חוות החיות

פרק 1 

מר ג'ונס מחוות האחוזה נעל את לולי התרנגולות לקראת הלילה, אבל היה שיכור מכדי לזכור שעליו לסגור גם את האשנבים. עיגול האור שהטילה העששית שבידו ריצד אנה ואנה כשהתנודד לאורכה של החצר בדרכו אל הדלת האחורית, שם חלץ בבעיטה את מגפיו, מזג לעצמו כוס בירה אחרונה מהחבית שבחדר השירות, ועלה על המיטה שבה כבר נחרה גברת ג'ונס.

מיד כשכבה האור בחדר השינה החלו כל מבני החווה לרחוש ולגעוש. במשך היום נפוצה שמועה שמייג'ור הזקן, חזיר מצטיין מגזע מידְל־וַייט, חלם אמש חלום מוזר וברצונו לספר אותו לשאר החיות. סוכם שהכול יתכנסו באסם הגדול כשמר ג'ונס יפַנה את השטח. מייג'ור הזקן (כך קראו לו תמיד, אף שבירידים הוצג בשם "תפארת וילינְגְדון") זכה להערכה כה רבה בקרב החיות שבחווה, שכולן היו מוכנות ומזומנות לוותר על שעת שינה כדי להקשיב לדבריו.

מייג'ור כבר היה שרוע על מיטת הקש שלו בקצה האסם הגדול, על מעֵין משטח מוגבה, מתחת לעששית שהשתלשלה מאחת הקורות. הוא היה בן שתים־עשרה ולאחרונה החל גופו להתעבות יתר על המידה, אבל עדיין היה חזיר מרשים עד מאוד, כולו אומר חוכמה וטוּב לב, אף שניביו לא נכרתו מעולם. עד מהרה החלו להופיע שאר החיות ולהתרווח להן במקומן, כל חיה בדרכה שלה. ראשונים באו שלושת הכלבים, בּלוּבֶּל, גֶ'סי ופּינצ'ר, ואחריהם החזירים, שהתמקמו להם על מצע הקש מול המשטח המוגבה. התרנגולות עמדו על אדני החלונות, היונים התעופפו מעלה אל קורות הגג, הכבשים והפרות רבצו מאחורי החזירים והחלו להעלות גירה. שני סוסי המשא, בּוֹקסֶר וקְלוֹבֶר, נכנסו יחדיו בצעד מדוד וזהיר, לבל ירמסו בפרסותיהם האדירות והשעירות איזו חיה קטנה שחבויה במצע הקש. קלובר הייתה סוסה אמהית, חסונה ומלאה באמצע חייה לערך, שגזרתה עדיין לא שבה לקדמותה אחרי ההמלטה הרביעית שלה. בוקסר היה בהמה ענקית, גובהו כמטר ושמונים וכוחו ככוחם של שני סוסים רגילים גם יחד. פס לבן שעבר לאורך חוטמו הִקנה לו ארשת מטופשת קמעה. אכן, הוא לא ניחן בחוכמה יתרה, אולם הכול רחשו לו כבוד בשל אופיו היציב וכושר העבודה המופלא שלו. אחרי הסוסים הופיעו מיוּריאל, העז הלבנה, ובנג'מין החמור. בנג'מין היה הזקן מכל חיות החווה, ובעל המזג הרע ביותר. הוא לא הִרבה לדבר, וכשהואיל לִפצות את פיו פלט בדרך כלל הערות ציניות; כך אמר, למשל, שאלוהים נתן לו זנב כדי לגרש את הזבובים, אבל הוא עצמו מוטב היה לו דווקא בלי זנב ובלי זבובים. מכל חיות החווה הוא היה היחיד שלא צחק מעולם, וכשנשאל על כך, נהג להשיב שלא מצא כל סיבה לצחוק. עם זאת, ובלי שאי פעם הודה בכך בגלוי, היה מסור לבוקסר; השניים נהגו לבלות יחדיו בימי ראשון בשדה המרעה הקטן הסמוך למטע, וללחך עשב זה לצד זה בלי לומר מילה. אך רבצו להם שני הסוסים, ולהקת ברווזונים שאיבדו את אִמם צעדה בסך אל האסם. הם צייצו חלושות ושוטטו בחיפוש אחר מקום בטוח שבו לא ירמסו אותם. קלובר יצרה סביבם מעין חומה ברגלה הקדמית האדירה, והברווזונים התרפקו עליה ועד מהרה נרדמו. מוֹלי, סוסה לבנה, יפה וטיפשה, שמשכה את כרכרתו הקלה של מר ג'ונס, נכנסה פנימה ברגע האחרון בטיפוף חינני, לועסת בנימוס קובייה של סוכר. היא מצאה לה מקום בשורות הראשונות והחלה לנפנף ברעמתה הלבנה בתקווה להסב תשומת לב אל הסרטים האדומים השזורים בה. אחרונה נכנסה החתולה, תרה כהרגלה אחר המקום החמים ביותר, ולבסוף נדחקה בין בוקסר ובין קלובר וגרגרה בשביעות רצון במהלך דבריו של מייג'ור, בלי להקשיב אף למילה אחת שיצאה מפיו.

