תולדות הספרות העברית החדשה - כרך ג

| פרק 1 |
הספרות הארץ־ישראלית בראשית המאה ה־20

האם יכולה ארץ ישראל לקלוט חברה חדשה ותרבות חדשה? האם תהיה התרבות שתתפתח במרחב הים־תיכוני שונה באופייה מזו שבאירופה? הסופרים היהודים באירופה תהו במשך שנים רבות על בעיית היהדות והיהודים, דנו בסוגיות של התבוללות ושמירת התרבות היהודית והציעו אפשרויות להתפתחותה של ספרות עברית. המעבר התרבותי לארץ ישראל והמתח בין המרכז הארץ־ישראלי לזה שבאירופה בעשורים הראשונים של המאה ה־20 העלו שאלות הקשורות לאופיין של התרבות העברית והספרות העברית. האם צפוי שינוי מרחיק לכת בתרבות שתעוצב בארץ ישראל, או שתהיה דווקא המשכיות? האם שינוי המקום יוביל גם לשינוי התפיסה של "צרת היהודים"? האם הספרות העברית שתיכתב בארץ ישראל תהיה שונה מהותית מזו שנכתבה באירופה? אלו כמה מן השאלות שינחו אותנו בדיוננו בספרות הארץ־ישראלית.

עד שנות העשרים והשלושים של המאה ה־20 היה המרכז התרבותי בארץ ישראל כרוך אחר המרכזים בגולה. על אף שהתרבות היהודית המזרח־אירופית הלכה ודעכה מאז תחילת המאה בשל רדיפות השלטון הסובייטי, ההתבוללות, מלחמות האזרחים, הרעב שאחרי מלחמת העולם הראשונה, ההגירה לארצות הברית והתחזקות המגמות הציוניות, היא הייתה עדיין מוקד של עשייה תרבותית שאי־אפשר בלעדיו. כותבים שישבו בארץ ישראל נשאו את עיניהם אל קוראים שהיו ברובם מקרב יהודי הגולה, ולעתים אף הציגו את הווי היישוב ואת חיי הערבים בארץ ישראל באופן שיתאים ליהודי התפוצות הקוראים על המרחב הארץ־ישראלי בעודם יושבים בגולה. כתבי עת שיצאו בארץ ישראל החתימו מנויים גם באירופה ובארצות הברית, ועורכיהם חיפשו תמיכה כלכלית (בעיקר בארצות הברית) ותרבותית (במזרח אירופה ובגרמניה). עם זאת, על אף התלות הכלכלית והתרבותית בגולה, חלה התפתחות משמעותית של המרכז הארץ־ישראלי בשני העשורים הראשונים של המאה ה־20.

בספרי ההיסטוריה נוטים לראות באנשי העלייה השנייה² קבוצה אידיאולוגית הֵרואית שהגיעה לארץ ישראל ממניעים חלוציים. למעשה הגיעו לארץ גם רבים שהיו להם קשרים כלכליים באירופה,³ בהם בעלי מלאכה שרכשו כרטיסים מסובסדים להפלגה לארץ ישראל. אלא שהחלוצים הם שתיעדו בכתב את ההתרחשויות בארץ. בשונה ממרבית המהגרים הייתה להם תודעה פוליטית עמוקה, הם תפסו עמדות מרכזיות בהנהגת היישוב והשאירו אחריהם מכתבים רבים, עיתונים, יומנים וזכרונות. מספר הספרים שהודפסו בארץ ישראל באותן שנים עלה באופן דרמטי, בעוד מספרם של הספרים העבריים שהודפסו באירופה ירד בשיעור ניכר. זאת ועוד: בדיקה של סוגי הספרים שהודפסו בארץ ישראל מצביעה על עלייה בכמות הספרות היפה, מקורית ומתורגמת, וירידה במספרם של ספרי דת.

