זיכרונות מרושעים של ילד רחוב

פרק ראשון
משולש הבטון

החזירו אותי אל הבניין העצום הזה של אבן מוצקה ולבֵנים תרמיות חזקות, בניין קודר שניצב כאן מאז ימי האנגלים ובנייניהם המפוארים והוא קורא תיגר על פגעי הזמן ועומד בתמורות של העיר המפתיעה המתכווצת ומתרחבת חליפות. הפעם הזאת התקבלתי בכבוד ובהוד והדר מופלגים. הקצו לי חדר פרטי מפואר ולו חדר אמבטיה צח ונקי וחלונות גבוהים שמקבלים את פני השמש בזריחתה ונפרדים ממנה בשקיעתה, חדר ראוי לאיש רם מעלה. באמצע החדר עומדת מיטה של אלומיניום קל, גדולה ונוחה, צדדיה וקדמת רגליה צבועים בשחור מבריק, שמתבהר ומתעמעם במעלה המיטה עד שהוא נהפך לסגול רענן על יד הרצועות המצטלבות בין הרגליים ואת הסגול המשמח הזה מגַוונים חריטה עדינה וציורים ילדותיים עליזים. המזרן גמיש ומלטף ומוליך אותך אל השינה ברגע שאתה מניח את הראש על הכר הריחני הממולא בנוצות. בחדרי עומד גם ארון בגדים יפה מעץ אשור מלוטש ומבריק, ארון קטן, שדי בו לאיש כמוני שחייו סגפניים וצרכיו מעטים. במרכז הארון קבועה מראָה קטנה במסגרת מוזהבת, גדולה די הצורך לבחון בה את פניי ולגזוז את שפמי ולקצץ את זקנקני. בחדרי יש גם ארבעה כיסאות, שניים מהסוג הרך, מרופדים בספוג, והשניים האחרים רגילים, אם כי מעוצבים בטעם טוב ומעודן. ואולם יותר מכול חשובים לי הטלוויזיה הצבעונית התלויה בחדר והממיר הדיגיטלי, שמביאים אליי את העולם כולו בכל עת שאני רוצה. די לי ללחוץ לחיצה קצרה על הכפתור של השַלט הקטן כדי להנמיך את הקול ולתת לאוזניי את החופש להיצמד אל קול אחר שאני זקוק לו יותר, להתמזג עימו ולנסוע, עימו ובתוכו.

שמי כַּסְחִי, אדם כַּסְחִי. ובכל ישותי, בנקבוביות עורי, ממעמקי קורותיי וזיכרונותיי מימים עברו אני מקשיב עכשיו לצפירת הרכבת, לטלטולי קרונותיה ולגניחות מסילת הברזל. מערסלים אותי, זה מה שהרגשתי כאשר אימי, האישה הגדולה מַריַם כַּראתֶה, הניחה אותי בחיקה, ידה האחת חובקת אותי והאחרת תוחבת פיסת בד אל פיה והיא מוצצת את גרגירי הדבק המעופשים שבקפלי הבד. על גג של קרון מיטלטל בקצב חדגוני ואיטי התחלתי להכיר את הדברים ולבחון את בני האדם, את הפרצופים החתומים ואת הגופים העייפים. ממרומי הגג המתנדנד התוודעתי בפעם הראשונה אל החמורים והגמלים וראיתי את הילדים שרצים אחרי הרכבת ומלקטים את כיכרות הלחם שהושלכו מתוך הקרונות. השכנים שלנו על הגג המתנדנד היו נותנים לאימי חתיכות לחם וביצים שלוקות, מעבירים את אצבעותיהם בשערי הרך ושואלים אותה מה שמי.

קוראים לו אדם, הייתה אימי עונה, אַדַמוּ, והייתה מאמצת אותי אל חזהּ ומנשקת אותי ואני הייתי מגלה את טעם הדבק הנודף משפתיה. שאפתי אותו בעונג ועקבתי בעיניי התמימות אחרי הגברים המגודלים המאיימים על אימי הגדולה שישליכו אותה מהגג אם לא תשלם. היא הייתה מתירה את שמלתה הקשורה בקפידה ונותנת להם את שכרם ומקללת בשפתה המיוחדת שאיני זוכר עוד.

את חמשת הימים האלה אני זוכר ברור, כאילו הם עוברים לפניי עכשיו. הרכבת ארוכה, מתפתלת ומתעקלת ודגל מתנופף הרחק בזנבהּ והיא מאיטה ומטפסת על גבעות ועוברת על גשרים גבוהים מפחידים וראשה פולט נשיפות עשן שחור סמיך שנוסקות מעלה והולכות ומידַקקות ומיטַשטשות ומתפוגגות. השוטרים המנוולים היו דוחפים מלפניהם את הגברים בשורה ארוכה, מעלימים אותם בין הקרונות ומספרם פחת והלך. אני זוכר היטב את אימי בסופו של לילה, תחת משׂאוֹ של החייל הענקי שמועך וסוחט אותה על יד רגליי. הוא מתנשף והיא גונחת. הם גומרים, והיא צוחקת ונושאת אותי בזרועה האחת ובידה הפנויה דוחסת את פיסת הבד ומתחילה לשאוף את הדבק ואני מתחיל להירדם, נבלע חלקלקוֹת במעגלי השינה והקרון מערסל ומנדנד אותי בהנאה, וברחמים, ובחמימות.

