הצילום שהציל אותנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצילום שהציל אותנו
הוספה למועדפים

הצילום שהציל אותנו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

״רוצו למרתף!״ צעקה סבתא, משכה אותי בחוזקה והובילה אותי אל מחוץ לדירה. דודה גיזה רצה אחרינו ואבא הרים את בֶּבָּה בזרועותיו ורץ בעקבותינו. אימא עזבה אחרונה את הדירה, וסגרה אחריה את הדלת. ירדנו בבהלה במדרגות אל מרתף הבניין. בדרך למטה ראינו את כל השכנים יורדים גם הם. כשכולם נכנסו למרתף הצפוף, סגר אחד השכנים את הדלת הכבדה אחרינו.״ 

כך החלה המלחמה עבור גברא בן החמש, ילד במשפחה של צלמים, ושינתה את החיים שהכיר. יחד עם אביו, אימו ואחותו הקטנה, ברח גברא לאזורים נידחים, כדי להתרחק כמה שיותר מהגרמנים. במהלך התלאות שעברו עליהם בזמן מלחמת העולם השנייה – הם נאלצו להעמיד פני נוצרים ופני מוסלמים, שינו את שמותיהם, נכלאו בבית סוהר, ונדדו ממקום למקום. חוץ ממזל גדול, שני דברים עיקריים הצילו את בני המשפחה: המצלמה של אבא משה וחוק הבֶסָה – חוק כבוד אלבני שקובע שיש להגן ולשמור על כל אדם הזקוק לעזרה, אפילו במחיר חייך.
בעולם בו הרוע השתלט – טוב לב, אומץ וחברות היו אורות באפילה.

פרק ראשון

שלום לקוראים!
הסיפור שלפניכם קרה לפני הרבה שנים, אבל כל מה שתקראו כאן קרה באמת וגם הצילומים המצורפים בספר הם אמיתיים וצולמו באותה תקופה.
קוראים לי גברא ושם משפחתי מנדיל. 'גברא' הוא לא שֵם ששומעים הרבה, אבל זה שמי ומשמעותו היא 'גבר'. קראו לי ככה על שמו של סבא שלי, שגם לו קראו 'גברא'. נולדתי בארץ רחוקה מישראל שנקראה יוגוסלביה. היום המדינה הזאת כבר לא קיימת, אבל כשנולדתי היא הייתה מדינה כמו שאר המדינות. גרתי עם משפחתי בדירה קטנה בעיר יפה בשם נובי־סאד. שמו של אבי היה משה. לאימא שלי קראו גבריאלה ובמשפחה קראו לה אלה, והייתה לי אחות קטנה בשם אירנה. אנחנו קראנו לה בֶּבָּה, כלומר תינוקת.
הנה אנחנו בתמונה:

בסיפור אספר לכם מה קרה למשפחה שלי לפני הרבה שנים, בזמן מלחמת העולם השנייה, ואיך מקצוע הצילום, שעבר במשפחה שלנו במשך שנים הציל את החיים שלנו באותה תקופה, יותר מפעם אחת.
 
משפחתי הייתה משפחת צלמים. סבא שלי גברא, היה צלם חשוב מאוד. הוא היה הצלם של המלך אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה. אבא שלי גם הוא היה צלם מצוין, והיה בעל חנות לצילום, בעיר נובי־סאד בה גרנו. באותה תקופה מצלמה נחשבה לחפץ יקר ערך ונראתה שונה מאוד מהמצלמות של ימינו. כדי לצלם היו צריכים להכניס למצלמה סרטי צילום שנקראו פילים. היום, כשכל אחד יכול לצלם במצלמה שנמצאת במכשיר הנייד שלו, קשה להבין עד כמה מקצוע הצילום היה מיוחד ולשם מה היה צריך להחזיק חנות לצילום. אבל כשאני הייתי ילד היו אנשים באים לחנות של אבא, כדי להצטלם באירועים חגיגיים. הרבה אנשים נהגו לבוא אליו, כי שמו יצא כצלם מעולה.
 