עם זאת, גרשון שקד, שעמד על המאפיינים התרבותיים בארץ ישראל בשנות העשרים, מציין כי על אף פעילותם הנמרצת של הכותבים והעורכים, נדמה כי היהודים בארץ ישראל חיפשו סוג אחר של חומרי קריאה עקב ארבעה גורמים עיקריים: (א) מרבית המהגרים שהגיעו לארץ ישראל לא ידעו עברית די הצורך כדי לקרוא ספרות יפה; (ב) הרצון להשתלב במשרות ממשלתיות במסגרת המנדט הבריטי (ששלט בארץ ישראל מאז תום מלחמת העולם הראשונה) הביא להשקעה בקריאת אנגלית על חשבון העברית; (ג) העיסוק בחקלאות תבע חומרי הדרכה ומידע שאינם ספרותיים; (ד) החלוצים החילונים לא גילו עניין בספרות קודש לסוגיה אלא ביקשו ספרות שימושית.⁴

בהדרגה הייתה השפה העברית לשפת החולין שבה התנהלו החיים בארץ ישראל. בעוד יהודי הגולה היו חצויים בין שתי תרבויות, היהודית והאירופית, וקראו בשתי לשונות, בארץ ישראל שימשה השפה העברית הן כשפת השירה והפרוזה הן כשפת הדיבור בחיי היומיום. כך, מעבר לתפקיד התרבותי של כתיבת ספרות עברית נוצר צורך בספרי לימוד בעברית ובספרי הדרכה בתחומי החינוך, החקלאות, הפוליטיקה, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ ישראל. העברית נדרשה אפוא גם לספרות המקצועית, לספרות להמונים ולעיתונות.⁵ אלא ששאלת השפה בעשורים הראשונים של המאה ה־20 הייתה מורכבת. קידום השפה העברית, שהיה מן ההישגים הבולטים של התנועה הציונית בארץ ישראל באותה תקופה, התקיים מתוך מתח בין הרצון להשליטהּ לבין הרב־לשוניות של מהגרים רבים שדיברו שפות שונות והמשיכו לקיים קשרים עם קהילות בגולה.⁶

הבמה הראשונה לספרות שנכתבה בארץ ישראל הייתה בעיתונים. מסורת של עיתונות ושל הוצאת קובצי מַאֲספים התקיימה בארץ כבר בעשורים האחרונים של המאה ה־19. במחצית השנייה של המאה ה־19 זכתה "עיתונות המון" (עיתונות "צהובה" או סנסציונית) לציבור קוראים רחב בעולם המערבי. בסוף המאה ה־19 הופיעה במזרח אירופה, באנגליה ובארצות הברית גם עיתונות המון ביידיש, דגם שהשפיע על עיצובה של עיתונות ההמון העברית בארץ ישראל.⁷ הצבי, עיתונו של אליעזר בן־יהודה, שנוסד ב־1884, היה נקודת ציון חשובה בהתפתחות העיתונות בארץ ישראל.⁸

אליעזר בן־יהודה (1922-1858)

פעל כל חייו להפיכת העברית לשפה מדוברת. היה מייסד הוועד ללשון העברית, מייסד ועורך עיתון הצבי ומחבר מילון בן־יהודה. בשם העט "בן־יהודה" עשה שימוש לראשונה במאמר שכתב ב־1879 תחת הכותרת "שאלה נכבדה", ובו כרך את השפה העברית עם תקומת עַם ישראל בארץ ישראל בטענה שלאום זקוק לשפה משותפת. יליד וילנה, עלה לארץ ישראל ב־1881, התגורר בעיר העתיקה בירושלים ועבד בעיתון העברי חבצלת. בסדרת מאמרים יצא כנגד אנשי היישוב הישן ותקף את ההנהגה ואת התלות בכספי "החלוקה". בתגובה הוא הוחרם והתנכלו לו ולמשפחתו. גם בשדה הספרות היו שחלקו על דעותיו באשר לשפה העברית, בהם אחד העם.

הגיליון הראשון של הצבי, 1884

הפעילות העיתונאית אמנם ביטאה את שאיפותיו ואת רעיונותיו של היישוב החדש בארץ ישראל, אך עדיין לא הייתה בגדר שינוי והכרה בו כמרכז הרוחני החדש. ההכרה בחשיבות יצירתו של מרכז רוחני בארץ ישראל החלה להתבסס רק עם תחילת העלייה השנייה, ובאה לידי ביטוי בהוצאת עיתונים וכתבי עת חדשים. מתחילת המאה ה־20 יצאו לאור בארץ ישראל עיתונים רבים יותר משיעור קוראי העברית בארץ באותה תקופה. כל פלג אידיאולוגי הוציא עיתון משלו, מהם שהופיעו בשתי מהדורות בכל יום. בלטו בהם היומון מוריה (1915-1910), שהחליף את חבצלת (1911-1863) שנועד לאנשי היישוב הישן, הפועל הצעיר (1970-1907) הציוני־סוציאליסטי, שעם כותביו נמנו דוד שמעוני, אז"ר⁹ וש"י עגנון, החֵרות (1917-1909) והאחדות (1915-1910), ביטאונה של מפלגת פועלי ציון, שכתבו בו, בין היתר, דוד בן־גוריון, יעקב זרובבל¹⁰ ויוסף חיים ברנר. בתקופת המנדט הבריטי נמשכה תנופת העיתונות עם הארץ (נוסד ב־1918), דואר היום (1936-1919), דבר (1996-1925), הַבֹּקֶר (1965-1934) והַצֹּפֶה (2008-1937).

