האודיסאה של איזי

הקדמה

ממיתולוגיה למציאות
מיתולוגיה, פילוסופיה ואיזי

בעבר חשבתם שמיתוסים הם אגדות, סיפורים מוגזמים שהקשר בינם לבין המציאות קלוש; בעבר לא הבנתם שאתם חיים את המיתוס של חייכם ואת הסיפור שאתם מספרים לעצמכם...

מחקר המיתוסים, שנמשך עוד מן העת העתיקה, טרם סיפק תשובה חד־משמעית בנוגע לשאלה מהם מיתוסים. בזמן שעבור פילוסופים מסוימים מדובר בדברים בעלמא, עבור אחרים המיתולוגיה היא אוסף של סיפורים בעלי משמעות שהתפתחו בתרבות של אומה לאורך שנים רבות, ושמטרתם להסביר ולפרש מצבים שונים בחיי האדם והחברה. המיתולוגיה העתיקה אכן חיה וקיימת גם היום ופורשת רשת רחבה של סיפורים ודורות של אלים ואלות המנהלים את העולם ואת חייהם.

הסיפור שלנו עוקב אחר איזי, אקדמאית וחוקרת צעירה בתחום המיתולוגיה, שנעה בין עולם השכל לעולם הקסם, ושכל רצונה הוא להתפשר על העצמי הממוצע שלה. אבל לאלות היווניות יש תוכנית אחרת עבורה. במסגרת מחקר לדוקטורט על אלות יוון, איזי משתנה ללא הרף. בלי שבחרה בכך, היא חווה אירועים קיצוניים ויוצאת למסע שבו יתגלמו בתוכה מופעים מרהיבים של גיבורות המיתולוגיה הגדולות.

אך לא רק אלות אולימפיות מלוות את איזי בדרכה זו, אלא גם נשים בשר ודם שהיא פוגשת ומראיינת במסגרת מחקרה — נשים המדגימות בחייהן תכונה בולטת של אחת האלות. האלות והנשים השונות מופיעות בחייה בזמן הנכון ובמקום הנכון לסייע לה בדרכה. כשנגיע לסוף המסע של איזי - אישה אחת שהיא כל הנשים כולן - נכיר טוב יותר את גווני הנשיות השונים, את המיתולוגיה היוונית ואולי גם את עצמנו.

האלים האולימפיים הם הרוח החיה בסיפורי המיתולוגיה, לפיכך נפגוש אותם בקצרה ולאחר מכן נסקור גישות שונות לשאלה מהם מיתוסים ומה הקשר שלהם לתרבות ולחברה. לבסוף, נבחן כיצד המיתולוגיה הופכת למציאות בחייה של איזי, הגיבורה שלנו, ומובילה אותה ב'מסע הגיבורה' שלה.

אודיסאה מאתגרת וקסומה זו מתחילה בהתמודדות עם תקרות זכוכית פנימיות, עם חסמים אישיים ועם 'תסמונת מָאצְ'נֵס' (Muchness), ומסתיימת במקומות אחרים, מפתיעים מאוד, והכול בסיוע (ולעיתים בהתערבות) של אלות ואלים מהמיתולוגיה היוונית.

שושלת האלים האולימפיים

כדי להכיר את האלים האולימפיים עלינו לחזור קצת אחורה, דור אחד קודם, לשושלת הטיטאנים ששלטה בעולם. בראש שושלת זו עמדו גאיה, אלת האדמה, וקרונוס, שליט הטיטאנים (ובנו של אורנוס, שליט האלים הראשון), המסמל את השמיים. קרונוס חשש מאוד מנבואה שלפיה אחד מילדיו ימרוד בו ויביא את שלטונו לסופו, לכן בלע את כל ילדיו סמוך למועד היוולדם. זאוס היה צאצאו היחיד אשר חי ולא נבלע, כיוון שאימו, ריאה, הונתה את קרונוס ונתנה לו לבלוע אבן עטופה בבד. כך, במקום לבלוע את זאוס בנם, קרונוס אכל את הלוקש.

