הבית שלנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבית שלנו
מכר
מאות
עותקים
הבית שלנו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הבית שלנו

3.8 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

פיונה יודעת שהיא לא יוצאת מדעתה. אבל איך אפשר להסביר את מה שקורה לנגד עיניה?
משפחה זרה, שלא פגשה מעולם, פורקת רהיטים לתוך ביתה.
הבית עצמו הוא הבית שלה, אין לה כל ספק בזה, אבל מישהו טרח לסלק ממנו את כל מה שהיה בו.
בשיחה עם הדיירים החדשים היא מזדעזעת לגלות שהבית נמכר מאחורי גבה על ידי בעלה. סליחה, בעלה לשעבר.
 
אבל למה?
הרי הוא היה זה שבגד בה. 
ובכלל, איפה הוא?
 
גם לבראם, בעלה לשעבר של פיונה, יש סיפור. הוא בהחלט בגד בה, זה נכון, אפילו יותר מפעם אחת, אבל זהו רק קצה הקרחון. 
 
כי הסיפור שלה והסיפור שלו, שנמסרים לסירוגין, חושפים אט-אט סיפור שלישי של משפחה עמוסת סודות והסתרות. סיפור שיש בו אשם גלוי אחד והאשמות סמויות רבות, סיפור של בית שהיה ואבד.
 
הבית שלנו מאת לואיז קנדליש הוא מאותם ספרים שאי אפשר להפסיק באמצע. שורה של עיתונים ומגזינים בחרה בו לאחד הספרים הטובים של השנה, הוא זכה בפרס המותחן הבריטי הטוב ביותר לשנת 2019, תורגם לשפות רבות והיה לרב מכר עולמי.

פרק ראשון

1

יום שישי, 13 בינואר 2017
לונדון, 12:30

היא בטח טועה, אבל נראה כאילו מישהו עובר לבית שלה.

המכונית המסחרית חונה ליד המדרכה, באמצע שדרות טריניטי, הלוע הרָבוּע שלה פעור לרווחה, ורהיט גדול מחליק במורד לשון המתכת. פִי מאמצת את עיניה מול האור הנימוח של השמש — עניין נדיר בעונה הזאת, ממש מתנה משמים — ורואה את החפץ נישא בגובה הכתפיים על ידי שני גברים, שחוצים את השער ויורדים בשביל.

השער שלי. השביל שלי.

לא, אין בזה היגיון: ברור שזה לא יכול להיות הבית שלה. זה בטח אצל משפחת ריס, מרחק שני בתים ממנה. הם פרסמו אותו בסתיו, ואף אחד לא לגמרי בטוח אם המכירה יצאה אל הפועל. הבתים בצד הזה של שדרות טריניטי נבנו כולם זהים — מבנים דו־משפחתיים בסגנון ראשית המאה העשרים, עם חלונות גדולים משני הצדדים, שבעליהם היו מאוחדים בחיבתם לדלתות כניסה שחורות — וכולם מסכימים שקל מאוד להתבלבל בספירה.

פעם אחת, כשבְּראם דידה הביתה אחרי אחת מגיחות השתייה ה"זריזות" שלו ל"טוּ בְּרוּאֶרְז", הוא ניגש לדלת הלא נכונה, ומבעד לחלון הפתוח בחדר השינה היא שמעה את הגישושים וההתנשפויות שליוו את ניסיונותיו הכושלים לתחוב את המפתח שלו לתוך המנעול של מספר 87, הבית של מֶרְל ואדריאן. הוא הפגין התמדה יוצאת מן הכלל, מתוך אמונה עיקשת שאם רק ימשיך לנסות בסוף המפתח יעבוד.

"אבל כולם נראים אותו הדבר," מחה בבוקר.

"הבתים, כן, אבל אפילו שיכור לא יכול לפספס את המגנוליה," אמרה לו פי, צוחקת. (זה עוד היה בתקופה שבה שכרותו עדיין שעשעה אותה ולא מילאה אותה בעצב — או בבוז, תלוי במצב הרוח.)

צעדיה כושלים: המגנוליה. העץ שלהם הוא נקודת ציון, מראה עוצר נשימה כשהוא מלבלב, ויפה אפילו כשהוא עירום, כמו עכשיו, וענפיו החיצוניים מגלפים את השמים במגע יד אמן. והוא ללא ספק נמצא בגינה הקדמית של הבית שהרכב המסחרי עומד מחוצה לו.

תחשבי. זה בטח משלוח, משהו לבראם שהוא לא ציין בפניה. לא כל פרט נמסר — שניהם משלימים עם כך שהשיטה החדשה שלהם לא חפה מפגמים. היא שוב ממהרת, מסוככת על מצחה באצבעות, והיא כבר קרובה מספיק כדי לקרוא את הכיתוב על דופן הרכב: פרסטיז' הובלות בתים. אז זו באמת הובלה של בית. החברים של בראם בטח מורידים משהו בדרך לאנשהו. אילו היתה יכולה לבחור, זה היה פסנתר ישן לילדים (בבקשה, אלוהים, רק לא מערכת תופים).

