לאור שפת האמת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאור שפת האמת
הוספה למועדפים

לאור שפת האמת

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרב פרופ' אברהם (אבי) וינרוט התפרסם בספרים תורניים שלו, כגון: 'ביטחון והשתדלות' (זכה בפרס ירושלים), 'עיוני תפילה', 'החיים בהלכה', 'עשות משפט', 'גניבה וגזלה', 'לאור קדושת לוי על תורה ומועד' ועוד. גדולי ישראל גמרו את ההלל על המחבר והעניקו הסכמות נלהבות לספריו.

תקציר

דרך ההילוך של ה"שפת אמת" היא זו: תחילה מוצגת שאלה חריפה. לאחר מכן מובא מדרש חז"ל המבואר על פי רעיון עמוק של בעל "חידושי הרי"מ". לאור אלו נמתחים קווי עיון עדינים בין הנקודות ולפתע כבמטה קסם מתגלה התמונה בכללותה. מתוך ענני המחשבה מפציע אור חדש. יסוד מיסודות האמונה מוצג באופן מרהיב, העקוב הופך למישור וכל השאלות - מלכתחילה לא היו. 
ברם, שהספר "שפת אמת" נכתב בשפה קצרה, כהררים התלויים בחוט השערה. אכן, דרכה של אמת שאינה זקוקה למילים רבות כדי לשכנע. היא נקלטת בנפש מיד. הקיצור מחדד את ההתייחסות וגם מאפשר לכל אחד להמשיך לחשוב ולפתח את הרעיון, בהתאם לשורש נשמתו ודרך הילוכה. אבל, כשהמים עמוקים יש צורך לדלות ולהשקות. העומק העצום, בשילוב השפה התמציתית, עלולים להקשות על מי שאינם מורגלים בכך, והספר הנפלא עלול להיות כ"מגילת סתרים" חתומה. על כן, דליתי פנינים וביקשתי להנגיש ולהבהיר, כדי שיזכו כולם לטעום מצפיחית בדבש זו. (מדברי המחבר) 

פרק ראשון

פתח דבר
מים עמוקים ידלם איש תבונה 

קו לקו

המעיין בספרו של "שפת אמת" נתקל במעין "ציור קסם". מה שנראה תחילה כרצף של נקודות בעלמא מתחבר בקווים מנקודה לנקודה ולפתע מתקבלת תמונה כוללת. חדשה. מרהיבה.

דרך ההילוך במקרים רבים היא זו:

תחילה מוצגת שאלה חריפה על פשט הכתובים וכן על מהות הדברים ותוכנם.

לאחר מכן מובא מדרש חז"ל, שבמבט ראשון אינו קשור במאומה.

מדרש זה מבואר על פי רעיון עמוק ומרהיב, בדרך כלל של בעל "חידושי הרי"מ".

לאחר הצגת רעיון זה נמתחים קווי עיון עדינים בין הנקודות השונות, ולפתע כבמטה קסם מתגלה לנגד עינינו התמונה בכללותה. מתוך ענני המחשבה מגיח ומפציע אור חדש. אין זו רק אמרה או ווארט חסידי, אלא אמת צרופה. יסוד מיסודות האמונה וההשקפה היהודית אשר מוצג באופן חד וחריף. המקורות השונים, פסוקים ודברי חז"ל, משתלבים באופן מרהיב. העקוב הופך למישור וכל השאלות - מלכתחילה לא היו.

 

עמקות והכללה 

כיצד מתבצעת אומנות זו?

אחד מגדולי ישראל בדורנו נהג לתת שיעור, שבו טווה קווים למדניים נפלאים שיישבו את שיטת התנאים והאמוראים בכמה וכמה סוגיות בש"ס, כאשר כל אחד מהם בואר "לשיטתו" בעניין מהותי שפורט - בסוגיה אחרת. הדברים היו מרהיבים. באחת הפעמים, לאחר ההתעשתות מן ההתפעמות, הרהבתי עוז וביקשתי לדעת: "ילמדנו רבינו, איך עושים את זה"?

הייתי צורב צעיר, ואותו רב גדול השיב לי בפשטות: תראה, מניסיונך כבחור ישיבה אתה כבר יודע ששאלה מסוג מסוים מתאימה לרבי עקיבא איגר, ושאלה מסוג אחר מתאימה ל"קצות החושן", או ל"פני יהושע", או למהרש"א, או לגר"ח סולובייצ'יק או לגר"ש שקופ. ובכן, תלמד עוד כמה שנים ופשוט תרגיש, שסברה מסוימת מתאימה לרבי יוחנן, וסברה אחרת מתאימה לריש לקיש, סברה זו אופיינית לרבא (וביידיש:"רבאדיק") ואילו זו מתאימה לדרך הילוכו של אביי (וביידיש: "אביידיק") וממילא כבר קל לראות אלו נקודות יש לחבר עם אלו קווים כדי לקבל תמונה שלמה.

תשובה זו הממה אותי אף יותר מן השיעור הנפלא. לימים הבנתי את פשר התשובה.

נראה כי הסוד טמון בעומק העיון. ככל שיורדים לשורשו של דבר, מבינים כי כמה וכמה פרטים נובעים מאותו עניין. כך למשל בהלכה הפסוקה, מי שלומד בלי להבין את טעם הדברים, רואה פרטים רבים שהקשר ביניהם לא ברור לו. אך כשמעיינים בטעם ההלכה, נמצא כי כמה וכמה ענפים נובעים משורש אחד, והסברה שבבסיס הדברים - אחת היא. הוא הדין בסוגיות למדניות בש"ס, וכך גם בענייני השקפה ואמונה. הפרטים נפרדים רק במבט שטחי, אך מי שניחן ביכולת הפשטה ומעיין ברובד העמוק יותר של הדברים, מבין כי ההיגיון אחד הוא. ככל שהעיון מעמיק והולך, כן מתברר כי בבסיס הפרטים ניצבים כללי יסוד. כעומק העיון ומידת ההפשטה כן יכולת ההכללה וההאחדה. הפרטים הרבים מתלכדים לכללים מועטים וכמה דרכים מובילות למקום אחד. בעקבות מבט עמוק בסוגיה העיונית ניתן למתוח קווים בין הנקודות השונות וללכדם לכדי תמונה ברורה.

 

כוח החידוש 

נדגים את הדברים בדברים מרהיבים שכתב "שפת אמת" (ליקוטים לפרשת בראשית) אודות כוח החידוש שבאדם. "שפת אמת" שואל שאלה בסיסית, מדוע טרחה התורה לפרט מה נברא בכל יום ויום מימי הבריאה? למה זה חשוב לדעת מה נברא ביום השלישי ומה נברא ביום הרביעי?

"שפת אמת" משיב על כך תוך עיון בשאלה אחרת: מדוע היו הלוויים שרים בבית המקדש בכל יום שיר אחר משירו של היום הקודם? תשובתו של "שפת אמת" היא זו:

א. חז"ל (מסכת ברכות, דף מ', עמ' א') דרשו את הכתוב (תהילים ס"ח, כ'): "ברוך ה' יום יום" - "וכי ביום מברכים את ה' ובלילה אין מברכים אותו? אלא לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו". כלומר, לכל יום יש ייחוד המחייב לחדש בו ברכה משלו.

ב. התורה לימדה אותנו כי בששת ימי המעשה נברא בכל יום משהו אחר, כדי ללמדנו כי כוח החיּות האלוקי מחדש בכל יום משהו אחר, שמתקיים מכוחו.

ג. הבריאה לא הייתה מעשה חד פעמי, ודבר ה' שיצר יש מאין ממשיך להוות אותו מדי יום מחדש. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

ד. נמצא כי בכל יום ויום, מאז ששת ימי בראשית ועד כלות, מתחדש כוח חיים שנוצר באותו יום, וזהו חידושו של אותו יום.

ה. חז"ל לימדונו (משנה במסכת אבות, פרק ה', משנה א') כי "בעשרה מאמרות נברא העולם". כלומר, העולם נברא ע"י מילים ואותיות. בכל יום יש אפוא הארה חדשה של האותיות המקיימות את מעשה בראשית.

ו. נמצא כי העולם אינו באר אלא מעיין. בכל יום מתחדשת בו נביעה חדשה של חיים.

ז. האדם מצווה על כן, לשאוב מן המים החדשים ולא לחיות את היום רק מכיוון שהוא חי גם אתמול. אין הוא חי מכוח ההתמד, אלא מכוח אור אלוקי שהתחדש באותו יום ולא היה קיים קודם לכן. מוטל על כן על האדם לעשות בכל יום מעשים טובים השייכים לקיום היום החדש הזה, וזה פשר דרשת חז"ל: "ברוך ה' יום יום — תן לו מעין ברכותיו".

ח. האדם יכול למתוח קו ישיר בין מעשיו לבין כוח היצירה האלוקי שהתחדש באותו יום. הוא "מושך" ושואב ממעיין הקדושה והחיוּת האלוקי שהתחדש באותו יום.

ט. בכל יום שר אדם שיר חדש, המותאם לחידושו של אותו יום ויונק מן הכוח האלוקי המחייה מחדש חלקים בבריאה, שקיומם התחדש באותו יום.

י. שורשו של המונח "שיר" (אותיות "שין, ריש") בשני דברים המבטאים יניקה מנקודת בראשית והבאתה לנקודת היעד:

• שיר מלשון "שורה" — קו המחבר בין נקודות.

• שיר מלשון "חומה", כפי שמצינו (בראשית מ"ט, כ"ב): "בנות צעדה עלי שור", ומבאר רש"י שם כי "בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו של יוסף". הכוונה במונח "שור" הוא אפוא לחומה, וזו מבטאת קו רציף שנמשך מנקודה לנקודה.

יא. בכל יום יש לאדם חידוש, שכן הוא שואב ויונק ממקור יצירה שלא היה קיים אמש ומותח ממנו קו אל המציאות שהתחדשה באותו יום. על כן, היו הלוויים אומרים בבית המקדש בכל יום שיר חדש, המיוחד להארתו של אותו יום.

יב. החיוב לחדש, לא מוטל רק על הלוויים, אלא על כל אדם מישראל. עליו לחדש חידושי תורה מדי יום בהתאם לאור האלוקי שהתחדש באותו יום.

