להכניס את השמיים לכיס

1.
 

- 2017 -

שריקת סיום.

מקצה אחרון הגיע לסיומו. צריך היה לפנות את הבריכה. נדמה היה שכולם מיוזעים, אבל אלו היו טיפות המים שלפני רגע עפו כגיצים, כאילו אנשים נלחמו בהם על חייהם. שתים־עשרה דקות ארוכות להוציא את כולם מהמים. ויכוחון קטן בין השופטים נשמע לְבן מרחוק. את האמת, זה לא עניין אותו במיוחד. "זה רק להכניס את השמים לכיס," אמר לעצמו. "זה בסך הכול להכניס את השמים לכיס," שינן שוב, ספק ברצינות, ספק ברצינות יתרה. והפעם, 1.46 מאיות פחות, הישג עצום.

הַבְּלָר אחז במוטות הכיסא ולבש חיוך מטופש כל הדרך למלתחות, על אף שבתוכו געש משמחה. בן בשבילו הוא כמו אח צעיר, מאז שעזב את לימה לפני כעשרים וארבע שנים, כדי לפרנס את משפחתו בקו אווירי מארץ רחוקה.

אין פודיום, יש משטח ישר. אבל לכולם ברור מי מקום ראשון. בן נצר, בן שלושים ושתיים, ממושב מגשימים. תשע שנים בראש הטבלה. הרבה דיבורים על הפרישה, בעוד הוא לוקח את המקצה האחרון והבלתי יאומן בתוצאה מרהיבה עד בלתי נתפסת. 01:36:20 למרחק של מאה מטרים שחייה חופשית. מי היה מאמין. נשימת הקהל נעצרה מלכת. הרי אי אפשר ללכת. הבל פיהם בלחישותיהם לא דמו לרגע. מאמן נבחרת ישראל, שכוחו בפיו ככוח המלך על עמו, לא הצליח להתרכז בנאומו המוכן מראש בהגיעו לנושא המדובר. ציפיותיו הוכרזו בינו לבין עצמו כנמוכות אל מול המציאות.

שעה עברה ונדמתה כנצח. הקהל חיכה בקוצר רוח. הדממה לא נתנה מנוח, והיה נדמה שעוד רגע משהו נקרע באוויר מעל ראשיהם. כולם מחו זיעה מפניהם, כאילו כלל לא היה זה אמצע החורף. ואז זה קרה.

דלת המלתחה נפתחה. הבלר, כמו תמיד, זקוף כגבר גאה, עומד בצד, תמיד בצד. גם הוא מזיע, רק מטעם אחר.

בן עבר בדלת הדו־צדדית הכחולה והמזיעה גם היא, דרך פסי ניילון שקופים התלויים מלמעלה, כמו מאיימים לא להתנופף, מתכוננים עקשנים לפרוע את שערו הארוך במקצת ואת שלוותו האופיינית.

מחיאות כפיים סוערות נשמעו, ובבת אחת כל האולם התמלא. נדמה שמישהו הגביר את הווליום לרמה הכי גבוהה ואת ההד שכח לעמעם, אך לאף אחד לא היה אכפת. האהדה כמו עפה באוויר, חופשיה כציפור, שמלכתחילה כבר הייתה חופשיה, רק שהפעם היא החליטה בעצמה לאן לעוף ואיפה להניח את ראשה כשרצונה בכך.

בן לא אהב את ההמולה, ולא את כל מה שנלווה אליה, אבל זה היה חלק מההצגה, הזכיר לעצמו. והעיקר שהבלר נהנה, גיחך בינו לבין עצמו.

בן חייך לכולם, הרכין את ראשו במעט בכל פעם כשעבר מול אישיות מחויטת וחשובה שהגיעה במיוחד לצפות בשעת שיא שכזו, כאילו מצמידים לרקתו אקדח. הוא עשה זאת ללא כל שמץ של רצון, מכורח הנסיבות.

בסיומת שורת האישים הגיע בן לעמדת ההנצחה, שם מנציחים ולא מנצחים. עבודה עצמית רבה כדי לא ללכת שולל אחר נצנוץ המדליה, לחיצות הידיים והארות הפנים. הכתבות לרדיו, הראיונות רק לא למדיה הכתובה ולא למדיה הרוקדת, ואבוי למי שיצלם.