דוד שמעוני (שמעונוביץ, 1956-1891)

משורר, סופר ומתרגם. עוד ברוסיה פרסם בכתבי עת עבריים, בהם לוח אחיאסף והַשִּׁלֹּחַ. עלה לארץ ישראל ב־1909, נסע כעבור כשנה ללימודים גבוהים בגרמניה ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה ועבד שם בהוצאת "שטיבל". רק ב־1920 הצליח לעלות שוב ארצה. היה חבר ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית מיום היווסדה וראש אגודת הסופרים העברים. זכה בפרס ביאליק (1936, 1949), בפרס אוסישקין (1945), בפרס ישראל (1954) ובפרס טשרניחובסקי (1957, לאחר מותו).

מקוצר היריעה לא נרחיב כאן על העיתונות העברית, על אף חשיבותה לבניית התרבות החדשה בארץ ישראל. עם זאת, לצורך דיוננו בהתפתחות הספרות העברית בארץ ישראל בעשורים הראשונים של המאה ה־20, נציג כמה דוגמאות מכִּתבי עת מרכזיים, המתארות את הלכי הרוח באותה תקופה. כתב העת הספרותי־מדעי הָעֹמֶר ("קֹבץ לספרות, למדע ולשאלות־הזמן", 1909-1907), שיצא כספר בכריכה קשה בעריכת ש' בן־ציון¹¹ (איש העלייה השנייה), דוד יֶלין¹² (בן היישוב הישן) ומשה סמילַנסקי¹³ (איש העלייה הראשונה,¹⁴ ששימש כמזכיר), הוא דוגמה טובה לתפיסות המרכזיות בדבר השפה העברית ולמקומם של כתבי העת.

ש' בן־ציון ניסח את הצהרת הכוונות של הָעֹמֶר בפתח הגיליון הראשון.

הזמן, שאנו עומדים בו, בזמן של מהומת ההפיכה והחֻרבן, שבאה על רובה של אֻמתנו, על אחינו שברוסיה, והמקום, שאנו יושבים בו - ארץ תִקוָתנו, המושכת אליה את לב העם, המבקש לו מפלט ומקלט - מחַיבים אותנו להתרכז ולגשת יחד אל עבודת הספרות פה, בארץ ישראל.

עכשיו - אנו חושבים - הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה, בארץ מולדתה, במקום חיותה - פה, במקום זה, ששפתה שפת־הספר שָבה להיות שפת־דִבּור, שפת הדור הצעיר והרענן ההולך לחיים; פה בארץ זו שלִבּו של כל עברי יכול להיות פתוח כנגדה, לקבל הֵימֶנה השפעה רוחנית, צריכים אנו לנטֹע נטיעה זו ולגדלה, שיהא נופה נוטה מאדמת ישראל לכל תפוצות ישראל.

זאת ועוד אחרת: כל היושב בארץ אבותינו רואה בחוש, שהיא הולכת ונעשית מרכז יהודי. כבר ישנן בארץ ובכְרכי הקדם [ערי המזרח], הסמוכים לה, קהִלות חשובות, מרֻבּות אֻכלוסין ומשוּנות גָוֶן. ישוב חדש הולך ונעשה מסביב, רֻבּו בערים ומקצתו במושבות: יהודים חדשים באים ומתישבים, קמעא קמעא, בכֹח עצמם, והם מביאים אִתם גם חיים חדשים ומשאלות חדשות ותִקוני חיים גם ליהודים תושבי הארץ הנושנים. [...]

[...] והרי עבודה קֻלטוּרית [תרבותית], עבודה של השכלה ואחדות, עבודה של השכלה ואחדות, עבודה לאומית גדולה עומדת כאן לפני הסִפרות, ודַוְקה העברית, זו ששפתה משותפת ליהודים השונים שבארץ.

