הסוד של התפילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסוד של התפילה
הוספה למועדפים

הסוד של התפילה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מהו הסוד של התפילה?
כיצד היא משפיעה עלינו ועל המציאות?
איך הופכים אותה למפגש אמיתי עם בורא העולם?
מצד אחד התפילה היא תנועת טבעית של נפש האדם, השואפת להתחבר ליוצרה, ומצד שני חובה דתית עם הלכות מוגדרות ונוסח קבוע. אנו מקדישים זמן רב מחיינו לתפילה, אבל איך נראית התפילה הזו? האם אנחנו יודעים להתפלל בכוונה, לכוון את המחשבה והרגש, להפוך את הטקסט הקבוע לדיבור אישי עם אלוקים מעומק הלב?
ספר זה מביא 100 עצות מעשיות, שנועדו לכל מתפלל באשר הוא, ומספקות כלים והדרכות כיצד להשתמש במחשבה, בדמיון וברגש כדי לשדרג את התפילות שלנו ולהפוך אותן לעבודה רוחנית אמיתית. באמצעות התפילה אנו הופכים את עצמנו לצינור, שדרכו זורם השפע האלוקי, ויכולים להשתמש בו כדי להשפיע על עצמנו ועל העולם. אתם מוזמנים לגלות את הסוד הזה ולשנות באמצעותו את חייכם.
 
משה רט ואליהו טייב הם מחברי הספרים "שולחן השבת עם רבי נחמן", "שולחן השבת עם הרבי מלובביץ'", "אור האבות" ו"מועדים לשמחה".

פרק ראשון

הקדמה

מה לא נכתב ונאמר כבר על התפילה? אינספור ספרים נכתבו עליה, מביאורי מילים ועד להסברים עמוקים על מהותה והרעיונות הנשגבים שהיא מבטאת. אולם מעבר לפירושים ולרעיונות שאלה אחת גדולה נותרת בעינה: איך בעצם מתפללים?

בספר זה נביא עצות ורעיונות שנועדו לענות על שאלה זו, אך לפני כן יש להבהיר כמה עניינים הקשורים לתפילה.

 

הסוד של התפילה

רבים שואלים: מדוע בכלל צריך להתפלל? כאשר אנו פונים בבקשת עזרה לאדם כלשהו, אנו עושים זאת או משום שהוא לא יודע על הצורך שלנו, או כדי לשכנע אותו לעזור לנו. אבל הרי ה' יודע הכול, והוא הטוב המוחלט. מכיוון שכך, הוא כבר יודע כל מה שאנחנו צריכים, והוא עושה עבורנו את הטוב ביותר. אין צורך לעדכן אותו בקשיים שלנו, ולא לשכנע אותו לשנות אותם. אז מה בעצם אנחנו עושים בתפילה?

התשובה לכך היא שבתפילה אנחנו בעצם הופכים את עצמנו לצינור, שדרכו מופיע בעולם רצון ה'. רצונו של ה' הוא להיטיב לברואים - אבל בחוכמתו העליונה הוא קבע שההטבה הזו תזרום ותופיע דווקא דרכנו. אנחנו השלוחות שדרכן הוא פועל בעולם, השותפים להורדת השפע. כאשר אנחנו מתפללים על אדם מסוים או עניין מסוים, אנחנו בעצם מתחברים לרצון האלוהי הכללי להיטיב - ומתַעלים אותו לכיוון אותו העניין. זו המשמעות של הפסוק "תנו עוז לאלוקים" - שעל ידי התעוררות מלמטה מתרחשת התעוררות מלמעלה. בספר הזוהר נאמר שבאמצעות התפילה אנו מתחברים לרצונו האינסופי של ה', שנמצא מעבר לכל גבול, ומכניסים אותו לתוך העולם המוגבל שבו אנו נמצאים. כל אחד מאיתנו הוא בעצם חלק אלו־ה ממעל, חלק מאלוקים כביכול, ובהימצאנו בעולם הזה אנחנו מסוגלים להוריד ולבטא את רצונו בעולמנו.

אפשר להמשיל זאת למלך שהקים תוכנית סיוע לנזקקים ברחבי הממלכה, וכל אדם, שידוע לו על מקרה מתאים, יכול לפנות אליה בבקשה לקבל עבורו סיוע. לא כל הבקשות ייענו כלשונן; לפעמים יחליט המלך בחוכמתו לחלק את התקציב בצורה שונה, שהתועלת שבה תתגלה מאוחר יותר. אבל כל פעם שאנחנו מתפללים, אנחנו בעצם מתחברים לשפע האלוקי ומשתמשים בו כדי לגלות את רצון ה' ולשפר את העולם.

אם כן, זהו הסוד של התפילה - ההבנה שאנחנו לא סתם מדקלמים טקסטים ישנים כדי לצאת ידי חובה, ולא מנסים להתחנף חלילה לה' או לשכנע אותו להועיל בטובו לעזור לנו. התפילה היא כוח אלוקי שניתן לנו, ובאמצעותו אנו מתחברים לרצון האינסופי להיטיב ומביאים אותו לעולם. כאשר מפנימים את ההבנה הזו, הכול נראה אחרת.

מכך נובעת גם האמונה ביכולתה של התפילה להשפיע על המציאות ולשנות אותה. בדורנו מדברים לא מעט על מושגים כמו "מחשבה יוצרת מציאות" ועל השפעתם של המחשבה והרצון על העולם. ספרים רבי־מכר עולמיים, כמו "הסוד", "הקסם" ודומיהם מפתחים את הרעיון של חשיבה חיובית ו"חוק המשיכה", וטוענים שהאדם יכול להגשים את כל משאלותיו, אם רק יצייר אותן בדמיונו בצורה מוחשית ויאמין בלב שלם שהוא אכן יקבל אותן. מי שעושה זאת כביכול "מושך" אליו את אותם דברים בכוח המחשבה, והיקום כולו יתגייס כדי להעניק לו את מבוקשו. לפי גישה זו אנחנו המעצבים את חיינו: אדם, שחי מתוך תפישה שלילית ופסימית וחוסר אמונה בעצמו, מושך לעצמו דברים ואירועים שליליים שרק מחזקים את אמונתו; ואילו האופטימי, שמאמין שכל הטוב יכול להגיע אליו, אכן ימשוך אותו אליו.