אבל רגע, המובילים מופיעים שוב, ועכשיו מועברים עוד פריטים מהרכב אל הבית: כיסא לשולחן אוכל, מגש מתכתי עגול וגדול, ארגז שעליו כתוב שביר, ארון בגדים קטן וצר בגודל של ארון קבורה. של מי הדברים האלה? פרץ של כעס מרתיח את דמה כשהיא מגיעה למסקנה האפשרית היחידה: בראם הזמין מישהו להתאכסן אצלם. איזה חבר לשתייה שגורש מביתו, מן הסתם, ואין לו לאן ללכת. ("תישאר כמה שאתה רוצה, אחי, יש לנו המון מקום.") מתי לעזאזל הוא התכוון לספר לה? טוב, עם כל הכבוד לכוונותיו הנדיבות של בראם, אין שום סיכוי שהיא חולקת את הבית עם אדם זר, גם אם לזמן קצר. הילדים לפני הכול: הרי זה העיקר, לא?

לאחרונה, היא חוששת שהם שכחו את העיקר.

היא כמעט שם. כשהיא חולפת על פני מספר 87, היא מודעת למרל שמציצה מחלון הקומה הראשונה, פניה מכורכמות, והיא מרימה יד כדי להסב את תשומת לבה של פי. פי מזכה אותה בהתייחסות חטופה בלבד, ואז חוצה את השער וממשיכה אל השביל המרוצף.

"תסלחו לי? מה קורה כאן?" אבל בתוך ההמולה נראה שאיש לא שומע אותה. ועכשיו בקול רם יותר, חד יותר: "מה אתם עושים עם כל הדברים האלה? איפה בראם?"

אישה שהיא לא מכירה יוצאת מהבית, עומדת בפתח ומחייכת, "שלום, אני יכולה לעזור?"

היא עוצרת את נשימתה, כאילו ראתה רוח רפאים. זאת החברה בצרה שבראם עוזר לה? פי מכירה את הטיפוס, היא די דומה לה — אם כי צעירה יותר, בשנות השלושים לחייה — בלונדינית, נמרצת ועליזה, מהסוג שמפשיל שרוולים ולוקח את העניינים לידיים. ההיסטוריה תעיד שהיא מהסוג שמרסן נשמה חופשייה כמו בראם. "אני מקווה, כן. אני פי, אשתו של בראם. מה קורה כאן? את... את חברה שלו?"

האישה מתקרבת קצת, תכליתית, מנומסת. "סליחה, אשתו של מי?"

"של בראם. כלומר, אשתו לשעבר, יותר נכון." התיקון מתקבל במבט מסוקרן, ולאחר מכן בהצעה שהשתיים ירדו מהשביל ויפנו את הדרך ל"בחורים." ציור ממוסגר ענקי, עטוף בנייר בועות, חולף על פניהן, ופי מרשה לעצמה להידחק אל מתחת לענפי המגנוליה. "מה הוא הסכים לעשות?" היא דורשת לדעת. "מה שזה לא יהיה, אני לא יודעת על זה כלום."

"אני לא בטוחה שאני מבינה למה את מתכוונת." קמט עמום מופיע על מצחה של האישה כשהיא בוחנת את פי. עיניה חומות־זהובות ומלאות כנות. "את שכנה?"

"לא, ברור שלא." פי מאבדת סבלנות. "אני גרה כאן."

הקמט מעמיק. "לא נראה לי. בדיוק עברנו לכאן. בעלי יגיע עוד מעט עם המשאית השנייה. אנחנו משפחת ווהן?" היא אומרת את זה כאילו פי אולי שמעה עליהם, אפילו מושיטה יד ללחיצה רשמית. "אני לוסי."

פי פעורת פה, מתקשה לסמוך על אוזניה ועל המסרים הכוזבים שהן משדרות אל המוח שלה. "תראי, אני בעלת הבית הזה, ונראה לי שהייתי יודעת אם הייתי משכירה אותו."

סומק ורדרד של בלבול מתגנב אל פניה של לוסי ווהן. היא מורידה את ידה. "אנחנו לא שוכרים אותו. אנחנו קנינו אותו."

"אל תדברי שטויות!"

"אני לא!" האישה השנייה מציצה בשעונה. "רשמית, הפכנו לבעלים הרשמיים בשעה שתים־עשרה, אבל המתווך הרשה לנו לאסוף את המפתחות קצת קודם."

"על מה את מדברת? איזה מתווך? לאף מתווך אין מפתחות לבית שלי!" פניה של פי מתעוותות ברגשות מעורבים: פחד, תסכול, כעס, אפילו שעשוע אפל ומריר, כי זאת חייבת להיות בדיחה, אם כי בקנה מידה עצום. מה זה עוד יכול להיות? "זאת מין מתיחה כזאת?" היא מחפשת מצלמות מאחורי גבה של האישה, מכשיר טלפון שמתעד את אובדן העצות שלה בשם הבידור, אבל לא מוצאת כאלה — רק שורה של ארגזים גדולים שחולפים על פניה. "כי בעיני זה לא מאוד מצחיק. את צריכה לומר לאנשים האלה שיפסיקו."

