חסמבה בערבות הנגב

א. הורים

בסוף שנת 1910 הגיעו לארץ־ישראל אשר ודבורה מוסינזון ושני ילדיהם, ישראל, שהיה בן שש, ומשה בן שנה. איתם עלו גם רחל, אמהּ של דבורה ("בּוֹבֶּה רוֹחֶל"), וקרובת משפחה נוספת, שרה בריל, צעירה יתומה מאם, שעתידה לתפוס מקום צנוע בהמשך הסיפור.¹ אשר ודבורה הגיעו מהעיירה קמיניץ־פודולסק שבדרום מערב אוקראינה, שם השתייכו לתנועת "צעירי ציון". שניהם דיברו היטב עברית, אשר היה מורה ודבורה היתה פעילה ב"חברה קלינה" — ארגון לעזרה הדדית בקהילה היהודית בעיר. יחד הקימו בית ספר "תלמוד תורה", שהיה מתקדם בהשקפותיו, "עם מגרש משחקים העומד בניגוד קוטבי לחומרת השוט אשר בידי המלמד ב'חדר'".²

עם מותו של משה־שמחה יגולניצר, אביה של דבורה, נטל אשר את האחריות לניהול העסק המשפחתי — חנות גדולה לריהוט וכלי בית, שעמדה ברחובה הראשי של העיירה ופִרנסה בכבוד את המשפחה — אך עשה זאת בהצלחה מוגבלת מאוד. הלהט הציוני לא הִרפה מהזוג הצעיר, ושלוש שנים אחר מותו של האב עזבו הכול, ויצאו במסע אל הבלתי ידוע שחיכה להם בארץ־ישראל.

היו אלה ימים קשים בארץ. העלייה השנייה, שהחלה ב-1904, הביאה בשנותיה הראשונות מאות עולים בכל אנייה שהגיעה לנמל יפו. הם נישאו על גלי ההתרגשות שחולל מותו של הרצל והתגברות התנועה הציונית ברוסיה, ועד מהרה גדל היישוב היהודי בארץ ברבבות עולים. אך ב-1908 חל שפל גדול במספרי הבאים ארצה, שנבע בעיקר מכישלון המהפכה הרוסית הראשונה ב-1905, ומגורמים נוספים. עתה הגיעו יחידים, ספורים, פחות ממניין בכל אנייה. כשיצאו חזרה לאירופה, היו האניות עמוסות לעייפה בעולים רבים שהתייאשו וביקשו לחזור הביתה. "השאלה הראשונה היתה: 'למה באתם?', ומיד אחרי זה כל מיני דברים של השמצה על הארץ, של ליצנות, של לגלוג על הטיפשים הללו" — סיפר לימים ברל כצנלסון, שהגיע באותה תקופה, על המפגש הקשה עם היורדים.³ שנים אלה זכו בפי אנשי העלייה השנייה לכינוי "תקופת הייאוש הגדול".⁴

דווקא בשעת שפל קשה זו נחתה משפחת מוסינזון בארץ. על פי גרסה אחת הגיע תחילה אשר, בגפו, עבר לחדרה אל אברהם־יצחק יגולניצר, קרוב משפחה מצד אשתו, וניסה למצוא את מקומו במושבה. אחרי תקופה קצרה עזב מאימת הביצות והקדחת, עבר לפתח תקוה, ושם קיבל את פני אשתו וילדיו.⁵ על פי גרסה אחרת העוברת במשפחה, מי שהגיעה ראשונה היתה דווקא דבורה, שעלתה עם ילדיה ואמהּ, ואשר נשאר מאחור, כשהוא מנסה להיחלץ מהתמוטטות העסק המשפחתי ומן הנושים הרבים שרדפו אחריו. על פי גרסה זו, מיד עם הַגיעהּ ליפו החליטה דבורה, אשת חיל ורבת תושייה שכמותה, לעבור לעין גנים, כי "היה שם מקום לגור והיתה עבודה".⁶ מן הראוי לומר כי שתי הגרסאות אינן נסמכות דיין על מקורות ומסמכים, ויש בהן יותר המיית־לב מאוחרת, הצובעת את העבר כרצונה, מאשר עובדות מוצקות. מה שברור הוא כי מנקודת זמן זו ואילך שני הסיפורים מתלכדים לאחד, ובסוף שנת 1910 התמקמה משפחת מוסינזון המאוחדת בעין גנים שליד פתח תקוה.⁷