כיהודים אנחנו מסתייגים מהאופן הגורף, שבו מוצגים רעיונות אלה כ"חוקי טבע", שהרי אנו מאמינים שבורא העולם הוא שמנהל את המציאות וקובע מה כל אחד יקבל. למרות זאת, גם ביהדות מדובר על הכוחות, שהעניק ה' לאדם כחלק מצלם אלוהים שבו. בדרך שאדם רוצה ללכת - בה מוליכים אותו, ובאמצעות מחשבות, רצונות ודיבורים אכן אפשר להשפיע על המציאות. התפילה היא הביטוי השלם לאופן שבו אנחנו משתמשים בכוחנו לעצב את המציאות: לא במנותק מה' ומתוך מניעים אגואיסטיים, אלא מתוך הכרה בהיותנו חלק ממנו, וברצון לתקן את העולם ולשנות אותו לטובה. אם כן, התפילה היא "הסוד היהודי", וכאשר משתמשים בה כמו שצריך, היא אכן יכולה לחולל ניסים ונפלאות. מי שמאמין בכך אכן יראה זאת.

 

מפגש עם ה'

על פי האמור לעיל מובן שהתפילה אינה רק מצווה שצריך לקיים כדי לסמן עליה "וי" וגמרנו. התפילה היא בראש ובראשונה מפגש עם ה', עמידה לפני ה', דיבור ופנייה אליו.

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, פד) מבאר שהתפילה היא שער, שדרכו נכנסים להשם יתברך ומשם מכירים אותו, וש"תפילה" היא מלשון התחברות, כמו שכתוב: "נפתולי אלהים נפתלתי", ותרגומו: לשון התחברות. בחב"ד מפרשים את המילה "תפילה" באופן דומה - מלשון חיבור ודבקות בה', וכלשון המשנה: "התופל (- מחבר) כלי חרס".

התפילה היא החיבור שלנו ל"מטעֵן" העליון, שנותן לנו כוח להמשך החיים. אלה הרגעים ביום שאליהם עלינו לצפות יותר מכול. אפשר לפספס את התפילה, לבצע אותה באופן מכני רק כדי לצאת ידי חובה, אבל מי שזוכה יודע איזו חוויה עילאית ומרוממת היא התפילה. מי שזוכה יכול לעמוד ולהתכנס לתוך שקט פנימי עמוק, גם כשהכול סביבו רועש ורוגש. הוא יכול להכניס את עצמו לתוך מעטפת של שלווה פנימית והתבוננות, של אוורור וניקוי הנשמה, של דיבור ישיר ואינטימי עם הקב"ה - בין אם זה בבית הכנסת, בעבודה, או בהתבודדות בשדה. הוא מבין איך כל דיבור ודיבור שלו, ואפילו מחשבה טובה, יוצרים מציאות, משנים עולמות, מבטלים גזרות, פותחים פתח לשפע להיכנס, בוראים טוב, ויוצרים אור בעולם.

"עבור החסיד התפילה היא גרעין הזמן ופריו. התפילות עבורו הן עיקר היום, וכל היום הוא מחכה מתי יגיע אליהן" (רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי).

כדי להבין את התפילה צריך להבין קודם מיהו ומהו ה'. נושא זה רחב מכדי שניכנס אליו כאן, ולכן העיקר כאן הוא להבין מה ה' הוא לא - הוא לא איזה מלך עריץ שצריך להתחנף אליו ולהתחנן לפניו כדי שיחוס עלינו ויעניק לנו את מבוקשנו. תפיסות ילדותיות כאלה של ה' הן אחד הדברים הגורמים לאנשים להתרחק מהתפילה בפרט, ומהיהדות בכלל. על מנת שהתפילות וקיום המצוות שלנו לא ייראו כמו קריקטורה, עלינו להעמיק קודם כול בתפיסה שלנו את ה', ולרומם אותה מעל המושגים של ילד בגן. צריך להיות ברור לנו שה' הוא אינסופי - גדול, חכם וטוב מעבר לכל מה שאנחנו יכולים לדמיין. דימויים כמו "מלך העולם" או "אבא שבשמים" עוזרים לנו לקרב אותו אלינו, אבל צריך להיזהר שלא יקטינו אותו ויגרמו לנו לתפוס אותו כמו מלך או אב בשר ודם. הקבלה והחסידות מלמדות שה' אינו מנותק מהעולם, אינו איזו "ישות" שיושבת בשמים ומשקיפה משם עלינו, אלא העולם כולו הוא גילוי של אלוהות. כל המציאות שאנו רואים סביבנו, וגם אנחנו עצמנו, עשויים למעשה מאלוהות ומהווים חלק מאלוקים. כאשר אנו מתפללים, אנחנו מתחברים למקור הזה, לאלוהות שמהווה ומחיה את הכול, ושואבים מהכוח והשפע האינסופיים שבה. אפשר להעמיק ולהרחיב בכך רבות, אבל די בכך כדי להעניק ציור חלופי, בוגר ומדויק יותר, לעומת הציור הילדותי של האדם המתחנן לפני כסאו של המלך העריץ. ככל שנפתח ונעמיק יותר את תפישתנו באלוהות, כך גם תתקדם התפילה שלנו ותיראה אחרת.

 

"הסתדרתי לבד?"

יש אנשים שחושבים שהם יכולים "להסתדר לבד", בלי עזרה מלמעלה, וממילא אינם רואים צורך בתפילה. הטעות שלהם היא שהם תופשים את הקב"ה בתור עוד "גורם" אחד במציאות, כאילו היה איזה חייזר שיושב למעלה בתחנת החלל שלו, ומדי פעם שולח ידיים ומתערב בעולם הטבעי. זוהי כמובן טעות. אלוקים הוא לא כוח מוגדר בתוך המציאות, אלא המקור שמהווה את המציאות כולה.