יג. רעיון זה מיישב תמיהה שהאדם עשוי לתמוה, אם יש אמת בחידושי תורתו, מדוע לא אמרו את זה קודם? למה הראשונים לא חדשו את הדבר הזה? אין זאת אלא, שהם לא יכלו לחדש את מה שנובע מן האור החדש המפציע ביום הזה.

לכל יום ויום יש את הייחוד שלו, מכוח האור האלוקי החדש המפציע בו. רק מי שחי ביום הזה יכול למשוך ממקור הנביעה הטמון בכוח הקדושה האלוקי שהתחדש בו — וליצור את מה שלא היה קודם. על כן, לא יכלו הראשונים לחדש את מה שמתהווה כעת.

יד. "שפת אמת" ממשיך וטווה קו זה הלאה (ב"ליקוטים - אהבה"), ומבאר את דברי חז"ל (ספרי "ואתחנן", ל"ג) אשר דרשו את הפסוק (דברים ו', ז'): "אשר אנוכי מצווך היום" - "בכל יום יהי' בעיניך כחדשים". מה פשר החידוש שאדם מוצא בדברי תורה הקיימים כהווייתם מזה אלפי שנים? התשובה היא, שדברי התורה אכן עומדים על מכונם מקדמת דנא, אבל כוח יצירה עצום התחדש במקבל התורה, כלומר באדם הלומד. הוא מואר באור חדש ומתחבר לכוח היצירה האלוקי שהתחדש ביום הזה. הציווי "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" מצווה על האדם ללמוד מכח כלי היצירה החדשים שניטעו בו - היום. עליו לחוש כי הוא מתמזג בחידוש כוח החיים של העולם שנוצר לראשונה שוב - היום.

טו. כוח החידוש של האדם נובע אפוא מחיבור לכוח היצירה האלוקי שהתחדש באותו יום. אבל, כוח יצירה זה מותנה ביכולת להתעלות מעל לחיים של התמד והרגל תוך התבטלות של האדם לכוח החידוש האלוקי.

טז. "שפת אמת" מביא בהקשר זה חידוש ששמע מזקנו, בעל "חידושי הרי"מ", ביחס לדברי חז"ל (משנה במסכת אבות, פרק ד', משנה כ'): "הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק".

בפשטות מבינים כי דברי המשנה נוגעים לתכונת הזיכרון. ילד זוכר טוב והדברים נחקקים בהווייתו, ואילו הווייתו של הזקן מלאה בזיכרונות ישנים, ועל כן הדבר החדש הנלמד לא נחקק היטב ורישומו מטושטש. אבל, "חידושי הרי"מ" אמר כי הדבר חורג הרבה מכך ויש להבין את דברי המשנה כמלמדים שההבדל בין צעיר לזקן - נוגע ליכולת החידוש.

יז. "שפת אמת" מבאר את הדברים תוך התייחסות לדברי חז"ל (קהלת רבה ד', א') על הכתוב "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל":

'טוב ילד מסכן וחכם' - זה יצר טוב.

למה נקרא שמו 'ילד'? מכיוון שאין הוא מתחבר לאדם אלא מגיל י"ג שנה ומעלה;

ולמה נקרא שמו 'מסכן'? שאין הכול שומעים לו;

ולמה נקרא שמו 'חכם'? שהוא מלמד את הבריות מהי דרך ישרה.

'ממלך זקן וכסיל' - זה יצר הרע.

למה נקרא שמו 'מלך'? כי הכול שומעים לו;

ולמה נקרא 'זקן'? מפני שהוא מתחבר לאדם מילדותו ועד זקנתו;

ולמה נקרא 'כסיל'? מפני שהוא מלמד את האדם ללכת בדרך רעה.

יח. "שפת אמת" מבאר כי ההבחנה בין אדם המסור בידי יצרו הטוב לבין אדם שמסור בידי יצרו הרע, נעוצה בכוח ההכנעה של האדם.

היצר הרע נקרא מלך מכיוון שאין עליו עול מלכות שמיים והכנעה. מטעם זה הוא גם נקרא זקן, שכן אין בו את מידת ההכנעה לזולתו. הוא מצפה שיכבדו אותו, ולא שיהא עליו לכבד אחרים. אכן, תאוותו של הזקן היא כבוד. לעומת זאת, יצר הטוב הוא שפל ברך ונכנע תמיד, שכן הוא יודע שכל החיוּת נובעת מה' וכל מעשיו הם רק בבחינת גרזן הנמצא ביד החוצב. הגרזן עצמו אינו חוצב דבר. מי שאוחז בגרזן הוא החוצב. לו עצמו אין משמעות ותוקף כל מעשיו נעוץ בכוח האלוקי המפעם בו. על כן, נקרא יצר הטוב בתואר 'ילד' "שדבוק בראשית ושורש החיוּת, וזהו 'וחכם', כי זהו עיקר החכמה להיות כל מעשה נמשך אחר התחלת הכוח". הדבר נרמז בכך שהמילה "חכמה" באה משורש "כח מה". כלומר הכוח של האדם הוא אין, וחכם הוא מי שמבין זאת. 

יט. נמצא כי הלומד תורה כשהוא בבחינת "זקן" ותאב כבוד אינו מתחבר לכוח היצירה האלוקי, ולכן הוא משול לדיו מחוק ואין בידו לחדש. התבטלותו של האדם לכוח היצירה האלוקי המתחדש מדי יום, היא שמאפשרת לו לחדש בתורה, דבר שהיה נסתר קודם לכן. 

הנה כי כן, בפנינו דוגמא למניפת מקורות המתחברת לכלל פסיפס מרהיב, כאשר כל נקודה מתחברת לרעותה בקווי עיון הנובעים מראיית היסוד האמוני הניצב בשורש הדברים.

 

יסודי אמונה ודעת 

בעינו של "שפת אמת" כל רבדי התורה צועדים תדיר שלובי זרוע, כאשר פשט ומדרש, אגדה והלכה, למדנות ובקיאות, נובעים כולם ממקור אחד עמוק - הנוגע ליסודות ההשקפה.

נמחיש זאת באחת. בתורה נאמר (שמות ל', י"ח־י"ט): "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה, ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם". כל כהן הנכנס לבית המקדש חייב אפוא "לקדש ידיו ורגליו", כלומר לרחוץ אותם. הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פרק ה', הלכה ג') פוסק, כי מי שישן במקדש צריך לקדש ידיו ורגליו שנית, אף שלא יצא מבית המקדש. רבים מהאחרונים התקשו מה המקור והטעם לדבריו. "שפת אמת" (על מסכת זבחים דף כ', עמ' ב') מציע את ההסבר הבא: "ויש לומר הטעם שנחשב כמי שיצא לחוץ, שכן הנפש יוצאת ממנו בשעת שינה". אין הבדל בין אדם שיצא מבית המקדש לבין אדם שבשנתו יצאה נשמתו ממנו. בשני המקרים חוזרת נשמה לבית המקדש לאחר שנעדרה ממנו ומכאן הצורך שהגוף יתקדש ע"י נטילת ידיים.

מסופר כי השימוש "בסברה רוחנית" לא היה לרוחו של אחד מגדולי הלמדנים. אולם, זו דרכו של "שפת אמת". פשט הדברים נעוץ בעמקם ונובע ממקור אחד: השקפתי!

אכן, "שפת אמת" אינו ביאור גרידא על פרשת השבוע. הפרשה מהווה עבורו אכסניה והזדמנות ללימוד עקרונות היסוד. לאחר העיון העמוק - הפרשה כה שונה. נחשפים בה יסודי אמונה ודעת.

 

די לאמת בתמצית 

דרכה של אמת שאינה זקוקה למילים רבות כדי לשכנע. היא נקלטת בנפש מיד. על כן, שפתה של האמת היא שפה תמציתית. בנוסף, הקיצור מחדד את ההתייחסות, ופוגע בעומקו של דבר במדויק.

הספר "שפת אמת" נכתב בשפה קצרה, ומבואר בו (בליקוטים לחנוכה) כי 'לנוכח גודל הקושי לבטא בכתב את עומק המכוון הרי ש"טוב הקיצור במילות קצרות'" אכן, הררים תלויים בחוט של שערה.

המשנה (מסכת מנחות, פרק ה', משנה ח') מבארת: "מה בין מנחת מחבת למנחת מרחשת? רבי חנניה בן גמליאל אומר: 'מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים'". כלומר, המחבת רחבה, שטחית ורדודה ואילו המרחשת מתאפיינת בשלושה דברים: היא עמוקה, פיה צר, והטיגון בעומקה גורם לבצק להתנועע ולרחוש. דומה כי אין משל טוב מזה לספרו של "שפת אמת".

• עמוק הוא עד למאוד! משפטיו תהום רבה. המעיין נדרש לעמול כדי לרדת לעומק הדברים.

• אם בכך לא די, הרי שהדברים נאמרים בקצירת האומר כשהמועט מחזיק את המרובה וכל מילה טעונה. נראה בעליל כי הדברים נאמרו כיוצאים מתוך הנחה שהמעיין הוא חכימא, אשר די לו ברמיזא. שפתו אמת ומחייבת לרדת לחקר האמת.

• הדברים רוחשים ונעים. הפוך בהם והפוך בהם ותמצא כי הכול בהם. כל עומק וכל שגב. כל רז. כל טעם. המבין נפעם מן הגאונות ונותר פעור פה ומשתאה. אין בידו אלא לומר: "מים עמוקים ידלם איש תבונה".

 

ליקוט פנינים

הספר דנא אינו ספר ביאור ל"שפת אמת". אמת לא צריכה ביאור. די לה במילים ספורות כדי להיקלט ולשכנע. ממילא, אחרי שהדברים נאמרים בקצירת האומר אין מקום וצורך בשום דבר נוסף. הקיצור גם מאפשר לכל אחד להמשיך ולחשוב, להמשיך ולפתח את הרעיון, בהתאם לשורש נשמתו ודרך הילוכה. על כן, כל אשר נעשה להלן הוא אך ורק שליית פנינים.

כשהמים עמוקים יש צורך לדלות ולהשקות. מצאתי לנכון ללקט ולהביא בפני המעיין פניני דברים, כשהם מונגשים ומפורטים, כי העומק העצום, בשילוב עם השפה התמציתית, עלולים להקשות על מי שאינו מורגל בעיון זה ובפניו הספר הנפלא הזה עלול להיות "מגילת סתרים" חתומה.