"אין לי שום כוונה לומר להם להפסיק," אומרת לוסי ווהן, נמרצת והחלטית, בדיוק כמו פי בדרך כלל, כשהיא לא חוטפת מכות לא צפויות כמו אלה. פיה מתעוות ברוגז, ואז נפער בפליאה פתאומית. "רגע, אמרת פי? זה קיצור של פיונה?"

"כן. פיונה לוֹסוֹן."

"אז את בטח —" לוסי קופאת לרגע, מבחינה במבטים התמהים של המובילים, ומנמיכה את קולה. "נראה לי שכדאי שתיכנסי."

ופי מוצאת את עצמה מוכנסת דרך דלתה שלה, אל ביתה שלה, כמו אורחת. היא נכנסת למסדרון הרחב עם התקרה הגבוהה, ועוצרת במקום, המומה. זה לא המסדרון שלה. הממדים נכונים, כן, דוגמת הצבע הכסוף־כחול נשארה אותו דבר והמדרגות לא זזו, אבל החלל הופשט, נבזז מכל דבר ששייך אליו: שולחן הכניסה הצר וספסל הנזירים העתיק, ערימת הנעליים והתיקים, התמונות על הקירות. והראי האהוב עליה, עם מסגרת העץ הכהה, שירשה מסבתא שלה, איננו! היא שולחת יד לגעת בקיר שעליו היה אמור להיות הראי, כאילו מצפה למצוא אותו שקוע בתוך הטיח.

"מה עשית עם כל הדברים שלנו?" היא מטיחה בלוסי. הקול שלה צורם כשהיא בפאניקה, ואחד המובילים שעובר לידה שולח בה מעין מבט נוזף, כאילו היא המאיימת.

"אני לא עשיתי כלום," אומרת לוסי. "אתם הוצאתם את הדברים שלכם. אתמול, אני מניחה."

"אני לא עשיתי דבר כזה. אני צריכה להסתכל למעלה," אומרת פי, ונדחפת כדי לעבור אותה.

"תקשיבי..." לוסי מתחילה לומר, אבל זאת לא בקשה. פי לא מבקשת רשות לערוך בדיקה בבית שלה.

אחרי שעלתה במדרגות שתיים־שתיים, היא עוצרת על המישורת בקומה העליונה, וידה עדיין אוחזת בעיקול של מעקה המהגוני כאילו היא מצפה שהבית יקרוס תחתיה. היא צריכה להוכיח לעצמה שהיא בבית הנכון, שהיא לא יצאה מדעתה. יופי, נראה שכל הדלתות מובילות למקום שהן אמורות להוביל אליו: שני חדרי אמבטיה באמצע, בחזית ומאחור, שני חדרי שינה משמאל ושניים מימין. אפילו כשהיא מרפה מהמעקה ונכנסת לכל חדר בנפרד, היא עדיין מצפה לראות את החפצים של משפחתה במקום שבו הם אמורים להיות, במקום שבו היו תמיד.

אבל אין כלום. כל מה שהיה להם נעלם, לא נותר אפילו בדל רהיט, רק שקעים בשטיח במקומות שבהם עמדו לפני 24 שעות רגלי מיטות וספריות וארונות בגדים. כתם ירוק בהיר על השטיח באחד מחדרי הילדים, מכדור סליים שהתפרק במהלך מריבה ביום הולדת כלשהו. בפינת המקלחת של הילדים עומדת שפופרת ג'ל משמן עץ התה — היא זוכרת שקנתה אותו בסופרמרקט. מאחורי ברזי האמבטיה אצבעותיה מוצאות את האריח שנסדק לא מזמן (בשל תקלה שלא אותרה מעולם) והיא לוחצת עד שזה כואב, בודקת שהיא עדיין בשר ודם, שקצות העצבים שלה שלמים.

בכל מקום יש ריח לימון צורב של חומרי ניקוי.

בדרך חזרה למטה היא לא יודעת אם מקור הכאב הוא בתוכה או בקירות של ביתה המעורטל.

כשהיא מתקרבת, לוסי מפזרת שיחה שניהלה עם שניים מהמובילים ולפי יש תחושה שהיא דחתה את הצעת העזרה שלהם — להתמודד איתה, עם הפולשת. "גברת לוסון? פיונה?"

"זה לא ייאמן," אומרת פי, וחוזרת על שתי המילים האלה, היחידות שיתאימו כאן. אי האמון הוא הדבר היחיד שמונע ממנה להתחיל לנשום נשימות יתר, להגיע אל סף ההיסטריה. "אני לא מבינה את זה. את יכולה בבקשה להסביר לי מה קורה כאן?"

"זה מה שאני מנסה לעשות. אולי אם תראי את ההוכחה," מציעה לוסי. "בואי למטבח — אנחנו חוסמות כאן את המעבר."

גם המטבח עירום, למעט שולחן וכיסאות שפי מעולם לא ראתה קודם לכן, וארגז פתוח של דברי תה על השיש. לוסי מפגינה התחשבות ודוחפת את הדלת כך שעיני האורחת שלה לא ייפגעו ממראה הפלישה המתמשכת שבחוץ.

אורחת.

