דרום מערב

דרום מערב

מזיעים ומתנשפים הגענו לתחנת אוטובוס ישנה מבטון גס. כל המרחב פה בטון גס. מזל שאמצע הלילה, אחרת השמש הייתה מטגנת אותנו. "רגע, ג'וני, בוא נחליף חזרה למדים, לא נצליח לעצור טרמפים לבושים למד"ס," אומר גורי. צודק. אנחנו ניגשים מאחורי התחנה, חושך מצרים ואין נפש חיה. כל אחד מוציא את מדי א' שלו ואת הנעליים הצבאיות המצוחצחות מהתיק שלקח איתו. שתי דקות חולפות. אנחנו חוזרים לקדמת התחנה מסודרים, מתוקתקים במדי א' מלאים. כלומר, חוץ מהנשק.

"תקשיב, גור" אני מתחיל. דיברנו על זה קודם, אבל כדאי שאזכיר לו. בכל זאת, הרגע רצנו חמישה קילומטרים בשדות כמו מטורפים. "תקשיב, מפה עד באר שבע נעצור טרמפ שהוא לא רכב צבאי. שלא יתחילו לשאול שאלות. מבאר שבע ניקח אוטובוס לאילת".

אני מסתכל עליו והוא עליי, בעיני עגל ארגנטינאי ירוקות.

לעזאזל, למה לקחתי אותו איתי. למה בכלל סיפרתי לו שאני חותך.

"אבל מה עם הנשק, זה לא ייראה מוזר שאנחנו בלי נשק?" שואל העגל.

לתת לו את השם גור היה רעיון ממש מופרך, הוא ענקי.

"בגלל זה נעצור עכשיו טרמפ אזרחי, שלא ניפול על איזה קצין מורעל שיתחיל לשאול שאלות," אני עונה.

לא לוקח את הנשק הזה יותר איתי לאף מקום. כשהם ידפקו אותי בסוף, הם יכולים גם בקלות להכניס הפקרת נשק, לא אכפת לי. הודעתי לגור, לפני שיצאנו, שהשארתי אותו באוהל על המיטה, עם פתק לפליישר, שייתן אותו למשמר אצל המפקדים כשהם יתעוררו בבוקר. אמרתי לו שיעשה עם שלו מה שהוא רוצה. ידעתי שהוא יעשה בדיוק כמוני. הוא זקוק לדמות אב, הבחור הזה, אבל, לעזאזל, זה לא אני. לא עכשיו, לא פה. "בוא נעבור לתחנה, נראה אם מישהו עובר פה", אני אומר לו.

אנחנו מחכים שלוש דקות. מיצובישי לבנה עוצרת. אישה אחת בודדה, אולי בגיל של אימא שלי. ארבע בבוקר, לאן היא נוסעת עכשיו? היא מדליקה את האור בתוך המיצובישי. מסתכלת במראה, בודקת את האיפור שלה. מביט בגור, מושך בכתפיים. "בוא ניכנס," הוא אומר.

היא נוסעת תשעים קמ"ש בדיוק, יושבת זקופה. יפה, שקטה, לא שואלת כלום. גור ואני מחליפים מבטים.

אני פותח, "תודה רבה שעצרת." היא מהנהנת. "אנחנו בדרך לבסיס," אני ממשיך. זה השקר הראשון שלי ליום הזה. "את מגיעה אולי לבאר שבע?"

הראש שלה במקום אחר. מישהו ממלמל ברדיו, אבל הווליום כל־כך נמוך שלא נראה לי שהיא מקשיבה. "באר־שבע, כן, אהה," היא מאשרת באיחור מה ומשתתקת מיד. נראה לי שפשוט נלך לישון. האוטו שלה נעים ומחומם ופתאום אני מת מעייפות. גור נרדם מיד.