עין גנים היה ראשון מושבי הפועלים בארץ־ישראל. בסוף שנת 1907 נסתיימה רכישתם של חמש מאות דונם מאדמות הכפר הערבי פג'ה, שגבל בפתח תקוה. השטח חוּלק לחלקות בנות אחד־עשר דונם כל אחת, שנקנו בידי שלושים ואחד מפועלי העלייה השנייה, ובתחילת מרץ 1908 דיווח עיתון "הפועל הצעיר" לקוראיו כי "הפועלים שהתנחלו בפדג'ה מבקשים אותנו להודיע כי הם כִּנוּ למושב שלהם שם חדש [והוא] עין גנים".⁸ המושב נבנה על מסכת עקרונות מוצקה: עבודה עברית בלבד; סירוב עיקש להישען על תמיכת בעלי ממון, תוך ביקורת חריפה על מושבות העלייה הראשונה שנסמכו על כספו של הברון רוטשילד ושאר נדיבים; איסור חמור על "ספקולציה" במכירת קרקעות; עבודה עצמית (בתוספת הערה קטנה האומרת כי רק באין ברירה יהיו בה שכירים, אבל הללו חייבים להיות יהודים בלבד).

עם בואם לעין גנים התאכסנו אשר, דבורה וילדיהם הקטנים בביתם של גד לייב ורחל רכוב, וחיפשו לקנות נחלה לעצמם. עד מהרה רכשו שטח מיהושע אלתרמן "יפה התואר ושובה לב הבנות", שהיה מראשוני עין גנים ועבר מאוחר יותר לתל אביב. לאורך השנים שמר על קשר חם עם ישראל ומשה, ילדי משפחת מוסינזון, ואף החתים אותם בערוב ימיו בפנקסו על התחייבות "לבוא ולהשתתף בהלווייתו הקריבה".⁹

דבורה היתה פועלת חרוצה ואהובה, שזכתה לאמונם של רבים במושב. היא היתה "ה'מבררת' העברית הראשונה באריזת פרי ההדר" — כך כתבו עליה במדור "אישים ומייסדים" של המוזיאון לתולדות פתח תקוה.¹⁰ במדרג החשיבות של עבודות הפרדס עמד מיון הפירות ואריזתם בראש הסולם: לא עבודה פשוטה והמונית כקטיף, פתיחת צלחות השקיה, או עישוב. על אף ששוויון היה הערך העליון בעולמה של העלייה השנייה, לא נתנו הגברים בנקל את העבודות הנחשבות לנשים. להיות "המבררת העברית הראשונה" היתה, אם כן, מחמאה שאין להגזים בערכה.

עד מהרה התברר כי דבורה איננה רק פועלת חרוצה אלא מנהיגה מקומית של ממש. "היא היתה אחת מהחברות הכי מסורות לאגודת ה'מכבי'" — כתב החבר וינקלר. "רגילים היינו לראות אשה, אם לשני ילדים, הולכת בראש השורה, שורת המתעמלות, בדעתה כי בהשתתפותה תוסיף מרץ ליתר החברות. התעניינה גם במצבה הרוחני של האגודה".¹¹

אשר התערה אף הוא בחיי המושב, והחל לתפוס מקום בחיי ציבור הפועלים במקום. בדצמבר 1911 התכנסה בעין גנים ועידתה השנייה של "הסתדרות פועלי יהודה". היתה זו מסגרת לא מפלגתית, שהוקמה על ידי פועלי המושבות והחוות הלאומיות באזור השפלה, במטרה לארגן את כוחם של הפועלים אל מול מעסיקיהם, לשפר את תנאי חייהם ולבנות מוסדות לעזרה הדדית. בוועידה השנייה הוקמה קופת חולים ולשכת עבודה של הסתדרות פועלי יהודה, ואשר נבחר — יחד עם מאיר רוטברג ונטע גולדברג — להיות במזכירות סניף עין גנים.¹² אולי בשל תפקיד ייצוגי חשוב זה תרגם אשר את שם משפחתו הגלותי "מוסינזון" לשם עברי גאה: "בן משה".¹³ מכאן ואילך יקפיד בפרסומים רשמיים, במכתבים ובכתבות לעיתון, לכתוב "בן משה", על אף שכולם סביבו המשיכו לקרוא לו "מוסינזון".