זאוס הוא שהביא להתגשמות הנבואה, לאחר שהגיש לאביו שיקוי הקאה מעורבב עם נקטר האלים. איך הוא עשה את זה? אימו ודודתו עזרו לו לקבל עבודה כשר המשקאות של קרונוס וסיפקו לו את השיקוי. קרונוס לא זיהה את בנו שגדל הרחק ממנו, ולגם מהשיקוי ללא כל חשש. כתוצאה מכך חש ברע והקיא את כל צאצאיו — אחיו ואחיותיו של זאוס — בזה אחר זה. מייד לאחר שחרורם פרצה מלחמה בהנהגתו של זאוס. המלחמה נמשכה כעשר שנים, והניצחון על הטיטאנים (ענקי אדם) הושג רק לאחר שזאוס שחרר את הקיקלופים (האחים של קרונוס) וקיבל מהם את מתנת הברק.

שלטון הטיטאנים הופל. קרונוס המובס נקצץ לאלפי חתיכות ונכלא בטרטרוס, כלא ותהום ללא תחתית, והאחים האלים קבעו את מושבם בהר אולימפוס, שהשקיף על שטח עצום וקיבל את שמו מהאלים. על הר זה התכנסו האחים כדי לחלק ביניהם את העולם. כך החלה תקופת שלטון האלים האולימפיים.

השליטה על העולם נחלקה בין זאוס ושני אחיו. זאוס נבחר להיות האל העליון השולט על השמיים; האדס — אל השאול והמתים; ופוסידון — אל הים. הר האולימפוס, מקום משכנם של האלים, והארץ, מקום משכנם של בני התמותה, נועדו לשליטה משותפת של האחים, אבל בסופו של דבר זאוס שלט גם עליהם. יש הטוענים שההחלטה התקבלה בהגרלה. אחרים סבורים שזאוס זכה בתפקיד מאחר שהוא שחרר את אחיו והיה הכריזמטי והחזק מכולם. האחיות האלות לא קיבלו חלק בחלוקת העולם.

למרות האפליה האולימפוסית בחלוקת השלל הקנייני לנשים, זאוס כן תרם למאבק הפמיניסטי המכובד. הוא הביא לעולם חלק מהאלות החזקות והמוכרות ביותר במיתולוגיה: ארטמיס, אתנה ופרספונה. נוסף על אלות אלו, הנחשבות לאלות ראשונות במעלה, זאוס, רודף נשים ידוע, היה גם אביהן של דמויות מיתיות מוכרות אחרות. למעשה, נטען שהוא אביהם של אלף צאצאים, כולם תוצרים של מפגשי האהבה שלו עם אלות, בנות תמותה, נימפות ויצורים מיתיים אחרים.

שנים־עשר האלים האולימפיים הם:

1. זאוס — מלך האלים, אל הברקים וראש המשפחה, בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה.
2. פוסידון — אל הים ורעידות האדמה, אחיהם של זאוס והאדס.
3. דמטר — אלת התבואה, אחותו של זאוס ואמה של פרספונה.
4. הרה — אלת הנישואים והבית, פטרונית הנשים הנשואות, אחותו של זאוס וגם אשתו.
5. דיוניסוס — אל היין, השיגעון והפריון, בנם של זאוס ובת התמותה סמלה (נסיכת תבאי).
6. ארס — אל המלחמה והצבא, בנם של זאוס והרה.
7. הפייסטוס — אל הנפחים, בנם של זאוס והרה, ובעלה של אפרודיטה.
8. אפרודיטה — אלת האהבה והיופי (גרסאות רבות לעניין הולדתה).
9. אתנה — אלת החוכמה, האסטרטגיה והאומנות, בתו של זאוס.
10. הרמס — שליח האלים, בנם של זאוס ומאיה בת אטלס.
11. אפולו — אל השמש והיופי הגברי, בנם של זאוס וליטו, ואח תאום של ארטמיס.
12. ארטמיס — אלת הציד, הירח, החץ וקשת, בתם של זאוס וליטו, ואחות של אפולו.

