מאת: אַן־ליז בְּריאַר
רחוב דֶה מוֹריוֹן, פריז, 25 באפריל 2016
אדוני או גבירתי,
אני שולחת לך את דבר הדואר זה באיחור ניכר, ומבקשת את סליחתך.
אילו אישה אחרת היתה מוצאת אותו בחדר 128, היא היתה מוסרת אותו ללא דיחוי לקבלה במלון בּוֹ ריוַואז'. אך אם אי פעם יזדמן לך לפגוש את קרובי משפחתי, הם יספרו לך כמה מרושלת אני עשויה להיות בחיי היומיום. אם כן, אין לראות בעיכוב זלזול בספרך. אין בכך אמת. אודה ואתוודה: קראתי אותו.
ברגע שפתחתי את מגירת השידה שמימין למיטה הזוגית, הנוחה להפליא, בחדר 128, הודיתי לשמים על הסחת הדעת. איני מסוגלת להירדם אם אינני קוראת כמה עמודים, ובכל זאת לסוף השבוע בחוף אירוּאַז שכחתי להביא ספר. בלי העונג של קריאה בטרם הירדמות אני הופכת למפלצת, אך בזכותך, בעלי לא נאלץ להתמודד עם מצב רוחי הגרוע.
כך או כך, בעמוד 156 גיליתי, בין שני פרקים, את הכתובת שאליה אני ממענת את הדפים האלה. התלבטתי ארוכות, ולמען האמת בן זוגי וילדַי בלמו את תוכניתי ה"מטורפת" — אם להשתמש במילה מאוצר המילים של בתי, שתירוצה היחיד הוא שהיא בת שש־עשרה.
בעלי הכריז שמדובר בכתב יד ישן שנדחה על ידי הוצאות הספרים וננטש במגירה במטרה ללכוד קורא נואש. בני הגדיל לעשות וטען שספר במצב כה גרוע, שנוסף על כך הודפס במכונת כתיבה עתיקה, בוודאי שוכב במלון הזה כבר "המון זמן", ובעליו היה לוקח אותו מזמן, אילו היה לו שמץ של חשיבות בעיניו.
השתכנעתי מטיעוניהם, אבל אז הגעתי לעמוד 164. שם, בשוליים, קראתי את ההערה הבאה:
"מה זה חשוב, בעצם? האם השקרים לא מנחים אותנו בסופו של דבר אל האמת? והסיפורים שלי, אמיתיים או שקריים — האם אינם מובילים כולם לאותה מסקנה? האם אין לכולם אותה משמעות עצמה? אם כך, מה זה משנה אם הם אמיתיים או שקריים, אם בשני המקרים הם מלמדים על מה שהייתי ומה שהנני. לפעמים מי שמשקר נהיר לנו יותר ממי שדובר אמת".1
כמה הופתעתי מההערה! דרכי הצטלבה בטעות בדרכו של כותב אלמוני, והתברר לי שגם הוא מעריץ את הסופר שאני מחשיבה יותר מכול. כשגנבת ממנו את המשפטים הספורים הללו, חיזקת את עמימות הטקסט שלך. במשך מאה שישים וארבעה עמודים תהיתי אם אני קוראת סיפור בדיוני או תיאור חיים, והתשובה שקיבלתי ממך היתה בלתי מתחייבת.
בעמוד האחרון גיליתי את השירים שהוספו בעיפרון, בכתב נטוי, מכוסה סימני מחיקה שהעידו על המאמץ שהושקע בניסיון לקלוע למילים המדויקות. אני מרשה לעצמי לומר לך, הן אכן מדויקות. כשקראתי אותך חשתי את הצמרמורת הקלה שאנו חשים כשנדמה ששורות שיר נכתבו במיוחד בשבילנו.
אני סבורה שבאותו רגע החלטתי להתנכר להמלצת בני משפחתי ולשלוח את הספר הזה, בלי לדעת אם אני ממענת אותו לאישה, לגבר, למתבגרת או לקשיש שגרר את כתב היד מבית מלון לבית מלון, כפי שמאמינים מסוימים המבקשים להבטיח את מקומם בשמים לוקחים איתם את התנ"ך בכל אשר ילכו.