תארו לעצמכם מנורת שולחן, שאומרת שאין לה צורך בחשמל, כי היא מסתדרת בלעדיו ואינה רואה בכלל שהוא עושה משהו במציאות. היא אינה מבינה שכוחו של החשמל הוא שמחיה בכל רגע אותה ואת אינספור מכשירי החשמל האחרים שמחוברים אליו. החשמל אינו חפץ או עצם כלשהו, אלא כוח מופשט שמתגלה דרך כל המכשירים ומפעיל אותם. בדומה לכך מקיים ומחיה אלוקים בכל רגע את כולנו. הוא לא ברא את המציאות אי שם בעבר, הפעיל אותה ועלה לשבת על ענן בשמים כדי לצפות בה מרחוק. הוא מעניק לה את קיומה ומפעיל את כל הכוחות שבה, והכול נובע ממנו. התפקיד שלו לא מתבטא רק בניסים יוצאי דופן, אלא בקיום המתמיד של כל המציאות וכוחותיה ובפעילותם הסדירה.

ממילא גם כאשר אנחנו פועלים בכוחות עצמנו לכאורה, באמצעות שכלנו וכוחות הטבע, אין זה מנותק מה' אלא נובע ממנו, וודאי שראוי להתפלל על כך כדי לבטא את מודעותנו ליחס הזה. גם כאשר אנחנו מקבלים דברים באופן טבעי לכאורה, עלינו להודות לו עליהם, כי בלעדיו שום דבר לא היה מתקיים. לכן הוא נקרא י־ה-ו־ה - הוא מהווה את כל המציאות, הוא ההוויה עצמה, ואף אחד לא "מסתדר בלעדיו".

 

התפילה נועדה עבורנו

אחד הדברים שחשוב להפנים הוא שה' לא "צריך" שנתפלל אליו. אנחנו אלה שצריכים זאת. בזמן בית ראשון הדגישו הנביאים שוב ושוב שה' אינו זקוק לקורבנות, עולות ומנחה; הוא אינו אוכל אותם ואין לו חפץ בהם, אם האדם שמביא אותם הוא חוטא ופושע. בדומה לכך אין לה' צורך בתפילתנו. הרי הוא מושלם ולא חסר לו דבר. התפילה היא מתנה שניתנה לנו, כדי שנוכל להתקרב אליו באמצעותה ולהוריד את השפע שלו אלינו.

למעשה התפילה היא תנועה של הנשמה המשתוקקת לחזור למקורה. כל נשמה היא חלק אלו־ה ממעל, ניצוץ אלוקי שירד מהשמים לעולם הזה. באמצעות התפילה אנחנו שבים ומתחברים למקור האינסופי שממנו נחצבנו, כמו טיפה החוזרת לאוקיינוס, ושואבים ממנו כוחות וחיוּת.

הבן איש חי ציין נקודה מעניינת: כאשר כותבים את אותיות המילה "אדם" במילואן - אל"ף דל"ת מ"ם - האותיות של המילוי יוצרות את המילה "מתפלל" - רמז לכך שהתפילה קשורה למהותו של האדם, והאדם מטבעו חי מתפלל.

"בתפילה אפשר לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר, להגיע ישר אליו יתברך, כי הלב בדבקותו יכול להגיע אל מה שאין השכל מגיע בהשגתו" (הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו).

על בסיס זה צריך להבין נכונה את כל ענייני השבחים והתארים המופיעים בתפילה. כאשר אנו משבחים את ה' ומפליגים בתיאור גדולתו, גבורותיו, תפארתו, חוכמתו וכן הלאה - אין אלה דברי חנופה חלילה, שנועדו למצוא חן בעיניו כדי שיהיה מרוצה ויואיל בטובו להעניק לנו את בקשותינו. רק תפישה אלילית וקטנונית ביותר של האל יכולה להעלות על דעתה דבר כזה. אותם שבחים ותיאורים נועדו גם הם עבורנו - כדי שנצייר בנפשנו לפני מי אנחנו עומדים, נתמלא ברגשות התפעלות והערצה כלפי גדלותו של ה', ומתוך כך נתקרב אליו יותר ונוכל לזכות להגשמת תפילותינו. לכן אין עניין לדקלם את כל שבחים סתם כך, אלא יש להתבונן, ולהעמיק בהם ולצייר בדמיון את משמעותם, ומתוך כך לקבל מושג טוב יותר של אלוקים ולהתקרב אליו בלב ובנפש.

מלבד ההשפעה הפסיכולוגית עלינו יש לשבחים פעולה נוספת: הם מעוררים כביכול את המידות העליונות וגורמים להן להשפיע טובה לעולם. הזכרת שבחיו של אדם גורמת למידות הטובות שלו לצאת באותו זמן מההסתר אל הגילוי, ובדומה לכך הזכרת שבחיו של ה' גורמת למידות העליונות לצאת לפועל ולפעול במציאות. יש עוד הרבה מה להאריך בזה ובהבדלים בין המשל לנמשל, אבל הרעיון הוא ברור: באמצעות הזכרת שבחי ה' אנחנו מעוררים את הכוחות האלוהיים לפעול במציאות.

בדומה לכך, כאשר אנו מברכים את ה' ואומרים "ברוך אתה, ה'" וכדומה, מובן שאין הכוונה שהוא זקוק לברכותינו; אלא עניינה של הברכה הוא להכיר בהיות ה' מקור הברכות ולהמשיך את הברכה מלמעלה למטה.

ראוי לציין שככל ששומר האדם על פיו ולשונו בקדושה לאורך היום, נזהר מדיבורים אסורים כמו לשון הרע, רכילות וניבול פה - כך יגדלו כוחו של דיבורו ויכולת ההשפעה שלו בתפילה. ודאי שאין ראוי להתפלל ולברך את ה' בפה מלוכלך. כך גם לגבי שמירת המחשבה בטוהרה. כאשר מביאים זאת בחשבון, השמירה על הלשון והמחשבה לאורך היום מחברת את כל החיים לזמנים המיוחדים של התפילה.

 

עבודה שבלב

חז"ל הגדירו את התפילה כ"עבודה שבלב", והיא אכן עבודה, וביותר ממובן אחד. זוהי המצווה הדורשת מהאדם את הזמן הרב ביותר - שלוש תפילות ביום בכל יום ויום במהלך חייו ללא יוצא מן הכלל, עם תוספות והרחבות בימים מיוחדים. בצדק אפשר אפוא לתאר אותה כעבודתו המרכזית של היהודי המאמין. אולם התפילה מצריכה גם עבודה פנימית מצד האדם. לא די לדקלם את המילים בלבד; חייבים גם לכוון כראוי. הרמב"ם פסק להלכה: "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה" (הלכות תפילה ד, טו), אולם דווקא הקביעות שבתפילה הופכת אותה למאתגרת יותר. "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים", קבע רבי אליעזר. אם כן, כיצד ניתן להימנע מתחושת השגרה והקביעות של התפילה, ולהפוך אותה מדקלום חדגוני של טקסטים מוכרים לחוויה של עמידה אמיתית מול ה'? כיצד אפשר לשמור על ריכוז ולכוון לפחות למשמעות הפשוטה של המילים אל מול שטף המחשבות והרהורים, המציפים את מוחנו?