עתה נכחו במקום כל החיות פרט למוזס, העורב המאולף, שישן על מוט מעֵבר לדלת האחורית. משראה מייג'ור שכולם התרווחו במקומם ומצפים למוצא פיו, כחכח בגרונו ופתח ואמר:

"חברים, כבר שמעתם על החלום המוזר שחלמתי אמש. אבל על זה אספר אחר כך. ראשית אני רוצה לומר משהו. נראה לי, חברים, שבעוד חודשים ספורים כבר לא אהיה איתכם, ואני מרגיש כי לפני שאמות מוטלת עליי החובה להנחיל לכם את הידע שרכשתי. חייתי שנים רבות, היה לי פנאי רב להרהר כששכבתי לבדי בתא, וארשה לעצמי לומר שאני מבין את מהות החיים על פני האדמה, לא פחות מכל חיה בת זמננו. ועל כך ברצוני לדבר איתכם.

"ובכן, חברים, מהי מהות חיינו? חיינו, למען האמת, עלובים, יגעים וקצרים. אנו נולדים, מקבלים מזון מועט רק כדי שלא תיפח נשמתנו, ואלו מאיתנו שמסוגלים לעבוד, עובדים בכפייה עד כלות כוחם; וכשכבר אין בנו תועלת, שוחטים אותנו מייד באכזריות נוראה. אין חיה אחת באנגליה שיודעת אושר או שעות פנאי כלשהן מרגע שמלאו לה שנה. אין חיה אחת חופשייה באנגליה. חיי החיות אינם אלא סֵבל ועבדות. זוהי האמת לאמיתה.

"אבל האם מצב כזה הוא אכן חלק מסדרי הטבע? האם ארצנו ענייה כל כך עד שאין היא יכולה לספק ליושביה חיים ראויים? לא ולא, חברים, בשום אופן לא! אדמת אנגליה היא אדמה פורייה, האקלים נוח, והארץ מסוגלת לספק מזון בשפע לחיות רבות פי כמה מאלו שחיות בה כעת. החווה שלנו לבדה יכולה לקיים תריסר סוסים, עשרים פרות ומאות כבשים בכבוד וברווחה שלא נוכל כמעט להעלות בדמיוננו במצבנו הנוכחי. אם כן, מדוע עודנו חיים בתנאים עלובים כל כך? מפני שכמעט כל פרי עמלנו נגזל מאיתנו בידי בני האדם. והרי לכם, חברים, התשובה לכל קשיינו. נוכל לסכם אותה במילה אחת — האדם.

האדם הוא אויבנו האמיתי היחיד. אם נוציא אותו מהתמונה, הגורם לַמחסור ולעבודת הפרך ייעלם לעד.

"האדם הוא היצור היחיד שצורך בלי לייצר. הוא לא מניב חלב, לא מטיל ביצים, חלש מכדי למשוך מחרשה, רץ לאט מכדי ללכוד ארנבונים. ועם זאת, האדם הוא אדון כל החיות. הוא מעביד אותן, נותן להן בתמורה את המעט ההכרחי כדי שלא יגוועו ברעב, ואת השאר לוקח לעצמו. אנחנו מעבדים בזיעת אפנו את האדמה, הגללים שלנו מדשנים אותה, אבל אין לנו דבר זולת העור שלגופנו. אתן, הפּרות כאן מולי, כמה אלפי ליטרים של חלב הענקתן בשנה החולפת? ומה קרה לחלב שהיה אמור לגדל ולהזין עגלים חסונים? נעלם עד הטיפה האחרונה במורד גרונם של אויבינו. ואתן, התרנגולות, כמה ביצים הטלתן בשנה החולפת, ומכמה מהן בקעו אפרוחים? כל השאר נשלח לשוק כדי להכניס כסף למר ג'ונס ולאנשיו. ואת, קלובר, היכן ארבעת הסייחים שהמלטת, אלה שהיו אמורים לתמוך בך ולהסב לך נחת בזִקנתך? כל אחד מהם נמכר כשמלאה לו שנה ולעולם לא תראי אותם עוד. ומה קיבלת בתמורה לארבע לידות ולכל עבודתך בשדות, חוץ ממנות מזון זעומות ותא באורווה?