אנחנו מתעוררים בבאר־שבע. חשוך מאוד. היא עומדת עם הרכב בכניסה לתחנה המרכזית ולא אומרת כלום. אני פותח את הדלת ויוצא, גור אחרי. בפתיחת הדלת נדלק שוב האור באוטו. אני רואה שהיא לבושה במדי אחות בית־חולים. בטח עובדת ב'סורוקה' או משהו. יש לה מבט עצוב והיא באמת מאוד יפה. אני מתכופף אל החלון, נוקש עליו בעדינות. היא מסתובבת אלי.

"תודה רבה, גברת," אני אומר, "תודה שהבאת אותנו עד התחנה המרכזית."

סורוקה זה יותר מכמה רחובות לפני, ולא ביקשנו שהיא תביא אותנו עד התחנה. היא מסתכלת עלי ולא אומרת כלום, כאילו זה היה ברור מאליו. כמו איזה אם שנפרדת מבנה לתקופה בלתי ידועה, כל רצונה להביט בו עוד קצת. אלוהים אדירים, מי זאת האישה הזאת?

אנחנו נכנסים לתחנה. ממש עולם שלישי כאן. אומרים שעוד חצי שנה כל הסיפור הזה עובר למתחם חדש ליד הקניון. בינתיים יש פה תאורה מושלמת לכל מיני מוזרים. אנחנו פה כל שבוע בערך, בשישי בוקר. או כל שבועיים־שלושה, אם משאירים אותנו שבת. אבל אף פעם לא הייתי פה בשעות כאלה. "נלך למודיעין, נברר מתי האוטובוס לאילת," אני מדבר תוך כדי הליכה מזורזת.

גור מקפיד להיות חצי צעד אחרי. שיט, לא תכננתי שמישהו יבוא איתי.

"אחר־כך נלך רגע לשירותים להסתדר, שניראה טוב בנסיעה, למקרה שמישהו יסתכל עלינו באוטובוס," אני מסביר לו. הוא נראה מצוין במדי א' שלו, חתיך אמיתי. יש לו כתפיים רחבות, גורמות לחולצה הצבאית להיות מונחת עליו נון־שלנטית, כמו איזה כוכב קולנוע.

גם אם האוטובוס ייצא ממש עכשיו, עד שנגיע לאילת כבר יהיה שש בבוקר. בבסיס הם קמים בחמש מחר. זאת אומרת שבחמש ודקה הם כבר יודעים שאנחנו לא שם.

המנורה בדלפק המודיעין היא בדיחה עצובה על חשבון המושג תאורה. מישהו אשכרה יושב פה, עם מין חולצה אפורה שנראית כמו חלק עליון של מדים רשמיים של חיל דלפק המודיעין. הוא שוקד על טופס טוטו.

"סליחה, לילה טוב" אני מנומס מאוד. זה המפגש הראשון שלנו עד כה עם בעל סמכות כלשהי. הוא מרים זוג עיניים מרוטות, סדוקות מפלורסנט, מוריד אותן מיד חזרה אל הטופס. גור ואני מחליפים מבטים.

גור מושך בכתפיים, לוחש לי, "סתם איזה גמור, תשאל אותו".

"מתי האוטובוס הישיר הבא לאילת?" אני שואל.

"394 עובר ברציף שבע, ברבע לשלוש," הוא אומר ומצביע באצבע ארוכה, גרומה, לכיוון כלשהו. עם אצבעות כאלה הוא יכול היה להיות פסנתרן, בחיי.

זה ממש עוד חמש דקות. מצוין. בדיוק זמן להשתין רגע, לשטוף פנים. אני גורר את גור לשירותים. הוא הולך להשתין. אני שוטף פנים, מסתכל בתוך שאריות מראה שבורה. תראה אותך, טמבל.