הגדרתה של התפילה כ"עבודה", פירושה גם שעלינו להתקדם ולהשתפר בה עם הזמן. הרי בכל תחום של עבודה או פעילות אנחנו מצפים לראות התקדמות מתמדת. אדם, המתאמן במכון כושר בהתמדה או בספורט מסוים, יראה תוצאות גופניות בפועל, והיכולות שלו ילכו וישתפרו. אדם שעובד במקצוע כלשהו, כישוריו באותו מקצוע יתקדמו גם הם, ככל שיתמיד בו. גם בתחומים של פעילות רוחנית, כמו מדיטציה, מי שמשקיע בהם הולך ומתקדם למדרגות גבוהות יותר עם הזמן והניסיון. התפילה היא העבודה הרוחנית שלנו כיהודים; אם כן, האם ייתכן שבתחום זה לא יחול כל שינוי במהלך חיינו? שתפילה של יהודי בן 40 תיראה בדיוק כפי שהיא נראתה כאשר היה בגיל 17 - דקלום ומלמול של אותן מילים, בלי שום שיפור בכוונה ובהעמקה? כמה עצוב ולא נעים יהיה להסתכל לאחור בסוף ימינו ולגלות, שבכל הנוגע להשכלה, מקצוע וכדומה בנינו לעצמנו קריירה מוצלחת וכבשנו פסגות גבוהות - ואילו במה שנוגע לתפילה העברנו עשרות אלפי שעות מחיינו בלי שום שינוי, שיפור או התקדמות...

בספר זה ליקטנו עצות שונות, שמטרתן לעזור למתפלל לכוון בתפילתו באמצעות שימוש בשכל, בדמיון, ברגש ובכלים נוספים. חלקן מופיעות בספרים ומקורות שונים, וחלקן לקוחות מהניסיון המעשי. אין צורך לומר שאין כאן "עצת פלא" כלשהי, שתגרום לנו לכוון ולהתרכז בקלות בכל התפילות. התפילה נשארת בגדר עבודה לאורך כל ימיו של האדם. היצר הרע שוקד על תחבולות להסיח את דעתו של האדם, ואין קיצורי דרך במאבק הזה; אבל כמו במלחמה, ככל שנתחמש בכלי נשק רבים וחזקים יותר, כך נצליח לנצח ביותר קרבות ולספוג פחות אבדות. הם לא מבטיחים לנו נצחונות בכל מצב, אבל בהחלט משפרים את הסיכויים שלנו. וכבר נאמר בשם ר' ישראל מסלנט, ששווה לטרוח במשך כמה שעות להכין דרשה, גם אם ההשפעה היחידה שלה תהיה שאדם אחד יתפלל תפילת ערבית אחת יותר בכוונה, וגם אם האדם הזה הוא הדרשן עצמו...

אנחנו מאמינים שמתוך מגוון העצות שבספר יוכל כל אחד למצוא לעצמו את אלה שמועילות לו ביותר. לא מומלץ לנסות להשתמש ביותר מדי מהן בו־זמנית - ניסיון לעשות זאת רק יעמיס מדי על המחשבה ויגרום לתוצאה הפוכה - מה גם שחלק מהעצות מנוגדות זו לזו (לפעמים כדאי להתפלל באיטיות רבה, ולפעמים דווקא במהירות, וכדומה). גם לוחם, שיעמיס על עצמו יותר מדי כלי נשק ושריון, לא יוכל לזוז. במקום זאת מומלץ לבחון כל פעם איזו עצה מתוך המאגר מתאימה לנו עכשיו, במצבנו הנוכחי, ולהשתמש בה או בשילוב מסוים של עצות. באמצעות ניסוי וטעייה נוכל לגלות מה הכי מקדם את התפילות שלנו. מדי פעם כדאי להחליף את העצות, לפי הצורך, כדי למנוע מהיצר הרע להתרגל אליהן ולייצר שיטות משלו נגדן. לוחם אמיתי מסגל את עצמו במהירות לכל מצב חדש ושואף לבלבל את האויב, ולא לתת לו להכיר את כל תחבולותיו.

הספר מוקדש לזכרם של רפאל חי בן משה ומלכה בת רג'ינה טייב, ורנר בן משה, מרים בת מזל טוב, מזל בת משה מנחם, ומשולם חנן בן אברהם צבי רט. אנו מודים לה' יתברך על שזכינו לכתוב ספר על התפילה, ומתפללים שהוא יהיה לרצון לפניו.

1
לחכות לתפילה

הצלחתה של התפילה לא נקבעת רק לפי מה שקורה ברגעי התפילה עצמם, אלא ביחס הנפשי אליה ובאופן שבו הוא מתבטא לאורך כל היום. ר' יהודה הלוי כתב בספר הכוזרי, שעבור החסיד התפילה היא "גרעין הזמן ופריו": התפילות עבורו הן עיקר היום, וכל הזמן הוא מחכה מתי יגיע אליהן, כמו אדם המחכה לארוחות שלו, או פועל המחכה להפסקת הצהריים ולסיום העבודה:

ונמצא שאין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מילה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מידמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים.

...והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת האדם טובה לנפשו כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה; ובייחוד אם יביאה ההכרח להימצא בחברת נשים, ילדים או אנשים רעים, ולשמוע דברים העוכרים זוך נפשו: דיבורים מגונים או שירים שהנפש נוהה אחריהם עד שאי אפשר להשתלט עליה. אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים ומכין אותה לקראת העתיד (ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ה).