"ואפילו החיים העלובים האלה שלנו לא זוכים להגיע לקיצם באופן טבעי. לי עצמי אין תלונות, הרי אני נמנה עם בני המזל. אני בן שתים־עשרה שנים וכבר הולדתי יותר מארבע מאות צאצאים. כזה הוא טבע חייו של חזיר. אבל בסופו של דבר אין חיה שיכולה להימלט מאימת הסכין. אתם, החזירונים לפיטום היושבים לפניי, בתוך שנה כל אחד ואחד מכם יכלה את חייו בזעקה אצל השוחט. הזוועה הזו היא גורל כולנו — פרות, חזירים, תרנגולות, כבשים — כולם. אפילו לסוסים ולכלבים מצפה סוף דומה. אתה, בוקסר, ביום שבו השרירים האדירים שלך יאבּדו מכוחם, ג'ונס ימכור אותך מייד לבית המטבחיים, שם ישספו את גרונך ויבשלו אותך למאכל לכלבי הציד. ואשר לכלבים, כשהם מזדקנים ומאבדים את שיניהם, ג'ונס קושר לבֵנה סביב צווארם ומטביע אותם במקווה המים הקרוב.

"הרי זה ברור כשמש, חברים, שכל הצרות הצרורות של ימינו מקורן בשלטון העריץ של בני האדם! אם רק נסלק את האדם, פרי עמלנו יהיה כולו שלנו. כמעט בִּן לילה נוכל להיות עשירים וחופשיים. אם כן מה עלינו לעשות? ברור — עלינו לעבוד יומם וליל, בגוף ובנפש, כדי להדיח את הגזע האנושי! זה המסר שלי אליכם, חברים: מרד! אינני יודע מתי יתרחש המרד, אם בתוך שבוע או בעוד מאה שנים, אבל בעיני רוחי אני רואה בוודאות, כפי שאני רואה את הקש מתחת לרגלַיי, כי במוקדם או במאוחר הצדק ייעשה. בזאת עליכם להתמקד, חברים, בשארית חייכם הקצרים! ומעל לכול, העבירו את המסר הזה שלי לבאים אחריכם, כדי שהדורות הבאים יוסיפו להיאבק עד לניצחון.

"וזִכרו, חברים: הֱיו נחושים ולעולם אַל תרפו. אל תניחו לאף טיעון להסיט אתכם מדרככם. לעולם אל תקשיבו למי שיאמר לכם כי לאדם ולחיות יש אינטרס משותף, שהצלחתו של האחד תביא להצלחת האחר. שקר וכזב. האדם אינו פועל לטובת כל יצור אחר מלבדו. הבה נתאחד כולנו, החיות, וניאבק יחדיו. כל בני האדם הם אויבים. כל בעלי החיים — חברים."

ברגע זה התחוללה במקום מהומת אלוהים. בשעה שמייג'ור דיבר זחלו ארבעה עכברושים גדולים מחוץ למחילותיהם, התיישבו על אחוריהם והקשיבו לדבריו. הכלבים הבחינו בהם פתאום, וחיי העכברושים ניצלו רק בזכות ריצה מהירה בחזרה אל חוריהם.

מייג'ור הרים את טלפו כדי להשתיק את הקהל:

"חברים," אמר, "עלינו להכריע בסוגיה הבאה. חיות הבר, כגון עכברושים וארנבונים — האם הן חברות או אויבות? הבה נצביע. אני מעלה את השאלה להצבעה: האם העכברושים הם חברים?"

כולם הצביעו מייד, וברוב מוחץ הוחלט כי העכברושים הם חברים. רק ארבעה הצביעו נגד, שלושת הכלבים והחתולה, ואחר כך התגלה שהחתולה תמכה בשתי האפשרויות גם יחד.