שני אלים דומיננטיים אינם כלולים ברשימה זו, מאחר שלא שכנו באולימפוס: הראשונה היא הסטיה —אלת אח הבית, בתם הבכורה של קרונוס וריאה. הסטיה אמנם השתייכה לשנים־עשר האלים האולימפיים המקוריים, אך היא ויתרה על מקומה באולימפוס לדיוניסוס. השני הוא האדס — אל השאול ואחיהם של זאוס ופוסידון. כאל השאול והעולמות התחתונים, הוא חי מתחת לפני האדמה, רחוק מאוד מהאולימפוס.

האלים חיו חיים די מעניינים והתערבבו לא מעט עם בני התמותה. כאלים אולימפיים אשר נהנים מחיי אלמוות, הם שמרו על נצחיותם באכילת מזון אלים, אמברוזיה, ובשתיית נקטר. האמברוזיה הייתה אסורה למאכל אדם, כיוון שסיפקה לאלים כוחות וחיי נצח, ולנקטר, המשקה האלוהי, היו יכולות קסומות להעניק חיי אלמוות גם לכל בן תמותה שישתה ממנו. מסיבה זו, גניבתם נחשבה לחטא חמור ביותר.

אף שהאלים לא היו בני תמותה, הם חוו את כל קשת הרגשות, בדומה לבני האדם. הם אהבו, שנאו, כעסו, השתוקקו, נפגעו, פגעו ונקמו באכזריות את עלבונם. הם ניהלו מערכות יחסים בינם לבין עצמם, אך אהבו גם את חברתם של הנימפות ושל בני תמותה. אחד החוקים הנוקשים ביותר של האולימפוס היה האיסור על האלים לקיים מערכות יחסים עם בני האדם או להתגלות בפניהם, אבל האלים והאלות, שלא קיבלו מרות או צייתו לשום איסור, מצאו דרכים יצירתיות לעקוף את החוק. פעם אחר פעם הם הסתירו את דמותם האלוהית ולבשו צורות של בני אדם ובעלי חיים, ובכך רימו והונו את מושא תשוקתם. חלק מהמפגשים האסורים הללו הסתיימו לעיתים בהולדת ילדים עם בני תמותה — חצאי אלים. במקרים אחרים המפגשים הסתיימו במוות של בני האדם. מכיוון שאסור לאל להתגלות בפני בני אדם, לא נותרה לו ברירה אלא לקחת את חייו של מושא אהבתו במקרה שבו הוא נחשף בפניו מסיבה זו או אחרת.

האל זאוס, גבר של נשים, שכב, נאף, תחמן ואף נישא לנשים רבות, אבל חתונה אמיתית הייתה לו רק עם הרה, אלת הנישואים, אישה קנאית ונקמנית, שהגיבה בצורה קשה כלפיו וכלפי מאהבותיו הרבות וצאצאיו הלא חוקיים.

מיתוסים והשפעתם על התרבות

פילוסופים מוכרים ונערצים מהעת העתיקה דנו בנושא המיתוס ומשמעותו עבור בני האנוש, אך חקר המיתוסים התחזק רק עם התפתחות הפילוסופיה ההשוואתית במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים. במסגרת זו, חוקרים בחנו גישות השוואתיות ללימוד המיתולוגיה ולהסדרת החומרים השונים, ומשם זלגו גם לתחום הפסיכולוגיה. זיגמונד פרויד היה מי שהתייחס למיתוס כאל ביטוי לרעיונות מודחקים, ובכך השפיע רבות על עבודתם של קרל גוסטב יונג וג'וזף קמפבל.