"תראי את המיילים האלה," אומרת לוסי, ומגישה לפי את הטלפון שלה. "הם מעורכת הדין שלנו, אמה גילקרַייסט ממשרד בנט, סטאפורד ושות'."

פי לוקחת את הטלפון ומצווה על עיניה להתרכז. המייל הראשון הוא מלפני שבעה ימים, ונראה שהוא מאמת חילופי חוזים על הנכס בשדרות טריניטי 91, בשכונת אוֹלדֶר רַייז, בין דיוויד ולוסי ווהן לבין אבּרהם ופיונה לוסון. השני הוא מהבוקר, ומכריז על השלמת המכירה.

"קראת לו בראם, נכון?" שואלת לוסי. "בגלל זה לקח לי רגע לקלוט. בראם זה קיצור של אברהם, כמובן." ויש לה גם מכתב אמיתי למסור, הצהרה על פתיחת חשבון בחברת הגז, ממוענת למשפחת ווהן בשדרות טריניטי. "סידרנו שכל החשבונות יגיעו במייל, כדי לחסוך נייר, אבל משום מה זה נשלח בדואר."

פי מחזירה לה את הטלפון. "אין לזה שום משמעות. זה יכול להיות מזויף. הונאת פישינג או משהו כזה."

"פישינג?"

"כן, לפני כמה חודשים היתה לנו שיחה שלמה בבית של מרל על פשיעה בשכונה, והשוטרת סיפרה לנו על זה. הודעות וחשבוניות מזויפות במייל נראות מאוד משכנעות עכשיו. אפילו המומחים עלולים ליפול בפח."

לוסי שולחת אליה חצי חיוך עצבני. "הם אמיתיים, אני מבטיחה לך. הכול אמיתי. הכסף כבר הועבר לחשבון שלך."

"איזה כסף?"

"הכסף ששילמנו על הבית הזה! מצטערת, אבל אני לא יכולה לחזור על זה שוב ושוב, גברת לוסון."

"אני לא מבקשת ממך לעשות את זה," מתפרצת פי. "אני אומרת לך שאת בטוח עשית טעות. אני אומרת לך שלא יכול להיות שקנית בית שאף פעם לא עמד למכירה."

"אבל הוא כן עמד למכירה, ברור שכן. אחרת בחיים לא היינו קונים אותו."

פי בוהה בלוסי, אבודה לחלוטין. מה שהיא אומרת, מה שהיא עושה, הוא טירוף מוחלט, אבל היא לא נראית משוגעת. לא, לוסי נראית כמו אישה שמשוכנעת שהאדם שהיא מדברת אליו הוא המופרע.

"אולי את צריכה להתקשר לבעלך," אומרת לוסי לבסוף.

 

 

ז'נבה, 13:30
 

הוא שוכב על המיטה בחדרו במלון, ידיו ורגליו מתעוותות. המזרן טוב, מתוכנן להתמודדות עם נדודי שינה, תאוות, הסיוטים העמוקים ביותר, אבל הוא לא מצליח להקל תזזית עצבנית כמו שלו. אפילו שני הכדורים שלקח נגד דיכאון לא הכניעו אותו. אולי אלה המטוסים שמשגעים אותו, איך שהם נכנסים ויוצאים ברעש ללא רחם, בזה אחר זה, גונחים תחת משקלם. סביר יותר להניח שזאת האימה ממה שעשה, ההבנה המחלחלת של כל מה שהקריב.

כי זה אמיתי עכשיו. הרגע הגיע, כמו שעון שווייצרי. אחת וחצי כאן, שתים־עשרה וחצי בלונדון. גופו הפך להיות מה שבמשך שבועות היה רק במחשבותיו: פָּליט, אדם שהגלה את עצמו במו ידיו. הוא קולט שקיווה שתגיע איזו הקלה, עגומה ככל שתהיה, אבל עכשיו, משהגיע הרגע, יש משהו עגום יותר: שום דבר. רק אותה דייסה מבחילה של רגשות שהרגיש מאז שעזב את הבית היום עם שחר, בתחושת קַדרוּת פטליסטית, אך בד בבד גם מוּכוונת הישרדות.

אוי, אלוהים. אוי, פי. היא יודעת? מישהו בטח כבר ראה, לא? מישהו בטח התקשר ובישר לה. אולי היא אפילו כבר בדרכה הביתה.

הוא מזדקף לאט, גבו צמוד ללוח המיטה, ומנסה למצוא בחדר משהו להתמקד בו. הכורסה מעור סינתטי אדום, השולחן מפורמייקה שחורה. חזרה לאסתטיקה של שנות השמונים, עוכרת שלווה. הוא מנדנד את רגליו מעבר לדופן המיטה. הריצוף מחמם את רגליו היחפות, ויניל או משהו מלאכותי אחר. פי היתה יודעת איזה חומר זה, היא חובבת נלהבת של עיצוב פנים.

