הליקון 133 - איך קרה שקרה

אורין מוריס

אלוהים של השעות הקשות

יש כזה אחד, שהוא האלוהים של השעות הקשות. הייתי פעם בשעות האלו. כורע כמו מוסלמי להתפלל. להתחנן איזו אחת מהאדמה. שאני לא לבד, שהכוכבים איתי בבדידות שאין בה אף אחד. רגעים כאלה מספר תהילים, רגעים של פחד, של חרדת הפחד אף יותר מן הפחד עצמו. והשיגעון תמיד שָמה, מציץ להזדמנות: אולי עכשיו? הרבה זמן שלא חשבתי כאלו מחשבות. מחשבות תהילים על בור ועל חבל, על סער ותהום. השם ישמור. פעם הייתי כמו אזרח בארץ הזאת, תמיד כרויה תחת רגלַי. אבל שנים, שנים שלא ידעתיה. והנה היא פתאום, בַּקצה הטוב. מכּרה משנות הנעורים. אבל אין את מי לשאול לשלומה, כי לה אין פנים, למכּרה. היא בלי פנים. דרכה רואים את ה-void. את ה-emptiness של תוכנית בלי חיים. קווי מתאר. יש דבר מצחיק כזה אצל גוגול בסיפור כמו "האף" למשל, שכל דמות תתואר לעולם על דרך קו המתאר, הצווארון, והמרכז של הדברים הוא הכלום הקומי הזה. אבל כשחיים את זה כחיים ולא כאמנות זה מחייך פחות, הריקוּת. כשבדידות איננה פחד, אמר פעם זך ביושבו על הרגע של השיר. ומה כשאין שיר? זה מעט אדולסצנטי לתהות עם הרגע הזה. בעובי שלנו הנוכחי, מה ריקות. מה פחד. אנחנו מכבידים, אבל ה"לשֵם מה" פתאום מזכיר שזה יכול לבוא תמיד. בכל צורה. בכל משקל. אולי. לא יודע מה כל זה ערב נסיעה, ערב החושך שיבוא, ובא. קחו אותי, רוחות גדולות, קחו אותי אל הדובדבן, אל המחוך, אל הפטמה. קחו אותי אן, קחו אותי אן שתקחו, רוחות גרועות של תתרנות ותפלות. קחו אותי לחגיגה של החשבונות הצוננים, שותֵי המים. אדם אינו יודע ממש איך קרה שחייו. איך קרה שקרה. לא יודע דבר על המעגל, המסילה, התחנה הזאת בשיממון. למה עצרו פה תחנה? למה אבותיו חרקו שיניו בשנתם. אוי, חירוק השיניים והחושך החיצון. הוא כה היטיב לתאר זאת בפצעיו. תן, קפקא, תן בזה קול עכשיו. ספר בדיחה על עגלון בקרח שנעקרו גלגליו. על תחנה שאף מסילה לא מובילה אליה. למה הספרות עוד כאן, ולמה עכשיו. לא אוהב את הקו הזה בכלל. תביא עיפרון אחר.

מאיה בז'רנו

ראשית הקיץ
לדורין מ.

לְאַחַר אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הַטּוֹבָה שֶׁהֵכִינָה ד' יָצָאנוּ לַפַּארְק.

וְרֵאשִׁית הַקַּיִץ הִקִּיפָה אוֹתָנוּ בְּמִפְגַּן הַקְּמִילָה וְהַיֹּבֶשׁ,

עֲנָפִים אֲפֹרִים וְנֻקְשִׁים

עָמְדוּ, כִּסּוּ אֶת הַשְּׁבִילִים הָרְחָבִים הַמִּתְעַקְּלִים

בְּהֶדֶף עַז בְּנוֹכְחוּתָם הַדּוֹקְרָנִית הַבְּרוּרָה.

הַקַּיִץ נִמְצָא כָּאן כֻּלּוֹ, הַיֹּבֶשׁ בַּכֹּל, מִלְּבַד כַּמָּה

עֵצִים זוֹהֲרִים בַּשֶּׁמֶשׁ בְּיָרֹק זְגוּגִיתִי

צֶאֱלוֹן וְאִזְדָּרֶכֶת וְאוּלַי צַפְצָפָה

וְיוֹנִים שְׁמַנְמַנּוֹת מַבְהִיקוֹת בְּיָרֹק סָגֹל וְזָהֹב

וּפַסִּים שְׁחֹרִים כַּעֲנָקִים לְצַוְּארֵיהֶן

לִקְּטוּ וְלִקְּטוּ בִּשְׁקִידָה, פֵּרוּרֵי קַיִץ רִאשׁוֹנִים

מְנִיעוֹת צַוָּארָן אַתֶּם יוֹדְעִים

אֲבָל -

בְּיָשְׁבֵנוּ בַּסַּפְסָל בְּשֶׁקֶט הַפַּארְק הָרֵיק

וּבָרוּחַ הַחַמָּה שֶׁנָּשְׁבָה וְהֵעִיקָה, זִכְרוֹן אֶשְׁתָּקַד

שֶׁל פְּרִיחַת הַקַּחְוָנִים שִׁפְעַת הַמַּרְגָּנִיּוֹת הַסַּבְיוֹנִים וְהָעֲשָׂבִים

עָלָה וּמִלֵּא אוֹתָנוּ בְּשִׂמְחַת הַחֲזָרָה,

שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיָה

וְהַפַּארְק עוֹד יִפְרַח לָנוּ וִיצֻלַּם.

10.6.19