אפלטון (428-348 לפנה"ס), פילוסוף יווני הנחשב לאבי הפילוסופיה המערבית, טען כי למיתוסים יש כוח, וכי הם אינם רק סיפורים אלא אמצעים בעלי יכולת להשפיע על ערכי התרבות ועל ערכיו של האדם הפרטי. אפלטון השתמש במיתוסים ובדיאלוגים שהוא כתב כדי להעביר אינפורמציה פילוסופית מורכבת בצורה נגישה ומעניינת לקהל הרחב, וכך הפך את המיתוסים לכלי שגישר בין המיתוס (muthos ביוונית) לבין הפילוסופיה של ההיגיון והרציונל (logos).

הגם שאפלטון ראה את הערך הרב שבסיפורי המיתולוגיה השונים, הוא התנגד נחרצות לכתביהם של המשוררים היוונים המוכרים שיצרו את הסיפורים והפיחו בהם חיים. אם זה הומרוס, המשורר שכתב את האיליאדה ואת האודיסאה, או הסיודוס, בן זמנו של הומרוס, שכתב בספרו התיאוגוניה1 (מקור האלים) את התיאור המלא ביותר של המיתוסים היווניים הקדומים. אחת הסיבות לסלידתו זו של אפלטון הייתה הרמה המוסרית הנמוכה של האלים והאלות שתוארו בשירים, שלא היו ידועים בחסידותם או בשמרנותם בכל הנוגע למיניותם. הוא חשש שמא בני האדם ישאפו לחקות את מנהגיהם.

בזמן שאפלטון בחן את שאלת המיתוסים והשפעתם על התרבות, פילוסופים אחרים בחנו את הסיפורים עצמם ותהו אם יש בהם מן האמת. מעניין במיוחד בהקשר זה הוא מטרודורוס מלמפסקוס (331-277 לפנה"ס), פילוסוף יווני ותלמידו של אפיקורוס, שהתייחס לאלים כמשלים, כסמלים וכאלמנטים בקיום הגשמי, המייצגים אמיתות וחוכמה עמוקה. הוא טען שאין ישויות אלוהיות סביבנו המנהלות שיחות עם בני אדם ועוסקות בפעולות גשמיות, ולכן כשבני תמותה מספרים סיפורים על אלים, הם למעשה משתמשים בהם כדי לשקף רעיונות עמוקים על הטבע האנושי שלנו. גישה זו בנתה את הבסיס הרעיוני לקיומה של האלגוריה (משל). ואכן, קוראים קדומים רבים נהגו לקרוא את השירה של הומרוס כאלגוריה ולחפש בה את המשמעות האמיתית והנסתרת של הטקסט (נמשל).

מסע זה, אשר תר אחר משמעויות נסתרות במיתוסים, הוביל להתגבשותה של הגישה ההפוכה, האנטי־אלגורית, בדומה לזו של הפילוסוף היווני אוהמרוס (330-260 לפנה"ס). אוהמרוס טען כי סיפורי המיתולוגיה מבוססים על מלכים ועל מלכות מהעבר ועל דמויות היסטוריות. לדעתו, סיפורים על אותן דמויות מהעבר סופרו שוב ושוב לאורך כל כך הרבה שנים, עד שהם קיבלו סוג של האדרה והאלהה.

דעות מודרניות יותר ניתן למצוא אצל פילוסופים כמו ברנאר דה פונטנל (1657-1757) הצרפתי, שסבר כי מיתוסים הם סיפורים נחמדים ואגדות שנעים לשמוע, שבני האדם בוראים אותם בניסיון להסביר את המתרחש סביבם; או יוהאן גוטפריד הרדר (1744-1803), שטען כי המיתוסים הם ניסיונות אנושיים להביע רעיונות עמוקים ואמיתות מורכבות באמצעות סיפורים; וכן, דייויד יום (1711-1776), שהיה די נחרץ בהתנגדותו לשימוש במיתוסים, כיוון שאינם אלא תוצר של בני אדם מפוחדים הממציאים סיפורים כדי לנחם את עצמם.