אין ספק, אהבתי את אימי הגדולה ואני מרגיש עכשיו את הטעם המר של לכתה לבלי שוב. אימי הגדולה וריח הדבק הנודף ממנה והרוך הגדול שלה והאשליות הקטנות. אימי שמדברת אליי בשפה שאיני זוכר עוד וממלאת אותי בשאריות של אוכל ושל מיצים ובחתיכות גנובות של ממתקים. אימי היפה שהחיילים הגסים חושקים בה והשַׁמַאסה1 וילדי השוק והמצורעים ופושטי היד של המסגד הגדול. אימי ושׂערהּ הרך המטונף המתפזר על כתפיה ועיניה המשוטטות, הנודדות על פני עולמות הגדוּלה הפרטיים שלה. אימי שהשאירה אותי לשתי הקבצניות הקטנות והלכה לה למות בדו־קרב מטורף נגד ילדי השוק, השַׁמאסה החמושים בדמיון ובכוח של מסוממים.

השאירה אותי לַשתיים והן התחילו להזיז את רגליי הקטנות הצנומות. הן לא האמינו שהרגליים מתות, משותקות, וניסו להכריח אותי לעמוד. ואני בכיתי וקראתי לאימי הרחוקה, שכבר לא שמעה. אחת מהן הרימה אותי על גבה, אספה את כפות רגליי המתות אל בטנה, פרשׂה בגד ישן, כרכה אותו סביב גבי וגבה, ליפפה אותו בקפידה סביב שנינו והצמידה את גופי אל גופה. היא תפסה את כפות ידיי ותחבה אותן מתחת לבתי שׁחייהּ ואז שילבה אותן על חזהּ והתחילה לנענע את גופה בקצב איטי ואני הרגשתי כאילו היא מערסלת אותי. צחקתי והיא הביטה בי מזווית עינה וחייכה. היא התחילה ללכת ואני על גבה, ויצאה לסיבוב היומי שעתיד היה להישנות שוב ושוב במשך שנים למרות היעדרה של אימי הגדולה ולמרות מותה הנורא.

נאחזתי בגבה והיא יצאה אל הרחוב הראשי ונדחקה אל בין הגופים המצטופפים בתנועה לא פוסקת, לא דועכת ולא מתעייפת, גברים ונשים, ילדים וילדות וצווחות וצרחות קטועות ורצופות וקולות מתערבבים של זמרים שנחלשים ומתגברים. על הארץ היו פרושׂות הסחורות, נוצצות ומבריקות: שעוני יד, צעצועים, משקפי שמש, נעליים, בדים, תיקי יד ועוד דברים שלא עמדתי על טיבם. האנשים הקיפו אותנו מכל עבר, נחפזים וממהרים. היא התרחקה הצידה ונעמדה ושוב התחילה לנענע ולנדנד אותי, עצמתי את עפעפיי והנחתי לאצבעות המחוספסות, ולאצבעות העדינות, והחומלות, והמופתעות, והאדישות — הנחתי לכל הידיים להחליק על שערי היפה ולהשליך ברחמים את מטבעות המתכת הקטנות אל כף ידה של וַהיבּה.

למן הימים הראשונים שלי הייתי כלי עבודה שממלא את ייעודו ומלכודת שאינה מחטיאה את טרפהּ. נכנסנו אל מסעדות ובתי קפה והיא האכילה אותי כשאני רכוב על גבה. היא הסתובבה איתי בתחנות התחבורה הציבורית והצמידה את פניי אל חלונות האוטובוסים כשהיא מנענעת ומנדנדת אותי. היא רצה ברחובות ריקים מאדם שמכוניות דהרו בהם במהירות מטורפת. הרגשתי שהעייפות והשינה פולשות אליי. ישנתי ואני רבוץ על גבה. חלמתי על אימי ועל העשן השחור של הרכבת שמיתמר עוד ועוד. ראיתי את אימי גונחת תחת משאו של הגוף הגדול, עיניה בולטות, והיא כמעט מתה. בכיתי בשנתי והתעוררתי לשמע קולות רמים סביבי. הקבצנית הקטנה אימצה אותי אל חזהּ וסירבה לתת אותי לזקנה אחת שישבה על ידה והושיטה את ידיה. באותו יום עצמו מתה אימי הגדולה מַריַם כַּראתֶה מוות דרמטי שהיא לבדה ראויה לו.