כאשר משהו חשוב לנו, אנחנו לא ניגשים אליו ועושים אותו כלאחר יד, אלא מחכים ומצפים לו כל הזמן, סופרים את השעות והדקות עד בואו. ככל שנעריך ונאהב יותר את התפילות מתוך הבנת חשיבותן וכוחן, כך הן יתפסו מקום מרכזי יותר בסדר היום שלנו; וגם אם הזמן המוקדש להן הוא קצר יחסית בהשוואה לזה של העבודה ועניינים אחרים — עדיין הן מהוות את האירועים המשמעותיים ביותר של היום. קל לראות את ההבדל בין אדם שמפסיק את עיסוקיו בחוסר רצון כדי למלא מטלה כלשהי, לסמן עליה V ולחזור לענייניו, לבין אדם שמחכה בכליון עיניים לאותו רגע. אם אנחנו רוצים שהתפילות שלנו יהיו מוצלחות, עלינו לבנות קודם כול יחס נפשי של ציפייה וגעגוע אליהן, לחכות שיגיעו ולשמוח בהן.

עוד על הספר

הסוד של התפילה משה רט, אליהו טייב

הקדמה

מה לא נכתב ונאמר כבר על התפילה? אינספור ספרים נכתבו עליה, מביאורי מילים ועד להסברים עמוקים על מהותה והרעיונות הנשגבים שהיא מבטאת. אולם מעבר לפירושים ולרעיונות שאלה אחת גדולה נותרת בעינה: איך בעצם מתפללים?

בספר זה נביא עצות ורעיונות שנועדו לענות על שאלה זו, אך לפני כן יש להבהיר כמה עניינים הקשורים לתפילה.

 

הסוד של התפילה

רבים שואלים: מדוע בכלל צריך להתפלל? כאשר אנו פונים בבקשת עזרה לאדם כלשהו, אנו עושים זאת או משום שהוא לא יודע על הצורך שלנו, או כדי לשכנע אותו לעזור לנו. אבל הרי ה' יודע הכול, והוא הטוב המוחלט. מכיוון שכך, הוא כבר יודע כל מה שאנחנו צריכים, והוא עושה עבורנו את הטוב ביותר. אין צורך לעדכן אותו בקשיים שלנו, ולא לשכנע אותו לשנות אותם. אז מה בעצם אנחנו עושים בתפילה?

התשובה לכך היא שבתפילה אנחנו בעצם הופכים את עצמנו לצינור, שדרכו מופיע בעולם רצון ה'. רצונו של ה' הוא להיטיב לברואים - אבל בחוכמתו העליונה הוא קבע שההטבה הזו תזרום ותופיע דווקא דרכנו. אנחנו השלוחות שדרכן הוא פועל בעולם, השותפים להורדת השפע. כאשר אנחנו מתפללים על אדם מסוים או עניין מסוים, אנחנו בעצם מתחברים לרצון האלוהי הכללי להיטיב - ומתַעלים אותו לכיוון אותו העניין. זו המשמעות של הפסוק "תנו עוז לאלוקים" - שעל ידי התעוררות מלמטה מתרחשת התעוררות מלמעלה. בספר הזוהר נאמר שבאמצעות התפילה אנו מתחברים לרצונו האינסופי של ה', שנמצא מעבר לכל גבול, ומכניסים אותו לתוך העולם המוגבל שבו אנו נמצאים. כל אחד מאיתנו הוא בעצם חלק אלו־ה ממעל, חלק מאלוקים כביכול, ובהימצאנו בעולם הזה אנחנו מסוגלים להוריד ולבטא את רצונו בעולמנו.

אפשר להמשיל זאת למלך שהקים תוכנית סיוע לנזקקים ברחבי הממלכה, וכל אדם, שידוע לו על מקרה מתאים, יכול לפנות אליה בבקשה לקבל עבורו סיוע. לא כל הבקשות ייענו כלשונן; לפעמים יחליט המלך בחוכמתו לחלק את התקציב בצורה שונה, שהתועלת שבה תתגלה מאוחר יותר. אבל כל פעם שאנחנו מתפללים, אנחנו בעצם מתחברים לשפע האלוקי ומשתמשים בו כדי לגלות את רצון ה' ולשפר את העולם.

אם כן, זהו הסוד של התפילה - ההבנה שאנחנו לא סתם מדקלמים טקסטים ישנים כדי לצאת ידי חובה, ולא מנסים להתחנף חלילה לה' או לשכנע אותו להועיל בטובו לעזור לנו. התפילה היא כוח אלוקי שניתן לנו, ובאמצעותו אנו מתחברים לרצון האינסופי להיטיב ומביאים אותו לעולם. כאשר מפנימים את ההבנה הזו, הכול נראה אחרת.

מכך נובעת גם האמונה ביכולתה של התפילה להשפיע על המציאות ולשנות אותה. בדורנו מדברים לא מעט על מושגים כמו "מחשבה יוצרת מציאות" ועל השפעתם של המחשבה והרצון על העולם. ספרים רבי־מכר עולמיים, כמו "הסוד", "הקסם" ודומיהם מפתחים את הרעיון של חשיבה חיובית ו"חוק המשיכה", וטוענים שהאדם יכול להגשים את כל משאלותיו, אם רק יצייר אותן בדמיונו בצורה מוחשית ויאמין בלב שלם שהוא אכן יקבל אותן. מי שעושה זאת כביכול "מושך" אליו את אותם דברים בכוח המחשבה, והיקום כולו יתגייס כדי להעניק לו את מבוקשו. לפי גישה זו אנחנו המעצבים את חיינו: אדם, שחי מתוך תפישה שלילית ופסימית וחוסר אמונה בעצמו, מושך לעצמו דברים ואירועים שליליים שרק מחזקים את אמונתו; ואילו האופטימי, שמאמין שכל הטוב יכול להגיע אליו, אכן ימשוך אותו אליו.

כיהודים אנחנו מסתייגים מהאופן הגורף, שבו מוצגים רעיונות אלה כ"חוקי טבע", שהרי אנו מאמינים שבורא העולם הוא שמנהל את המציאות וקובע מה כל אחד יקבל. למרות זאת, גם ביהדות מדובר על הכוחות, שהעניק ה' לאדם כחלק מצלם אלוהים שבו. בדרך שאדם רוצה ללכת - בה מוליכים אותו, ובאמצעות מחשבות, רצונות ודיבורים אכן אפשר להשפיע על המציאות. התפילה היא הביטוי השלם לאופן שבו אנחנו משתמשים בכוחנו לעצב את המציאות: לא במנותק מה' ומתוך מניעים אגואיסטיים, אלא מתוך הכרה בהיותנו חלק ממנו, וברצון לתקן את העולם ולשנות אותו לטובה. אם כן, התפילה היא "הסוד היהודי", וכאשר משתמשים בה כמו שצריך, היא אכן יכולה לחולל ניסים ונפלאות. מי שמאמין בכך אכן יראה זאת.