החיים שלנו היו שקטים וטובים. אבא נהג לצלם אותי ואת בֶּבָּה ואת התמונות היפות והמוצלחות ביותר שלנו הציג בחלון הראווה של החנות. הוא האמין שכך ימשוך קונים שיבואו להצטלם עם ילדיהם בחנותו, וגם הם יזכו בתמונות יפות כמו התמונות שלנו שתלה בחלון הראווה. בתמונה זאת הוא צילם אותי בתוך קופסה בה היו גלילי הפילים למצלמה.

אני בתוך קופסת סרטי הפילים

אימא שלי, גבריאלה, הייתה גם היא צלמת ועבדה עם אבא בחנות. הם היו צמד חמד ולא נפרדו בבית ובעבודה. שניהם היו הורים מסורים ואוהבים, וכצלמים נהגו לצלם כל אירוע במשפחה, בוודאי ימי הולדת. הנה צילום שצולם בביתנו בנובי־סאד כשחגגו לי יום הולדת ארבע:

מסיבת יום ההולדת שלי בנובי־סאד

הייתה לי גם סבתא, אותה אהבתי מאוד. היא הייתה אימא של אמי ושמה היה אליזבט. בֶּבָּה ואני קראנו לה סבתא בֵּשְקָה. סבי גברא נפטר בגיל צעיר ולא זכיתי להכיר אותו. סבתא בֵּשְקָה לא גרה איתנו בנובי־סאד. היא גרה עם גיזה, אחותה הצעירה של אימא, בעיר בלגרד. אהבנו מאוד לבקר אותן. סבתא בֵּשְקָה הייתה מפנקת אותנו. מכינה לנו מאכלים שאהבנו, קונה לנו משחקים וצעצועים ומחבקת ומנשקת אותנו בלי סוף.
 
כאלה היו החיים היפים והנעימים שלי ושל משפחתי, אבל אז פרצה המלחמה וכל החיים שלנו השתנו.

אני וסבתא בֵּשְקָה

המלחמה התחילה

מלחמת העולם השנייה התחילה הרבה לפני שהמשפחה שלי הרגישה בה. באותן שנים לא היו טלוויזיות בבתים או מכשירים שמחוברים לרשת האינטרנט. עדיין לא המציאו אז את האינטרנט ורק מהרדיו, שהיה לנו בבית, יכולנו לדעת מה קורה במלחמה והיכן היא כבר משתוללת. ההורים שלי האזינו באופן קבוע לדיווחים ברדיו, וביום אחד בתחילת האביב הם שמעו שצבא גרמני עומד לכבוש גם את יוגוסלביה, המדינה שלנו. אימא ואבא מיד הבינו שעכשיו החיים שלנו ישתנו.

בֶּבָּה הייתה אז קטנה, בת פחות משלוש, אבל אני שהייתי גדול ממנה בשנתיים ויותר, קלטתי שקורים דברים רעים. שמעתי את אימא ואבא מדברים ואומרים שהגרמנים לא אוהבים יהודים ושיכול להיות שיבואו עכשיו ימים קשים. לא הבנתי למה הגרמנים לא אוהבים אותנו, היהודים. אף פעם לא הכרתי גרמני וחשבתי שאם לא פגשתי מישהו כזה ולא עשיתי לו רע, למה שהוא לא יאהב אותי? אבל החלטתי לא לשאול על כך את אבא ואימא. ההורים נראו לי מאוד מתוחים ולא רציתי להקשות עליהם ולהטריד אותם.

בינתיים המשכתי ללכת לגן כרגיל. נפגשתי שם עם החברים שלי ולא הרגשתי כלל במלחמה. עד שפעם אחת, כשביקרנו את סבתא בֵּשְקָה ואת דודה גיזה בביתן שבבלגרד, קרה משהו שגרם לי להבין שבאמת יש מלחמה.

ישבנו בבית של סבתא, שיחקנו ודיברנו כשלפתע חלפו מטוסים ברעש מחריש אוזניים מעל הבית. שמענו 'בום' מחריד ורעש מפחיד של זגוגיות מתנפצות. לאחר מכן נפלו פצצות נוספות על בתים ורחובות סמוכים. נבהלנו מאוד.