הטקס נגמר. המסיבה התחילה. אך אין כל כך למה להישאר. הסוואנה מחכה, המיטה עוד יותר, ועוד יום ארוך לפניו, יותר נכון, לילה ארוך לפניו. הבלר עשה את שלו, לחץ, העלה, דחף, ריתק וסגר. נוסעים הביתה. כמו תמיד, בן נוהג.

הנסיעה הייתה שקטה. לא שקט צורם, שקט נח ועייף. הבלר ובן כבר יודעים זה את זה.

בכניסה המיוחלת לדירה בקצה המושב בן שחרר צרחה ארוכה, "אההה...!" ולאחריה השקט שב במלוא הדרו שוב למלא את החלל בנעימות.

"סליחה, הבלר, הייתי חייב." בן קרץ למראה הקדמית.

הבלר חייך חיוך מאוזן לאוזן. כזה שאי אפשר אפילו לגרד מהפנים.

הבלר הניח את בן במיטה הזוגית. "תעיר אותי באחת־עשרה. באחת אני עולה לשידור. ואם מישהו מתקשר, אינני..."

הבלר נענע קלות בראשו כאות הבנה.

הבלר הזה, לא רק כמו כפפה ליד, אלא מעטפת נדירה שנתפרה במיוחד עם גימורים ותפרים נסתרים למען הנוחות המירבית, מבד נושם ואיכותי. חוץ מזה שהוא אוכל הרבה. שיאכל, אם זה מה שנותן לו כוח להרים הרים. גם ככה הוא זה שמבשל ושוטף כלים אחרי.

כשהמחוג הגדול היה על תשע והקטן על המספר מעליו צלצל הטלפון בבית. צלצול נעים כמנגינת רקע בהרי ההימלאיה, תחת עצי דקל נוטים ליפול, רק כדי להמשיך ריח נפלא של טבע עוטף שלא היה חסר מסביב.

"בֶּנֵסֵ'ר, קום. בנס'ר, קום!!! החדשות קוצרו. משעשע, לא?! אין לנו מחליף לתוכנית מעבר... אתה חייב לכסות עלינו, בנס'ר!!!" זו הייתה שירה, שבתחנת הרדיו כולם כינו אותה "שַיַירַה" במלעיל. תדיר כשהיא באה ויש אחריה שיירה של הדים, מלמולים וכל המי ומי ממשפחת ההבהרות. במיוחד מהזן הלא מובן בעליל. עברית עילגת או עברית מודרנית, לך תדע. סלנגים בשקל ועשרים או סיסמאות בשטרות ירוקים.

״בנס'ר, אם אתה לא קם אנחנו בדרך אליך, עם... סתם! נו, מה? סומכים עליך. בחצות וחצי אתה עולה לשידור, אל תאכזב את שומעיך הלהוטים והנוטים לנקר..." נימה אירונית לא נחסכה לשובל המילים המדיף ריח של ציניות מתוקה ומחמיאה.

בן התעורר בדיוק בצלצול שמסיים את ההודעה. אבל מתוך שינה הוא שמע כל מה ששירה הדהדה בקולה. אין על הבחורה הזו. כשהיא רוצה — להעיר פילים היא יכולה, אפילו שפילים ישנים בעמידה. הבעיה הייתה להעיר עכשיו את הבלר, שבלעדיו בן לא יכול ללכת לבד לתחנה.

הבלר התנשף כמו קיטור של רכבת ישנה. הוא חייב להפסיק לעשן, הוא הרהר. בן בידיו, הוא היה חייב להתרכז. הוא עלה מדרגה־מדרגה ונדמה שאין לזה סוף, עד שדלת התחנה הכבדה הופיעה לפניהם, פתוחה לרווחה. שירה עמדה בקצה המסדרון עם חבילת דפים בידה, ובאחרת קלסרים משובצים, בפיה עט אכול שלא מנע ממנה לפזר מילים. הבלר נכנס ופינה את דרכו אל האולפן, להניח את בן על כיסא השדרן בזמן ששירה רדפה אחריהם וניסתה לתפוס את אחד המבטים לפחות.