 

מפגש עם ה'

על פי האמור לעיל מובן שהתפילה אינה רק מצווה שצריך לקיים כדי לסמן עליה "וי" וגמרנו. התפילה היא בראש ובראשונה מפגש עם ה', עמידה לפני ה', דיבור ופנייה אליו.

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, פד) מבאר שהתפילה היא שער, שדרכו נכנסים להשם יתברך ומשם מכירים אותו, וש"תפילה" היא מלשון התחברות, כמו שכתוב: "נפתולי אלהים נפתלתי", ותרגומו: לשון התחברות. בחב"ד מפרשים את המילה "תפילה" באופן דומה - מלשון חיבור ודבקות בה', וכלשון המשנה: "התופל (- מחבר) כלי חרס".

התפילה היא החיבור שלנו ל"מטעֵן" העליון, שנותן לנו כוח להמשך החיים. אלה הרגעים ביום שאליהם עלינו לצפות יותר מכול. אפשר לפספס את התפילה, לבצע אותה באופן מכני רק כדי לצאת ידי חובה, אבל מי שזוכה יודע איזו חוויה עילאית ומרוממת היא התפילה. מי שזוכה יכול לעמוד ולהתכנס לתוך שקט פנימי עמוק, גם כשהכול סביבו רועש ורוגש. הוא יכול להכניס את עצמו לתוך מעטפת של שלווה פנימית והתבוננות, של אוורור וניקוי הנשמה, של דיבור ישיר ואינטימי עם הקב"ה - בין אם זה בבית הכנסת, בעבודה, או בהתבודדות בשדה. הוא מבין איך כל דיבור ודיבור שלו, ואפילו מחשבה טובה, יוצרים מציאות, משנים עולמות, מבטלים גזרות, פותחים פתח לשפע להיכנס, בוראים טוב, ויוצרים אור בעולם.

"עבור החסיד התפילה היא גרעין הזמן ופריו. התפילות עבורו הן עיקר היום, וכל היום הוא מחכה מתי יגיע אליהן" (רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי).

כדי להבין את התפילה צריך להבין קודם מיהו ומהו ה'. נושא זה רחב מכדי שניכנס אליו כאן, ולכן העיקר כאן הוא להבין מה ה' הוא לא - הוא לא איזה מלך עריץ שצריך להתחנף אליו ולהתחנן לפניו כדי שיחוס עלינו ויעניק לנו את מבוקשנו. תפיסות ילדותיות כאלה של ה' הן אחד הדברים הגורמים לאנשים להתרחק מהתפילה בפרט, ומהיהדות בכלל. על מנת שהתפילות וקיום המצוות שלנו לא ייראו כמו קריקטורה, עלינו להעמיק קודם כול בתפיסה שלנו את ה', ולרומם אותה מעל המושגים של ילד בגן. צריך להיות ברור לנו שה' הוא אינסופי - גדול, חכם וטוב מעבר לכל מה שאנחנו יכולים לדמיין. דימויים כמו "מלך העולם" או "אבא שבשמים" עוזרים לנו לקרב אותו אלינו, אבל צריך להיזהר שלא יקטינו אותו ויגרמו לנו לתפוס אותו כמו מלך או אב בשר ודם. הקבלה והחסידות מלמדות שה' אינו מנותק מהעולם, אינו איזו "ישות" שיושבת בשמים ומשקיפה משם עלינו, אלא העולם כולו הוא גילוי של אלוהות. כל המציאות שאנו רואים סביבנו, וגם אנחנו עצמנו, עשויים למעשה מאלוהות ומהווים חלק מאלוקים. כאשר אנו מתפללים, אנחנו מתחברים למקור הזה, לאלוהות שמהווה ומחיה את הכול, ושואבים מהכוח והשפע האינסופיים שבה. אפשר להעמיק ולהרחיב בכך רבות, אבל די בכך כדי להעניק ציור חלופי, בוגר ומדויק יותר, לעומת הציור הילדותי של האדם המתחנן לפני כסאו של המלך העריץ. ככל שנפתח ונעמיק יותר את תפישתנו באלוהות, כך גם תתקדם התפילה שלנו ותיראה אחרת.

 

"הסתדרתי לבד?"

יש אנשים שחושבים שהם יכולים "להסתדר לבד", בלי עזרה מלמעלה, וממילא אינם רואים צורך בתפילה. הטעות שלהם היא שהם תופשים את הקב"ה בתור עוד "גורם" אחד במציאות, כאילו היה איזה חייזר שיושב למעלה בתחנת החלל שלו, ומדי פעם שולח ידיים ומתערב בעולם הטבעי. זוהי כמובן טעות. אלוקים הוא לא כוח מוגדר בתוך המציאות, אלא המקור שמהווה את המציאות כולה.

תארו לעצמכם מנורת שולחן, שאומרת שאין לה צורך בחשמל, כי היא מסתדרת בלעדיו ואינה רואה בכלל שהוא עושה משהו במציאות. היא אינה מבינה שכוחו של החשמל הוא שמחיה בכל רגע אותה ואת אינספור מכשירי החשמל האחרים שמחוברים אליו. החשמל אינו חפץ או עצם כלשהו, אלא כוח מופשט שמתגלה דרך כל המכשירים ומפעיל אותם. בדומה לכך מקיים ומחיה אלוקים בכל רגע את כולנו. הוא לא ברא את המציאות אי שם בעבר, הפעיל אותה ועלה לשבת על ענן בשמים כדי לצפות בה מרחוק. הוא מעניק לה את קיומה ומפעיל את כל הכוחות שבה, והכול נובע ממנו. התפקיד שלו לא מתבטא רק בניסים יוצאי דופן, אלא בקיום המתמיד של כל המציאות וכוחותיה ובפעילותם הסדירה.