היא השאירה אותי אצל הקבצניות הקטנות כדי שישגיחו עליי וישתמשו בי בתור כלי, הכלי הכי יעיל לקיבוץ נדבות. והלכה לה, האם הגדולה, לחפש את חבריה הוותיקים בקֶרב השַמאסה וילדי השוק. היא מצאה אותם באותו המקום שהיו בו קודם, מכונסים במעגל לרגלי החומה הגבוהה, כאילו נדברו להיפגש איתה למרות היעדרותה הממושכת. הם קיבלו את פניה בשמחה, בדרכם המיוחדת, צעקו ושרו ורקדו וזה אחר זה חיבקו וצבטו ונישקו אותה. הם נתנו לה בנדיבות מופלגת קופסה שלמה של דבק במתנה ושפופרת וחתיכת בד נקייה. הם ביקשו ממנה שתשיר להם שיר הודי והיא שרה כמו שלא שרה מעולם. הם גנבו בשבילה כל מיני פירות והתחרו ביניהם מי יגיש לה אותם והראו לה שהם מכבדים אותה עוד יותר ושמחים בה. באותו ערב הם הכניסו אותה לקולנוע. אימי הגדולה מַריַם כַּראתֶה נכנסה לראות סרט בערב של היום שמתה בו, סרט ריקודים הודי, עם המון פרחים ושירים, ודם. כשיצאו מהקולנוע, מצאו לפני השער תיבת עץ שבורה ועקרו ממנה קרשים ארוכים שהתאימו לשמש מקלות. הם החליטו על הפקה חוזרת של הסרט שצפו בו וחילקו ביניהם את התפקידים. אימי הייתה הגיבורה. הגיבורה נלחמת לצד הגיבור ולא מתה כמו הגיבור, אבל אימי הגדולה מַריַם כַּראתֶה מתה מן המכה שהנחית עליה במקלו ״מנהיג הבוגדים״.² מסמר באורך של אינץ' ננעץ בראשה וחדר לגולגולתה ופגע במוחה או ברוחה. רוח החיים נגזלה ממנה והיא נפלה על יד הגיבור. גיבורה מתה.

האם ילד שוכח מהר? האם הוא מתגבר על האובדן ועל ההזדקקות ומַערים על החיים? האם שכח הילד, אדם, את היצור היחיד שהכיר אותו ונשאר צמוד אליו כל שנותיו הראשונות? מַריַם הגדולה נשמטה מהזיכרון, התפזרה לריחות שונים ולעוד עיניים וצחוקים פתאומיים, הייתה לזיכרון רחוק ששייך לימים רחוקים ומבולבלים. אדם, הילד היפה בעל פני המלאך, נתן את עצמו במתנה לוַהיבּה והיא דבקה בו בתאווה ילדותית עקשנית ובדמעותיה ובשיניה ובציפורניה המלוכלכות נלחמה להשאירו בידיה. היא אמרה להם שאימו המנוחה המסכנה הפקידה אותו בידיה. היא אימצה אותו אל חיקה וניענעה את גופה כדי לנענע גם אותו עד שישוב ויירדם ויתנתק מהמהומה ומהדיבורים של הקבצנים של המסגד הגדול שהתווכחו מה יש לעשות בו. הם הציעו להיפטר ממנו, למסור אותו למשטרה או להשליכו לרחוב, אולי יאסוף אותו איזה איש חסיד. אחדים הציעו להשאיר אותו אצלם מתוך נאמנות לאימו המנוחה, חברתם המתה, האישה־הילדה היפה, החצי משוגעת, שכל הגברים חשקו בה. עַשַּׁה הזקנה הכריעה. היא טפחה על הראש הקטן ואמרה: נשמור עליו ונגדל אותו כאילו היה הבן שלנו.

וכך לא עברו אלא שעות מעטות מאז מותה הטרגי של אימי וכבר זכיתי באמון המוחלט של קהילת הקבצנים של המסגד הגדול, הצטרפתי אליה ונהייתי חבר בה. זו הייתה הקהילה העתיקה והמושרשת מכולן ששלטה על חלקים גדולים במרכז העיר, במקומות הכי שוקקים חיים: השוק הערבי והשוק הצרפתי, הרחוב של משרדי הממשלה והמוסדות הגדולים, הרובע היהודי והרובע הקופּטי העתיקים, שדרת השגרירויות הזרות והרחוב של בתי הקפה והבוטיקים הכי נוצצים ומפוארים בעיר. היינו ממוקמים בלב העיר.

רגליי הנכות לא הפריעו לי כלל. לא היה אכפת לי שהן מתות. הרי אימי המנוחה הִרגילה אותי להישאר צמוד לקרקע בזמן שהניחה אותי לבדי לשעות ארוכות והלכה לה לסדר את ענייניה ואני הייתי זוחל וחג על הארץ בצורה שעוררה תדהמה ומבוכה. בגלל זה לא הכבדתי על אימי החדשה וַהיבּה. כשהיא הייתה מתקרבת אל בתי המסחר עם חלונות הראווה הנוצצים שלהם הייתי מחליק מעל גבה וצונח ארצה, גורר את הרגליים מאחוריי, משכל את כפותיהן המיטלטלות מצד אל צד, נשען בכפות ידיי המחוספסות הקטנות על המַרצפת הקרה וזוחל ומתגנב פנימה. הייתי מניע את עיניי התמימות המלאות ייאוש ותבוסה ומביט למעלה אל הסחורות הערוכות בתוֹאַם על המדפים הגדושים. קודם סקרתי את המקום במבטיי ואז תליתי את עיניי המשַׁוועות בפרצופים — תחילה של הקונים ובסוף של בעלי החנויות, שקצו בנוכחותי ובמראה כפות ידיי המטונפות הפשוטות בהכנעה ובעליבות.