יתירה מזו, באותה ועידה נבחר אשר להיות מזכיר הסתדרות פועלי יהודה, תפקיד בו שימש שלושה וחצי חודשים בלבד, עד שנאלץ לפרוש "בגלל ליקוי עיניו".¹⁴ אשר סבל לאורך כל חייו ממחלות שונות, מלב ועד חולשה כללית, וכאן לפנינו עדות לראשונה שבהן. כמזכיר הסתדרות פועלי יהודה התכתב ארוכות עם ברל כצנלסון, והתפלמס איתו על מבחר נאה של סוגיות רעיוניות, פוליטיות וארגוניות, שעמדו אז על הפרק.¹⁵ גם אהרן דוד גורדון, מורה הדרך הרוחני של אנשי העלייה השנייה בכלל ושל מפלגת "הפועל הצעיר" בפרט, היה מבאי ביתו של אשר. כששלח גורדון באוקטובר 1911 מכתב ארוך לאחד העם בשם "קבוצה של פועלים, עין גנים פתח תקוה", בו מחה על אמירותיו של אחד העם אחרי ביקורו במקום, הוא נתן את הכתובת: "בן משה, עין גנים".¹⁶

מהרגע שנכנסו לביתם החדש החלו אשר ודבורה לתור אחר מקורות פרנסה נוספים, ואשר הקים בחצר ביתם רפת, ובה שלוש פרות. לימים יהפוך משק החלב לעיסוקו המרכזי, וגם כשיעבור לתל אביב יקיים רפת ליד ביתו, וימכור חלב מדלת לדלת בשכונות העיר הדרומיות.¹⁷ הוא אף יהיה נציגו של "ארגון מחלקי חלב עברי בתל אביב", ויילחם את מלחמתם כנגד כוחה של "תנובה" המאורגנת, הגוזלת את פרנסתם של החלבנים הפרטיים.¹⁸ יחד עם דבורה גידלו בחלקתם ירקות, ואשר היה מן הראשונים בין חברי עין גנים שהביא את ירקותיו למכירה בשוק פתח תקוה, אף כי המכירות לא עלו יפה.¹⁹

בתחילת דצמבר 1913 נשרפה כליל הרפת בבית משפחת מוסינזון. היתה זו ככל הנראה הצתה מכוּונת, המשך לשרשרת שריפות בחנויות בשוק המושבה, והצתה של האורווה בחצר הפקידות.²⁰ היו שֶׁתלו את ההצתות במתיחות ששררה בין איכרי פתח תקוה ופועלי עין גנים, וסיפרו על שמחתם של האיכרים כששמעו על השריפה: "איזה יופי, הגיהינום נשרף".²¹

בסתיו שנת 1913 נדבקה דבורה בקדחת צהובה, מצבה התדרדר במהירות, ובשבוע השני של חודש דצמבר נפטרה. "ועד המכבי בפתח תקוה מביע את צערו הגדול על מות אחת מחברותיו, הגברת דבורה מוסינזון ז"ל, שהיתה מסורה מאד לרעיון המכבי והתעניינה בשכלול ובקדמת האגודה" — כתב החבר וינקלר בעיתון הירושלמי "החרות", והוסיף בשם אגודת "מכבי": "הננו מביעים את רגשות תנחומינו לבעלה, לילדיה ולכל משפחתה".²² גם חבריו של אשר ממפלגת "הפועל הצעיר" פרסמו מודעת אבל: "בשבוע העבר[!] מתה בדמי עלומיה החברה הניה דבורה בן משה מעין גנים. החברה המנוחה חלתה בקדחת צהובה ואחרי שבועות אחדים מתה מתוך מחלה זו. הננו מביעים רגשות תנחומים להמשפחה האבלה. הועד המרכזי של הסתדרות הפועל הצעיר".²³

