10 דרכים להיות יותר מסתם זרע אקראי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
10 דרכים להיות יותר מסתם זרע אקראי

10 דרכים להיות יותר מסתם זרע אקראי

4.6 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

רוב המטופלים שלי נוטשים אותי אחרי המפגש הראשון.
כנראה שקשה להם עם הצורה בה אני מקבלת בשלווה את היותם זרע אקראי בגלקסיה.
כשאני מעמתת אותם עם שאלות כמו:
מה קורה אחרי המוות?
האם שמת לב שאין לך אפילו מחשבה מקורית אחת משל עצמך?
איך זה גורם לך להרגיש שאם לא היית נולד אף אחד לא היה שם לב?
הם בורחים.
לא כולם,
חלק קטן ואמיץ נשאר. לאורך זמן.
הם עוברים מסע עם עצמם שבסופו הם מצליחים לקבל את החיים כפי שהם, הם מסוגלים להתבונן בשאלות הגדולות על אף החרדה, להטיל ספק בתבניות מוקדמות ואף לחשוב באופן יצירתי ומשחקי על חייהם.
זיקקתי לתוך הספר 10 נושאים מרכזיים שבסופם, אם יש לך מספיק אומץ והומור -
אתה עלול להחזיר לעצמך את השליטה בחיים ולהתחיל לחיות במלוא מובן המילה שהרי
"אין לך גורל שאי־אפשר להתגבר עליו על־ידי הבוז" -  אלברט קאמי

מאיה פרידמן היא פסיכולוגית חובבת פילוסופיה שאוהבת להטריל את המטופלים שלה.

פרק ראשון

1. מתחילים מהסוף - מה קורה אחרי המוות?

שאלת הסופיות מעסיקה את בני האדם מאז ומתמיד, מתוך שאין להם את 'השליטה' המדומיינת שיש להם בחיים עצמם, שם הם מתמסרים לרוב 'לאחר' ומוסרים לו את עול הבחירה בשביל לא להתמודד עם החיים כפי שהם באמת.

אבל מדוע כל כך מפחיד לחשוב מה קורה אחרי המוות, הרי אין זה כפי שאפיקורוס אמר? "אם אתה כאן — המוות איננו כאן; אם הוא כאן — אתה אינך כאן" והאם אין חשש זה כה גדול דווקא משום שבני האדם מודעים לכך שאין הם חיים באמת? שאין הם קשובים לרצונותיהם החבויים ביותר?

בנוסף לכך, אנחנו מוכרחים להיות טיפה צנועים יותר, שהרי לפני שנולדנו - לא היינו בעולם מליוני שנים, ונראה שאין לכך כל השפעה על מצב הרוח שלנו.

אז מה העניין?

כולנו יודעים איך חיות ובני אדם עושים ילדים, וכולנו יודעים שלפני אותה אורגזמה, כלום מאיתנו היה בנמצא..

נהיה מוכרחים להתבונן בחיים כפי שהם באמת, ודווקא ידיעה אומללה זו, על אפסיותנו ביחס לקיום הגדול - אמורה לשחרר אותנו לחיים של יצירה, תשוקה ועשייה כי המשחק מוגבל בזמן, ובדיוק כמו ילדים קטנים - אנחנו רוצים להינות ככל שניתן מהזמן שיש לנו.

האיום של המוות גדול כל כך, כי לעיתים אנחנו מדמיינים את עצמנו גוססים וכואבים ומנסים לשפוט את עולמנו מנקודת התצפית של הסוף, לפני שאנחנו נעלמים חזרה אל 'האין', שם נכריע האם חיינו היו ראויים או לא, אבל אין זה אלא צעד אלים כלפינו, שהרי תצפית הסוף איננה חשובה באמת, אין כל ציונים בסוף מופע החיים. הדבר היחיד החשוב הוא הזמן הנוכחי, הרגעים העדינים של הקיום בהם אנחנו אחד עם הדבר - מרגישים את עצמיותנו עד בשר.

ההסתכלות על החיים כמוצר מוגמר, שרק אותו ניתן לאשר או לפסול - לעולם יעורר חרדה ואימה בתוכנו.

חשוב גם להגיד, שלאחר שאלוהים מת, ולאחר שהצלחנו להביט בחיים כפי שהם באמת, בלא הבדיות והשקרים שקיעקעו בנפשנו מגיל צעיר - אנחנו יכולים להשתחרר מעול האשמה והכאב, בדבר סופיות החיים - כי אנחנו יודעים שאין סנטה קלאוס, ואין אלוהים שיתן לנו פרסים בעולם הבא.

אנחנו לא עושים 'האנשה' לאלוהים, ואנחנו לא מייצרים שקרים כי קשה לנו פסיכולוגית להכיל את זה שאנחנו וכל מי שאנחנו מכירים סופו למות ולהיעלם באגם השכחה הקיומי שבו 'נמצאים' מיליארדי בני אדם שחיו מאז ומתמיד.

היכולת לקבל את זה אינה פשוטה, כי מאז ומתמיד מילאו את הנפש שלנו בשקרים מופלאים, שמספרים לנו איך המאמץ שלנו אמור להניב לנו פירות 'בעולם הבא, באושר ועושר עד עצם היום הזה' ואנחנו מודעים לכך שאין זה אלא בדיה, שסיפרו לנו בשביל לשלוט בנו.