אֻם סַלמה, אחותה הגדולה של אחותי הגדולה וַהיבּה, לימדה אותי את אומנויות הקבצנות ואת השיטות היעילות ביותר להכמיר נפשות ולעורר בהן חמלה כדי שיפתחו בעליהן את ידם וכיסם. היא לימדה אותי איך למלא את עיניי דמעות עד שיזרמו על פניי כַּמים וללוות את הדמעות בשיהוקים ובהתייפחויות מקוטעות שישברו גם את הקשוחים שבלבבות. את המיומנות הזאת רכשתי מהר, לתימהונה של אֻם סַלמה, כי מאגר הדמעות שנקוו בי מאז הסתלקה האם הגדולה הספיק לי כדי לבכות עד סוף המאה. הייתי מיישם את התרגילים שלימדה אותי אֻם סַלמה ברחוב ולפני הקונים ומעורר את פליאתה. הייתי נופל לרגלי וַהיבּה ושוכב כמֵת שעות שלמות בלי להזיז שום איבר מאיבריי. הייתי זוחל אחרי אֻם סַלמה ממקום למקום ועוקב אחרי האופן שבו היא צדה לה קונֶה, נתלית בְּידיים, נאחזת בעקשנות בשמלות של הנשים ובחצאיות של הילדות. כעבור זמן קצר שלטתי בכל התחבולות והמשחקים המלבבים, עד ששימחתי אפילו את ליבם של האוהבים והמאוהבים והייתי אורב להם ולוכד אותם ברגעים אינטימיים נדירים. אֻם סַלמה, איפה את?

היזכר בזמן הזה, הוי, כַּסחי. במסגד הגדול, בית האלוהים וביתכם, בחומה החיצונית שלו הזוחלת ומתארכת עוד ועוד. בזוויות הבטון החזקות שבסיסיהן צבועים בירוק שקוף וראשיהן בלָבן בוהק, באבנים הבולטות שגוֹנֵי הצהוב שלהן משתנים בהדרגה עד חוּם כהה, אבנים בנויות לתפארת שאת חלקן התחתון טינפתם בכל מיני שומנים ושמָנים ושאר סוגי הזוהמה שלכם. המסגד הגדול, הוי, כַּסחי, שארבעת שעריו פונים יומם ולֵיל יָמָּה וָקֵדמה וצפונה וָנֶגבּה לקבל את המתפללים ואת המשוטטים ואת המחפשים מחסה ללילה ובחלל האולם שלו עומד תמיד ריח מושק וקטורת. המרבדים רכים ועדינים, שעון הקיר גדול והמטוטלת שלו נעה צפונה ונגבה וגם אתה נע עימה בין המתפללים, ידיך פשוטות לפנים ועל פניך צל של חיוך שרישומו לא נשלם. זמן שחלף ואיננו, כאשר הייתם חופשיים לעבור בין אולמות המסגד, להשתין בבתי השימוש שלו ולהתרחץ בחדרי הרחצה הצרים והלחים שלו, זמן קצר שכָּלו קיציו עם הופעת הצבא והיערכותו בכל פינה ופינה. הוי, אלוהים, הַבְּקרים הרחוקים, הבקרים החורפיים הקרים, אור השחר החיוור, כוכב השחר הנוצץ הרחק בשמיים והקול העָרֵב שמעיר אותך וקורא לך מפריד את גופך מגופה החמים של וַהיבּה ואתה מחליק ויוצא בשקט מתחת לשמיכה האחת שמכסה את שניכם, מתבונן בה כשהיא מתנועעת וממלמלת מילים לא מובנות ושבה ושוקעת בשינה עמוקה. אוויר הבוקר הקר צורב את פניך ומגרש את שרידי השינה הדבוקים בריסיך, אתה מניע את צווארך ומתבונן בגופים המפוזרים לאורך החומה, ערֵמות־ערֵמות דחוסות ומלוכדות בצורות מיוחדות במינן. ראית אותן נפרמות והמחצית האחת ניתקת ומתרחקת ומשאירה את האחרת במקומה וזו אוספת ומהדקת אליה סביב־סביב את השמיכות הדלות המרופטות. מאחוריך עַשַּׁה הסבתא אומרת את תפילותיה בשתיקה וקולו הערב של המואזין עודנו מהדהד בחלל האוויר. בבוא ראשון המתפללים, איש בעל גוף בגלבּייה ארוכה שתווי פניו נחבאים מאחורי צעיף צמר עבה, אתה מתחיל לזחול. אחרי שזחלת חמישים מטרים, אתם נפגשים על יד מפתן השער המזרחי. האיש בעל הגוף נעמד ומתבונן בך רגע, נרכן אליך ומעביר את קצות אצבעותיו בשערך וממלמל בלחש: ״השבח לאל... השבח לאל.״ הוא תופס את כף ידך הקטנה ותוחב לתוכה מטבע מתכת קטנה ואתה עוקב אחריו בעיניך בהכרת טובה ורואה אותו פוסע לאיטו ונכנס אל המסגד. אתה מגלגל את המטבע בין כפות ידיך, פונה כה וכה ונוכח לדעת שהבוקר הזה אתה המתפרנס הראשון.