המחשבה מעוררת עווית של כאב, רגע נוסף של אובדן נשימה. הוא קם, מחפש אוויר — החדר בקומה החמישית בוער מהסקה מרכזית — אבל מאחורי מערך הווילונות המורכב, החלונות אטומים. מכוניות, לבנות ושחורות וכסופות, שועטות על הכבישים המהירים בין המלון לבין המבנה של נמל התעופה, ומעבר להם, ההרים חוצצים ומגוננים, פסגותיהם הלבנות צבועות בכחול מנטה. הוא לכוד, מסתובב שוב אל החדר, ומחשבה לא צפויה עולה בו, על אבא שלו. אצבעותיו נשלחות לעבר הכורסה, לופתות את משענת הגב. הוא לא זוכר את שם המלון הזה, שבו בחר בשל קרבתו לנמל התעופה, אבל יודע שזהו מקום חסר נשמה, בדיוק כפי שמגיע לו.

כי הוא מכר את נשמתו, זה מה שהוא עשה. הוא מכר את נשמתו.

אבל זה לא היה כל כך מזמן — הוא לא הספיק לשכוח איך מרגישים כשיש נשמה.

עוד על הספר

הבית שלנו לואיז קנדליש

1

יום שישי, 13 בינואר 2017
לונדון, 12:30

היא בטח טועה, אבל נראה כאילו מישהו עובר לבית שלה.

המכונית המסחרית חונה ליד המדרכה, באמצע שדרות טריניטי, הלוע הרָבוּע שלה פעור לרווחה, ורהיט גדול מחליק במורד לשון המתכת. פִי מאמצת את עיניה מול האור הנימוח של השמש — עניין נדיר בעונה הזאת, ממש מתנה משמים — ורואה את החפץ נישא בגובה הכתפיים על ידי שני גברים, שחוצים את השער ויורדים בשביל.

השער שלי. השביל שלי.

לא, אין בזה היגיון: ברור שזה לא יכול להיות הבית שלה. זה בטח אצל משפחת ריס, מרחק שני בתים ממנה. הם פרסמו אותו בסתיו, ואף אחד לא לגמרי בטוח אם המכירה יצאה אל הפועל. הבתים בצד הזה של שדרות טריניטי נבנו כולם זהים — מבנים דו־משפחתיים בסגנון ראשית המאה העשרים, עם חלונות גדולים משני הצדדים, שבעליהם היו מאוחדים בחיבתם לדלתות כניסה שחורות — וכולם מסכימים שקל מאוד להתבלבל בספירה.

פעם אחת, כשבְּראם דידה הביתה אחרי אחת מגיחות השתייה ה"זריזות" שלו ל"טוּ בְּרוּאֶרְז", הוא ניגש לדלת הלא נכונה, ומבעד לחלון הפתוח בחדר השינה היא שמעה את הגישושים וההתנשפויות שליוו את ניסיונותיו הכושלים לתחוב את המפתח שלו לתוך המנעול של מספר 87, הבית של מֶרְל ואדריאן. הוא הפגין התמדה יוצאת מן הכלל, מתוך אמונה עיקשת שאם רק ימשיך לנסות בסוף המפתח יעבוד.

"אבל כולם נראים אותו הדבר," מחה בבוקר.

"הבתים, כן, אבל אפילו שיכור לא יכול לפספס את המגנוליה," אמרה לו פי, צוחקת. (זה עוד היה בתקופה שבה שכרותו עדיין שעשעה אותה ולא מילאה אותה בעצב — או בבוז, תלוי במצב הרוח.)

צעדיה כושלים: המגנוליה. העץ שלהם הוא נקודת ציון, מראה עוצר נשימה כשהוא מלבלב, ויפה אפילו כשהוא עירום, כמו עכשיו, וענפיו החיצוניים מגלפים את השמים במגע יד אמן. והוא ללא ספק נמצא בגינה הקדמית של הבית שהרכב המסחרי עומד מחוצה לו.

תחשבי. זה בטח משלוח, משהו לבראם שהוא לא ציין בפניה. לא כל פרט נמסר — שניהם משלימים עם כך שהשיטה החדשה שלהם לא חפה מפגמים. היא שוב ממהרת, מסוככת על מצחה באצבעות, והיא כבר קרובה מספיק כדי לקרוא את הכיתוב על דופן הרכב: פרסטיז' הובלות בתים. אז זו באמת הובלה של בית. החברים של בראם בטח מורידים משהו בדרך לאנשהו. אילו היתה יכולה לבחור, זה היה פסנתר ישן לילדים (בבקשה, אלוהים, רק לא מערכת תופים).

אבל רגע, המובילים מופיעים שוב, ועכשיו מועברים עוד פריטים מהרכב אל הבית: כיסא לשולחן אוכל, מגש מתכתי עגול וגדול, ארגז שעליו כתוב שביר, ארון בגדים קטן וצר בגודל של ארון קבורה. של מי הדברים האלה? פרץ של כעס מרתיח את דמה כשהיא מגיעה למסקנה האפשרית היחידה: בראם הזמין מישהו להתאכסן אצלם. איזה חבר לשתייה שגורש מביתו, מן הסתם, ואין לו לאן ללכת. ("תישאר כמה שאתה רוצה, אחי, יש לנו המון מקום.") מתי לעזאזל הוא התכוון לספר לה? טוב, עם כל הכבוד לכוונותיו הנדיבות של בראם, אין שום סיכוי שהיא חולקת את הבית עם אדם זר, גם אם לזמן קצר. הילדים לפני הכול: הרי זה העיקר, לא?