הדרך היחידה לגלות את התשובה היתה להפקיד את החבילה בידי שירותי הדואר, בתקווה שדוור רב תושייה יצליח לחשוף אותך בסוף המסע (כיוון שמעולם לא שלחתי חבילה עם כתובת ללא נמען, אני משליכה את יהבי על סקרנותו המשועשעת של עובד בשכר נמוך שיסייע לי במבצע ההחזרה).
ברשותך, אשמח לקבל אישור שהחבילה אכן הגיעה. ציינתי את כתובתי בגב המעטפה.
אני מודה לך על הקריאה הנעימה שהענקת לי, גם מבלי להתכוון לכך.
כל טוב,
אן־ליז בריאר
מאת: סילבֶסטְר פָמֵר
לֶה שַאיֶיט, לֶנְביל־אֶן־וֶקסֶן, 2 במאי 2016
אל: אן־ליז בריאר
זה עתה קראתי את מכתבך פעמיים. איך לומר זאת כדי שתביני? כתב היד הזה... יידרש לי זמן רב כל כך להסביר. המכתב שלך, שנכתב ביד ומוען לי ורק לי, עורר בי את זיכרון המכתבים שקיבלתי בילדותי, כשביליתי במחנות קיץ. אמא שלי כתבה באותו סגנון להוט, כאילו השתוקקה לספר הרבה ככל האפשר לפני בואו של הדוור. היא אהבה לכתוב, וההזדמנויות לכך היו מעטות. נסיעתי שימשה לה תירוץ להתמסר לפעילות חסרת התכלית, שכל סובביה ראו בעין רעה. כמוך היא נהגה להשתמש בביטויים מיושנים וכאלה שכמעט הוצאו מהשפה, כיוון שהיתה משוכנעת שהכתיבה בעט נוצה אינה יכולה להסתפק באוצר מילים יומיומי. כמה שהיא היתה מעריכה את להתנכר, הגדיל לעשות ומשליכה את יהבי שלך! איש כבר לא משתמש במילים אלה, בעיקר לא במיילים חסרי האישיות והתוקפניים שמציפים את תיבות הדואר הווירטואליות שלנו.
היום אני שב ומתרפק על האושר וההשקעה שהשקעתי בתשובות לאמי, טורח לנכש את שגיאות הכתיב והביטויים הלא מדויקים שידעתי שהיא תזקוף לחובתי כשאחזור. אנא היי יותר סבלנית משהיתה היא וזכרי את ניסיוני הדל.
רק אתמול בערב קיבלתי את החבילה ששלחת, כיוון שהכתובת שמצאת היא כתובתו של הסנדק שלי, ולמרבה המזל הוא מתגורר באותו המקום כבר חמישים שנה.
בעבר הוא היה שף מוערך, וכעת הוא מתקשה לצאת לגמלאות ולהתרחק מתנוריו. משום כך, בכל שישי בערב הוא מזמין לדירתו הקטנה בקומה השמינית אורחים קבועים, לטעום את המצאותיו הקולינריות הטריות. אם תביאי בחשבון שהוא בן תשעים ושתיים ובעל ראייה מעורפלת למדי, ודאי תסכימי שמדובר בהזמנה הרפתקנית. כיוון שהדוור הוא חלק בלתי נפרד מהסעודות הגסטרונומיות הלא שגרתיות שהסנדק שלי מארגן, הוא מכיר היטב את הבניין ואת דייריו. על כן היתה זו עבורו משימה קלה — ונעימה — לנהל חקירה. אחרי שפתח את החבילה — וקרא את דפי הספר הראשונים — הוא לא היסס, עלה את שמונה הקומות בבניין וחקר את כל הדיירים עד שהצליח להצמיד נמען לכתובת המיותמת.
למרבה המזל, הסנדק שלי זכר שבעבר הרחוק ניסיתי לכתוב. הוא הניח את החבילה יקרת הערך על שידתו, ושם היא העלתה אבק עד שהוא החליט להתקשר אלי.