פעם בחודש הייתה סבתא עַשַּׁה לוקחת אותנו אל בית הטיט בשכונת העוני הרחוקה. לקראת הנסיעה היא הייתה מתוחה ומתרוצצת הֵנה והֵנה כשחזרה אל חומת המסגד, אוספת את מלאי הסוכר והתה והקפה שלה, סופרת בהיחבא את מטבעות המתכת הקטנות שלה, מכניסה את שני כלי החרס הקלים שלה עם שאר הדברים לתוך צרור גדול קשור היטב, מסתובבת סביב חבריה הקבצנים, חאג' אִבְּראהימוּ קטוע הרגל וחַלימה הישישה, שכבר לא זזה ממקומה כלל, ושאר ידידיה, נפרדת מהם ומתכוננת למסע. אֻם סַלמה וּוַהיבּה היו חשות בהתרוצצות של הזקנה, מחַשבות ואומדות את מועד הנסיעה ופותחות בהכנות חגיגיות מרשימות ומוגזמות. הן היו לוקחות אותי לאגן הטוהרה שבמסגד, פותחות את הברזים עד הסוף עד שזרם חזק של מים היה ניתך בכוח על גופי הערום המכוּוץ, מקרצפות אותי בסבון ובליפה, מכלות את כוחן בחפיפת שערי הצפוף ובהסרת שכבות הלכלוך שהצטברו על חזי ועל צווארי. אֻם סַלמה החזקה אחזה בכוח בפרקי ידיי וסובבה אותי לכל הכיוונים כדי שהמים יזרמו על כל גופי ואני הבנתי שאין לי כל אפשרות להתנגד והנחתי להן לעשות בי כרצונן. שעה ארוכה התעסקו השתיים ברחיצתי עד שהייתי נוצץ ונאה וראוי להיות מוצג לראווה לעוברים ושבים ולנוסעים ולחברים שלהן בשכונת העוני הרחוקה אַ־תַ'וורה, ולבסוף, לחאג' מוּחַמַדוּ, היחיד שאחרי מותה של אימי הגדולה הוסיף לקרוא לי אַדַמוּ.

באוטובוס הייתי נתלה על צווארה של אֻם סַלמה, מתיישב בחיקה ומצפה איתה לרגע שבו נצא לדרך ונראה את הבניינים של השכונות המקסימות של מזרח העיר. כשיצא האוטובוס לדרך עמדה וַהיבּה על יד חאג'ה עַשַּׁה, נאחזה בשתי ידיה בשולי המושב ופשטה את צווארה כדי שגם היא תוכל לראות את הנופים הנהדרים. כשהופיעו הווילות המפוארות, מעשי אדריכלות לתפארת, לחצה אֻם סַלמה על אמות ידיי. אהבתי את הצבעים המתחלפים בהרמוניה נפלאה. הירוק הכהה והירוק כגון העשב מתהדרים על הגגות של הבניינים הבנויים בסגנון מזרחי, שבעיניי היו מסגדים קטנים שנועדו לאנשים אחרים, מיוחדים. פה ושם הופיעו גם וילות בנויות בסגנון אירופי ובין גוֹניהן היו לבן אצילי, ורוד עדין ואפילו תכול יהיר. חאג'ה עַשַּׁה נשארה הרחק מהמראות היפים האלה. היא נאחזה במשענת המושב שלפניה, שפתיה חתומות והיא מרוכזת בעצמה ושותקת שתיקה סוּפית עמוקה. חנויות מזון גדולות עברו על פנינו במהירות והציגו לראווה את שִפעתן בפנים ובחוץ. הסתכלנו בסקרנות גדולה בילדים הקטנים הרוכבים על אופניהם ומתרחקים במהירות על העשב הירוק במרדף אחרי כלבלבים ועופות מבויתים וכדורים צבעוניים. כשהיופי הזה נסוג לאחור ופינה את מקומו לעצים של המרחבים השוממים אימצה אותי אליה אֻם סַלמה והיטיבה את ישיבתי עליה ודגדגה את אוזני בשפתיה ולחשה: ״כֶּ־סֶף,״ מילה סודית שהיא הנחילה לי מוקדם מאוד — איתה היא יצאה לדרך הבריחות והשיטוטים שלה, נישאת על גלגלי הזמן הנבזה.

אלוהים, בית הטיט המט לנפול, הקירות, מנַיין לי עכשיו ריח הקטורת השרוף? מנַיין לי עכשיו טעם מרק התרנגול המבושל על אש שקטה? בבית הקורֵס הזה למדתי קרוא וכתוב שנתיים שלמות לפני בני גילי. רחצתי במי הקוראן,³ ניזונותי מידידותו של מורי הגדול חאג'וּ מוּחַמַדוּ, דקלמתי איתו את תפילות הרְשוּת האין־סופיות, התפללתי לרגליו את תפילות היום והלילה, כתבתי במו ידיי את הקמיעות והטליסמאות שלו, על נייר ועל לוחות עץ, ומילאתי עשרות בקבוקים במְחַאיה המטהרת והמרפאת של הקוראן⁴ שאינה מתקלקלת לעולם.