לאחרונה, היא חוששת שהם שכחו את העיקר.

היא כמעט שם. כשהיא חולפת על פני מספר 87, היא מודעת למרל שמציצה מחלון הקומה הראשונה, פניה מכורכמות, והיא מרימה יד כדי להסב את תשומת לבה של פי. פי מזכה אותה בהתייחסות חטופה בלבד, ואז חוצה את השער וממשיכה אל השביל המרוצף.

"תסלחו לי? מה קורה כאן?" אבל בתוך ההמולה נראה שאיש לא שומע אותה. ועכשיו בקול רם יותר, חד יותר: "מה אתם עושים עם כל הדברים האלה? איפה בראם?"

אישה שהיא לא מכירה יוצאת מהבית, עומדת בפתח ומחייכת, "שלום, אני יכולה לעזור?"

היא עוצרת את נשימתה, כאילו ראתה רוח רפאים. זאת החברה בצרה שבראם עוזר לה? פי מכירה את הטיפוס, היא די דומה לה — אם כי צעירה יותר, בשנות השלושים לחייה — בלונדינית, נמרצת ועליזה, מהסוג שמפשיל שרוולים ולוקח את העניינים לידיים. ההיסטוריה תעיד שהיא מהסוג שמרסן נשמה חופשייה כמו בראם. "אני מקווה, כן. אני פי, אשתו של בראם. מה קורה כאן? את... את חברה שלו?"

האישה מתקרבת קצת, תכליתית, מנומסת. "סליחה, אשתו של מי?"

"של בראם. כלומר, אשתו לשעבר, יותר נכון." התיקון מתקבל במבט מסוקרן, ולאחר מכן בהצעה שהשתיים ירדו מהשביל ויפנו את הדרך ל"בחורים." ציור ממוסגר ענקי, עטוף בנייר בועות, חולף על פניהן, ופי מרשה לעצמה להידחק אל מתחת לענפי המגנוליה. "מה הוא הסכים לעשות?" היא דורשת לדעת. "מה שזה לא יהיה, אני לא יודעת על זה כלום."

"אני לא בטוחה שאני מבינה למה את מתכוונת." קמט עמום מופיע על מצחה של האישה כשהיא בוחנת את פי. עיניה חומות־זהובות ומלאות כנות. "את שכנה?"

"לא, ברור שלא." פי מאבדת סבלנות. "אני גרה כאן."

הקמט מעמיק. "לא נראה לי. בדיוק עברנו לכאן. בעלי יגיע עוד מעט עם המשאית השנייה. אנחנו משפחת ווהן?" היא אומרת את זה כאילו פי אולי שמעה עליהם, אפילו מושיטה יד ללחיצה רשמית. "אני לוסי."

פי פעורת פה, מתקשה לסמוך על אוזניה ועל המסרים הכוזבים שהן משדרות אל המוח שלה. "תראי, אני בעלת הבית הזה, ונראה לי שהייתי יודעת אם הייתי משכירה אותו."

סומק ורדרד של בלבול מתגנב אל פניה של לוסי ווהן. היא מורידה את ידה. "אנחנו לא שוכרים אותו. אנחנו קנינו אותו."

"אל תדברי שטויות!"

"אני לא!" האישה השנייה מציצה בשעונה. "רשמית, הפכנו לבעלים הרשמיים בשעה שתים־עשרה, אבל המתווך הרשה לנו לאסוף את המפתחות קצת קודם."

"על מה את מדברת? איזה מתווך? לאף מתווך אין מפתחות לבית שלי!" פניה של פי מתעוותות ברגשות מעורבים: פחד, תסכול, כעס, אפילו שעשוע אפל ומריר, כי זאת חייבת להיות בדיחה, אם כי בקנה מידה עצום. מה זה עוד יכול להיות? "זאת מין מתיחה כזאת?" היא מחפשת מצלמות מאחורי גבה של האישה, מכשיר טלפון שמתעד את אובדן העצות שלה בשם הבידור, אבל לא מוצאת כאלה — רק שורה של ארגזים גדולים שחולפים על פניה. "כי בעיני זה לא מאוד מצחיק. את צריכה לומר לאנשים האלה שיפסיקו."

"אין לי שום כוונה לומר להם להפסיק," אומרת לוסי ווהן, נמרצת והחלטית, בדיוק כמו פי בדרך כלל, כשהיא לא חוטפת מכות לא צפויות כמו אלה. פיה מתעוות ברוגז, ואז נפער בפליאה פתאומית. "רגע, אמרת פי? זה קיצור של פיונה?"

"כן. פיונה לוֹסוֹן."

"אז את בטח —" לוסי קופאת לרגע, מבחינה במבטים התמהים של המובילים, ומנמיכה את קולה. "נראה לי שכדאי שתיכנסי."