נטלתי על כן ביחס לכל פרשה ומועד רעיון יסודי אחד (בדרך כלל משנת תרל"א), וביקשתי לפרט את מקורותיו, להנגיש את מהות ולב הדברים באופן שיסייע להבנתם, לפשט ולקרב את הנלמד להבנת הכלל, כדי שיזכו כולם לטעום מצפיחית בדבש זו.

נושא אני תפילה זכה מעמקי ליבי, כי זכות התורה הקדושה, זכות הרבים, וזכותו של מרן ה"שפת אמת" תעמוד לי הן בעיון והן בכתיבה. תפילה בפי על דבר העיון כי אכן הבנתי כהלכה את דבריו, ותפילה בפי על דבר הכתיבה - כי דבריי יובנו כהלכה וכי המשימה הקדושה תעלה בידי כשורה. "ויהי נועם ה' עלינו".

 

יש נשמות גבוהות שהן אור בעצמן

ספר זה מוקדש לעילוי נשמת אבי מורי, ר' משה אהרן ב"ר מרדכי אליעזר וינרוט ז"ל, שנפשו ערגה וכמהה למשמע דברי תורה של "שפת אמת" וכה התענג עליהם. את הספר "שפת אמת" רכש עבורי ביראת הרוממות עוד בטרם כניסתי למצוות, וביקש להחדיר בי את הכמיהה לפענח את צפונותיו ואת הרגל העיון בו. לכבוד "בר המצווה" לקח אותי אבא ז"ל לכ"ק אדמו"ר מגור בעל ה"בית ישראל", שביקש לשמוע ממני מהי הדרשה שאשֹא לרגל בר המצווה. הייתי כבר בן ישיבה והיה לי דבר חידוש שפרשתי בפניו. בשברירי שניות עמד הרבי זצ"ל על סוף הדברים, העיר והאיר בעמקות, ולאחר מכן האיר פניו ובירך אותי. חיוך העונג של אבא ז"ל ברגע המרומם ההוא - מלווה אותי תמיד.

"שפת אמת תיכון לעד". נושא אני תפילה כי פרקי העיון דלהלן בספר "שפת אמת" יסבו לאבי ז"ל עילוי נשמה - ואותה קורת רוח.

הדברים מוקדשים גם לעילוי נשמת אמי מורתי ה"ה דרייזל בת ר' אריה (אפטרגוט) וינרוט ע"ה שמסרה נפשה על חינוך ילדיה לתורה ולמצוות, והראתה לנו בכל חום ליבה, כי זהו הערך המקודש ביותר. אהבת תורה שאבנו ממעיין זה והיא ממשיכה לנבוע. נכון לומר על כן כי "שלי - שלה הוא".

ספר זה מוקדש גם לאחי הגדול בכול, ר' יעקב ב"ר משה אהרן וינרוט ז"ל, שהיה בבואה מהלכת לכל התכונות הנזכרות: עומק עצום, יכולת נדירה לראות תמונה כוללת ולחבר נכונה נקודות לקווים, יכולת המשגה והפשטה יוצאת דופן, אהבת האמת, ושפה בהירה רהוטה וקולחת - שפת אמת.

כמו כן, מוקדש הספר לעילוי נשמת אחי ר' צבי יצחק ב"ר משה אהרן וינרוט ז"ל, שהיה בעל יכולת ניתוח וחשיבה מעמיקה, שפה קצרה וברורה, טוב לב, עדינות נפש וטהרת הנשמה.

כמה חסרים הם! כמה נכונים לגביהם דברי ה"שפת אמת" (פרשת תצווה, תרס"ג) כי "יש נשמות שהן כלים לקבל את האור, ויש נשמות גבוהות שהן בעצמן אור"!

מי ייתן ותורה שתילמד מכח ספר זה, ופירי הפירות שיצמחו מן העיון ביסודות האמונה והדעת הטמונים ברעיונותיו המרהיבים של "שפת אמת" - יעמדו לזכותם ולעילוי נשמתם.

 

שלמי תודה

"דרך ארץ קדמה לתורה" והכרת הטוב היא מיסודותיה.

באמירת "מודים אנחנו לך" אין אנו מסתפקים בחזרת הש"ץ ומודים בעצמנו. אכן, להודות צריך במישרין ובאופן אישי ולא די בשליח.

יש להודות ברוב עם, על כן לחמי קרבן התודה רבים הם מיכולת האכילה של המביא.

החובה להודות היא חובה נעימה.

אודה אפוא לקב"ה אשר נחני בדרך אמת, ופתח בפניי שערי אורה אלו, שאפשרו לי לגשת אל הקודש ולהביא בכליי מאורותיו הגבוהים של "שפת אמת".

"מה אשיב לה' - כל תגמולוהי עליי". להשיב לקב"ה אי אפשר, שהרי הכול שלו ובא מידו.

אבל, להכיר תודה פשיטא שאפשר וחייבים.

בצאתי מן הקודש לאור, אבקש להודות לכל מי שסייע בידי במלאכה. לא אפרט כי אינם חפצים וכי רבים הם, אך כפי שנהג גדול המוסר לומר: "מי שחושב כי אליו התכוונתי - אכן אליו אני מדבר".

תודה מיוחדת לבני משפחתי, שהם הסביבה העוטפת אותי כבועה ומאפשרת לי ליצור ולכתוב. הם המשוב הכֵּן והמיידי לדברים בעת כתיבתם. במיוחד מודה אני למי שהקדיש עתים ועין צופייה הליכות שעברה בעיון, העירה והאירה את עיניי. "יאר ה' פניו אליך" - עד עולם. אין מילים ולא די במילים כדי להודות על כך. תעמוד נא זכותו של המחבר הנשגב של הספר "שפת אמת" לנו ולזרענו.

 

שולחן השבת

ספר זה כ"אחיו" הקודמים ("לאור קדושת לוי", "לאור המהר"ל", "לאור רבי צדוק הכהן מלובלין" ו"לאור החיים") נועד, בין השאר, לקדש את שולחן השבת ולרומם אותו לפסגת הפסגות.

"מי יעלה בהר ה'"? קשה היא העלייה. אבל כשעולים לפסגה נושמים אוויר פסגות, והנוף הנשקף מרהיב, כי רואים תמונה כוללת של המרחב כולו. אכן, כזהו העיון בספר "שפת אמת". יסודות אמונה נפלאים יתגלו לעיני המעיין בתורתו, העין לא תשבע מן היופי הנשקף וגם נראה בעליל. העיון בספר "שפת אמת" הוא עונג צרוף.

מי ייתן והדברים אכן יתקבלו ע"י ציבור המעיינים ברצון ובעונג, ויהי נועם ה' עלינו.

 

ה' בשבט תשפ"ב

אברהם וינרוט

לאור שפת אמת
אברהם וינרוט

פרשת בראשית
הדעת כחרב פיפיות

מים יבשה ושוב מים

בריאת העולם החלה בכך שהמים אשר כיסו את העולם פינו את מקומם לעולם החדש שנברא, ונאמר (בראשית א', ט'): "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה".

ברם, לאחר שחלפו מספר דורות הביא הקב"ה את המבול והמים חזרו למקומם.

חז"ל במדרש (בראשית רבה ה', א') מבארים תהליך זה באמצעות משל:

מלך בנה פלטרין (ארמון) והושיב בו בני אדם אילמים. מכיוון שהיו אילמים הרי שהם שאלו בשלומו של המלך רק ברמיזה ולא בדיבור. אמר המלך: אילו היו בארמון זה בני אדם פקחים (היכולים לדבר), על אחת כמה וכמה שהיו שואלים בשלומי ובכבודי. על כן, הושיב המלך בארמון שלו בני אדם פקחים. אבל, אותם בני אדם פקחים לא שאלו בכבוד המלך, ואף אמרו שהארמון אינו של מלך אלא שלהם הוא. על כן, אמר המלך שיחזור הארמון להיות שומם כפי שהיה מתחילה.

"כך מתחילת בריאתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים, שנאמר (תהילים צ"ג, ד'): "מקולות מים רבים אדירים משברי ים", ומה היו המים אומרים: "אדיר במרום ה'''. אמר הקב"ה, מה אם אלו, שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דיבור והרי הם מקלסים אותי, כשאברא אדם על אחת כמה וכמה. עמד דור המבול ומרד בו, עמד דור אנוש ומרד בו, דור הפלגה ומרד בו, אמר הקב"ה יפַנוּ אלו את מקומם ויחזרו אותם (מים) שישבו בעולם מקודם ונאמר (בראשית ז', י"ב): "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". המים שבו לכסות את היבשה, וזהו טעם איבוד העולם במי המבול.

מן המדרש עולה כי מים כיסו את פני תבל ושבו לכסותו כבראשית, מכיוון שהתחולל תהליך של אכזבה מן האדם. תכלית בריאת האדם הייתה שכלול הבריאה שקדמה לו באופן שירבה כבוד שמיים. והנה, חלף קילוס של הקב"ה, האדם מרד בקב"ה ולכן העולם הוחזר לקדמותו.

 

תהליך של שיבוש ותשובה

"שפת אמת" עומד על תהליך זה של תכלית בריאת העולם, החטאת התכלית ותיקונה, ומעניק לנו מבט של עומק בדברים. המדרש עוסק בדיבור של קילוס אשר לשמו נברא האדם, אך "שפת אמת" מבאר כי דיבור הוא ביטוי לדעת. לכושר הבחנה וניתוח ולא רק לתקשורת. על כן, לא היה זה רק דיבור של קילוס שלא התממש ואף הפך למרידה, אלא דעת שניטעה באדם כדי להגשים תכלית שהשתבשה. בתוך כך מעמידנו "שפת אמת" על תכלית בריאת האדם, על תכליתה של הדעת שניטעה באדם, על משמעותו של החטא, ועל הדרך לתשובה. דרך הילוך מרהיבה זו תפורט להלן.

 

תכלית הבריאה להעיד על קיום הבורא

מן המדרש עולה כי הקב"ה ברא את העולם כדי שיקלסו את שמו.

משנה היא (אבות ו', י"ב): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מ"ג, ז'): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'".