״רוצו למרתף!״ צעקה סבתא, משכה אותי ביד בחוזקה והובילה אותי אל מחוץ לדירה. דודה גיזה רצה אחרינו ואבא הרים את בֶּבָּה בזרועותיו ורץ בעקבותינו. אימא עזבה אחרונה את הדירה, וסגרה אחריה את הדלת.

ירדנו בבהלה במדרגות אל מרתף הבניין שבו גרו סבתא ודודה גיזה. בדרך למטה ראינו את כל השכנים יורדים גם הם. כשכולם נכנסו למרתף הצפוף, סגר אחד השכנים את הדלת הכבדה אחרינו.

 


 

המבוגרים התחילו לדבר ביניהם בהתרגשות על ההפצצה. נראה היה לי שכולם הופתעו ממנה. היו שם גם הרבה ילדים, אבל בבה ואני, שהגענו מחוץ לעיר, לא הכרנו אותם. כל האנשים היו מבוהלים מאוד. גם אנחנו נצמדנו אל אבא ואימא וחיכינו שההפצצות יסתיימו ונוכל לצאת ולעלות בחזרה לדירה של סבתא. הרבה זמן ישבנו במרתף הצפוף ושמענו את רעש המטוסים והפצצות שנפלו ברחוב. זה היה מפחיד. עכשיו הבנתי מה זה אומר 'מלחמה'.

אבא ניסה להרגיע אותנו עד כמה שאפשר וסיפר לבבה ולי סיפורים ואימא דיברה עם סבתא ואחותה. אבא גם הסביר לנו שכל השכנים ירדו למרתף, משום שהוא נחשב למקום הכי בטוח בבניין, בזמן שהמטוסים מפציצים אותנו מלמעלה.

 

רק אחרי שעות ארוכות השתרר סוף־סוף שקט ורעש המפציצים שחגו מעל הראש שלנו נעלם. עייפים מהבהלה ומהפחד יצאו השכנים מהמרתף לראות אם הבתים שלהם נפגעו בהפצצה. גם אנחנו יצאנו. למזלנו הדירה של סבתא לא נפגעה כלל, אבל כשעמדנו בחוץ כדי לנשום אוויר נקי נעשיתי עצוב מאוד. ראיתי מסביב הרבה בתים שנהרסו וגם כמה סוסים ששכבו מתים ברחוב. את המראה הזה לעולם לא שכחתי.

עכשיו הייתה לנו בעיה קשה. הגרמנים השתלטו על בלגרד, העיר של סבתא בשקה, ולא הרשו לנו לחזור לבית שלנו בנובי־סאד. כל הבגדים, המשחקים והחפצים שלנו נשארו שם. היו לנו רק מעט הדברים שהבאנו לביקור הקצר אצל סבתא. אבא ניסה לשכנע את החיילים שייתנו לנו לחזור לבית שלנו, אבל הם לא הרשו. נאלצנו להישאר בבית של סבתא בשקה ודודה גיזה, ולא ידענו כמה זמן נצטרך לשהות שם.

אף אחד מאיתנו לא שיער אז שאת הבית שלנו בנובי־סאד נראה שוב רק בעוד מספר שנים, לקראת סיום המלחמה. עכשיו גרנו ארבעתנו עם סבתא וגיזה, אבל כבר לא היה נחמד כפי שהיה בעבר כשבאנו לבקר. המבוגרים היו מתוחים ומודאגים מאוד. אפילו סבתא בשקה שתמיד הייתה חייכנית ושמחה כמעט לא צחקה איתנו יותר.

אלה היו ימים מוזרים מאוד.

החיילים הגרמנים הודיעו לכל היהודים בעיר שמעכשיו עליהם לענוד על הבגדים חתיכת בד צהובה בצורה של מגן דוד שעליה היה כתוב 'יהודי'. גם אנחנו ענדנו את הכוכב הזה על הבגדים. זה היה מאוד לא נעים. בכל פעם כשיצאנו אל הרחוב הרגשנו שמסתכלים עלינו בעין לא טובה ומדברים עלינו רעות. היינו שונים מכולם. מסומנים בכוכב הצהוב.