כריסטיאן גוטלוב היינה (1729-1812), פרופסור גרמני שחקר את תרבות יוון, יצר תפנית בהתייחסות המודרנית למושג מיתוס, כאשר בשנת 1783 הוא הציג לראשונה את המילה mythus. היינה ראה במיתוס תגובה אנושית ליראת הכבוד ולפחד מהטבע, והוא השתמש במונח היווני "מיתוס" כדי לתאר את היראה הזו. בחינת שורש המילה בשפות השונות מעלה דמיון רב, שכן כולן נוצרו מהמילה היוונית "מוטוס" (μῦθος) שמשמעותה המקורית הייתה כל דבר שיוצא מהפה, אך לאורך השנים קיבלה משמעות רחבה של סיפור מעניין ושלם, ולא מלל חסר משמעות.

בימינו, שתי התיאוריות הבולטות באשר לפרשנות המיתוסים הן האלגוריה והאוהמריזם. האחת רואה במיתוסים מְשלים (אלגוריה), והאחרת רואה בהם סיפורים על בני אדם שחיו בעבר (אוהמריזם) וזכו להאדרה.

עבורי, המיתוס הוא רעיון סיפורי עמוק ומוערך שהחברה משתמשת בו כדי לנסות להבין ולתאר את העולם סביבה. כך, מושגים כמו אהבה, יופי, מלחמה, אמת, קנאה, אימהות, פחד ועוד מקבלים חיים וביטוי סיפורי באמצעות המיתוסים השונים, שמשמעותם ומוסר ההשכל שלהם אינם משתנים לאורך זמן, והם חיים לעד.

מסע הגיבורה

'האודיסאה' היא אחת היצירות המרכזיות והמוכרות ביותר במיתולוגיה היוונית. הסיפור נכתב על ידי הומרוס ומתאר את מסעו של אודיסאוס, מלך איתקה, שנלחם במלחמת טרויה ובמשך שנים ארוכות חיפש את דרכו חזרה הביתה. במהלך מסעו הוא עבר אתגרים מורכבים, פיזיים ונפשיים, אשר שינו אותו. אודיסאוס של תחילת המסע אינו אודיסאוס של סופו.

לאורך השנים, חוקרים רבים דנו בשאלה מהו מסע ומיהו הגיבור המיתולוגי. הבולטים שבהם היו יונג וקמפבל.

קארל גוסטב יונג (1875-1961), פסיכואנליטיקן ותיאורטיקן שוויצרי, מתלמידיו של זיגמונד פרויד (ומאוחר יותר ממתנגדיו), סבר שאנחנו יוצרים ומתַחזקים לעצמנו מערכות אמונה מיתולוגיות המעצבות את התפיסות, את ההבנה ואת המוטיבציה שלנו. לתפיסה המיתולוגית שלנו את עצמנו יש השלכות משמעותיות על הדרך שבה אנו מתנהלים. ג'וזף קמפבל (1938-1987), חוקר מוכר בתחום המיתולוגיה ההשוואתית שהושפע מעבודתו של יונג, התפרסם לאור ספרו "גיבור בעל אלף פנים". הספר, שיצא לאור ב־ 1949, תיאר את "מסע הגיבור" ואת שבעה־עשר צעדיו, תהליך המשותף לכל גיבור מיתולוגי וכולל עליות וירידות ואי־אלו אתגרים בדרך להגשמה עצמית.