ופי מוצאת את עצמה מוכנסת דרך דלתה שלה, אל ביתה שלה, כמו אורחת. היא נכנסת למסדרון הרחב עם התקרה הגבוהה, ועוצרת במקום, המומה. זה לא המסדרון שלה. הממדים נכונים, כן, דוגמת הצבע הכסוף־כחול נשארה אותו דבר והמדרגות לא זזו, אבל החלל הופשט, נבזז מכל דבר ששייך אליו: שולחן הכניסה הצר וספסל הנזירים העתיק, ערימת הנעליים והתיקים, התמונות על הקירות. והראי האהוב עליה, עם מסגרת העץ הכהה, שירשה מסבתא שלה, איננו! היא שולחת יד לגעת בקיר שעליו היה אמור להיות הראי, כאילו מצפה למצוא אותו שקוע בתוך הטיח.

"מה עשית עם כל הדברים שלנו?" היא מטיחה בלוסי. הקול שלה צורם כשהיא בפאניקה, ואחד המובילים שעובר לידה שולח בה מעין מבט נוזף, כאילו היא המאיימת.

"אני לא עשיתי כלום," אומרת לוסי. "אתם הוצאתם את הדברים שלכם. אתמול, אני מניחה."

"אני לא עשיתי דבר כזה. אני צריכה להסתכל למעלה," אומרת פי, ונדחפת כדי לעבור אותה.

"תקשיבי..." לוסי מתחילה לומר, אבל זאת לא בקשה. פי לא מבקשת רשות לערוך בדיקה בבית שלה.

אחרי שעלתה במדרגות שתיים־שתיים, היא עוצרת על המישורת בקומה העליונה, וידה עדיין אוחזת בעיקול של מעקה המהגוני כאילו היא מצפה שהבית יקרוס תחתיה. היא צריכה להוכיח לעצמה שהיא בבית הנכון, שהיא לא יצאה מדעתה. יופי, נראה שכל הדלתות מובילות למקום שהן אמורות להוביל אליו: שני חדרי אמבטיה באמצע, בחזית ומאחור, שני חדרי שינה משמאל ושניים מימין. אפילו כשהיא מרפה מהמעקה ונכנסת לכל חדר בנפרד, היא עדיין מצפה לראות את החפצים של משפחתה במקום שבו הם אמורים להיות, במקום שבו היו תמיד.

אבל אין כלום. כל מה שהיה להם נעלם, לא נותר אפילו בדל רהיט, רק שקעים בשטיח במקומות שבהם עמדו לפני 24 שעות רגלי מיטות וספריות וארונות בגדים. כתם ירוק בהיר על השטיח באחד מחדרי הילדים, מכדור סליים שהתפרק במהלך מריבה ביום הולדת כלשהו. בפינת המקלחת של הילדים עומדת שפופרת ג'ל משמן עץ התה — היא זוכרת שקנתה אותו בסופרמרקט. מאחורי ברזי האמבטיה אצבעותיה מוצאות את האריח שנסדק לא מזמן (בשל תקלה שלא אותרה מעולם) והיא לוחצת עד שזה כואב, בודקת שהיא עדיין בשר ודם, שקצות העצבים שלה שלמים.

בכל מקום יש ריח לימון צורב של חומרי ניקוי.

בדרך חזרה למטה היא לא יודעת אם מקור הכאב הוא בתוכה או בקירות של ביתה המעורטל.

כשהיא מתקרבת, לוסי מפזרת שיחה שניהלה עם שניים מהמובילים ולפי יש תחושה שהיא דחתה את הצעת העזרה שלהם — להתמודד איתה, עם הפולשת. "גברת לוסון? פיונה?"

"זה לא ייאמן," אומרת פי, וחוזרת על שתי המילים האלה, היחידות שיתאימו כאן. אי האמון הוא הדבר היחיד שמונע ממנה להתחיל לנשום נשימות יתר, להגיע אל סף ההיסטריה. "אני לא מבינה את זה. את יכולה בבקשה להסביר לי מה קורה כאן?"

"זה מה שאני מנסה לעשות. אולי אם תראי את ההוכחה," מציעה לוסי. "בואי למטבח — אנחנו חוסמות כאן את המעבר."

גם המטבח עירום, למעט שולחן וכיסאות שפי מעולם לא ראתה קודם לכן, וארגז פתוח של דברי תה על השיש. לוסי מפגינה התחשבות ודוחפת את הדלת כך שעיני האורחת שלה לא ייפגעו ממראה הפלישה המתמשכת שבחוץ.

אורחת.

"תראי את המיילים האלה," אומרת לוסי, ומגישה לפי את הטלפון שלה. "הם מעורכת הדין שלנו, אמה גילקרַייסט ממשרד בנט, סטאפורד ושות'."

פי לוקחת את הטלפון ומצווה על עיניה להתרכז. המייל הראשון הוא מלפני שבעה ימים, ונראה שהוא מאמת חילופי חוזים על הנכס בשדרות טריניטי 91, בשכונת אוֹלדֶר רַייז, בין דיוויד ולוסי ווהן לבין אבּרהם ופיונה לוסון. השני הוא מהבוקר, ומכריז על השלמת המכירה.

"קראת לו בראם, נכון?" שואלת לוסי. "בגלל זה לקח לי רגע לקלוט. בראם זה קיצור של אברהם, כמובן." ויש לה גם מכתב אמיתי למסור, הצהרה על פתיחת חשבון בחברת הגז, ממוענת למשפחת ווהן בשדרות טריניטי. "סידרנו שכל החשבונות יגיעו במייל, כדי לחסוך נייר, אבל משום מה זה נשלח בדואר."