תארי לעצמך שכאשר פתחתי את החבילה כמעט הרחתי את ניחוח היוד של הים ושמעתי את נהמת הגלים וקריאות השחפים. התחושה לא הרפתה ממני, להפתעתי, שכן איני מכיר את האזור בבְּרֵטאן שבו סיפרת שמצאת את כתב היד. הים מעולם לא משך אותי, ובאופן כללי אני נמנע מנסיעות ומהתהפוכות שנלוות להן.
לפני סיום, עלייך להבין עד כמה הגילוי שלך יוצא דופן: את הטקסט איבדתי ב-3 באפריל 1983, בנסיעה למונטריאול. ברברבנות של עשרים ושלוש שנותי, הייתי בדרכי לקבל עצות כתיבה ממכָּר, מבקר ספרים מוערך. כדי להוכיח את הערכתי למתנה הנפלאה שהענקת לי, ובה בעת כדי לעשות צדק עם בנך, אני מודה שחיפשתי אותו במשך חודשים, והטרדתי את חברת התעופה ואת האנשים השונים שהיו עשויים למצוא אותו. כתבתי לדיילים ולדיילות ולחברת התחזוקה. נסעתי ונפגשתי עם בעלי החנויות בשדה התעופה במונטריאול וגם בפריז, בדרך חזרה. קיוויתי שאחד הנוסעים השאיר אותו בבית קפה, או מסר אותו לַמבקר ששמו הופיע על המעטפה. אבל לשווא! נאלצתי להיפרד מכתב היד הראשון שלי, שהיה, עקב מזל ביש זה, גם האחרון.
ופתאום את! מוצאת אותו אחרי שלושים ושלוש שנה, בשידת לילה בחדר המשקיף לים, בלבו של בית מלון בחבל פיניסטֶר. אבל אני חייב לספר לך דבר עוד יותר מדהים: היצירה המקורית הסתיימה בעמוד 156, במקום שבו מצאת את כתובת הסנדק שלי. באותם ימים גרתי עם סטודנטים אחרים וחששתי שכאשר הספר יוחזר לי, הם ילעגו לשאיפותי הספרותיות.
אילו היית מודעת לכך, היית שמה לב שמעמוד 157, הסגנון זורם יותר. לא רק שממשיכי השלים את הספר שלי, אלא שעשה זאת במידה לא מבוטלת של כישרון.
לדאבוני, גם אינני מי שכתב את השירים שבנספח. הם ודאי פרי עטו של האלמוני שמצא את טיוטת הספר שלי, כנראה מתחת למושב במטוס, והרשה לעצמו לסיים אותו ולאחר מכן לנטוש אותו בקצה הכֵּף הברטוני. האיש (או האישה, שכן אין לנו כל רמז בנושא זה) לא היה רגיש דיו לשלוח לי את תוספותיו, כפי שעשית אַת.
במשך שנים תהיתי איך היו נראים חיי אילולא איבדתי את הטקסט. הייתי משחק בהטלה מחודשת של קוביות הגורל ומדמיין את עצמי משלים את הספר בכישרון, מציע אותו להוצאה לאור ונהנה מנסיקה מסחררת של סופר צעיר הזוכה להערכתו של עולם הספרות. כפי שאת מבינה, זמן רב גררתי חלומות נעורים בוסריים.
ואגב בוסר, לא אמרת דבר על הסיפור! מה להסיק מן השתיקה? אישה זרה מחזירה לי כתב יד, אף שדבר אינו מכריח אותה לעשות זאת, מודה לי על רגעי הקריאה הנעימים, חושפת בחצי פה שהיא חובבת ספרות מושבעת, אבל לא אומרת דבר על הספר.
לא חשוב! תשכחי מהחקירה הקטנונית. ותודה ששלחת לי את השורות שילוו אותי מעתה כמעין נוסטלגיה לנעורים שחלפו ואינם.
סילבסטר פמר
נ"ב: שמתי לב שהוספת לחבילה את כרטיס הביקור של מלון בּוֹ ריוואז'. לבטח אזמין בו חדר אם אירוע בלתי צפוי יוביל אותי לאזור יום אחד.
נ"ב 2: אני מקווה שתסלחי לי על הסגנון המהוסס פה ושם. עשיתי כמיטב יכולתי, אבל ניכר שלא תרגלתי מאז מחנות הקיץ...
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