גור מסיים, אנחנו מזדרזים אל הרציף. התיק שלו הרבה יותר גדול משלי. משום מה הוא לקח איתו צ'ימידאן, מכל התיקים בעולם. לא ייאמן הבחור הזה. אנחנו מדדים אל רציף שבע באמצע הלילה וזה מזכיר לי מסעות פתאום. עכשיו אני חושב שטכנית, מאחר שאף אחד לא התעורר עדיין בבסיס ולא גילה שעזבנו, הוא עדיין המאגיסט של המחלקה ואני המאג־שתיים שלו. עוד מעט הם יתעוררו, ואז נהיה סתם שני טירונים נפקדים. מה שלא יהיה איתנו אחר־כך, אני די בטוח שכבר לא נחזור לעולם להיות מאגיסט ומאג־שתיים. זה כנראה המסע האחרון.

האוטובוס עוגן בתחנה כמו ספינה, ובדיוק בזמן. אנחנו מטפסים פנימה בחשש, תיכף נראה את מי נפגוש פה. נהג עם חולצה משובצת ושפם. אנחנו מהבהבים 'חוגרים', מתקדמים פנימה. מזל שהוא לא אומר כלום על הצ'ימידאן של גור, שחוסם עכשיו את המעבר. "תתקדם לכיוון הסוף," אני מאיץ בו. האוטובוס כמעט ריק לגמרי. פזורים שם אולי חצי תריסר מוכי־גורל. מצאו עצמם בדרך לאילת הלילה. אף אחד לא נראה לי לחופשה במלון מפנק.

"נלך אחורה, שלא ישימו לב אלינו אם יתמלא בהמשך," אני לוחש לגור. אני מתיישב מאחורי המושב שליד הדלת האחורית של האוטובוס. גור מתיישב ספסל אחד מאחורי. נדמה לי שאין אף אחד אחר לידנו. האוטובוס יוצא מהתחנה, משאיר את העיר מאחוריו, מפליג דרומה אל המדבר. אני מסתכל מהחלון. גבעות חשוכות שרק קו הרכס שלהן בולט, דרכי עפר. כל מיני מבנים עשויים מלוחות פח מגובבים ומאיברים שבורים של בית אחר. עיירות שלמות בנויות כך, במקביל לכביש המהיר.

לפני שבועיים ניווטנו לא רחוק מכאן. אני איום ונורא בניווטים. נכנסנו בטעות לאחד היישובים האלה, ולרגע חשבתי שאת הירי החי הראשון בחיי אבצע שם, על אחד הכלבים שרדפו אחרי. רעב בעיניים היה להם לכלבים האלה, כלבים מטורפים. הקימו מהומת אלוהים סביבי עם הנביחות שלהם. לא ידעתי מה אני יותר, נבוך על זה שהתברברתי בין בתי הפח שלהם, או פוחד מהכלבים. אלוהים אדירים, אם אני לא טועה, גם פה זה מדינת ישראל.

מבקש להרדם. עוצם עיניים, תר אחר שרעפים. את ממלכתי הקורסת אתן, תמורת שינה מרפאת.

"האודי (Howdy) חייל!", מישהו פתאום אומר לי באנגלית. אני מסתכל קדימה אל הספסל שלפני. לא ראיתי שמישהו יושב שם, מאיפה בא הקול הזה?

"Howdy חייל, פה, אני פה," ממשיך הקול. אני עוקב אחריו לגלות שהוא מגיע מהספסל המקביל. הדבר הראשון שנקלט זה שפם בלונדיני צרוב שמש, מבליח כמו ירח־חרמש הפוך, במרכז פרצוף צר. אט־אט העיניים מסתגלות לחשיכה האופפת את המושב. יושב מולי גבר בן חמישים או שישים. די רזה, לבוש בחולצת פלנל אדומה חומה. יש לו רעמה בלונדינית שופעת, מסופרת בצורה קצת כפרית, מין 'מולט' כזה. כן, אפשר לקרוא לזה ככה.

העיניים שלו כחולות ובורקות, כמו שני כוכבים מעל השפם־ירח. יש לו אף מחודד ועור חרוש קמטים.