רק חדר אחד היה בבית הטיט, במרכזו, בנוי מלִבנֵי חומר שרופות. הוא שימש למגוריו של חאג'וּ מוּחַמַדוּ והיה מלא וגדוש בלוחות עץ, בספרים הצהובים⁵ ובצלוחיות זכוכית ויריעות נייר לבנות. פעם אחת, אחרי שהגענו, פרשו חאג'וּ מוּחַמַדוּ וחאג'ה עַשַּׁה אל סככת הקש הישנה נושנה ששימשה ללימודים והסתודדו שם בשפתם הקשה המיוחדת שעות ארוכות, עד אשמורת הבוקר. לא הבנתי כלל את טיב הקשר שקשר אותם זה לזה, אבל ראיתי שיש ביניהם חיבה והבנה, כמוהם כאהוב ואהובה שנשבעו זה לזה אמונים לעולם ועד. על וַהיבּה ואֻם סַלמה עבר לֵיל בואנו באי־שקט, הן חיכו בקוצר רוח לעלות השחר כדי לפגוש את חבריהן וחברותיהן ללימודים אצל חאג'וּ מוּחַמַדוּ ולספר להם בפרטי פרטים סיפורי מעשיות שלא קרו מעולם. גם אני כמוהן ציפיתי. ציפיתי לבוא הילדים כדי לשמוע אותם מדקלמים את הקוראן בקולותיהם הדקים המעורבבים אלה באלה ולא ידעתי שכבר ביום המחרת אשתתף בשיעורי הקריאה וגם חודשים ארוכים אחר כך. אחרי הצהריים לקחה איתה חאג'ה עַשַּׁה את וַהיבּה ואֻם סַלמה והן חזרו והשאירו אותי אצל הזקן המחייך. ישבתי עם הילדים על המחצלות של סככת הקש העתיקה והתחלתי לשנן איתם את הסוּרוֹת הקצרות של הקוראן. בהתחלה הם התייחסו אליי בחשדנות, מופתעים מהזחילה שלי על הארץ ומהמהירות שבה הצלחתי לשנן כהלכה את תלמודי. בתוך ימים מעטים השגתי אותם ואחר כך עליתי עליהם והצטיינתי בכתב היד היפה שלי על גבי הלוחות ובחריטות ובציורים הנאים שעיטרתי בהם את שוליהם. לא הייתי יוצא איתם לרחוב אלא לעיתים נדירות אבל הם אהבו וכיבדו אותי על התנועות האקרובטיות שלי שביצעתי כדי לשמח את ליבם: הסתחררתי על הקרקע והתרוממתי על כפות ידיי הקטנות ונופפתי ברגליי המתות. סיפרתי להם את סיפורי המעשיות של אֻם סַלמה על עיר אגדית שנמצאת מאחורי מעבה היער הקטן המכתר את השכונה והם היו מקיפים אותי ומקשיבים לכזבים שלי ולא היו משׁים ממקומם עד שחאג'וּ מוּחַמַדוּ היה גוער בהם ומצווה עליהם לשוב אל בתיהם.

חאג'וּ מוּחַמַדוּ הטוב נהג בי הרבה חיבה וחמלה. הוא היה מושיב אותי על ידו כאשר היה מקבל את פני האורחות המעטות שהיו באות אליו כדי שיגלה להן מבין השורות של הספר הצהוב שלו את ההפתעות שצופן להן העתיד, והיה מעניק להן חלומות שמחים ומשמחים. הוא היה רושם להן מיני קטורת שמביאים מזל ומכין להן טליסמאות וקמיעות לגונן עליהן וממלא להן את צלוחיות הזכוכית במים הקדושים. ואני הייתי עוזר על ידו, מגיש לו את פיסות הנייר הקטנות ואת קולמוסי העץ ואת הקסת של הדיו השחורה ואת תערובת המים הקדושים השמורה בכדֵי דלעת מושחרים גדולים. וכאשר היו באים אליו הגברים החזקים והשריריים ומציגים לו את גבותיהם ואת חזותיהם הנגועים בשטפי דם, היה מאיץ בי להדליק את התנור הקטן ולשמש לו עוזר רפואי מיומן ולהגיש לו את כלֵי הריפוי שלו: כוסות רוח בגדלים שונים, חוטי קשירה, תערים ומקיזי דם חדים. עקבתי אחריו בהשתאות וראיתי אותו מצמיד את כוסות הרוח אל הגוף הנפוח עד שהן שאבו ממנו את הדם החולה, ואז חותך מהר בתערים החדים את הבשר שהכחיל וטופח עליו טפיחות קלות ומדויקות, והדם מטפטף, שחור, טיפין־טיפין. הוא לא דרש שכר טרחה מופלג. לכל היותר, כשהיה העניין מסובך והצריך התערבות של כוח עליון, היה מבקש מהמטופל תרנגול לבן זקן. לעולם, לעולם לא אשכח את חאג'וּ מוּחַמַדוּ מכין את התרנגול הזקן לבישול: תחילה היה טוחן את עצמותיו וכותש את בשרו דק־דק ואז נתן לו להתבשל בנחת על אש קטנה. הייתי מחכה כל הלילה כדי לטעום את המרק הכי חמוץ בעולם. חאג'וּ מוּחַמַדוּ, שביקש בכל מאודו לתקן את מהלך חיי, אהב אותי כבן והשקה אותי ליטרים שלמים מהמים המחיים הקדושים שלו ורחץ בהם את רגליי וכפות רגליי כדי שאירפא ואתרוצץ לפניו כשאר הילדים. הוא תלה על צווארי קמיע קטן ואמר לי: ״הוא ישמור עליך לנצח.״