הקב"ה ברא אפוא את העולם כדי שיעיד על מציאות הבורא, שהרי כל אדם בר דעת המתבונן בבריאה כה מרהיבה, ענפה ומתוחכמת, מבין מיד כי היא לא נהייתה מאליה, וכי לבריאת העולם קדם בורא שברא את העולם. אדם המגיע לאי בודד ומוצא בו שעון משוכלל, מבין כי השעון לא נוצר מאליו אלא קדם לו שעָן רב כשרון וחכמה שיצר אותו. בדומה לכך, אומר דוד המלך (תהילים י"ט, ב'-ד') כי "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם".

 

אדם שיפענח את התמונה

"השמים מספרים כבוד א־ל", אבל סיפור זה הוא אילם, בלי מילים. "אין אומר ואין דברים". התמונות רצות אך קול אינו נשמע. ההיגד מוסק באופן לוגי, בבחינת דבר המובן מאליו למי שטורח להתבונן ולחשוב. אבל, צריך שיהיה מי שיטרח לחשוב, מי שישאל שאלה מעמיקה וישיב תשובה חכמה. משום כך ברא הקב"ה את האדם כדי שיפענח את התמונה הנגלית לנגד עיניו ויפרש את המסר הטמון בה. לא די בתמונה, צריך פיענוח. לפיכך נברא האדם כיצור תבוני, שיש בו מעלה יתירה על שאר הנבראים בכך שהוא בר דעת וכושר ניתוח וביטוי, כדי שיוציא מן הכוח אל הפועל את העדות האילמת של כלל הבריאה. הקב"ה נתן באדם חכמה ודעת, כדי שיוכל להסיק שיש בורא לבריאה וכדי שיעיד על מציאותו. לשם כך נסוגו המים ונברא עולם, ובשיאו נברא: אדם.

 

האמצעי משתכלל בהתאם למטרה

תכלית בריאת האדם כיצור תבוני היא אפוא: לפענח את העדות של הבריאה בדבר קיום הבורא. על כן, אדם הפועל לקיום תכלית בריאתו, מקבל את האמצעים הדרושים לשם כך. יש יחס ישיר בין רמת ההעמקה לבין שכלול כלי החשיבה. שיעור הדעת שבה ה' חונן את האדם תלוי במידת ניצול הדעת לשם הסקת היסקים נכונים בדבר מציאות ה'. כלומר, ככל שהאדם מעמיק בשאלת קיום הבורא, כן נותן לו הבורא כלי הפשטה ועיון משוכללים יותר שיאפשרו לו להגיע למסקנות נכונות.

"שפת אמת" מחיל בהקשר זה היקש לדברי הגמרא (במסכת סוטה דף ל"ה, עמ' א') כי "ארון הברית נשא את נושאיו". הכלי שנועד לשרת את הארון ולשאת אותו - נישא על ידו. כך גם האדם האמור לשאת את שם ה' ולהעיד על קיומו, ולשם כך "הארון נושאו" האדם נתרם בכלי הבנה ודעת כדי לעמוד במשימה זאת. "שפת אמת" טובע כלל, לפיו האמצעי משתכלל בהתאם לקיום המטרה "והמעשים מוסיפים לו כוח להבין איך לעשות".

 

"עדות ה' נאמנה מחכימת פתי"

בהתאם לכך נמצא כי תהליך הבריאה כולל ארבעה שלבים:

א. יצירת עולם שהברואים בו מהווים תמונה ברורה בדבר קיומו של בורא.

ב. יצירת אדם שיש בו דעת לפענח את התמונה הזאת.

ג. שימוש האדם בתודעתו כדי לשאול מה פשר הבריאה ולהגיע להיסק נכון שיתבטא בהיגד מילולי חד משמעי, שיגיד כבוד א־ל.

ד. ככל שהאדם מרבה להשתמש ביכולת ההפשטה שלו כדי להגיע להיסקים נכונים בדבר עדות הבריאה על קיומו של בורא לעולם, כן מרבה הקב"ה דעת באדם ומשכלל את אמצעי החשיבה ואת יכולות הניסוח שלו.

"שפת אמת" מבאר בדרך זו את הפסוק (תהילים י"ט, ח'): "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" לאמור: כי 'עדות ה'' דהיינו מה שהאדם מעיד על מציאות ה', היא 'מחכימת פתי' ומוסיפה בו דעה והשכל. כלומר, אף אם האדם היה פתי בתחילת הדרך, הרי שעם החתירה אל המטרה, מתווספת בו דעת, יכולת ההפשטה משתכללת, כלי הניסוח מתבהרים, ותהליך הבריאה שלו משתכלל, עד שהוא מגיע אל היעד של מתן עדות ופיענוח מעשי הבריאה כמצביעים בעליל על קיום הבורא.

 

פגם עץ הדעת

האדם החטיא את כל מטרת הקיום שלו בעקבות חטא עץ הדעת.

דעת היא אמצעי חיבור, שכן האדם מתחבר למה שהוא מבין אותו ומזדהה עימו. האדם השתמש בכוח הדעת שלו כדי להתקשר ברע ולהתחבר אליו. הכלי שניתן לו כדי להתרומם אל על, הביא אותו לרדת אל שיפולי התהום. לאדם ניתנה תודעה כדי להבין ולהעיד כי הקב"ה ברא את העולם. המסקנה הטבעית הנובעת מהיגד זה היא, כי תכלית העולם היא לשרת את הקב"ה. והנה, נזרקה באדם יוהרה ומחמת העליונות השכלית שלו על פני הבריאה, הוא סבר כי הוא יכול למשול בבריאה וכי העולם נועד לשרת - אותו עצמו.

"שפת אמת" מבאר כי עצת הנחש הקדמוני שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת הייתה בכך שאמר להם (בראשית ג', ה'): "יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". הנחש הקדמון הסית את האדם שיחפוץ למשול באמצעות כוח הדעת שלו בכל שאר הנבראים הנחותים ממנו. הנחש השיא את האדם לחשוב כי הוא דבר העומד בפני עצמו, לכפור בה' וסבור כי העולם נברא כדי לשרתו ולא כדי לשרת את בוראו.

 

יוהרה בבסיס החטא

הדעת ניתנה לאדם כדי שיבין כמה קטן הוא, כמה גדולה הבריאה, כמה גדול הבורא שבראה, ושתכלית העולם היא להגיד גדולת א־ל. אולם, האדם התייהר וסבר כי משניטעה בו תודעה, הרי שגדול הוא משאר הברואים בזכות עצמו, ושהעולם נועד לשרת אותו עצמו - ולא את בוראו.

יפים הם בהקשר זה דבריו של הרב ישעיה הלוי הורוויץ בספרו של"ה ("שני לוחות הברית", תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, ט"ו) כי "ההכנעה היא שורש כל המידות וזה עיקר התשובה". במסכת אבות (פרק ד', משנה כ"א) נאמר כי "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". אדם הראשון יצא מהעולם ונקנס במיתה, עליו ועל כל הדורות, כתוצאה ממידות אלו". השל"ה מבאר כי הנחש פיתה את האדם עם האכילה מעץ הדעת להתגאות ולומר "והייתם כאלהים".

 

ענווה כדרך לתיקון החטא

אדם החפץ להביא את העולם לתיקונו, צריך לעבור תהליך של ענווה והבנה כי הוא אינו תכלית הבריאה. אדרבה, כאין וכאפס הוא האדם לעומת עוצמותיה של הבריאה ונפלאותיה. תכלית האדם היא אפוא, להתבונן בגדלות הבריאה ובאפסותו שלו, ולהבין כי הבריאה נועדה להעיד על קיום הבורא. לאחר שיכיר האדם בקיום הבורא ובגדולתו, יכיר גם בחובתו בעולמו, לעשות את רצון הבורא. דוד המלך התבונן בנפלאות הבריאה והסיק (תהילים ק"ד, כ"ד): "מה רבו מעשיך ה'". ומכאן הגיע להבנה כי "מלאה הארץ קניינך". כך מצינו ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב', הלכה א'-ב'): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את ה' הגדול, כמו שאמר דוד (תהילים מ"ב, ג'): 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד (שם ח', ד'-ה'): 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך — מה אנוש כי תזכרנו'".

 

מענווה לשותפות במעשי הבריאה

"שפת אמת" מחדש, כי לאחר שאדם מכיר באפסותו שלו לעומת עוצמותיה של הבריאה, וחוזר להתמקד בתפקידו שלו כמי שמעיד על קיום הבורא, הרי שהוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. הכיצד? מכיוון שהקב"ה ברא את העולם כדי שהעולם יעיד על קיומו והאדם מביא ליישום תכלית זו.

כך יובנו דברי חז"ל על הפסוק (ישעיהו נ"א, ט"ז): "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה". ביחס לכך נאמר בזוהר (חלק א', דף ה', עמ' א') כי הכתוב "עַמִי אתה" נדרש כאומר "עִמִי אתה", כלומר כאמירה של הקב"ה לישראל "אתם יחד עִמִי בשותפות בבריאת העולם". זאת מכיוון שתכלית כל בריאת שמיים וארץ היא להעיד על מציאות הבורא. ממילא מכיוון שישראל מעידים על קיום הבורא, הרי שבכך הם שותפים לאותה תכלית עצמה שהביאה לבריאת העולם. בדומה לכך מצינו (במסכת שבת דף קי"ט, עמ' ב'), כי "האומר בליל שבת 'ויכולו השמיים והארץ', כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", שהרי הוא מעיד על מציאות הבורא, וזוהי תכלית הבריאה.

 

מתן תורה כתיקון לחטא עץ הדעת

בזמן מתן תורה זכו ישראל לתקן את חטא עץ הדעת, כפי שנאמר (דברים ד', ל"ה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו". עיקר תכלית עבודת ה' של ישראל הוא להשתמש בדעת שניתנה בהם כדי להעיד שה' הוא שברא שמיים וארץ וכי תכלית כל הבריאה היא לשרת את הבורא ולא את האדם. זו תכלית קיומו של עם ישראל ועל כך נאמר (ישעיה מ"ג, כ"א): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

 

 

הנה כי כן, האדם מרומם מכל נברא בכך שניחן בדעת ובמודעות, ביכולת הפשטה וביכולת היסק של מסקנות וניסוחם המדויק כהיגד ברור וכעדות. אבל, הדעת היא חרב פיפיות. הדעת עשויה להרים את השפל בעיני עצמו ועלולה להשפיל את המתייהר רם העיניים.