"לילה טוב, חייל," הוא ממשיך, לאחר שתפס את תשומת לבי. אני מסתכל אחורה לרגע אל גור. הוא כבר נוחר. מחזיר את המבט אל השפם עם העיניים הבורקות. לא ממש יודע מה לומר, לא ציפיתי ל-Howdy!, באמצע השממה שבין באר־שבע לדימונה.

גרתי שלוש שנים בארצות הברית, בגיל חטיבת הביניים והתיכון. גרנו בארלינגטון- טקסס. אבא שלי היה בשליחות מטעם המדינה, נספח דיפלומטי קוראים לזה. אני חושב שהוא עזר לסגור איזו עסקה שהצבא מאוד רצה, עם מפעל של טילים מונחים מחוץ לפורת־וורת'. בכל מקרה, את המבטא הזה אני מכיר, זה טקסס. מה הרד־נק הזה עושה פה באמצע הלילה, על האוטובוס הזה.

"שלום," אני אומר לקונית, בעברית. מה הוא רוצה עכשיו, לפחות הוא לא נראה כמו איש צבא.

"שלום, שלום," הוא נשמע כמו תוכי כשהוא מחקה אותי, ומתנצל באנגלית, "אני מקווה שאני לא מפריע לך לישון." דווקא קיוויתי שהמחשבות יובילו לשינה מתישהו, עם ההפלגה הנעימה של האוטובוס והלילה השחור הזה, שלאחריו אין לי שום מושג מה אעשה. אבל הנימוס שלו עושה לי משהו, אולי גם השפם, שכאילו מתחבא מאחוריו סיפור. אולי דווקא לו יש סוד קטן על החיים שאוכל להיעזר בו מחר, כשאצטרך לחשוב על זה שפאקינג ברחנו מהבסיס.

"לא סיר, ממש לא," אני עונה לו באנגלית המצוחצחת שלי, "איך אוכל לעזור לך, סיר?" אני קורא לו 'סיר' (Sir), כי ככה לימדו אותי בחטיבת הביניים על שם האדמירל ג'וזף אס. האלסי שצריך לפנות למבוגרים. הוא מרים גבות, מחייך. זה משעשע אותו.

"תודה רבה בחור צעיר," הוא עונה, "הכול טוב מאוד. סתם ראיתי שאתה ער אז חשבתי שאולי תרצה סוג של שיחה. זאת נסיעה ארוכה, אתה יודע, a long ride," הוא מטעים בטקסנית. "נשמע שאתה מדבר יותר מקצת אנגלית, זה ממש נפלא. העברית שלי היא בעצם כלום, שמעת את כל־כולה כשאמרתי שלום. משמח אותי שנוכל להבין זה את זה".

אני מניד ראש בהסכמה. מטופש היה לחשוב שדווקא הלילה אזכה לשינה.

"שמי פול וולפקראפט, השלישי למעשה, אבל זה באמת מייגע להגיד את זה כל פעם. אז אני הולך עם פול וולפקראפט. האם אפשר לשאול לשם שלך, חייל?", הוא מביט לתוך עיניי בסקרנות חוקרת. אצטרך לשתף פעולה איכשהו.

"קוראים לי ג'וני. אני וחבר שלי גור נוסעים לבסיס באילת," אני עונה תשובה מוכנה מראש. "חוזרים לבסיס אחרי קצת חופש בבית," מייפה לו קצת את שקר מספר שתיים.

"יפה מאוד חייל, כל הכבוד. זה בטח לא פשוט להיות חייל," הוא מחמיא, אבל גם מסתכל לי בעיניים באופן כזה שגורם לי להרגיש אחרת. "לא פשוט בכלל," אני מסכים. מזמן אני כבר לא מרגיש 'כל הכבוד'. בפנים אני חושב, אתה לא באמת רוצה ללכת אל השיחה הזאת כרגע, לא איתו ולא עם אף אחד.