מייג'ור המשיך:

"אין לי עוד מה להוסיף. רק אחזור ואומַר, זִכרו תמיד את חובת האֵיבה לאדם ולדרכיו. כל ההולכים על שתיים הם אויבים. כל ההולכים על ארבע, ובעלי הכנף, הם ידידים. וזִכרו גם כי במאבקנו זה באדם אסור לנו להידמות לו. גם כשתצליחו לנצח אותו, אל תאמצו את מידותיו הרעות. אף חיה לעולם לא תתגורר בבית, או תישן במיטה, או תלבש בגדים, או תשתה משקאות משכרים, או תעשן טבק, או תשתמש בכסף, או תעסוק במסחר. כל מנהגיו של האדם הם רעים. ובראש ובראשונה, אף חיה לא תמשול לעולם בכוח בחיה אחרת. כולנו אחים — חלשים וחזקים, נבונים ושוטים. אף חיה לא תהרוג לעולם חיה אחרת. כל החיות שוות.

"ועתה, חברים, אספר לכם על החלום שחלמתי אמש. קשה לי לתאר לכם אותו. זה היה חלום על הארץ כפי שתהיה לאחר שיסולקו ממנה בני האדם. אבל הוא הזכיר לי משהו ששכחתי מזמן. לפני שנים רבות, כשהייתי חזירון קטן, אִמי ושאר החזירות נהגו לשיר שיר נושן שממנו זכרו רק את המנגינה ואת שלוש המילים הראשונות. בילדותי ידעתי את המנגינה אבל היא נמחתה מזמן מזיכרוני. אבל בליל אמש היא חזרה אליי בחלום. ויותר מזה, גם המילים חזרו אליי — ואין לי ספק כי את המילים האלו שרו החיות לפני שנים רבות, עד שנשכחו מלב זה דורות. אשיר לכם עתה את השיר, חברים. אמנם אני זקן וקולי צרוד, אך לאחר שאלַמד אתכם את המנגינה תוכלו להיטיב לשיר אותו בעצמכם. שם השיר הוא 'חיות בריטניה'."

מייג'ור הזקן כחכח בגרונו והחל לשיר. אכן קולו היה צרוד כדבריו, אבל הוא שר טוב למדי, והלחן היה סוחף, משהו בין "קְלֵמֶנטיין" ובין "לה קוּקָראצ'ה". מילותיו היו:

שמעו, כל חיות בריטניה
בכל עמק, גיא והר,
דְבר חזון על עתידנו
המבורך והמפואר.

יום יבוא ונמגר

את עריצות בני האדם,

ואדמת מולדתנו

תהא רק לנו לְעולם.

בלי חַחים בנחירינו,

בלי רתמה נישאת על גב,

דורבנות נשליך הצידה

איש עלינו לא ירכב.

כה ירבו אז אוצרותינו,

שעורה, חיטה, חציר,

סלק, שיבולים ולפת

יהיו שלנו למכביר.

יזְהרו אדמות בריטניה,

ימתקו מי האגם,

האוויר — צלול כיין,

כשנשתחרר מבני אדם.

נעמול לקראת היום גם

אם לפני בואו נמות;

סוס, ברווז וכבש, יחד

ניאבק לעצמאות.

שמעו, כל חיות בריטניה

בכל עמק, גיא והר,

דְבר חזון על עתידנו

המבורך והמפואר.

השירה עוררה בחיות פרץ של התלהבות. עוד לפני שגמר מייג'ור לשיר, הן החלו להצטרף לשירתו. גם הטיפשות מכולן קלטו את המנגינה וכמה מהמילים, והחיות הנבונות מכולן, החזירים והכלבים, למשל, כבר למדו את כל השיר בעל־פה בתוך דקות ספורות. ואז, לאחר כמה ניסיונות ראשוניים, פרצו כל חיות החווה בשירת "חיות בריטניה" בהרמוניה מושלמת. הפרות געו את השיר בקול נמוך, הכלבים ייבבו אותו, הכבשים פעו אותו, הסוסים צהלו אותו והברווזים געגעו אותו. וכל כך נהנו מהשירה, שהוסיפו לשיר שוב ושוב, חמש פעמים רצופות, והיו ממשיכים כך כל הלילה אלמלא נקטעה החגיגה בעיצומה.

לרוע המזל המהומה העירה את מר ג'ונס, והוא זינק ממיטתו כדי לבדוק שמא חָדר שועל אל החצר. הוא אחז ברובה הציד שניצב תמיד בפינת חדר השינה, וירה צרור כדורים אל תוך האפלה. הכדורים נתקעו בקיר האסם, והאספה התפזרה במהירות. כל חיה נמלטה אל מקום הלינה שלה. העופות דילגו אל המוטות, הבהמות רבצו על מצעי הקש, וכל החווה נרדמה כהרף עין.