גם כסף למחיה לא היה לנו, כי חנות הצילום של אבא הייתה בעיר אחרת. אבא היה חייב כל בוקר ללכת לעבוד איפה שהגרמנים אמרו לו. לפעמים הוא פינה הריסות שגרמו ההפצצות ולפעמים ניקה את הרחובות במטאטא גדול במקום לצלם, כפי שאהב.

אנחנו - אימא, סבתא, גיזה, בבה ואני - נשארנו סגורים בדירה הקטנה של סבתא כמעט כל היום וזה היה משעמם. מאוד משעמם. אבל לא הייתה לנו ברירה.

עוד על הספר

הצילום שהציל אותנו מיה קלינגר-כהן

שלום לקוראים!
הסיפור שלפניכם קרה לפני הרבה שנים, אבל כל מה שתקראו כאן קרה באמת וגם הצילומים המצורפים בספר הם אמיתיים וצולמו באותה תקופה.
קוראים לי גברא ושם משפחתי מנדיל. 'גברא' הוא לא שֵם ששומעים הרבה, אבל זה שמי ומשמעותו היא 'גבר'. קראו לי ככה על שמו של סבא שלי, שגם לו קראו 'גברא'. נולדתי בארץ רחוקה מישראל שנקראה יוגוסלביה. היום המדינה הזאת כבר לא קיימת, אבל כשנולדתי היא הייתה מדינה כמו שאר המדינות. גרתי עם משפחתי בדירה קטנה בעיר יפה בשם נובי־סאד. שמו של אבי היה משה. לאימא שלי קראו גבריאלה ובמשפחה קראו לה אלה, והייתה לי אחות קטנה בשם אירנה. אנחנו קראנו לה בֶּבָּה, כלומר תינוקת.
הנה אנחנו בתמונה:

בסיפור אספר לכם מה קרה למשפחה שלי לפני הרבה שנים, בזמן מלחמת העולם השנייה, ואיך מקצוע הצילום, שעבר במשפחה שלנו במשך שנים הציל את החיים שלנו באותה תקופה, יותר מפעם אחת.
 
משפחתי הייתה משפחת צלמים. סבא שלי גברא, היה צלם חשוב מאוד. הוא היה הצלם של המלך אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה. אבא שלי גם הוא היה צלם מצוין, והיה בעל חנות לצילום, בעיר נובי־סאד בה גרנו. באותה תקופה מצלמה נחשבה לחפץ יקר ערך ונראתה שונה מאוד מהמצלמות של ימינו. כדי לצלם היו צריכים להכניס למצלמה סרטי צילום שנקראו פילים. היום, כשכל אחד יכול לצלם במצלמה שנמצאת במכשיר הנייד שלו, קשה להבין עד כמה מקצוע הצילום היה מיוחד ולשם מה היה צריך להחזיק חנות לצילום. אבל כשאני הייתי ילד היו אנשים באים לחנות של אבא, כדי להצטלם באירועים חגיגיים. הרבה אנשים נהגו לבוא אליו, כי שמו יצא כצלם מעולה.
 
החיים שלנו היו שקטים וטובים. אבא נהג לצלם אותי ואת בֶּבָּה ואת התמונות היפות והמוצלחות ביותר שלנו הציג בחלון הראווה של החנות. הוא האמין שכך ימשוך קונים שיבואו להצטלם עם ילדיהם בחנותו, וגם הם יזכו בתמונות יפות כמו התמונות שלנו שתלה בחלון הראווה. בתמונה זאת הוא צילם אותי בתוך קופסה בה היו גלילי הפילים למצלמה.