העניין הוא, שלו רק הייתי מקשיב לפחות לעצמי, הייתי יודע שלא רציתי אפילו להתגייס. בלילות שבחודשים לפני כן, חזר אותו חלום. הילכתי על שביל צר עטוף ערפילים סמיכים. בחלום חשתי פחד. בערפל חיכתה סכנה גדולה, ניסיתי להימנע מלהתקדם לעברה. אחר־כך הגיעה קבוצת אנשים, הלכתי איתם קדימה. תועים בערפל, סטינו מהדרך ונפלנו לתהום זה אחרי זה. נפילה ממנה הייתי מתעורר בבעתה.

כן, הסימנים היו שם, ליוו אותי גם במקומות אחרים. חודש לפני הגיוס הייתי בסיני, באיזה חושה בראס־א-שטן. נסעתי לשם לבד. זאת הייתה הפעם השלישית שלי בסיני בעשרה חודשים, האחרונה לפני הגיוס. ישבתי בחושה וחשבתי, בנאדם, תתכונן, זה ממש מעבר לפינה. על אף הלילה היו השמים מוארים מעלי, זרועים בכוכבים. נדמה היה כי כל שמונים ושמונה קהילות הכוכבים של שביל החלב הוזמנו לזרוח רק מעל חופי הראס. ההילה שקרנה מגרמי השמים חשפה טפח מעומקה הבלתי נתפס של הגלקסיה.

את זרועותיה, אוריון, פרסאוס, את מגן קנטאור ואת סג'יטריוס הקשת. את כל אשר שזפו באורו של אפולו, שבכוחו היה להפוך גרגר אבק גלקטי למקום ירוק בו לבלבו חיים.

מתחת לשמים, ממזרח, עיטר רכס ההרים כבלורית חצופה, את הים השטוח. אור הירח ריצד על פני המים, שט עם הזרמים הנינוחים, שהפליגו לכיוון דרום־מערב. רוח חמימה נשבה עלי מן המדבר, כמו הייתה הבל הפה של אפריקה הגדולה, המסתורית, המנמנמת לה מאחורי גבי. פכרתי ידי בחול. שב ואוסף אותו חופן רך, נותן לו לזלוג בין אצבעותיי. לא הייתי יותר מנמלה. נמלה משוטטת, על כוכב הלכת השלישי מהשמש. חסד נעשה עמי, הנמלה, זכיתי להיות עד לכל היופי העצום הזה בחיי הקטנים. גרגרי החול זלגו, חרק זעיר דילג וחמק. האם על כל אחד מגרגירים אלו ישנם עולמות קטנים, ועליהם יצורים חיים המתלבטים אם לחנוט עצמם במדים? נחנקתי, על אף האוויר המצוין. קול עלה ממני, לא, זה לא יקרה. אל תלך אל הערפל. אין לך מה לחפש שם, החיים קצרים מדי, קטנים מדי. אתה תירמס. מיד אחרי זה נרדמתי ובבוקר לא זכרתי כלום. זה קורה לי לפעמים. אחר־כך התאריך המיועד במרץ הגיע, ובלי לחשוב יותר מדי, התגייסתי ליחידה קרבית. באיזשהו מקום, זה היה הרבה יותר פשוט מאשר לנסות להסביר שאני לא רוצה. ידעתי מה מצופה מבחורים בריאים כמוני, ניסיתי ככל יכולתי לענות, אבל מאיזו סיבה שאני לא יכול להסביר, כבר עשרה חודשים אני מרגיש שחונק אותי שד. אולי אני פשוט חלש מדי. כמו שאמרתי, זה לא הכיוון שכדאי שהשיחה הזאת תלך אליו.

"אני מבין, כמובן, אני מבין," מהנהן פול וולפקראפט בראשו. אני שוכח לרגע שהוא מגיב לתשובה הקצרה שסיפקתי לו, ולא לקרון המחשבות שחלף לי בראש מיד לאחריה. "אתה צריך לעשות מה שאתה צריך לעשות, זה מה שאנחנו תמיד אומרים בטקסס." הוא מסיים את המשפט.