אם האדם חושב שהוא עצמו נשגב ושהעולם נברא כדי לשרת אותו, הרי שהוא מוריד את העולם לתהומות ועדיפים עליו המים האילמים, שעצם מציאותם מעידה עדות אילמת על קיום הבורא. האדם המתייהר בדעתו ובמודעותו העצמית מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, וגורם למבול וכיליון.

לעומת זאת, אם האדם משתמש בדעת כדי להכיר באפסותו שלו, ברוממות העולם ובקיומו של בורא נשגב, שהכול נהיה בדברו, הרי שהוא מעיד שהעולם נברא ע"י הקב"ה ומסיק כי הוא נועד לשרתו. בכך נעשה האדם עצמו מרומם ומוגדר כשותף לקב"ה במעשה בראשית. אכן, נפלאה היא הדעת אבל — "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".

הרב פרופ' אברהם (אבי) וינרוט התפרסם בספרים תורניים שלו, כגון: 'ביטחון והשתדלות' (זכה בפרס ירושלים), 'עיוני תפילה', 'החיים בהלכה', 'עשות משפט', 'גניבה וגזלה', 'לאור קדושת לוי על תורה ומועד' ועוד. גדולי ישראל גמרו את ההלל על המחבר והעניקו הסכמות נלהבות לספריו.

עוד על הספר

לאור שפת האמת אברהם וינרוט

פתח דבר
מים עמוקים ידלם איש תבונה 

קו לקו

המעיין בספרו של "שפת אמת" נתקל במעין "ציור קסם". מה שנראה תחילה כרצף של נקודות בעלמא מתחבר בקווים מנקודה לנקודה ולפתע מתקבלת תמונה כוללת. חדשה. מרהיבה.

דרך ההילוך במקרים רבים היא זו:

תחילה מוצגת שאלה חריפה על פשט הכתובים וכן על מהות הדברים ותוכנם.

לאחר מכן מובא מדרש חז"ל, שבמבט ראשון אינו קשור במאומה.

מדרש זה מבואר על פי רעיון עמוק ומרהיב, בדרך כלל של בעל "חידושי הרי"מ".

לאחר הצגת רעיון זה נמתחים קווי עיון עדינים בין הנקודות השונות, ולפתע כבמטה קסם מתגלה לנגד עינינו התמונה בכללותה. מתוך ענני המחשבה מגיח ומפציע אור חדש. אין זו רק אמרה או ווארט חסידי, אלא אמת צרופה. יסוד מיסודות האמונה וההשקפה היהודית אשר מוצג באופן חד וחריף. המקורות השונים, פסוקים ודברי חז"ל, משתלבים באופן מרהיב. העקוב הופך למישור וכל השאלות - מלכתחילה לא היו.

 

עמקות והכללה 

כיצד מתבצעת אומנות זו?

אחד מגדולי ישראל בדורנו נהג לתת שיעור, שבו טווה קווים למדניים נפלאים שיישבו את שיטת התנאים והאמוראים בכמה וכמה סוגיות בש"ס, כאשר כל אחד מהם בואר "לשיטתו" בעניין מהותי שפורט - בסוגיה אחרת. הדברים היו מרהיבים. באחת הפעמים, לאחר ההתעשתות מן ההתפעמות, הרהבתי עוז וביקשתי לדעת: "ילמדנו רבינו, איך עושים את זה"?

הייתי צורב צעיר, ואותו רב גדול השיב לי בפשטות: תראה, מניסיונך כבחור ישיבה אתה כבר יודע ששאלה מסוג מסוים מתאימה לרבי עקיבא איגר, ושאלה מסוג אחר מתאימה ל"קצות החושן", או ל"פני יהושע", או למהרש"א, או לגר"ח סולובייצ'יק או לגר"ש שקופ. ובכן, תלמד עוד כמה שנים ופשוט תרגיש, שסברה מסוימת מתאימה לרבי יוחנן, וסברה אחרת מתאימה לריש לקיש, סברה זו אופיינית לרבא (וביידיש:"רבאדיק") ואילו זו מתאימה לדרך הילוכו של אביי (וביידיש: "אביידיק") וממילא כבר קל לראות אלו נקודות יש לחבר עם אלו קווים כדי לקבל תמונה שלמה.

תשובה זו הממה אותי אף יותר מן השיעור הנפלא. לימים הבנתי את פשר התשובה.

נראה כי הסוד טמון בעומק העיון. ככל שיורדים לשורשו של דבר, מבינים כי כמה וכמה פרטים נובעים מאותו עניין. כך למשל בהלכה הפסוקה, מי שלומד בלי להבין את טעם הדברים, רואה פרטים רבים שהקשר ביניהם לא ברור לו. אך כשמעיינים בטעם ההלכה, נמצא כי כמה וכמה ענפים נובעים משורש אחד, והסברה שבבסיס הדברים - אחת היא. הוא הדין בסוגיות למדניות בש"ס, וכך גם בענייני השקפה ואמונה. הפרטים נפרדים רק במבט שטחי, אך מי שניחן ביכולת הפשטה ומעיין ברובד העמוק יותר של הדברים, מבין כי ההיגיון אחד הוא. ככל שהעיון מעמיק והולך, כן מתברר כי בבסיס הפרטים ניצבים כללי יסוד. כעומק העיון ומידת ההפשטה כן יכולת ההכללה וההאחדה. הפרטים הרבים מתלכדים לכללים מועטים וכמה דרכים מובילות למקום אחד. בעקבות מבט עמוק בסוגיה העיונית ניתן למתוח קווים בין הנקודות השונות וללכדם לכדי תמונה ברורה.

 

כוח החידוש 

נדגים את הדברים בדברים מרהיבים שכתב "שפת אמת" (ליקוטים לפרשת בראשית) אודות כוח החידוש שבאדם. "שפת אמת" שואל שאלה בסיסית, מדוע טרחה התורה לפרט מה נברא בכל יום ויום מימי הבריאה? למה זה חשוב לדעת מה נברא ביום השלישי ומה נברא ביום הרביעי?

"שפת אמת" משיב על כך תוך עיון בשאלה אחרת: מדוע היו הלוויים שרים בבית המקדש בכל יום שיר אחר משירו של היום הקודם? תשובתו של "שפת אמת" היא זו:

א. חז"ל (מסכת ברכות, דף מ', עמ' א') דרשו את הכתוב (תהילים ס"ח, כ'): "ברוך ה' יום יום" - "וכי ביום מברכים את ה' ובלילה אין מברכים אותו? אלא לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו". כלומר, לכל יום יש ייחוד המחייב לחדש בו ברכה משלו.

ב. התורה לימדה אותנו כי בששת ימי המעשה נברא בכל יום משהו אחר, כדי ללמדנו כי כוח החיּות האלוקי מחדש בכל יום משהו אחר, שמתקיים מכוחו.

ג. הבריאה לא הייתה מעשה חד פעמי, ודבר ה' שיצר יש מאין ממשיך להוות אותו מדי יום מחדש. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

ד. נמצא כי בכל יום ויום, מאז ששת ימי בראשית ועד כלות, מתחדש כוח חיים שנוצר באותו יום, וזהו חידושו של אותו יום.

ה. חז"ל לימדונו (משנה במסכת אבות, פרק ה', משנה א') כי "בעשרה מאמרות נברא העולם". כלומר, העולם נברא ע"י מילים ואותיות. בכל יום יש אפוא הארה חדשה של האותיות המקיימות את מעשה בראשית.

ו. נמצא כי העולם אינו באר אלא מעיין. בכל יום מתחדשת בו נביעה חדשה של חיים.

ז. האדם מצווה על כן, לשאוב מן המים החדשים ולא לחיות את היום רק מכיוון שהוא חי גם אתמול. אין הוא חי מכוח ההתמד, אלא מכוח אור אלוקי שהתחדש באותו יום ולא היה קיים קודם לכן. מוטל על כן על האדם לעשות בכל יום מעשים טובים השייכים לקיום היום החדש הזה, וזה פשר דרשת חז"ל: "ברוך ה' יום יום — תן לו מעין ברכותיו".

ח. האדם יכול למתוח קו ישיר בין מעשיו לבין כוח היצירה האלוקי שהתחדש באותו יום. הוא "מושך" ושואב ממעיין הקדושה והחיוּת האלוקי שהתחדש באותו יום.

ט. בכל יום שר אדם שיר חדש, המותאם לחידושו של אותו יום ויונק מן הכוח האלוקי המחייה מחדש חלקים בבריאה, שקיומם התחדש באותו יום.

י. שורשו של המונח "שיר" (אותיות "שין, ריש") בשני דברים המבטאים יניקה מנקודת בראשית והבאתה לנקודת היעד:

• שיר מלשון "שורה" — קו המחבר בין נקודות.

• שיר מלשון "חומה", כפי שמצינו (בראשית מ"ט, כ"ב): "בנות צעדה עלי שור", ומבאר רש"י שם כי "בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו של יוסף". הכוונה במונח "שור" הוא אפוא לחומה, וזו מבטאת קו רציף שנמשך מנקודה לנקודה.

יא. בכל יום יש לאדם חידוש, שכן הוא שואב ויונק ממקור יצירה שלא היה קיים אמש ומותח ממנו קו אל המציאות שהתחדשה באותו יום. על כן, היו הלוויים אומרים בבית המקדש בכל יום שיר חדש, המיוחד להארתו של אותו יום.

יב. החיוב לחדש, לא מוטל רק על הלוויים, אלא על כל אדם מישראל. עליו לחדש חידושי תורה מדי יום בהתאם לאור האלוקי שהתחדש באותו יום.

יג. רעיון זה מיישב תמיהה שהאדם עשוי לתמוה, אם יש אמת בחידושי תורתו, מדוע לא אמרו את זה קודם? למה הראשונים לא חדשו את הדבר הזה? אין זאת אלא, שהם לא יכלו לחדש את מה שנובע מן האור החדש המפציע ביום הזה.

לכל יום ויום יש את הייחוד שלו, מכוח האור האלוקי החדש המפציע בו. רק מי שחי ביום הזה יכול למשוך ממקור הנביעה הטמון בכוח הקדושה האלוקי שהתחדש בו — וליצור את מה שלא היה קודם. על כן, לא יכלו הראשונים לחדש את מה שמתהווה כעת.