יונג ידוע בין היתר בפיתוח הגישה לעולם הארכיטיפים, שחלקם נכיר לעומק בספר. עולם של תבניות כלל־עולמיות (קולקטיביות) של דימויים, סמלים ורעיונות המצויים בתת־המודע הקולקטיבי ומכילים תכנים וזיכרונות כלל־אנושיים. בעבודתו יונג התייחס לחמישה ארכיטיפים יסודיים: האגו, הצל, הפרסונה, האנימה (נשיות בגבר) והאנימוס (גבריות באישה) והעצמי, הנטייה והשאיפה המובנית באדם לגדילה, לצמיחה, להגעה לשלמות עצמית ולאיזון פנימי. העצמי הוא גם מה שמניע אותנו להתקדם לקראת ה"אנטלכיה" (Entelecheia) שלנו. אנטלכיה היא מילה יוונית עתיקה ומושג פילוסופי המשויך לאריסטו, ועניינו בפוטנציאל המקסימלי של כל בריאה בעולם.

האודיסאה של איזי

בהתאם לגישה של יונג, כל אחת מגיבורות (וגיבורי) המיתולוגיה היוונית מייצגת ארכיטיפ נשי (או גברי) מובהק. אם אנחנו בוחרים לקבל את עמדתו בדבר קיומם של ארכיטיפים ותבניות קולקטיביות אשר חיות גם היום, המשמעות היא שהאלות והאלים מצויים בתוכנו באופן זה או אחר.

גיבורות המיתולוגיה אינן מוגבלות לתפיסות חברתיות מגדריות, אשר יוצרות הבחנה בין תכונות נשיות ותכונות גבריות. אין מי שיקבע עבורן איך נכון לחשוב ואיך לא, ואיזי שלנו הולכת להכיר את חלקן...

הספר כולל שישה שערים, בהתאם למסעה של איזי. השער הראשון מספק הקדמה לאודיסאה ההולכת ומתגבשת, והשערים האחרים מתמקדים באלות הנכנסות ויוצאות מחייה, לרוב ללא הזמנה. כל שער יתחיל בהצצה לעולם המיתולוגיה ובתקציר על־אודות האלות הרלוונטיות, וככל שנתקדם בין השערים, שבתוכם שזורים אף סיפורי מיתולוגיה שונים וממצאי מחקרים, וניכנס לעומק הדברים, ניחשף לטלטלות שחוות הנשים והאלות ולהשפעתן על איזי ועל האתגרים העומדים בפניה, בהם גם מערכת יחסים סבוכה וטוטאלית עם גבר שמזכיר אף הוא אל מיתולוגי מפורסם מאוד. באודיסאה שכופות עליה האלות השונות, הדרך להגשמה עצמית היא רצופת תהפוכות וסיכונים. האם תגיע אל חוף מבטחים?

זוהר זואי

שער 1

הכנס אשר שינה את סיפור חיי
START POINT & OLD STORY

בשנים האחרונות פיתחתי יכולת־על של בינוניות. סוג של וונדר־לס־וומן, אם תרצו. כזו הממוקדת במטרה להיות יותר פחות. להיות ממוצעת.

הדרך לשם הייתה קצת מוזרה והתרחשה בתחילת שנות העשרים שלי, לאחר שהצלחתי להיכשל כמעט בכל אינטראקציה חברתית. באותה עת, השלמתי עם זה שבעיני כולם אני גבוהה מדי, יפה מדי, רזה מדי, חושבת יותר מדי. חשתי שה"מאצ'נס" (muchness) שלי מערער את סביבתי, מפריע לי להתקדם. גברים הסתכלו עליי וחשקו בי, אבל חששו לפנות אליי. מעסיקים פוטנציאליים התלהבו מכישוריי, אך מצאו אותי "אובר־קווליפייד" (בעלת כישורי יתר). אפילו כשהצלחתי לבסוף להתקבל למשרה, לרוב התקשיתי להתמיד בה, בעיקר משום שידעתי שהיא לא מתאימה לי, שמעסיקי קצת רפי שכל ושאיני רוצה לעשות כרצונם.