פי מחזירה לה את הטלפון. "אין לזה שום משמעות. זה יכול להיות מזויף. הונאת פישינג או משהו כזה."

"פישינג?"

"כן, לפני כמה חודשים היתה לנו שיחה שלמה בבית של מרל על פשיעה בשכונה, והשוטרת סיפרה לנו על זה. הודעות וחשבוניות מזויפות במייל נראות מאוד משכנעות עכשיו. אפילו המומחים עלולים ליפול בפח."

לוסי שולחת אליה חצי חיוך עצבני. "הם אמיתיים, אני מבטיחה לך. הכול אמיתי. הכסף כבר הועבר לחשבון שלך."

"איזה כסף?"

"הכסף ששילמנו על הבית הזה! מצטערת, אבל אני לא יכולה לחזור על זה שוב ושוב, גברת לוסון."

"אני לא מבקשת ממך לעשות את זה," מתפרצת פי. "אני אומרת לך שאת בטוח עשית טעות. אני אומרת לך שלא יכול להיות שקנית בית שאף פעם לא עמד למכירה."

"אבל הוא כן עמד למכירה, ברור שכן. אחרת בחיים לא היינו קונים אותו."

פי בוהה בלוסי, אבודה לחלוטין. מה שהיא אומרת, מה שהיא עושה, הוא טירוף מוחלט, אבל היא לא נראית משוגעת. לא, לוסי נראית כמו אישה שמשוכנעת שהאדם שהיא מדברת אליו הוא המופרע.

"אולי את צריכה להתקשר לבעלך," אומרת לוסי לבסוף.

 

 

ז'נבה, 13:30
 

הוא שוכב על המיטה בחדרו במלון, ידיו ורגליו מתעוותות. המזרן טוב, מתוכנן להתמודדות עם נדודי שינה, תאוות, הסיוטים העמוקים ביותר, אבל הוא לא מצליח להקל תזזית עצבנית כמו שלו. אפילו שני הכדורים שלקח נגד דיכאון לא הכניעו אותו. אולי אלה המטוסים שמשגעים אותו, איך שהם נכנסים ויוצאים ברעש ללא רחם, בזה אחר זה, גונחים תחת משקלם. סביר יותר להניח שזאת האימה ממה שעשה, ההבנה המחלחלת של כל מה שהקריב.

כי זה אמיתי עכשיו. הרגע הגיע, כמו שעון שווייצרי. אחת וחצי כאן, שתים־עשרה וחצי בלונדון. גופו הפך להיות מה שבמשך שבועות היה רק במחשבותיו: פָּליט, אדם שהגלה את עצמו במו ידיו. הוא קולט שקיווה שתגיע איזו הקלה, עגומה ככל שתהיה, אבל עכשיו, משהגיע הרגע, יש משהו עגום יותר: שום דבר. רק אותה דייסה מבחילה של רגשות שהרגיש מאז שעזב את הבית היום עם שחר, בתחושת קַדרוּת פטליסטית, אך בד בבד גם מוּכוונת הישרדות.

אוי, אלוהים. אוי, פי. היא יודעת? מישהו בטח כבר ראה, לא? מישהו בטח התקשר ובישר לה. אולי היא אפילו כבר בדרכה הביתה.

הוא מזדקף לאט, גבו צמוד ללוח המיטה, ומנסה למצוא בחדר משהו להתמקד בו. הכורסה מעור סינתטי אדום, השולחן מפורמייקה שחורה. חזרה לאסתטיקה של שנות השמונים, עוכרת שלווה. הוא מנדנד את רגליו מעבר לדופן המיטה. הריצוף מחמם את רגליו היחפות, ויניל או משהו מלאכותי אחר. פי היתה יודעת איזה חומר זה, היא חובבת נלהבת של עיצוב פנים.

המחשבה מעוררת עווית של כאב, רגע נוסף של אובדן נשימה. הוא קם, מחפש אוויר — החדר בקומה החמישית בוער מהסקה מרכזית — אבל מאחורי מערך הווילונות המורכב, החלונות אטומים. מכוניות, לבנות ושחורות וכסופות, שועטות על הכבישים המהירים בין המלון לבין המבנה של נמל התעופה, ומעבר להם, ההרים חוצצים ומגוננים, פסגותיהם הלבנות צבועות בכחול מנטה. הוא לכוד, מסתובב שוב אל החדר, ומחשבה לא צפויה עולה בו, על אבא שלו. אצבעותיו נשלחות לעבר הכורסה, לופתות את משענת הגב. הוא לא זוכר את שם המלון הזה, שבו בחר בשל קרבתו לנמל התעופה, אבל יודע שזהו מקום חסר נשמה, בדיוק כפי שמגיע לו.

כי הוא מכר את נשמתו, זה מה שהוא עשה. הוא מכר את נשמתו.

אבל זה לא היה כל כך מזמן — הוא לא הספיק לשכוח איך מרגישים כשיש נשמה.