ממילא גם כאשר אנחנו פועלים בכוחות עצמנו לכאורה, באמצעות שכלנו וכוחות הטבע, אין זה מנותק מה' אלא נובע ממנו, וודאי שראוי להתפלל על כך כדי לבטא את מודעותנו ליחס הזה. גם כאשר אנחנו מקבלים דברים באופן טבעי לכאורה, עלינו להודות לו עליהם, כי בלעדיו שום דבר לא היה מתקיים. לכן הוא נקרא י־ה-ו־ה - הוא מהווה את כל המציאות, הוא ההוויה עצמה, ואף אחד לא "מסתדר בלעדיו".

 

התפילה נועדה עבורנו

אחד הדברים שחשוב להפנים הוא שה' לא "צריך" שנתפלל אליו. אנחנו אלה שצריכים זאת. בזמן בית ראשון הדגישו הנביאים שוב ושוב שה' אינו זקוק לקורבנות, עולות ומנחה; הוא אינו אוכל אותם ואין לו חפץ בהם, אם האדם שמביא אותם הוא חוטא ופושע. בדומה לכך אין לה' צורך בתפילתנו. הרי הוא מושלם ולא חסר לו דבר. התפילה היא מתנה שניתנה לנו, כדי שנוכל להתקרב אליו באמצעותה ולהוריד את השפע שלו אלינו.

למעשה התפילה היא תנועה של הנשמה המשתוקקת לחזור למקורה. כל נשמה היא חלק אלו־ה ממעל, ניצוץ אלוקי שירד מהשמים לעולם הזה. באמצעות התפילה אנחנו שבים ומתחברים למקור האינסופי שממנו נחצבנו, כמו טיפה החוזרת לאוקיינוס, ושואבים ממנו כוחות וחיוּת.

הבן איש חי ציין נקודה מעניינת: כאשר כותבים את אותיות המילה "אדם" במילואן - אל"ף דל"ת מ"ם - האותיות של המילוי יוצרות את המילה "מתפלל" - רמז לכך שהתפילה קשורה למהותו של האדם, והאדם מטבעו חי מתפלל.

"בתפילה אפשר לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר, להגיע ישר אליו יתברך, כי הלב בדבקותו יכול להגיע אל מה שאין השכל מגיע בהשגתו" (הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו).

על בסיס זה צריך להבין נכונה את כל ענייני השבחים והתארים המופיעים בתפילה. כאשר אנו משבחים את ה' ומפליגים בתיאור גדולתו, גבורותיו, תפארתו, חוכמתו וכן הלאה - אין אלה דברי חנופה חלילה, שנועדו למצוא חן בעיניו כדי שיהיה מרוצה ויואיל בטובו להעניק לנו את בקשותינו. רק תפישה אלילית וקטנונית ביותר של האל יכולה להעלות על דעתה דבר כזה. אותם שבחים ותיאורים נועדו גם הם עבורנו - כדי שנצייר בנפשנו לפני מי אנחנו עומדים, נתמלא ברגשות התפעלות והערצה כלפי גדלותו של ה', ומתוך כך נתקרב אליו יותר ונוכל לזכות להגשמת תפילותינו. לכן אין עניין לדקלם את כל שבחים סתם כך, אלא יש להתבונן, ולהעמיק בהם ולצייר בדמיון את משמעותם, ומתוך כך לקבל מושג טוב יותר של אלוקים ולהתקרב אליו בלב ובנפש.

מלבד ההשפעה הפסיכולוגית עלינו יש לשבחים פעולה נוספת: הם מעוררים כביכול את המידות העליונות וגורמים להן להשפיע טובה לעולם. הזכרת שבחיו של אדם גורמת למידות הטובות שלו לצאת באותו זמן מההסתר אל הגילוי, ובדומה לכך הזכרת שבחיו של ה' גורמת למידות העליונות לצאת לפועל ולפעול במציאות. יש עוד הרבה מה להאריך בזה ובהבדלים בין המשל לנמשל, אבל הרעיון הוא ברור: באמצעות הזכרת שבחי ה' אנחנו מעוררים את הכוחות האלוהיים לפעול במציאות.

בדומה לכך, כאשר אנו מברכים את ה' ואומרים "ברוך אתה, ה'" וכדומה, מובן שאין הכוונה שהוא זקוק לברכותינו; אלא עניינה של הברכה הוא להכיר בהיות ה' מקור הברכות ולהמשיך את הברכה מלמעלה למטה.

ראוי לציין שככל ששומר האדם על פיו ולשונו בקדושה לאורך היום, נזהר מדיבורים אסורים כמו לשון הרע, רכילות וניבול פה - כך יגדלו כוחו של דיבורו ויכולת ההשפעה שלו בתפילה. ודאי שאין ראוי להתפלל ולברך את ה' בפה מלוכלך. כך גם לגבי שמירת המחשבה בטוהרה. כאשר מביאים זאת בחשבון, השמירה על הלשון והמחשבה לאורך היום מחברת את כל החיים לזמנים המיוחדים של התפילה.

 

עבודה שבלב

חז"ל הגדירו את התפילה כ"עבודה שבלב", והיא אכן עבודה, וביותר ממובן אחד. זוהי המצווה הדורשת מהאדם את הזמן הרב ביותר - שלוש תפילות ביום בכל יום ויום במהלך חייו ללא יוצא מן הכלל, עם תוספות והרחבות בימים מיוחדים. בצדק אפשר אפוא לתאר אותה כעבודתו המרכזית של היהודי המאמין. אולם התפילה מצריכה גם עבודה פנימית מצד האדם. לא די לדקלם את המילים בלבד; חייבים גם לכוון כראוי. הרמב"ם פסק להלכה: "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה" (הלכות תפילה ד, טו), אולם דווקא הקביעות שבתפילה הופכת אותה למאתגרת יותר. "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים", קבע רבי אליעזר. אם כן, כיצד ניתן להימנע מתחושת השגרה והקביעות של התפילה, ולהפוך אותה מדקלום חדגוני של טקסטים מוכרים לחוויה של עמידה אמיתית מול ה'? כיצד אפשר לשמור על ריכוז ולכוון לפחות למשמעות הפשוטה של המילים אל מול שטף המחשבות והרהורים, המציפים את מוחנו?