יד. "שפת אמת" ממשיך וטווה קו זה הלאה (ב"ליקוטים - אהבה"), ומבאר את דברי חז"ל (ספרי "ואתחנן", ל"ג) אשר דרשו את הפסוק (דברים ו', ז'): "אשר אנוכי מצווך היום" - "בכל יום יהי' בעיניך כחדשים". מה פשר החידוש שאדם מוצא בדברי תורה הקיימים כהווייתם מזה אלפי שנים? התשובה היא, שדברי התורה אכן עומדים על מכונם מקדמת דנא, אבל כוח יצירה עצום התחדש במקבל התורה, כלומר באדם הלומד. הוא מואר באור חדש ומתחבר לכוח היצירה האלוקי שהתחדש ביום הזה. הציווי "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" מצווה על האדם ללמוד מכח כלי היצירה החדשים שניטעו בו - היום. עליו לחוש כי הוא מתמזג בחידוש כוח החיים של העולם שנוצר לראשונה שוב - היום.

טו. כוח החידוש של האדם נובע אפוא מחיבור לכוח היצירה האלוקי שהתחדש באותו יום. אבל, כוח יצירה זה מותנה ביכולת להתעלות מעל לחיים של התמד והרגל תוך התבטלות של האדם לכוח החידוש האלוקי.

טז. "שפת אמת" מביא בהקשר זה חידוש ששמע מזקנו, בעל "חידושי הרי"מ", ביחס לדברי חז"ל (משנה במסכת אבות, פרק ד', משנה כ'): "הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק".

בפשטות מבינים כי דברי המשנה נוגעים לתכונת הזיכרון. ילד זוכר טוב והדברים נחקקים בהווייתו, ואילו הווייתו של הזקן מלאה בזיכרונות ישנים, ועל כן הדבר החדש הנלמד לא נחקק היטב ורישומו מטושטש. אבל, "חידושי הרי"מ" אמר כי הדבר חורג הרבה מכך ויש להבין את דברי המשנה כמלמדים שההבדל בין צעיר לזקן - נוגע ליכולת החידוש.

יז. "שפת אמת" מבאר את הדברים תוך התייחסות לדברי חז"ל (קהלת רבה ד', א') על הכתוב "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל":

'טוב ילד מסכן וחכם' - זה יצר טוב.

למה נקרא שמו 'ילד'? מכיוון שאין הוא מתחבר לאדם אלא מגיל י"ג שנה ומעלה;

ולמה נקרא שמו 'מסכן'? שאין הכול שומעים לו;

ולמה נקרא שמו 'חכם'? שהוא מלמד את הבריות מהי דרך ישרה.

'ממלך זקן וכסיל' - זה יצר הרע.

למה נקרא שמו 'מלך'? כי הכול שומעים לו;

ולמה נקרא 'זקן'? מפני שהוא מתחבר לאדם מילדותו ועד זקנתו;

ולמה נקרא 'כסיל'? מפני שהוא מלמד את האדם ללכת בדרך רעה.

יח. "שפת אמת" מבאר כי ההבחנה בין אדם המסור בידי יצרו הטוב לבין אדם שמסור בידי יצרו הרע, נעוצה בכוח ההכנעה של האדם.

היצר הרע נקרא מלך מכיוון שאין עליו עול מלכות שמיים והכנעה. מטעם זה הוא גם נקרא זקן, שכן אין בו את מידת ההכנעה לזולתו. הוא מצפה שיכבדו אותו, ולא שיהא עליו לכבד אחרים. אכן, תאוותו של הזקן היא כבוד. לעומת זאת, יצר הטוב הוא שפל ברך ונכנע תמיד, שכן הוא יודע שכל החיוּת נובעת מה' וכל מעשיו הם רק בבחינת גרזן הנמצא ביד החוצב. הגרזן עצמו אינו חוצב דבר. מי שאוחז בגרזן הוא החוצב. לו עצמו אין משמעות ותוקף כל מעשיו נעוץ בכוח האלוקי המפעם בו. על כן, נקרא יצר הטוב בתואר 'ילד' "שדבוק בראשית ושורש החיוּת, וזהו 'וחכם', כי זהו עיקר החכמה להיות כל מעשה נמשך אחר התחלת הכוח". הדבר נרמז בכך שהמילה "חכמה" באה משורש "כח מה". כלומר הכוח של האדם הוא אין, וחכם הוא מי שמבין זאת. 

יט. נמצא כי הלומד תורה כשהוא בבחינת "זקן" ותאב כבוד אינו מתחבר לכוח היצירה האלוקי, ולכן הוא משול לדיו מחוק ואין בידו לחדש. התבטלותו של האדם לכוח היצירה האלוקי המתחדש מדי יום, היא שמאפשרת לו לחדש בתורה, דבר שהיה נסתר קודם לכן. 

הנה כי כן, בפנינו דוגמא למניפת מקורות המתחברת לכלל פסיפס מרהיב, כאשר כל נקודה מתחברת לרעותה בקווי עיון הנובעים מראיית היסוד האמוני הניצב בשורש הדברים.

 

יסודי אמונה ודעת 

בעינו של "שפת אמת" כל רבדי התורה צועדים תדיר שלובי זרוע, כאשר פשט ומדרש, אגדה והלכה, למדנות ובקיאות, נובעים כולם ממקור אחד עמוק - הנוגע ליסודות ההשקפה.

נמחיש זאת באחת. בתורה נאמר (שמות ל', י"ח־י"ט): "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה, ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם". כל כהן הנכנס לבית המקדש חייב אפוא "לקדש ידיו ורגליו", כלומר לרחוץ אותם. הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פרק ה', הלכה ג') פוסק, כי מי שישן במקדש צריך לקדש ידיו ורגליו שנית, אף שלא יצא מבית המקדש. רבים מהאחרונים התקשו מה המקור והטעם לדבריו. "שפת אמת" (על מסכת זבחים דף כ', עמ' ב') מציע את ההסבר הבא: "ויש לומר הטעם שנחשב כמי שיצא לחוץ, שכן הנפש יוצאת ממנו בשעת שינה". אין הבדל בין אדם שיצא מבית המקדש לבין אדם שבשנתו יצאה נשמתו ממנו. בשני המקרים חוזרת נשמה לבית המקדש לאחר שנעדרה ממנו ומכאן הצורך שהגוף יתקדש ע"י נטילת ידיים.

מסופר כי השימוש "בסברה רוחנית" לא היה לרוחו של אחד מגדולי הלמדנים. אולם, זו דרכו של "שפת אמת". פשט הדברים נעוץ בעמקם ונובע ממקור אחד: השקפתי!

אכן, "שפת אמת" אינו ביאור גרידא על פרשת השבוע. הפרשה מהווה עבורו אכסניה והזדמנות ללימוד עקרונות היסוד. לאחר העיון העמוק - הפרשה כה שונה. נחשפים בה יסודי אמונה ודעת.

 

די לאמת בתמצית 

דרכה של אמת שאינה זקוקה למילים רבות כדי לשכנע. היא נקלטת בנפש מיד. על כן, שפתה של האמת היא שפה תמציתית. בנוסף, הקיצור מחדד את ההתייחסות, ופוגע בעומקו של דבר במדויק.

הספר "שפת אמת" נכתב בשפה קצרה, ומבואר בו (בליקוטים לחנוכה) כי 'לנוכח גודל הקושי לבטא בכתב את עומק המכוון הרי ש"טוב הקיצור במילות קצרות'" אכן, הררים תלויים בחוט של שערה.

המשנה (מסכת מנחות, פרק ה', משנה ח') מבארת: "מה בין מנחת מחבת למנחת מרחשת? רבי חנניה בן גמליאל אומר: 'מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים'". כלומר, המחבת רחבה, שטחית ורדודה ואילו המרחשת מתאפיינת בשלושה דברים: היא עמוקה, פיה צר, והטיגון בעומקה גורם לבצק להתנועע ולרחוש. דומה כי אין משל טוב מזה לספרו של "שפת אמת".

• עמוק הוא עד למאוד! משפטיו תהום רבה. המעיין נדרש לעמול כדי לרדת לעומק הדברים.

• אם בכך לא די, הרי שהדברים נאמרים בקצירת האומר כשהמועט מחזיק את המרובה וכל מילה טעונה. נראה בעליל כי הדברים נאמרו כיוצאים מתוך הנחה שהמעיין הוא חכימא, אשר די לו ברמיזא. שפתו אמת ומחייבת לרדת לחקר האמת.

• הדברים רוחשים ונעים. הפוך בהם והפוך בהם ותמצא כי הכול בהם. כל עומק וכל שגב. כל רז. כל טעם. המבין נפעם מן הגאונות ונותר פעור פה ומשתאה. אין בידו אלא לומר: "מים עמוקים ידלם איש תבונה".

 

ליקוט פנינים

הספר דנא אינו ספר ביאור ל"שפת אמת". אמת לא צריכה ביאור. די לה במילים ספורות כדי להיקלט ולשכנע. ממילא, אחרי שהדברים נאמרים בקצירת האומר אין מקום וצורך בשום דבר נוסף. הקיצור גם מאפשר לכל אחד להמשיך ולחשוב, להמשיך ולפתח את הרעיון, בהתאם לשורש נשמתו ודרך הילוכה. על כן, כל אשר נעשה להלן הוא אך ורק שליית פנינים.

כשהמים עמוקים יש צורך לדלות ולהשקות. מצאתי לנכון ללקט ולהביא בפני המעיין פניני דברים, כשהם מונגשים ומפורטים, כי העומק העצום, בשילוב עם השפה התמציתית, עלולים להקשות על מי שאינו מורגל בעיון זה ובפניו הספר הנפלא הזה עלול להיות "מגילת סתרים" חתומה.

נטלתי על כן ביחס לכל פרשה ומועד רעיון יסודי אחד (בדרך כלל משנת תרל"א), וביקשתי לפרט את מקורותיו, להנגיש את מהות ולב הדברים באופן שיסייע להבנתם, לפשט ולקרב את הנלמד להבנת הכלל, כדי שיזכו כולם לטעום מצפיחית בדבש זו.

נושא אני תפילה זכה מעמקי ליבי, כי זכות התורה הקדושה, זכות הרבים, וזכותו של מרן ה"שפת אמת" תעמוד לי הן בעיון והן בכתיבה. תפילה בפי על דבר העיון כי אכן הבנתי כהלכה את דבריו, ותפילה בפי על דבר הכתיבה - כי דבריי יובנו כהלכה וכי המשימה הקדושה תעלה בידי כשורה. "ויהי נועם ה' עלינו".