אהרן דוד גורדון, שלמד על מותה דרך מודעת האבל ב"הפועל הצעיר", כתב לאשר: "ידידי, אינני אוהב להביע רגשות ואינני נותן ערך לדברי השתתפות, אולם כאשר ראיתי את שמה של דבורה במסגרת שחורה, הרגשתי צורך לכתוב אליך. מה יתנו דברי אלה? שואל אני את עצמי. אבל לבי אומר לי כי אני צריך לכתוב — ואני נשמע לו. לבי יודע את סבל החיים ויודע את נפש הסובל, והוא עונה לך בעת צרתך — לך, לילדים ולאמהּ של דבורה. לא אדבר, אבל אני בטוח כי לבך יבאר לך מה ששולח לך לב ידידך".²⁴ גורדון היה אדם למוד סבל: הוא איבד שבעה מתשעת ילדיו טרם עלייתו ארצה, ואשתו מתה עליו בעין גנים רק ארבעה חודשים קודם לפטירתה של דבורה. במכתבו לאשר ניסה להעביר אחוות שכולים מבלי לגלוש לסנטימנטליות ריקה מן הפה ולחוץ.

מותה המהיר והקשה של אשתו הותיר את אשר אב יחיד לשני ילדים, ישראל בן תשע ומשה בן ארבע. "נשאתי את זכרו של ליל הבלהות, ליל המוות" — כתב משה שנים רבות אחר כך.²⁵ הוא לא ידע מה לעשות עם האחריות ההורית הטוטאלית שנפלה על ראשו, והשקיע עצמו בעבודה שוחקת של החזקת המשק החקלאי. באוגוסט 1914, שנה אחר מותה של דבורה, ערכה הסתדרות פועלי יהודה מפקד אוכלוסין בקרב הפועלים, ומינתה את ברל כצנלסון לערוך את המיפוי. "אשר בן משה, בן שלושים ושלוש, אלמן, ארבע שנים בארץ" — כתב ברל בכתב יד — "אשתו מתה מקדחת צהובה, עד המשבר עסק גם באפיית לחם. [...] מעבד את כל חלקתו: נטיעות, ירקות, מספוא. חובותיו — 400 פרוטה. לו שש פרות חולבות. מכניסות יפה. את כל הזבל של פרותיו משקיע בחלקתו".²⁶

את שהשקיע בעבודתו החסיר מילדיו. אמנם הסבתא, בּוֹבֶּה רוֹחֶל, אמהּ של דבורה שגרה איתם בבית, עשתה כמיטב יכולתה למלא את חסרונה של אמם, ושני הילדים היו כרוכים אחריה מאוד. אך לא היה די בכך. אשר, הטרוד בענייני פרנסה, היה מוציא את ישראל הבכור מבית הספר כדי שיעזור לו בחלוקת הלחם, ואת משה הצעיר לא ראה כלל.²⁷ משה נמלט מן הבית הריק ונמשך אל בית משפחת שפירא, שכניהם שמעבר לרחוב. הפועל הוותיק ישראל שפירא נשא לאשה את שרה בריל, קרובת המשפחה שעלתה יחד עם משפחת מוסינזון, וחלקתם היתה צמודה לזו של המוסינזונים. שרה שמרה על קשרי חברות חמים עם דבורה, ובנה הבכור, יואל, היה בן גילו של משה. מותה של דבורה השפיע עליה מאוד — "שרה שפירא בוכה עליה בלי הרף", כתב ביומנו פנחס ספקטור, ממייסדי עין גנים — והיא פתחה את ביתה לאחים היתומים.²⁸

