִים כַּעֲנָקִים לְצַוְּארֵיהֶן

לִקְּטוּ וְלִקְּטוּ בִּשְׁקִידָה, פֵּרוּרֵי קַיִץ רִאשׁוֹנִים

מְנִיעוֹת צַוָּארָן אַתֶּם יוֹדְעִים

אֲבָל -

בְּיָשְׁבֵנוּ בַּסַּפְסָל בְּשֶׁקֶט הַפַּארְק הָרֵיק

וּבָרוּחַ הַחַמָּה שֶׁנָּשְׁבָה וְהֵעִיקָה, זִכְרוֹן אֶשְׁתָּקַד

שֶׁל פְּרִיחַת הַקַּחְוָנִים שִׁפְעַת הַמַּרְגָּנִיּוֹת הַסַּבְיוֹנִים וְהָעֲשָׂבִים

עָלָה וּמִלֵּא אוֹתָנוּ בְּשִׂמְחַת הַחֲזָרָה,

שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיָה

וְהַפַּארְק עוֹד יִפְרַח לָנוּ וִיצֻלַּם.

10.6.19