 

יש נשמות גבוהות שהן אור בעצמן

ספר זה מוקדש לעילוי נשמת אבי מורי, ר' משה אהרן ב"ר מרדכי אליעזר וינרוט ז"ל, שנפשו ערגה וכמהה למשמע דברי תורה של "שפת אמת" וכה התענג עליהם. את הספר "שפת אמת" רכש עבורי ביראת הרוממות עוד בטרם כניסתי למצוות, וביקש להחדיר בי את הכמיהה לפענח את צפונותיו ואת הרגל העיון בו. לכבוד "בר המצווה" לקח אותי אבא ז"ל לכ"ק אדמו"ר מגור בעל ה"בית ישראל", שביקש לשמוע ממני מהי הדרשה שאשֹא לרגל בר המצווה. הייתי כבר בן ישיבה והיה לי דבר חידוש שפרשתי בפניו. בשברירי שניות עמד הרבי זצ"ל על סוף הדברים, העיר והאיר בעמקות, ולאחר מכן האיר פניו ובירך אותי. חיוך העונג של אבא ז"ל ברגע המרומם ההוא - מלווה אותי תמיד.

"שפת אמת תיכון לעד". נושא אני תפילה כי פרקי העיון דלהלן בספר "שפת אמת" יסבו לאבי ז"ל עילוי נשמה - ואותה קורת רוח.

הדברים מוקדשים גם לעילוי נשמת אמי מורתי ה"ה דרייזל בת ר' אריה (אפטרגוט) וינרוט ע"ה שמסרה נפשה על חינוך ילדיה לתורה ולמצוות, והראתה לנו בכל חום ליבה, כי זהו הערך המקודש ביותר. אהבת תורה שאבנו ממעיין זה והיא ממשיכה לנבוע. נכון לומר על כן כי "שלי - שלה הוא".

ספר זה מוקדש גם לאחי הגדול בכול, ר' יעקב ב"ר משה אהרן וינרוט ז"ל, שהיה בבואה מהלכת לכל התכונות הנזכרות: עומק עצום, יכולת נדירה לראות תמונה כוללת ולחבר נכונה נקודות לקווים, יכולת המשגה והפשטה יוצאת דופן, אהבת האמת, ושפה בהירה רהוטה וקולחת - שפת אמת.

כמו כן, מוקדש הספר לעילוי נשמת אחי ר' צבי יצחק ב"ר משה אהרן וינרוט ז"ל, שהיה בעל יכולת ניתוח וחשיבה מעמיקה, שפה קצרה וברורה, טוב לב, עדינות נפש וטהרת הנשמה.

כמה חסרים הם! כמה נכונים לגביהם דברי ה"שפת אמת" (פרשת תצווה, תרס"ג) כי "יש נשמות שהן כלים לקבל את האור, ויש נשמות גבוהות שהן בעצמן אור"!

מי ייתן ותורה שתילמד מכח ספר זה, ופירי הפירות שיצמחו מן העיון ביסודות האמונה והדעת הטמונים ברעיונותיו המרהיבים של "שפת אמת" - יעמדו לזכותם ולעילוי נשמתם.

 

שלמי תודה

"דרך ארץ קדמה לתורה" והכרת הטוב היא מיסודותיה.

באמירת "מודים אנחנו לך" אין אנו מסתפקים בחזרת הש"ץ ומודים בעצמנו. אכן, להודות צריך במישרין ובאופן אישי ולא די בשליח.

יש להודות ברוב עם, על כן לחמי קרבן התודה רבים הם מיכולת האכילה של המביא.

החובה להודות היא חובה נעימה.

אודה אפוא לקב"ה אשר נחני בדרך אמת, ופתח בפניי שערי אורה אלו, שאפשרו לי לגשת אל הקודש ולהביא בכליי מאורותיו הגבוהים של "שפת אמת".

"מה אשיב לה' - כל תגמולוהי עליי". להשיב לקב"ה אי אפשר, שהרי הכול שלו ובא מידו.

אבל, להכיר תודה פשיטא שאפשר וחייבים.

בצאתי מן הקודש לאור, אבקש להודות לכל מי שסייע בידי במלאכה. לא אפרט כי אינם חפצים וכי רבים הם, אך כפי שנהג גדול המוסר לומר: "מי שחושב כי אליו התכוונתי - אכן אליו אני מדבר".

תודה מיוחדת לבני משפחתי, שהם הסביבה העוטפת אותי כבועה ומאפשרת לי ליצור ולכתוב. הם המשוב הכֵּן והמיידי לדברים בעת כתיבתם. במיוחד מודה אני למי שהקדיש עתים ועין צופייה הליכות שעברה בעיון, העירה והאירה את עיניי. "יאר ה' פניו אליך" - עד עולם. אין מילים ולא די במילים כדי להודות על כך. תעמוד נא זכותו של המחבר הנשגב של הספר "שפת אמת" לנו ולזרענו.

 

שולחן השבת

ספר זה כ"אחיו" הקודמים ("לאור קדושת לוי", "לאור המהר"ל", "לאור רבי צדוק הכהן מלובלין" ו"לאור החיים") נועד, בין השאר, לקדש את שולחן השבת ולרומם אותו לפסגת הפסגות.

"מי יעלה בהר ה'"? קשה היא העלייה. אבל כשעולים לפסגה נושמים אוויר פסגות, והנוף הנשקף מרהיב, כי רואים תמונה כוללת של המרחב כולו. אכן, כזהו העיון בספר "שפת אמת". יסודות אמונה נפלאים יתגלו לעיני המעיין בתורתו, העין לא תשבע מן היופי הנשקף וגם נראה בעליל. העיון בספר "שפת אמת" הוא עונג צרוף.

מי ייתן והדברים אכן יתקבלו ע"י ציבור המעיינים ברצון ובעונג, ויהי נועם ה' עלינו.

 

ה' בשבט תשפ"ב

אברהם וינרוט

לאור שפת אמת
אברהם וינרוט

פרשת בראשית
הדעת כחרב פיפיות

מים יבשה ושוב מים

בריאת העולם החלה בכך שהמים אשר כיסו את העולם פינו את מקומם לעולם החדש שנברא, ונאמר (בראשית א', ט'): "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה".

ברם, לאחר שחלפו מספר דורות הביא הקב"ה את המבול והמים חזרו למקומם.

חז"ל במדרש (בראשית רבה ה', א') מבארים תהליך זה באמצעות משל:

מלך בנה פלטרין (ארמון) והושיב בו בני אדם אילמים. מכיוון שהיו אילמים הרי שהם שאלו בשלומו של המלך רק ברמיזה ולא בדיבור. אמר המלך: אילו היו בארמון זה בני אדם פקחים (היכולים לדבר), על אחת כמה וכמה שהיו שואלים בשלומי ובכבודי. על כן, הושיב המלך בארמון שלו בני אדם פקחים. אבל, אותם בני אדם פקחים לא שאלו בכבוד המלך, ואף אמרו שהארמון אינו של מלך אלא שלהם הוא. על כן, אמר המלך שיחזור הארמון להיות שומם כפי שהיה מתחילה.

"כך מתחילת בריאתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים, שנאמר (תהילים צ"ג, ד'): "מקולות מים רבים אדירים משברי ים", ומה היו המים אומרים: "אדיר במרום ה'''. אמר הקב"ה, מה אם אלו, שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דיבור והרי הם מקלסים אותי, כשאברא אדם על אחת כמה וכמה. עמד דור המבול ומרד בו, עמד דור אנוש ומרד בו, דור הפלגה ומרד בו, אמר הקב"ה יפַנוּ אלו את מקומם ויחזרו אותם (מים) שישבו בעולם מקודם ונאמר (בראשית ז', י"ב): "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". המים שבו לכסות את היבשה, וזהו טעם איבוד העולם במי המבול.

מן המדרש עולה כי מים כיסו את פני תבל ושבו לכסותו כבראשית, מכיוון שהתחולל תהליך של אכזבה מן האדם. תכלית בריאת האדם הייתה שכלול הבריאה שקדמה לו באופן שירבה כבוד שמיים. והנה, חלף קילוס של הקב"ה, האדם מרד בקב"ה ולכן העולם הוחזר לקדמותו.

 

תהליך של שיבוש ותשובה

"שפת אמת" עומד על תהליך זה של תכלית בריאת העולם, החטאת התכלית ותיקונה, ומעניק לנו מבט של עומק בדברים. המדרש עוסק בדיבור של קילוס אשר לשמו נברא האדם, אך "שפת אמת" מבאר כי דיבור הוא ביטוי לדעת. לכושר הבחנה וניתוח ולא רק לתקשורת. על כן, לא היה זה רק דיבור של קילוס שלא התממש ואף הפך למרידה, אלא דעת שניטעה באדם כדי להגשים תכלית שהשתבשה. בתוך כך מעמידנו "שפת אמת" על תכלית בריאת האדם, על תכליתה של הדעת שניטעה באדם, על משמעותו של החטא, ועל הדרך לתשובה. דרך הילוך מרהיבה זו תפורט להלן.

 

תכלית הבריאה להעיד על קיום הבורא

מן המדרש עולה כי הקב"ה ברא את העולם כדי שיקלסו את שמו.

משנה היא (אבות ו', י"ב): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מ"ג, ז'): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'".

הקב"ה ברא אפוא את העולם כדי שיעיד על מציאות הבורא, שהרי כל אדם בר דעת המתבונן בבריאה כה מרהיבה, ענפה ומתוחכמת, מבין מיד כי היא לא נהייתה מאליה, וכי לבריאת העולם קדם בורא שברא את העולם. אדם המגיע לאי בודד ומוצא בו שעון משוכלל, מבין כי השעון לא נוצר מאליו אלא קדם לו שעָן רב כשרון וחכמה שיצר אותו. בדומה לכך, אומר דוד המלך (תהילים י"ט, ב'-ד') כי "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם".