כך, במשך שנים ארוכות הרגשתי וידעתי שעבור רבים אני מאצ'נסית (TOO MUCH), אז כדי לא לתקוע לכולם אצבע בעין, התחלתי במודע ולא במודע לעשות הכול הפוך. בלי לשים לב, כתפיי השתופפו וגבי הזקוף נהפך לרכון ולכנוע, אכלתי הרבה יותר מדי, כדי לכסות את התסכול שלי ולעמעם את יופיי, והכי חשוב, התאמצתי מאוד להסתיר את מה שאני חושבת. בחרתי להיות בשקט, לבלוע את מילותיי ולהדחיק את דעותיי. הכול כדי לא לתפוס יותר מדי מקום במרחב. לאט־לאט ובלי לשים לב נעלמתי עד שהגעתי לתחתית הייאוש והנאטינגנס (כלום), לנקודה שבה נהפכתי לצל דהוי, משעמם ומשועמם של עצמי הגדולה.

ביום של הכנס קמתי לבוקר חסר עניין מיוחד, כמו כל הבקרים שאליהם התעוררתי בשנתיים האחרונות. אף שהרגשתי שונה, התעלמתי מכך ופעלתי על אוטומט. אחרי תקופה ארוכה של חיים ללא עניין או תשוקה אמיתית לדבר, הייתי אטומה ולא יכולתי לדעת שהקרקס הגיע לעיר, וכי אני עתידה לעלות על כל המתקנים... לא זכרתי איך נראו הימים שבהם קפצתי מהמיטה וחיכיתי בכיליון עיניים לראות מה יילד יום. הפרפרים שהיו לי בבטן לקראת כל האפשרויות החלופיות של היום החדש התעופפו לכלום אחד גדול של עשייה רוטינית חסרת מעוף. אף שהייתי במסלול שקבעתי לעצמי — זה שחשבתי שאני רוצה ועבדתי עבורו במשך שנים — התשוקה שלי לחיים, הרעב להשיג, נעלמו כלא היו. נקודת המוצא שלי הייתה שאני והחיים שלי לא יפים ולא מכוערים, לא מלאים ולא חסרים. אנחנו בסדר. לא יותר ולא פחות.

בשלושים שנות חיי לפני המעבר בשער הכנס באוניברסיטה, חוויתי כמעט כל תקרית מביכה או אי־נעימות שאפשר להעלות על הדעת, אבל המומחיות שלי הייתה: תקלות הקשורות ללבוש. אם באשמתי ואם לא, אף פעם לא הצלחתי להיראות ייצוגית. ניסיונותיי להיראות טרנדית רק הובילו אותי שוב ושוב למצבים שבהם הרגשתי שהתאמצתי מדי, ובסופו של דבר לא הייתי אני. יום אחד, ישבתי ברכבת בדרך לריאיון עבודה, כשגבר עב־כרס הלך במעבר ובידו כוס חד־פעמית מלאה בקפה. קלטתי אותו הולך עם הכוס המתנדנדת עוד מתחילת הקרון. ידעתי שזו רק שאלה של זמן עד שהקפה יישפך. אבל על מי? ברור שהרכבת עצרה בפתאומיות; ברור שהוא עמד בדיוק לידי. וכך יצא שדווקא ביום שבו החלטתי ללבוש לבן, נשפכה עליי כוס מלאה בקפה רותח והשאירה אותי במראה של כלב דלמטי דהוי.

במקרה אחר, שוחחתי עם המנהל במשרד כשאת השן הקדמית שלי מעטרת חתיכת פטרוזיליה. אני אישית הייתי מעדיפה להישאר עם הפטרוזיליה ושלא יאמר לי דבר. אנשים עושים את זה כל יום. אם מישהו יוצא מהשירותים והרוכסן שלו פתוח, רובנו נשתדל לא למקד את מבטנו באזור המפשעה שלו. זה אולי לא הדבר הנכון לעשות, אבל מרגיש כמו הדבר הראוי. מה כן נעשה? נשלח אליו מחשבות. פתאום אנו נזכרים שיש לנו יכולת טלפתית, שעובדת רק במקרים של רוכסנים פתוחים. וכמה אנחנו מרוצים כשאותו אובייקט אכן שם לב לתקלה בעצמו וסוגר את הפינה? מרוצים מאוד! כי לא נעים לנו להפנות את תשומת ליבם של אנשים לתקלות במראה שלהם. אבל הבוס המושלם שלי, שנראה כמו הנסיך מ"בת הים הקטנה", לא האמין בטלפתיה. "איזי, מתוקה, יש לך פטרוזיליה בשיניים," אמר וגמר לי את היום.