הגדרתה של התפילה כ"עבודה", פירושה גם שעלינו להתקדם ולהשתפר בה עם הזמן. הרי בכל תחום של עבודה או פעילות אנחנו מצפים לראות התקדמות מתמדת. אדם, המתאמן במכון כושר בהתמדה או בספורט מסוים, יראה תוצאות גופניות בפועל, והיכולות שלו ילכו וישתפרו. אדם שעובד במקצוע כלשהו, כישוריו באותו מקצוע יתקדמו גם הם, ככל שיתמיד בו. גם בתחומים של פעילות רוחנית, כמו מדיטציה, מי שמשקיע בהם הולך ומתקדם למדרגות גבוהות יותר עם הזמן והניסיון. התפילה היא העבודה הרוחנית שלנו כיהודים; אם כן, האם ייתכן שבתחום זה לא יחול כל שינוי במהלך חיינו? שתפילה של יהודי בן 40 תיראה בדיוק כפי שהיא נראתה כאשר היה בגיל 17 - דקלום ומלמול של אותן מילים, בלי שום שיפור בכוונה ובהעמקה? כמה עצוב ולא נעים יהיה להסתכל לאחור בסוף ימינו ולגלות, שבכל הנוגע להשכלה, מקצוע וכדומה בנינו לעצמנו קריירה מוצלחת וכבשנו פסגות גבוהות - ואילו במה שנוגע לתפילה העברנו עשרות אלפי שעות מחיינו בלי שום שינוי, שיפור או התקדמות...

בספר זה ליקטנו עצות שונות, שמטרתן לעזור למתפלל לכוון בתפילתו באמצעות שימוש בשכל, בדמיון, ברגש ובכלים נוספים. חלקן מופיעות בספרים ומקורות שונים, וחלקן לקוחות מהניסיון המעשי. אין צורך לומר שאין כאן "עצת פלא" כלשהי, שתגרום לנו לכוון ולהתרכז בקלות בכל התפילות. התפילה נשארת בגדר עבודה לאורך כל ימיו של האדם. היצר הרע שוקד על תחבולות להסיח את דעתו של האדם, ואין קיצורי דרך במאבק הזה; אבל כמו במלחמה, ככל שנתחמש בכלי נשק רבים וחזקים יותר, כך נצליח לנצח ביותר קרבות ולספוג פחות אבדות. הם לא מבטיחים לנו נצחונות בכל מצב, אבל בהחלט משפרים את הסיכויים שלנו. וכבר נאמר בשם ר' ישראל מסלנט, ששווה לטרוח במשך כמה שעות להכין דרשה, גם אם ההשפעה היחידה שלה תהיה שאדם אחד יתפלל תפילת ערבית אחת יותר בכוונה, וגם אם האדם הזה הוא הדרשן עצמו...

אנחנו מאמינים שמתוך מגוון העצות שבספר יוכל כל אחד למצוא לעצמו את אלה שמועילות לו ביותר. לא מומלץ לנסות להשתמש ביותר מדי מהן בו־זמנית - ניסיון לעשות זאת רק יעמיס מדי על המחשבה ויגרום לתוצאה הפוכה - מה גם שחלק מהעצות מנוגדות זו לזו (לפעמים כדאי להתפלל באיטיות רבה, ולפעמים דווקא במהירות, וכדומה). גם לוחם, שיעמיס על עצמו יותר מדי כלי נשק ושריון, לא יוכל לזוז. במקום זאת מומלץ לבחון כל פעם איזו עצה מתוך המאגר מתאימה לנו עכשיו, במצבנו הנוכחי, ולהשתמש בה או בשילוב מסוים של עצות. באמצעות ניסוי וטעייה נוכל לגלות מה הכי מקדם את התפילות שלנו. מדי פעם כדאי להחליף את העצות, לפי הצורך, כדי למנוע מהיצר הרע להתרגל אליהן ולייצר שיטות משלו נגדן. לוחם אמיתי מסגל את עצמו במהירות לכל מצב חדש ושואף לבלבל את האויב, ולא לתת לו להכיר את כל תחבולותיו.

הספר מוקדש לזכרם של רפאל חי בן משה ומלכה בת רג'ינה טייב, ורנר בן משה, מרים בת מזל טוב, מזל בת משה מנחם, ומשולם חנן בן אברהם צבי רט. אנו מודים לה' יתברך על שזכינו לכתוב ספר על התפילה, ומתפללים שהוא יהיה לרצון לפניו.

1
לחכות לתפילה

הצלחתה של התפילה לא נקבעת רק לפי מה שקורה ברגעי התפילה עצמם, אלא ביחס הנפשי אליה ובאופן שבו הוא מתבטא לאורך כל היום. ר' יהודה הלוי כתב בספר הכוזרי, שעבור החסיד התפילה היא "גרעין הזמן ופריו": התפילות עבורו הן עיקר היום, וכל הזמן הוא מחכה מתי יגיע אליהן, כמו אדם המחכה לארוחות שלו, או פועל המחכה להפסקת הצהריים ולסיום העבודה:

ונמצא שאין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מילה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מידמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים.

...והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת האדם טובה לנפשו כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה; ובייחוד אם יביאה ההכרח להימצא בחברת נשים, ילדים או אנשים רעים, ולשמוע דברים העוכרים זוך נפשו: דיבורים מגונים או שירים שהנפש נוהה אחריהם עד שאי אפשר להשתלט עליה. אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים ומכין אותה לקראת העתיד (ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ה).

כאשר משהו חשוב לנו, אנחנו לא ניגשים אליו ועושים אותו כלאחר יד, אלא מחכים ומצפים לו כל הזמן, סופרים את השעות והדקות עד בואו. ככל שנעריך ונאהב יותר את התפילות מתוך הבנת חשיבותן וכוחן, כך הן יתפסו מקום מרכזי יותר בסדר היום שלנו; וגם אם הזמן המוקדש להן הוא קצר יחסית בהשוואה לזה של העבודה ועניינים אחרים — עדיין הן מהוות את האירועים המשמעותיים ביותר של היום. קל לראות את ההבדל בין אדם שמפסיק את עיסוקיו בחוסר רצון כדי למלא מטלה כלשהי, לסמן עליה V ולחזור לענייניו, לבין אדם שמחכה בכליון עיניים לאותו רגע. אם אנחנו רוצים שהתפילות שלנו יהיו מוצלחות, עלינו לבנות קודם כול יחס נפשי של ציפייה וגעגוע אליהן, לחכות שיגיעו ולשמוח בהן.