אני בתוך קופסת סרטי הפילים

אימא שלי, גבריאלה, הייתה גם היא צלמת ועבדה עם אבא בחנות. הם היו צמד חמד ולא נפרדו בבית ובעבודה. שניהם היו הורים מסורים ואוהבים, וכצלמים נהגו לצלם כל אירוע במשפחה, בוודאי ימי הולדת. הנה צילום שצולם בביתנו בנובי־סאד כשחגגו לי יום הולדת ארבע:

מסיבת יום ההולדת שלי בנובי־סאד

הייתה לי גם סבתא, אותה אהבתי מאוד. היא הייתה אימא של אמי ושמה היה אליזבט. בֶּבָּה ואני קראנו לה סבתא בֵּשְקָה. סבי גברא נפטר בגיל צעיר ולא זכיתי להכיר אותו. סבתא בֵּשְקָה לא גרה איתנו בנובי־סאד. היא גרה עם גיזה, אחותה הצעירה של אימא, בעיר בלגרד. אהבנו מאוד לבקר אותן. סבתא בֵּשְקָה הייתה מפנקת אותנו. מכינה לנו מאכלים שאהבנו, קונה לנו משחקים וצעצועים ומחבקת ומנשקת אותנו בלי סוף.
 
כאלה היו החיים היפים והנעימים שלי ושל משפחתי, אבל אז פרצה המלחמה וכל החיים שלנו השתנו.

אני וסבתא בֵּשְקָה

המלחמה התחילה

מלחמת העולם השנייה התחילה הרבה לפני שהמשפחה שלי הרגישה בה. באותן שנים לא היו טלוויזיות בבתים או מכשירים שמחוברים לרשת האינטרנט. עדיין לא המציאו אז את האינטרנט ורק מהרדיו, שהיה לנו בבית, יכולנו לדעת מה קורה במלחמה והיכן היא כבר משתוללת. ההורים שלי האזינו באופן קבוע לדיווחים ברדיו, וביום אחד בתחילת האביב הם שמעו שצבא גרמני עומד לכבוש גם את יוגוסלביה, המדינה שלנו. אימא ואבא מיד הבינו שעכשיו החיים שלנו ישתנו.

בֶּבָּה הייתה אז קטנה, בת פחות משלוש, אבל אני שהייתי גדול ממנה בשנתיים ויותר, קלטתי שקורים דברים רעים. שמעתי את אימא ואבא מדברים ואומרים שהגרמנים לא אוהבים יהודים ושיכול להיות שיבואו עכשיו ימים קשים. לא הבנתי למה הגרמנים לא אוהבים אותנו, היהודים. אף פעם לא הכרתי גרמני וחשבתי שאם לא פגשתי מישהו כזה ולא עשיתי לו רע, למה שהוא לא יאהב אותי? אבל החלטתי לא לשאול על כך את אבא ואימא. ההורים נראו לי מאוד מתוחים ולא רציתי להקשות עליהם ולהטריד אותם.

בינתיים המשכתי ללכת לגן כרגיל. נפגשתי שם עם החברים שלי ולא הרגשתי כלל במלחמה. עד שפעם אחת, כשביקרנו את סבתא בֵּשְקָה ואת דודה גיזה בביתן שבבלגרד, קרה משהו שגרם לי להבין שבאמת יש מלחמה.

ישבנו בבית של סבתא, שיחקנו ודיברנו כשלפתע חלפו מטוסים ברעש מחריש אוזניים מעל הבית. שמענו 'בום' מחריד ורעש מפחיד של זגוגיות מתנפצות. לאחר מכן נפלו פצצות נוספות על בתים ורחובות סמוכים. נבהלנו מאוד.

״רוצו למרתף!״ צעקה סבתא, משכה אותי ביד בחוזקה והובילה אותי אל מחוץ לדירה. דודה גיזה רצה אחרינו ואבא הרים את בֶּבָּה בזרועותיו ורץ בעקבותינו. אימא עזבה אחרונה את הדירה, וסגרה אחריה את הדלת.

ירדנו בבהלה במדרגות אל מרתף הבניין שבו גרו סבתא ודודה גיזה. בדרך למטה ראינו את כל השכנים יורדים גם הם. כשכולם נכנסו למרתף הצפוף, סגר אחד השכנים את הדלת הכבדה אחרינו.