לא ממש ניחם אותי שחמש דקות לפני שהוא נכנס למשרדי, נשפכה לי מהפיתה טחינה עם עמבה על החולצה, ושהצלחתי להסתיר את הכתם בעזרת צעיף שהיה לי בתיק. מסתבר שבנקודה זו נגמר המזל שלי.

מכל הסיבות הללו ועוד רבות אחרות, הופתעתי מאוד כאשר האדם החשוב והנאה ביותר בפקולטה פנה אליי, באותו יום בכנס. לא תיארתי לעצמי שמכל הנשים שהיו בהרמת הכוסית, הוא ישים לב דווקא לקיומי או ימצא בי עניין כלשהו. עד היום אני לא מבינה מה גרם לו לגשת אליי, אך מה שקרה לאחר הכנס שינה את חיי והוביל אותי לשרשרת מצבים מיתולוגיים, שמעולם לא דמיינתי שהם אפשריים לאף אחד או אחת, ובטח שלא לי.

זה קרה ממש לפני שהתקבלתי ללימודי התואר השלישי (דוקטורט) בהיסטוריה של האומנות בשלוחת אוניברסיטת גולדן ווסט. ידעתי שאני רוצה להמשיך את לימודיי האקדמיים ולעסוק במיתוסים של העולם הישן בדגש על תרבות יוון, אבל לא היה לי נושא מוגדר. הבנתי שכדי להיחלץ מן העמימות עליי למצוא מנחה ראוי, ולכן חשוב היה שחברי הסגל יכירו אותי. כאשר קיבלתי הזמנה להשתתף בכנס מטעם האוניברסיטה לכבוד השקת ספרו של אחד הפרופסורים, ראיתי בכך הזדמנות פז להכיר את הנפשות הפועלות. יותר מכל דבר אחר, קיוויתי להשאיר רושם חיובי בכנס, או רושם כלשהו.

בבוקר שבו נערך הכנס השכמתי בשעה רבע לחמש. התלבשתי והתאפרתי תוך פחות מחמש דקות. מרחתי קרם פנים, ואז מייק־אפ, פודרה, סומק, צללית עדינה (עם האצבע) והכול במהירות שיא, כרגיל. אז נכון שבסוף התהליך לא נראיתי מוקפדת ומושלמת, אבל האמת היא שגם אחרי איפור מקצועי אף פעם לא הרגשתי כך.

באותו יום השתדלתי במיוחד להתלבש יפה וחכם. כדי למזער סיכונים ולמנוע תקריות לבוש אפשריות, לבשתי מכנסי ג'ינס כחולים כהים וצמודים, חולצה שחורה וז'קט שחור דק, ונעלתי סניקרס לבנות. את שערי קשרתי בזנב סוס, תסרוקת שהחמיאה למשקפיים החדשים שלי. מראה ממוצע, לא כזה שאמור למשוך תשומת לב יתרה, בדיוק כמו שאני אוהבת. לאחר שסיימתי להתארגן, צמרמורת קלה עברה בגופי וסימרה את שערותיי. תחושה לא נוחה ששכחתי משהו, שיש דבר־מה שאני חייבת לזכור, ריחפה במחשבותיי וחלחלה לגופי. ניסיתי להתעלם ממנה, אבל היא המשיכה ללוות אותי כל הדרך לאוניברסיטה ולאולם הכנס.

*המשך הפרק בספר המלא*