כלי ההפחדה של המוות - הוא הדרך הפשוטה ביותר לשלוט בהמונים, בשביל להשתמש בהם למטרותייך, ולהשאיר אותם כנועים ובלתי מסוגלים לשאול שאלות ואין ספק שזה תכסיס מתוחכם ביותר, אבל הוא כבר לא פועל עלינו באותה דרך, אנחנו משוחררים ממנו, ואפילו שהחרדה עדיין מפעילה אותנו במידה.

בעצם כך - ביטלנו את השאלה.

היא הייתה חשובה רוב ההיסטוריה, וכעת אין לה שום חשיבות.

אחרי שנמות, נהיה בדיוק מה שהיינו לפני שאבא גמר בתוך אמא. ככה פשוט. וזה ממש בסדר.

עוד על הספר

10 דרכים להיות יותר מסתם זרע אקראי מאיה פרידמן

1. מתחילים מהסוף - מה קורה אחרי המוות?

שאלת הסופיות מעסיקה את בני האדם מאז ומתמיד, מתוך שאין להם את 'השליטה' המדומיינת שיש להם בחיים עצמם, שם הם מתמסרים לרוב 'לאחר' ומוסרים לו את עול הבחירה בשביל לא להתמודד עם החיים כפי שהם באמת.

אבל מדוע כל כך מפחיד לחשוב מה קורה אחרי המוות, הרי אין זה כפי שאפיקורוס אמר? "אם אתה כאן — המוות איננו כאן; אם הוא כאן — אתה אינך כאן" והאם אין חשש זה כה גדול דווקא משום שבני האדם מודעים לכך שאין הם חיים באמת? שאין הם קשובים לרצונותיהם החבויים ביותר?

בנוסף לכך, אנחנו מוכרחים להיות טיפה צנועים יותר, שהרי לפני שנולדנו - לא היינו בעולם מליוני שנים, ונראה שאין לכך כל השפעה על מצב הרוח שלנו.

אז מה העניין?

כולנו יודעים איך חיות ובני אדם עושים ילדים, וכולנו יודעים שלפני אותה אורגזמה, כלום מאיתנו היה בנמצא..

נהיה מוכרחים להתבונן בחיים כפי שהם באמת, ודווקא ידיעה אומללה זו, על אפסיותנו ביחס לקיום הגדול - אמורה לשחרר אותנו לחיים של יצירה, תשוקה ועשייה כי המשחק מוגבל בזמן, ובדיוק כמו ילדים קטנים - אנחנו רוצים להינות ככל שניתן מהזמן שיש לנו.

האיום של המוות גדול כל כך, כי לעיתים אנחנו מדמיינים את עצמנו גוססים וכואבים ומנסים לשפוט את עולמנו מנקודת התצפית של הסוף, לפני שאנחנו נעלמים חזרה אל 'האין', שם נכריע האם חיינו היו ראויים או לא, אבל אין זה אלא צעד אלים כלפינו, שהרי תצפית הסוף איננה חשובה באמת, אין כל ציונים בסוף מופע החיים. הדבר היחיד החשוב הוא הזמן הנוכחי, הרגעים העדינים של הקיום בהם אנחנו אחד עם הדבר - מרגישים את עצמיותנו עד בשר.

ההסתכלות על החיים כמוצר מוגמר, שרק אותו ניתן לאשר או לפסול - לעולם יעורר חרדה ואימה בתוכנו.

חשוב גם להגיד, שלאחר שאלוהים מת, ולאחר שהצלחנו להביט בחיים כפי שהם באמת, בלא הבדיות והשקרים שקיעקעו בנפשנו מגיל צעיר - אנחנו יכולים להשתחרר מעול האשמה והכאב, בדבר סופיות החיים - כי אנחנו יודעים שאין סנטה קלאוס, ואין אלוהים שיתן לנו פרסים בעולם הבא.

אנחנו לא עושים 'האנשה' לאלוהים, ואנחנו לא מייצרים שקרים כי קשה לנו פסיכולוגית להכיל את זה שאנחנו וכל מי שאנחנו מכירים סופו למות ולהיעלם באגם השכחה הקיומי שבו 'נמצאים' מיליארדי בני אדם שחיו מאז ומתמיד.

היכולת לקבל את זה אינה פשוטה, כי מאז ומתמיד מילאו את הנפש שלנו בשקרים מופלאים, שמספרים לנו איך המאמץ שלנו אמור להניב לנו פירות 'בעולם הבא, באושר ועושר עד עצם היום הזה' ואנחנו מודעים לכך שאין זה אלא בדיה, שסיפרו לנו בשביל לשלוט בנו.

כלי ההפחדה של המוות - הוא הדרך הפשוטה ביותר לשלוט בהמונים, בשביל להשתמש בהם למטרותייך, ולהשאיר אותם כנועים ובלתי מסוגלים לשאול שאלות ואין ספק שזה תכסיס מתוחכם ביותר, אבל הוא כבר לא פועל עלינו באותה דרך, אנחנו משוחררים ממנו, ואפילו שהחרדה עדיין מפעילה אותנו במידה.

בעצם כך - ביטלנו את השאלה.

היא הייתה חשובה רוב ההיסטוריה, וכעת אין לה שום חשיבות.

אחרי שנמות, נהיה בדיוק מה שהיינו לפני שאבא גמר בתוך אמא. ככה פשוט. וזה ממש בסדר.