 


 

המבוגרים התחילו לדבר ביניהם בהתרגשות על ההפצצה. נראה היה לי שכולם הופתעו ממנה. היו שם גם הרבה ילדים, אבל בבה ואני, שהגענו מחוץ לעיר, לא הכרנו אותם. כל האנשים היו מבוהלים מאוד. גם אנחנו נצמדנו אל אבא ואימא וחיכינו שההפצצות יסתיימו ונוכל לצאת ולעלות בחזרה לדירה של סבתא. הרבה זמן ישבנו במרתף הצפוף ושמענו את רעש המטוסים והפצצות שנפלו ברחוב. זה היה מפחיד. עכשיו הבנתי מה זה אומר 'מלחמה'.

אבא ניסה להרגיע אותנו עד כמה שאפשר וסיפר לבבה ולי סיפורים ואימא דיברה עם סבתא ואחותה. אבא גם הסביר לנו שכל השכנים ירדו למרתף, משום שהוא נחשב למקום הכי בטוח בבניין, בזמן שהמטוסים מפציצים אותנו מלמעלה.

 

רק אחרי שעות ארוכות השתרר סוף־סוף שקט ורעש המפציצים שחגו מעל הראש שלנו נעלם. עייפים מהבהלה ומהפחד יצאו השכנים מהמרתף לראות אם הבתים שלהם נפגעו בהפצצה. גם אנחנו יצאנו. למזלנו הדירה של סבתא לא נפגעה כלל, אבל כשעמדנו בחוץ כדי לנשום אוויר נקי נעשיתי עצוב מאוד. ראיתי מסביב הרבה בתים שנהרסו וגם כמה סוסים ששכבו מתים ברחוב. את המראה הזה לעולם לא שכחתי.

עכשיו הייתה לנו בעיה קשה. הגרמנים השתלטו על בלגרד, העיר של סבתא בשקה, ולא הרשו לנו לחזור לבית שלנו בנובי־סאד. כל הבגדים, המשחקים והחפצים שלנו נשארו שם. היו לנו רק מעט הדברים שהבאנו לביקור הקצר אצל סבתא. אבא ניסה לשכנע את החיילים שייתנו לנו לחזור לבית שלנו, אבל הם לא הרשו. נאלצנו להישאר בבית של סבתא בשקה ודודה גיזה, ולא ידענו כמה זמן נצטרך לשהות שם.

אף אחד מאיתנו לא שיער אז שאת הבית שלנו בנובי־סאד נראה שוב רק בעוד מספר שנים, לקראת סיום המלחמה. עכשיו גרנו ארבעתנו עם סבתא וגיזה, אבל כבר לא היה נחמד כפי שהיה בעבר כשבאנו לבקר. המבוגרים היו מתוחים ומודאגים מאוד. אפילו סבתא בשקה שתמיד הייתה חייכנית ושמחה כמעט לא צחקה איתנו יותר.

אלה היו ימים מוזרים מאוד.

החיילים הגרמנים הודיעו לכל היהודים בעיר שמעכשיו עליהם לענוד על הבגדים חתיכת בד צהובה בצורה של מגן דוד שעליה היה כתוב 'יהודי'. גם אנחנו ענדנו את הכוכב הזה על הבגדים. זה היה מאוד לא נעים. בכל פעם כשיצאנו אל הרחוב הרגשנו שמסתכלים עלינו בעין לא טובה ומדברים עלינו רעות. היינו שונים מכולם. מסומנים בכוכב הצהוב.

גם כסף למחיה לא היה לנו, כי חנות הצילום של אבא הייתה בעיר אחרת. אבא היה חייב כל בוקר ללכת לעבוד איפה שהגרמנים אמרו לו. לפעמים הוא פינה הריסות שגרמו ההפצצות ולפעמים ניקה את הרחובות במטאטא גדול במקום לצלם, כפי שאהב.

אנחנו - אימא, סבתא, גיזה, בבה ואני - נשארנו סגורים בדירה הקטנה של סבתא כמעט כל היום וזה היה משעמם. מאוד משעמם. אבל לא הייתה לנו ברירה.