 

אדם שיפענח את התמונה

"השמים מספרים כבוד א־ל", אבל סיפור זה הוא אילם, בלי מילים. "אין אומר ואין דברים". התמונות רצות אך קול אינו נשמע. ההיגד מוסק באופן לוגי, בבחינת דבר המובן מאליו למי שטורח להתבונן ולחשוב. אבל, צריך שיהיה מי שיטרח לחשוב, מי שישאל שאלה מעמיקה וישיב תשובה חכמה. משום כך ברא הקב"ה את האדם כדי שיפענח את התמונה הנגלית לנגד עיניו ויפרש את המסר הטמון בה. לא די בתמונה, צריך פיענוח. לפיכך נברא האדם כיצור תבוני, שיש בו מעלה יתירה על שאר הנבראים בכך שהוא בר דעת וכושר ניתוח וביטוי, כדי שיוציא מן הכוח אל הפועל את העדות האילמת של כלל הבריאה. הקב"ה נתן באדם חכמה ודעת, כדי שיוכל להסיק שיש בורא לבריאה וכדי שיעיד על מציאותו. לשם כך נסוגו המים ונברא עולם, ובשיאו נברא: אדם.

 

האמצעי משתכלל בהתאם למטרה

תכלית בריאת האדם כיצור תבוני היא אפוא: לפענח את העדות של הבריאה בדבר קיום הבורא. על כן, אדם הפועל לקיום תכלית בריאתו, מקבל את האמצעים הדרושים לשם כך. יש יחס ישיר בין רמת ההעמקה לבין שכלול כלי החשיבה. שיעור הדעת שבה ה' חונן את האדם תלוי במידת ניצול הדעת לשם הסקת היסקים נכונים בדבר מציאות ה'. כלומר, ככל שהאדם מעמיק בשאלת קיום הבורא, כן נותן לו הבורא כלי הפשטה ועיון משוכללים יותר שיאפשרו לו להגיע למסקנות נכונות.

"שפת אמת" מחיל בהקשר זה היקש לדברי הגמרא (במסכת סוטה דף ל"ה, עמ' א') כי "ארון הברית נשא את נושאיו". הכלי שנועד לשרת את הארון ולשאת אותו - נישא על ידו. כך גם האדם האמור לשאת את שם ה' ולהעיד על קיומו, ולשם כך "הארון נושאו" האדם נתרם בכלי הבנה ודעת כדי לעמוד במשימה זאת. "שפת אמת" טובע כלל, לפיו האמצעי משתכלל בהתאם לקיום המטרה "והמעשים מוסיפים לו כוח להבין איך לעשות".

 

"עדות ה' נאמנה מחכימת פתי"

בהתאם לכך נמצא כי תהליך הבריאה כולל ארבעה שלבים:

א. יצירת עולם שהברואים בו מהווים תמונה ברורה בדבר קיומו של בורא.

ב. יצירת אדם שיש בו דעת לפענח את התמונה הזאת.

ג. שימוש האדם בתודעתו כדי לשאול מה פשר הבריאה ולהגיע להיסק נכון שיתבטא בהיגד מילולי חד משמעי, שיגיד כבוד א־ל.

ד. ככל שהאדם מרבה להשתמש ביכולת ההפשטה שלו כדי להגיע להיסקים נכונים בדבר עדות הבריאה על קיומו של בורא לעולם, כן מרבה הקב"ה דעת באדם ומשכלל את אמצעי החשיבה ואת יכולות הניסוח שלו.

"שפת אמת" מבאר בדרך זו את הפסוק (תהילים י"ט, ח'): "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" לאמור: כי 'עדות ה'' דהיינו מה שהאדם מעיד על מציאות ה', היא 'מחכימת פתי' ומוסיפה בו דעה והשכל. כלומר, אף אם האדם היה פתי בתחילת הדרך, הרי שעם החתירה אל המטרה, מתווספת בו דעת, יכולת ההפשטה משתכללת, כלי הניסוח מתבהרים, ותהליך הבריאה שלו משתכלל, עד שהוא מגיע אל היעד של מתן עדות ופיענוח מעשי הבריאה כמצביעים בעליל על קיום הבורא.

 

פגם עץ הדעת

האדם החטיא את כל מטרת הקיום שלו בעקבות חטא עץ הדעת.

דעת היא אמצעי חיבור, שכן האדם מתחבר למה שהוא מבין אותו ומזדהה עימו. האדם השתמש בכוח הדעת שלו כדי להתקשר ברע ולהתחבר אליו. הכלי שניתן לו כדי להתרומם אל על, הביא אותו לרדת אל שיפולי התהום. לאדם ניתנה תודעה כדי להבין ולהעיד כי הקב"ה ברא את העולם. המסקנה הטבעית הנובעת מהיגד זה היא, כי תכלית העולם היא לשרת את הקב"ה. והנה, נזרקה באדם יוהרה ומחמת העליונות השכלית שלו על פני הבריאה, הוא סבר כי הוא יכול למשול בבריאה וכי העולם נועד לשרת - אותו עצמו.

"שפת אמת" מבאר כי עצת הנחש הקדמוני שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת הייתה בכך שאמר להם (בראשית ג', ה'): "יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". הנחש הקדמון הסית את האדם שיחפוץ למשול באמצעות כוח הדעת שלו בכל שאר הנבראים הנחותים ממנו. הנחש השיא את האדם לחשוב כי הוא דבר העומד בפני עצמו, לכפור בה' וסבור כי העולם נברא כדי לשרתו ולא כדי לשרת את בוראו.

 

יוהרה בבסיס החטא

הדעת ניתנה לאדם כדי שיבין כמה קטן הוא, כמה גדולה הבריאה, כמה גדול הבורא שבראה, ושתכלית העולם היא להגיד גדולת א־ל. אולם, האדם התייהר וסבר כי משניטעה בו תודעה, הרי שגדול הוא משאר הברואים בזכות עצמו, ושהעולם נועד לשרת אותו עצמו - ולא את בוראו.

יפים הם בהקשר זה דבריו של הרב ישעיה הלוי הורוויץ בספרו של"ה ("שני לוחות הברית", תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, ט"ו) כי "ההכנעה היא שורש כל המידות וזה עיקר התשובה". במסכת אבות (פרק ד', משנה כ"א) נאמר כי "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". אדם הראשון יצא מהעולם ונקנס במיתה, עליו ועל כל הדורות, כתוצאה ממידות אלו". השל"ה מבאר כי הנחש פיתה את האדם עם האכילה מעץ הדעת להתגאות ולומר "והייתם כאלהים".

 

ענווה כדרך לתיקון החטא

אדם החפץ להביא את העולם לתיקונו, צריך לעבור תהליך של ענווה והבנה כי הוא אינו תכלית הבריאה. אדרבה, כאין וכאפס הוא האדם לעומת עוצמותיה של הבריאה ונפלאותיה. תכלית האדם היא אפוא, להתבונן בגדלות הבריאה ובאפסותו שלו, ולהבין כי הבריאה נועדה להעיד על קיום הבורא. לאחר שיכיר האדם בקיום הבורא ובגדולתו, יכיר גם בחובתו בעולמו, לעשות את רצון הבורא. דוד המלך התבונן בנפלאות הבריאה והסיק (תהילים ק"ד, כ"ד): "מה רבו מעשיך ה'". ומכאן הגיע להבנה כי "מלאה הארץ קניינך". כך מצינו ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב', הלכה א'-ב'): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את ה' הגדול, כמו שאמר דוד (תהילים מ"ב, ג'): 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד (שם ח', ד'-ה'): 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך — מה אנוש כי תזכרנו'".

 

מענווה לשותפות במעשי הבריאה

"שפת אמת" מחדש, כי לאחר שאדם מכיר באפסותו שלו לעומת עוצמותיה של הבריאה, וחוזר להתמקד בתפקידו שלו כמי שמעיד על קיום הבורא, הרי שהוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. הכיצד? מכיוון שהקב"ה ברא את העולם כדי שהעולם יעיד על קיומו והאדם מביא ליישום תכלית זו.

כך יובנו דברי חז"ל על הפסוק (ישעיהו נ"א, ט"ז): "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה". ביחס לכך נאמר בזוהר (חלק א', דף ה', עמ' א') כי הכתוב "עַמִי אתה" נדרש כאומר "עִמִי אתה", כלומר כאמירה של הקב"ה לישראל "אתם יחד עִמִי בשותפות בבריאת העולם". זאת מכיוון שתכלית כל בריאת שמיים וארץ היא להעיד על מציאות הבורא. ממילא מכיוון שישראל מעידים על קיום הבורא, הרי שבכך הם שותפים לאותה תכלית עצמה שהביאה לבריאת העולם. בדומה לכך מצינו (במסכת שבת דף קי"ט, עמ' ב'), כי "האומר בליל שבת 'ויכולו השמיים והארץ', כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", שהרי הוא מעיד על מציאות הבורא, וזוהי תכלית הבריאה.

 

מתן תורה כתיקון לחטא עץ הדעת

בזמן מתן תורה זכו ישראל לתקן את חטא עץ הדעת, כפי שנאמר (דברים ד', ל"ה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו". עיקר תכלית עבודת ה' של ישראל הוא להשתמש בדעת שניתנה בהם כדי להעיד שה' הוא שברא שמיים וארץ וכי תכלית כל הבריאה היא לשרת את הבורא ולא את האדם. זו תכלית קיומו של עם ישראל ועל כך נאמר (ישעיה מ"ג, כ"א): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

 

 

הנה כי כן, האדם מרומם מכל נברא בכך שניחן בדעת ובמודעות, ביכולת הפשטה וביכולת היסק של מסקנות וניסוחם המדויק כהיגד ברור וכעדות. אבל, הדעת היא חרב פיפיות. הדעת עשויה להרים את השפל בעיני עצמו ועלולה להשפיל את המתייהר רם העיניים.

אם האדם חושב שהוא עצמו נשגב ושהעולם נברא כדי לשרת אותו, הרי שהוא מוריד את העולם לתהומות ועדיפים עליו המים האילמים, שעצם מציאותם מעידה עדות אילמת על קיום הבורא. האדם המתייהר בדעתו ובמודעותו העצמית מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, וגורם למבול וכיליון.

לעומת זאת, אם האדם משתמש בדעת כדי להכיר באפסותו שלו, ברוממות העולם ובקיומו של בורא נשגב, שהכול נהיה בדברו, הרי שהוא מעיד שהעולם נברא ע"י הקב"ה ומסיק כי הוא נועד לשרתו. בכך נעשה האדם עצמו מרומם ומוגדר כשותף לקב"ה במעשה בראשית. אכן, נפלאה היא הדעת אבל — "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".