כל זה מעורר אותנו לנסות את כֹּחנו ליסד פה בארצנו במה ספרותית. [...] ענייני מדע, ספרות ושאלות הזמן - זה תֹכן העֹמר.

א. המדע, שבקֹבץ זה צריך להיות ברֻבּו מדע הקֶדם בכלל ומדעי א"י [ארץ ישראל] בפרט. [...] (1) מאמרים על טבע הארץ, תכונת יושביה, מצבם האֶקונומי [כלכלי] והקוּלטוּרי ויִחוסם אל היהודים. [...] (2) כמו כן הננו להקציע [להקצות] בקֹבְצנו מקום הגון לקריאת שפת עֵבר והתפתחותה בתקופות שונות ותחִיָתה בזמן הזה.

ב. הספרות היפה - במקצוע זה נתגלה בתקופה החדשה כֹחה ויפיה של שפתנו ביצירות נאות ומקוריות; והרי אידיאלים מבהיקים לבשו צורה יפה ומרהיבה בידי בעלי כשרון - עדות לכֹחו של העם העתיד החפץ חיים ולחיי שפתו־סגֻלתו ששמר כל הימים ויצילה. ולהצלחה רבה נחשֹב לקֹבְצנו כשנוכל לפארו בסִפּורים ושירים כאלו, שהד התחיה הלאומית יהא נשמע בהם. ביחוד אנו מבקשים לזַכּות את קֹבצנו ביצירות נאות שרוח א"י שורה עליהן, כלומר: תמונות חיות ופיוטיות ממראות הארץ וחיי יושביה בעבר ובהוה.

ג. שאלות הזמן - בחלק זה אנו רוצים לתת: (1) מאמרים והשקפות בשאלות העומדות על הפרק, במה שנוגע לישוב א"י בפרט וליהודים בכל תפוצותיהם בכלל, ביחוסם אל התנועה הלאומית. (2) השקפות על מצב החִנוך העברי בכלל ובבתה"ס [בבתי הספר] שבא"י בפרט. (3) השקפות ספרותיות ובִקורת על ספרים הנוגעים במדע א"י ובשאלותיה וגם על הספרים שיש להם יחס לחִנוך עברי.

שאלה
מהו ייחודו ומה נועד להיות תפקידו של כתב העת העֹמר? אילו עניינים התכוונו לפרסם בו ומה משותף להם? מדוע הודגשה בו השפה העברית?

עורכי העֹמר, שיִצגו שלושה אגפים של היישוב­ (בני היישוב הישן, אנשי העלייה הראשונה ואנשי העלייה השנייה), ביקשו להקים במה שתתמקד בחשיבה על ארץ ישראל כמרכז תרבותי חדש. בהערות להצהרת הכוונות הם כתבו כי הזמן מחייב אותם "להתרכז ולגשת יחד אל עבודת הספרות פה, בארץ־ישראל" מתוך הכרה לאומית ושאיפה לתחיית עם ישראל בארץ ישראל. לכתב העת נועד התפקיד לבנות ולגבש תרבות ארץ־ישראלית שתאחד את העם ותהיה נטועה, מבחינה תוכנית ועניינית, בארץ ישראל. עורכיו רצו שהעֹמר יעסוק בשלושה נושאים מרכזיים הקשורים בארץ ישראל: המדע, הנקשר אל טבע הארץ וגם אל טבעה של השפה העברית, הספרות היפה, האמורה לתאר את מראות הארץ ואת יושביה, ושאלות אקטואליות הקשורות לסוגיות היישוב היהודי והחינוך.

העורכים הדגישו את חשיבותה של השפה העברית בכתיבה על ארץ ישראל בארץ ישראל בטענה שבמקומות אחרים בעולם העברית היא שפה זרה שאינה שפת המקום, ואילו ארץ ישראל היא ערש השפה העברית ומולדתה ועל כן רק בה היא עשויה לקום לתחייה. נוסף על כך, לשפה העברית יש כוח מלכד: אל ארץ ישראל מגיעים יהודים מכל התפוצות, הדוברים לשונות שונות, והעברית עשויה להיות מכנה משותף לכולם. זו השפה שכולם יכולים לפעול לפיתוחה במסגרת עבודה לאומית משותפת. כך נועד לכתב העת גם תפקיד חברתי, נוסף על זה התרבותי.

*המשך הפרק בספר המלא*