"אתה יודע, אני מכיר את טקסס קצת. הייתי שם לא מעט," אני מנסה לקחת את השיחה לכיוון שונה לגמרי, רק כדי להיות בטוח שלא אפלוט משהו בנושא האחר. "כלומר, גרתי בטקסס, שלוש שנים. בארלינגטון, עם ההורים שלי. כשהייתי בג'וניור היי־סקול." הוא נפעם.

"לעזאזל!" הוא קורא, "פול וולפקראפט, חזיר מזדקן שכמוך, יושב לידך קקטוס בודד בדיוק כמוך, ולא שמת לב אפילו!" הוא טופח בידו על ברכו. מתחת לשפמו מתרחב חיוך של פליאה, "אני מרגיש זכות גדולה לפגוש אותך כאן היום, בן. מי חשב שעל אוטובוס לאילת אפגוש Lone Cactus נוסף, זה פשוט נהדר."

הוא משתהה בתוך עיניי. נדמה שאגר בתוכו שאלות רבות אך כפה על עצמו, באיפוק, לסכור אותן.

"ואתה, מר וולפקראפט," אני משתדל להמשיך לאחוז בהגה השיחה, "מאיפה בטקסס אתה בא?". השפם, הצורה שהשיער שלו מסופר. הנחתי תחילה שהוא מסיונר אוונג'ליסט. אולי ביד איזה מקרה אפילו מארלינגטון. יש לא מעט כנסיות אוונג'ליסטיות בארלינגטון. החבר'ה האלה מסתובבים בין כל העיירות בדרום־מערב, מגייסים תרומות ואוספים שפמים אבודים שמסכימים להיגאל תחת כנפיהם. אבל במבט נוסף, משהו אצלו לא מתאים. יש בו צניעות שקטה, שונה לחלוטין מהשכנוע המשיחי שתמיד ראיתי בעיניהם.

חוץ מזה, המסלול שלהם בארץ הקודש מחקה בדרך כלל את המסלול של ישו, שעד כמה שזכור לי, לא ירד מעולם לחופשה באילת.

"גרייפוויין (Grapevine)", הוא עונה, "מחוז טראנט, ממש כמו ארלינגטון," הוא משלים את תעודת הזהות הטקסנית שלו. תורי להתפלא. הסתובבנו די הרבה עם האוטו בשלוש השנים שם, אבל מעולם לא שמעתי על גרייפוויין. "זה מקום קטן מאוד. באמת אין שם כלום עכשיו, אין סיבה שתכיר," הוא קורא את מחשבותיי.

"אהה.." הנהנתי, הוא מתכוון להמשיך ואני מרגיש כבר פחות מתנגד לשיחה הזאת. הוא מכחכח בגרונו.