"אתה כאילו מבין מה אני אומרת...? שישים! שישים פקסים! המכונה עוד רגע קורסת, אתה חייב להיות פחות מוצלח, זה לא עובד ככה," היא שחררה צחוק ערמומי וקרקרה סביב בן. היא סובבה את כיסא המשרד עליו הוא ישב, לכדה את מבטו של בן אל עיניה והמשיכה.

"תסתכל עליי, תתרכז! הן כותבות לך בלי סוף, שולחות תמונות, מעריצות של ממש, הנה, תראה..." היא שלפה מתוך ערימת הדפים דף אחד מקופל ונדמה שעוד רגע הכול נופל מידיה.

"כאן כותבת לך קארין מטירת הכרמל את מספר הטלפון שלה!" שירה התלהבה אל מול מבט מתעורר.

"וכאן..." היא תפסה בשיניה את הדף של קארין ושלפה דף נוסף, קטן יותר. "הנה... כאן, כותבת לך בכתב ידה ועם מלא לבבות מישהי בשם מורן, תראה... היא נשמעת ממש בחורה לעניין. היא כותבת שהיא גם חולמת לעבוד ברדיו והיא בגילך ומאוד מעוניינת שתתקשר אליה," היא הביטה בו בעיניים שואלות.

"שירה..." בן עצר אותה, "הכול מוכן לתוכנית?"

"לא, לא, לא! אתה לא מעביר נושא, חמוד שלי, לא יעבוד לך. אני משאירה לך פה את כל הדפים, תקרא בעיון. ואת שני אלו..." היא קיפלה את שני מספרי הטלפון שהקריאה קודם. "תשמור אצלך, אין לדעת..." היא קרצה עין ויצאה בריצה חזרה אל המסדרון.

הבלר, שעדיין לא יצא מהאולפן מפני שלא קיבל את אישורו של בן, שאינו צריך לשירותים או כל דבר אחר, עמד שעון על הקיר השקוף. בן תחב לכיסו של הבלר את שני הדפים שבידו ובירך אותו בהצלחה. הבלר היה נבוך, אך התגבר תוך כמה שניות, טפח על שכמו של בן ויצא מן האולפן.

את השקט הפר קולה הדמיוני של ליזה. "אם לא מחפשים, בן־בן, לא מוצאים,״ אז זהו, שהוא חושב שהוא צריך להיות ראוי כדי לחפש, ועד שעליזה תבוא לבקר שוב הוא רשאי לשכנע את עצמו שהוא, אכן, לא ראוי.

כמה דקות לשידור. בן התארגן, כיוון את הסאונד, הניח את האוזניות על קודקודו, שרבט כמה תזכורות על דף ונשען לאחור כשהוא מביט בתקרה האקוסטית. נשימה עמוקה, אור אדום, שלוש, שתיים אחת ו...

"לילה טוב, חברים, הנה אנחנו שוב בתוכנית לילית של 'יש עם מי לזמזם'. מה שלומכם? מקווה שאתם בטוב, שליבכם רגוע ושאתם בין שינה לערות. כאן בנ'סר עם עוד תוכנית מושקעת ומדהימה במיוחד בשבילכם..." מוזיקה. פרסומות.

"לילה טוב, מי איתנו על הקו?" הקול הרדיופוני קטע את מקבץ הפרסומות וכמו שפך חיות אל תוך הקו.

משלא היה מענה, בנ'סר חזר על שאלתו. "כן, אנחנו מחכים בסבלנות, יש לנו מאזינה על הקו, אני מבין... כן..." הוא הנמיך את קולו. לעיתים המאזינים מתקשים להתחיל שיחה ונדרש פה מרחב עצום שבו אפשר להתל בין שתיקה למילים, בין נשימה שנשמעת להבהרות, לתת מקום. השדרן הצעיר אלוף בזה.

הוא קימט את מצחו וניסה לחדד את השמיעה, משך את שערותיו לאחור וסידר את האוזניות בשנית כנגד שערות סוררות הנופלות כמו נוצות בסוף הרוח. רגעים שלמים הוא המתין, והנה, הקול בקע מתוך האוזניות.

"היי..."

"היי!" הוא הנמיך את קולו עוד יותר, משתדל להשוות עצמו להרגשת המאזינה. "מי איתנו?" הוא המשיך ושאל, ומשלא נענה, דילג על שלב ההיכרות בלי שירגישו, עד כמה שניתן.