אבל בחַ'לְוַה⁶ שלו התנסיתי לראשונה בחיי בייסורי פרֵדה. ביקוריה של חאג'ה עַשַּׁה התמעטו ולא היו סדירים עוד. כמעט בכיתי מרוב געגועים אל וַהיבּה, אימי ואהובתי, רגליי ולשוני. חסרו לי הרחוב והאנשים, וחודשֵׁי כלאי בין הקירות הקורסים התארכו עוד ועוד. הייתי משנן את הפסוקים ואת התפילות וזולל את כרעי התרנגולים הזקנים, הייתי מקיץ משנתי עם שחר באותה שעה שבה, לרגלי חומת המסגד הגדול, הייתי מתנתק זמנית מגופה של וַהיבּה — והייתי מתעורר ומוצא את חאג'וּ מוּחַמַדוּ מסתכל בפניי ומחייך ומגלגל את חרוזי המִסבַּחה7 בין אצבעותיו. התחלתי את יומי בטוהרה ובתפילה, שלא כמו על יד המסגד, ששם לא התפללתי מעולם. גם אחר כך, כאשר אני עצמי כתבתי קמיעות וטליסמאות וריפאתי אנשים בלחשים ובשבועות ובברכות, לא התפללתי. כמה ייגעו אותי התפילות והדקלומים הארוכים של פסוקי הקוראן. הייתי כורע על יד חאג'וּ מוּחַמַדוּ, מצחי מתחפר בעפר, ומחכה שיסיים ללחוש את לחשיו ולדקלם את פסוקיו ולהתפלל את תפילותיו הסתומות. הייתי נרדם ומצחי נושק לעפר וחלמתי על מַריַם כַּראתֶה הגדולה שאיננה. ראיתי אותה רוקדת בין שושנים אדומות וזרזיף של דם ארגמני מכתים את מצחה וניגר על פניה. חלמתי על הרחובות הרחבים ועל הזחילה הארוכה הנמשכת בנפשי המוזרה, המתבדלת, שימיה עטופים בצלופן של כאב ואנחות, ומפוררת את ההרמוניות שלה.

בוקר אחד נפקחו עיניי ולא ראו את עיניו המחייכות של חאג'וּ מוּחַמַדוּ. הוא שכב על יצועו בחדרו הצר שתקרתו נמוכה בין הלוחות והצלוחיות והספרים הצהובים שלו, השתעל חלושות והסתכל בי בחיוך. ואז באה חאג'ה עַשַּׁה ועימה גברים זרים, והם פלשו לחדרו ושהו עימו כל היום, ואחר כך יצאו מהחדר והודיעו שהוא מת. הסתלק לעולמים.

חזרתי אל הרחוב הרחב ואל חומת המסגד הגדול ואל השוק הרועש וההומה אדם. שוב זחלתי לרגלי אנשים והתגלגלתי והתהפכתי על המדרכות ורגליי המתות מיטלטלות מצד אל צד. נפרדתי ממורי הטוב חאג'וּ מוּחַמַדוּ ולא פגשתי אותו עוד אלא בחלומות מרצדים וקורנים בצבעי הקשת כחזיונות תעתועים רחוקים. חזרתי, ונוכחתי לדעת שסדרי עולמנו הישן אינם כתמול שלשום. וַהיבּה נלקחה ממני, אֻם סַלמה לקחה אותי מוַהיבּה. עתה היה עליי להיצמד אל אֻם סַלמה בשיטוטיה היומיים הרחוקים שחרגו מההקפות של המסגד הגדול והשוק, ועל וַהיבּה הוטל להתלוות אל חאג'ה עַשַּׁה. דומה היה שהיא כועסת לראות אותי נתלה על גבה של אֻם סַלמה לקראת יציאתנו אל אזור העבודה החדש שלנו. סבתא עַשַּׁה הזקנה נתנה בקצרה את עצותיה האחרונות לאֻם סַלמה המבוהלת. היא העבירה את אצבעותיה היבשות בשערי ואמרה: ״הישארי על ידו והשגיחי עליו בשבע עיניים.״ אחר כך פנתה אל וַהיבּה השותקת בצער ואמרה לה: ״קדימה, זוזי.״ נפרדנו, וַהיבּה אחזה במקל וגררה אחריה את חאג'ה עַשַּׁה והשתיים נבלעו בתוך ההמון.