"מגרש הגולף של השטן, קוראים לנו לפעמים, לא בחיבה, אני חייב לומר. מאה

וחמישים אייקרס של אדמה שטוחה וצחיחה. אפילו נפט אין לנו. יש כל מיני בדיחות גסות על מה זה טקסני בלי נפט בצינורות שלו, אתה יודע. קצת אחרי מלחמת העולם השנייה, ג'נרל מוטורס החליטו לבוא ולבנות אצלנו מפעל. הרעיון היה שטקסס רחבת הכבישים, עם כל הנפט שלה, הוא המקום המושלם למכור את החלום לנהוג במכוניות של ג'י־אם. היו הרבה תקוות סביב המפעל הזה, שיפריח את השממה. התקוות החזיקו מעמד כמה עשורים, העיירה אפילו פרחה וגדלה לאיזה פרק זמן. פתאום היו הרבה פרצופים חדשים, סניף וולמארט חדש וגדול. פוליטיקאים התחילו לעבור אצלנו דרך קבע, להצטלם כשברקע השלט החדש והחלומי עם הלוגו הכחול, מעל למפעל. אפילו היריד המחוזי, שתמיד היינו צריכים לנסוע אליו לעיר אחרת, פתאום עשה גם אצלנו חניה. אני נולדתי מתישהו בתחילת כל זה. כשהייתי נער מתבגר, החלום של כל אחד מאיתנו היה לנהוג בביואיק לה־סייבר עם גג נפתח. אחרי התיכון הסיכוי הטוב ביותר שלי להתקרב אל החלום הזה היה פשוט: ללכת ולעבוד במפעל הזה. וכך גם עשיתי. אבל כמו שאתה בטח יודע, כמה עשרות שנים אחרי זה, המכוניות הגדולות והנוצצות האלה מדטרויט הפסיקו להיות סחורה חמה. אנחנו בגרייפוויין־טקסס הפסקנו להיות סחורה חמה ביחד איתם. בהתחלה היו רק גלי פיטורים. אבל אחרי זה הם פשוט החליטו למכור אותו ליפנים, את כל המפעל. ל'הונדה' אני חושב. כשהיפנים באו הם העבירו את כל קוויי הייצור למקום אחר, מעבר לגבול למקסיקו. הרבה יותר זול שם."

"אני מבין, פול, מר וולפקראפט," אני אומר. "אז עבדת במפעל הזה?"

"וולפי. קרא לי וולפי. אני זאב בודד קצת. אבל חביב. כן, גם אני עבדתי במפעל הזה, ממש עד שהזיזו אותו."

אני מחייך אליו בחיבה. נשמע שהמפעל הזה היה מאוד חשוב לו. הוא ראה זאת כנראה כסימן לפתיחות, כי הוא הפתיע אותי עם שאלה שלא ציפיתי לה.

"אני רואה שאין לך נשק...כלומר, אני יודע שחלק מהחיילים מסתובבים עם נשק וחלק לא, אבל שניכם נראים לי כמו חבר'ה בריאים שרגילים לסחוב". הוא מניד בראשו כלפי הענק הארגנטינאי, שממשיך לישון כמו תינוק. לא הייתי מוכן לשאלה, כלומר, הייתי מוכן לשאלה הזאת ממישהו אחר, אולי מאיזה קצין חטטן שיעלה על האוטובוס, אבל לא ממנו. לכן נפלטת לי תשובה כנה מאוד, אולי כנה מדי.

"לא רציתי את הנשק," אני אומר, ומיד מתחיל לגמגם. "כלומר...פשוט...הייתי צריך להשאיר אותו בבסיס שלנו...כי שלחו אותנו להביא משהו מהבסיס באילת." שקר מספר שלוש יוצא תפור גס במיוחד. טירוני חי"ר במסלול קרבי לא נשלחים באוטובוסים בלי הנשק שלהם להביא משהו מבסיס אחר בעיר הכי רחוקה בארץ. זה לא היה אמין באף שפה, לא היית צריך להיות איש צבא כדי להבין את זה. אני שקרן גרוע, בערך כמו שהייתי טירון חי"ר גרוע. אבל וולפי מחייך בהבנה.

"אתה יודע, זה לא העניין שלי, זה העניין שלך. הרבה אנשים בטקסס אוהבים להסתובב עם אקדחים גדולים, חלק אפילו עם רובי ציד, אני לא אחד מהאנשים האלה," מרגיע אותי קצת.

האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית הקטנה של דימונה. רק שלושה אנשים נוספים בתחנה, אך ביניהם קצין ולו כומתה סגולה כמו שלנו. אני זז באי נוחות, עוקב בשקט אחרי הקצין, מסתכל על גור הישן, תוהה אם עליי להזהירו.

אך הקצין מתיישב בקדמת האוטובוס. משעין ראשו על החלון ונרדם.

*המשך הפרק בספר המלא*