שבוע לפני ערב פסח תרע"ה, אפריל 1915, שנה וחצי אחרי מות רעייתו, התחתן אשר עם העלמה דבורה הנקין. כך נכנסה אשתו הראשונה אל הסיפור המשפחתי בתואר "דבורה א'", ואשתו השנייה כ"דבורה ב'".²⁹ דבורה ב' היתה אשה צעירה, חובבת תרבות ואמנות, מפונקת משהו, שנטתה למצבי רוח קיצוניים. עם כניסתה לבית אשר בעין גנים פיתחה יחס עוין לילדיו הגדולים ומיררה את חייהם. "עקת טרדותיה וגזרותיה של 'אמא חדשה' [...] העין אשר הביטה בי מלוכסנת תדיר, עם ערב, עת שבתי הביתה צוהל ועייף אחרי משחקי רחוב קורנים בזוהר פלאים, העיקה, ואני חפצתי לנסות לא לבוא הביתה" — תיאר זאת משה לימים.³⁰ שרה שפירא, חברתה של דבורה א', ראתה את המתרחש בלב כואב וחפצה לעזור. "היזהרי מלהתערב" — אמר לה ישראל בעלה — "הן לא תוכלי לקחת את שני הילדים הנוספים כשאין לך רצפה ותקרה אלא חדר אחד".³¹

היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה, המצב בארץ היה קשה מנשוא, והיישוב היהודי היה רדוף ומורעב. גם בתוך ביתו של אשר ואשתו החדשה הגיעו מים עד נפש. הסבתא רחל ושני נכדיה עזבו את בית אביהם, שכרו מרתף טחוב וצר בפתח תקוה, וחיו בו בצמצום ובחוסר כול. ישראל בן האחת־עשרה, שגויס על ידי אביו לעזור בחלוקת לחם מהמאפייה שהפעיל, היה לוקח מדי פעם בגניבה כמה כיכרות לחם להביא לסבתו ולאחיו.³² משה נכנס ללמוד בבית הספר היסודי פיק"א במושבה, אך התקשה מאוד בלימודיו, "ובכלל, הורגשו תוצאות הזנחתו ונדודיו" — תכתוב לימים רבקה מוסנזון, אשתו של ישראל.³³

באביב 1917 הוציאו השלטונות העות'ומאניים צו גירוש כולל לתושבי תל אביב היהודיים, ואלפי מגורשים יצאו בתנועה מבוהלת צפונה. כמה חודשים אחר כך הפך אזור פתח תקוה לקו החזית המרכזי בין הצבא הטורקי הנסוג צפונה, לבין כוחותיו של הצבא הבריטי הכובשים את הארץ מדרום. תושבים רבים גורשו מפתח תקוה צפונה, ביניהם ישראל ומשה, שהופרדו מסבתם והועברו אל משפחת לישנצמן במושבה יבנאל שבגליל התחתון. בּוֹבֶּה רוֹחֶל נסחפה בזרם פליטים גדול לכפר סבא הסמוכה, ושם מתה, בודדה, ברעב ובסבל.³⁴

באוקטובר 1917 החריף המצב בפתח תקוה. מחתרת הריגול ניל"י נתפסה לא מכבר והמושל הטורקי הגיע במיוחד מיפו לחפש מרגלים. אשר, שראה עצמו כאחד ממנהיגי ציבור הפועלים במושב, נתן מקלט בפרדסו לחלק מהפועלים שנרדפו בידי השלטונות. לאחר דיונים ארוכים בפרדס הוחלט כי רק אלה מביניהם שהיו בעלי נתינות אוסטרית יסגירו עצמם, כיוון שאוסטריה היתה בת בריתה של טורקיה במלחמה והיה סיכוי שיינצלו.³⁵ אשר לא הסגיר את עצמו, אך גם לא נתפס, וגם המסתתרים בפרדסו ניצלו.

באותם ימים קשים של שלהי המלחמה היתה דבורה ב' בחודשי הריונה האחרונים. וביום שלישי ה-25 בדצמבר 1917, יום לאחר שהכוחות הבריטים צלחו בהצלחה את מעברות הירקון והביאו לשחרורה הסופי של פתח תקוה מֵעוּלם של הטורקים, נולד לאשר ולדבורה תינוק בריא. לכבוד האירוע המרגש, בו השתלבו הגורל הלאומי והפרטי, קראו הוריו לרך הנולד בשם הרה המשמעות: יגאל.