אֻם סַלמה ניענעה אותי פעם ועוד פעם כדי להיות בטוחה שאני יושב היטב על גבה, שילבה את ידיה מתחת לישבני, חיככה את שערה הגס בפניי וצחקה. צחקתי גם אני ויצאנו לדרך בכיוון ההפוך. ככל שהתקדמנו כן פחת מספר החנויות והתמעטו האנשים. הרחוב התרחב והמכוניות התרבו. אֻם סַלמה עברה לפני המכוניות בזהירות ובלי להיחפז וליבה פעם והלם תחת כפות ידיי. יותר ממה שפחדתי התעצבתי על כך ששוב הופרדתי מוַהיבּה, מצחוקה התמים, ממשחקיה הקטנים, מצחנת שׂערהּ ומתוקפנותה כשהגנה עליי מפני התקפותיהם של השַמאסה וילדי השוק ומפני הקבצנים שאכזריותם גדולה אף מזו של המשטרה. הצמדתי את פניי אל גבה של אֻם סַלמה והרטבתי את מצחי בקילוחי זיעתה ושאפתי בהנאה את הריח העז, הדחוס, של בתי שחייהּ, והתנמנמתי בדרך הארוכה. לרגלי עצי המהגוני והטיק הגדולים נצצו והתפוגגו תחת עפעפּיי המכוניות הממהרות, והולכי הרגל המעטים התפזרו, פקעו בועה אחר בועה.

כמה ארוכה הייתה הדרך הזאת! לא נעמדנו לרגע, עד שלבסוף הורידה אותי אֻם סַלמה מעל גבה, הניחה אותי מצונף לרגליה והתחילה לקנח בשרוול שמלתה את פניה המזיעות. נפניתי לראות היכן אנחנו. צומתי רחובות, אורות אדומים וכתומים וירוקים, שוטר במדים לבנים מנופף בידיו ושורק שריקות חדות במשרוקית, ולפנינו אספלט מבריק ומלוטש כראי. אֻם סַלמה הרימה אותי, עברה את אחת ההצטלבויות והלכה לעבר משולש בטון ששלושה רחובות הסתעפו ממנו. היא הושיבה אותי על המַרצפות הלבנות והשחורות של המשולש והסבירה לי בלחש את המשימה החדשה שלי: ״אתה זוחל אל המכוניות רק כשהן נעצרות ומתקרב אל הדלתות שלהן ודופק עליהן, פושט את היד שלך ומחכה.״ היא העבירה את ידה על שערי, כמו שעושים כולם, ניסתה לסדר אותו לפני שהיא מתרחקת, והסתלקה.

אני לבדי על משולש הבטון, על המַרצפות השחורות והלבנות. הרמזורים מתחלפים, ירוק, כתום, אדום, המכוניות נעצרות, וחיש מהר נוסעות הלאה, המנועים נוהמים, הצופרים צופְרים. אני מתכווץ. שוב שורקת המשרוקית של השוטר בקולה החד. אני מתכווץ עוד יותר. אני נצמד אל מקומי ומחפש צורת ישיבה שתגן עליי מפני החום של הבטון שמתחתיי. נוסעי האוטובוסים, משועממים, מפנים אליי את ראשם באדישות לפני שהאוטובוס שלהם זז וממשיך בדרכו. תווי פניהם של הנוסעים במכוניות הקטנות אינם נראים ברור מאחורי השמשות הכהות, מכוניותיהם מקרטעות קצת במתח לפני שהן נוסעות הלאה. אני נשאר במקומי, דוֹמֵם, דבוק לבטון שמתחתיי.

המון זמן הלך לאיבוד ביום הראשון! נשענתי על כפות ידיי עד שאֻם סַלמה חזרה. היא נרכנה ולחשה: ״אדם המסכן!״ היא התיישבה על ידי, סוככה עליי מפני שמש הצהריים ודרבנה אותי בעדינות לזחול לקראת המכונית הראשונה שלי. זו הייתה מכונית אדומה. לא שמתי לב לקולה השקט כשנעצרה. אֻם סַלמה סובבה אותי אליה, תקעה בי את מרפקה ואמרה: ״כסף.״ היססתי, ואז הסתערתי, ובשתי קפיצות מדהימות שהפתיעו אפילו אותי חציתי את המרחק הקצר שהפריד בין המשולש למכונית. ביומי הראשון כקבצן במשולש הבטון, בַּהצטלבות של שלושת הכבישים, דפקתי על הדלת האדומה הנוצצת של המכונית הראשונה שלי, ואיש לא פתח. פניתי לאחור, אֻם סַלמה ניענעה לי בראשה, דפקתי שוב על הדלת, המנוע זמזם בנועַם, הבטתי למעלה, הרמזור התחלף, אדום, כתום, ירוק. המכונית האדומה החליקה ונסעה הלאה. לא ראיתי אף אחד.

*המשך הפרק בספר המלא*