"אז מה אנחנו מזמזמים היום... אממ..." הוא לא שם סימן שאלה. המשחק בקול נתון בידיו ולשונו יודעת להתאים את עצמה. הוא החל מזמזם מנגינה עלומה, והנה, המאזינה החלה גם היא לזמזם את שלה. רגעים קצרים של התרכזות ובנ'סר הבין באיזה שיר מדובר. הוא המתין מעט, ואז הכניס את קולו בשובל של רכות אל תוך הזמזום שלה. היה זה השיר של עמיר בניון המדלג על עננים נדירים של אהבת המוזיקה ובעיקר על מה טוב חלקנו.

זמזום השניים המשיך יותר מהרגיל, ובנ'סר נסחף אחריו. ללחנים יש כוח עצום על מי שהוא, במיוחד כשהוא משדר. כשהזמזום נגמר בנ'סר לא המתין ולו רגע, ומילא את החלל בקולו הרחב. הוא דיבר בשקט ולאט.

"עמיר בניון, היכן שלא תהיה, דע לך, המילים שלך — כשהן מגיעות בלבוש הקול שלך... וואו. הן חיות בתוכי ואני מרגיש כאילו אני מכיר אותך יובלות. יותר ממה שאני חי באמת."

ברקע נשמעו התנשפויות של בכי שקט, ובנ'סר, למוד ניסיון ומודע היטב לכך שכעת אין סיכוי לשוחח עם המאזינה ויש לתת לה להירגע במעט, הסיט את תשומת לב המאזינים למידע נוסף על הזמר. הוא תיאר אותו כאמן וכאישיות מוזיקלית נדירה, הזכיר כמה שירים נפלאים שלו, פחות מוכרים, וחתם במחמאות עילאיות על יוצר משלנו.

לבסוף, כשזיהה שהמאזינה נרגעה במעט, פנה אליה. "נשימה עמוקה... את עדיין איתנו, מאזינה? אולי בכל זאת תרצי לומר את שמך ומהיכן את?" שאל ונתן לשאלה להדהד.

"אני לא מעוניינת לומר," אמר הקול המהוסס והדק.

"בסדר גמור, אנחנו הרי לא השם שלנו בלבד. הזמזום עושה אותנו שקופים והנשמה שלנו מתנגנת החוצה. השם שלנו זה עוד פס של מכחול בתוך האישיות הצבעונית של כל אחד מאיתנו," הוא ניחם.

"את רוצה לשתף אותנו למה דווקא בחרת בשיר הזה?" הוא ניסה לגשת מהדלת האחורית, אולי במקרה המאזינה שכחה אותה פתוחה, אפילו קצת.

"לא..." קול הבכי התחדש, חרישי וקטן, אך ממלא את הקו כולו ואת אוזניו החדות של השדרן הרגיש.

בנ'סר הרגיש שכל ההתרחשות מכבידה על המאזינה ולקח את המושכות שוב.

"דמעות, איזה זמזום יפה יש להן. בכי לך... כמה שרק צריך לך," הוא התרגש כאילו חש את שעובר על הנערה מהקו השני. קולו רעד. אולי גם קרבו רוצה לדמוע. לא, אולי אין לו מזל, אבל לפחות יש לו את המוזיקה שמנגנת לו בלילה ומלטפת ברוך.

שעתיים חלפו להן והשידור הסתיים. שירה המתינה לבנ'סר, שעונה על הדלת מבפנים. "אתה לא יוצא מפה," היא צחקקה. "אני אומרת לך, זו שעלתה ראשונה הערב היא אחת המעריצות שלך. הן מנסות להגיע אליך בכל דרך," היא ניסתה לשכנע.

"שירה, אני מבקש ממך... תשיגי לי את המספר שלה, כנראה היא חווה משבר אמיתי. אני אשמח לשוחח איתה. אולי אצליח קצת להרגיע את הרוחות."

"אולי תצליח להעצים את הרוחות, אתה מתכוון." היא הטתה את ראשה.

"שירה, את לא בכיוון. אין לי שום מניעים רומנטיים. ואני מרגיש שגם היא לא מחפשת רומנטיקה. היא קוראת לעזרה. לא שמעת?"

שירה המשיכה לדבר, אבל בנ'סר כבר לא הקשיב. הוא רצה לנגב לה את הדמעות, למי שזו לא תהיה.