שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה

ניקולה פולר ממרכז אפריקה לומדת לטוס

מקושי, זאמביה, בערך 1986

מאם בהפקת תיאטרון באלדורט.

קניה, בערך1963.

מָאם שלנו - או ניקולה פולר ממרכז אפריקה, כפי שהעדיפה בהזדמנויות שונות להציג את עצמה - השתוקקה, מאז שזיכרוננו מגיע, שיהיה סופר במשפחה, לא רק משום שהיא אוהבת ספרים ולכן ביקשה תמיד להופיע בהם (ממש כפי שהיא אוהבת כובעים גדולים ויקרים, ואוהבת להופיע בהם), אלא גם משום ששאפה תמיד לחיות חיים רומנטיים הזויים והיה דרוש לה עֵד גמיש די הצורך, שיעלה אותם על הכתב.

"לך לפחות היא לא הקריאה את שקספיר ברחם," אומרת אחותי ונסה. "אני חושבת שזה מה שגרם לי לנזק מוחי."

"אין לך נזק מוחי," אני אומרת.

"מָאם אומרת שיש לי."

"טוב, אני לא הייתי שמה לב למה שהיא אומרת. את הרי יודעת איך היא."

"אני יודעת."

"למשל," אני ממשיכה, "בזמן האחרון היא מספרת לי שללא ספק החליפו אותי כשנולדתי."

"באמת?" ונסה מטה את ראשה מצד לצד כדי לראות את תווי פניי בצורה נוחה יותר. "תני לי להסתכל באף שלך מן הצד השני."

"תפסיקי," אני מכסה את אפי.

"מה את רוצה, את הבאת את זה על עצמך," אומרת ונסה ומדליקה סיגריה. "בכלל לא היית צריכה לכתוב את הספר האיום ההוא עליה."

אני מונה את הסיבות מדוע ונסה טועה. "בפעם המיליון, הוא לא איום והוא לא נכתב עליה."

ונסה נושפת בנינוחות עשן כלפי השמים. "זה לא מה שמָאם אומרת. איך שלא יהיה, אני לא יכולה לשפוט. לא קראתי אותו. אני לא רוצה לקרוא אותו, לא מסוגלת לקרוא אותו. אני פגועת מוח. תשאלי את מָאם."

שתינו יושבות מחוץ לבית הסלעים של ונסה, לא הרחק מן העיר קָאפוּאֶה. ונסה התבגרה והייתה, בתבונתה הרבה, לאמנית מסתורית - אריגים, עבודות גרפיות, בדי קנבס טרופיים, שכולם משקפים מין אנדרלמוסיה בלתי מחייבת - כך שאף אחד לא יכול בעצם להאשים אותה בדבר. ובכל אופן, מה שלא יהיה, ונסה תמיד מתנהגת כאילו הכול יבוא על מקומו בשלום עם הזמן, כל עוד איש לא ייכנע לחרדה. בחדר האמבטיה שלה, למשל, צומח עץ שצמרתו עוברת דרך הגג המסוכך - אכן רומנטי וציורי מאוד, אך מספק הגנה עלובה ביותר מפני גשם וזוחלים. "אוי, רק אל תחלצו את הנעליים," היא אומרת מעורפלות, "ותסתכלו היטב לפני שתתיישבו היכן שהוא, והכול יהיה בסדר."

שאר הבית, בנוסף לחדר האמבטיה הבלתי נוח להחריד, כולל שלושה חדרים זעירים עבור ונסה, בעלה וילדיהם הרבים, אך מאחר שהוא בנוי על פסגת קוֹפְּיֶה* גלומה בו תחושה של אפשרויות, כאילו היה חדרון בעל תקרות של קתדרלה.

[* תלולית, תל קטן, שימוש דרום אפריקני.]

אנחנו יושבות בחוץ, שם ספוג האוויר בריחם של יערות מִיוֹמְבּוֹ,* מעשנות סיגריות ומסתכלות על האורות המרגיעים של המוני מדורות בישול הרוחשות במטבחי הכפר שמסביבנו. מדי פעם אנחנו שומעות כלב נובח בפונדקים בדרך קָאפוּאֶה וחיילים במחנה הצבאי הקרוב צועקים אחד אל השני או משחררים את הכדור התועה האקראי. הכול שליו מאוד.

[* שני יערות מיומבו המכסים חלק גדול ממרכז אפריקה ודרומה לה הם ביתם של פילים, קרנפים, ג'ירפות וחיות בר שונות אחרות.]

"קחי עוד כוס יין," מציעה ונסה בניסיון לעודד אותי. "לעולם אין לדעת, ייתכן ומָאם תסלח לך בסופו של דבר."

להגנתי אומַר שהספר האיום, אשר את כותרתו המלאה והנכונה הס מלהזכיר לעולם בחברת בני משפחתי, לא נולד כולו באשמתי. הרגשתי שאני מעודדת בצורה בוטה למדי, אנוסה אפילו, לכתוב אותו - על ידי ניקולה פולר ממרכז אפריקה עצמה. לאחר שהתייאשה מכך שאחותי המבוגרת תהיה סופרת בשל סירובה העקשני של ונסה ללמוד לקרוא או לכתוב, מיקדה מָאם את שאיפותיה הספרותיות בי. הייתי בת חמש כאשר היא ביטלה את החלק המוקדש לחשבון בחבילה השבועית של בית הספר הרודזי להשכלה בכתב. "תראי, בּוֹבּוֹ," היא טענה, "מספרים משעממים. איך שלא יהיה, את יכולה תמיד לשלם למישהו שיעשה חישובים במקומך, אבל את לא יכולה לשלם למישהו שיכתוב בשבילך... אז תגידי," מָאם עצרה וחייכה אליי את אחד החיוכים המבעיתים שלה. "על מה, לדעתך, תכתבי?" ואז היא לגמה לגימה ארוכה של תה, סילקה זוג כלבים מחיקה והחלה לחיות חיים הראויים לספרות נהדרת.

שתים עשרה שנים מאוחר יותר, סקרה מָאם את חייה והשוותה אותם לאותו סוג של קורות חיים שהיא קיוותה להיות להם להשראה, משהו בנוסח מערבה עם הלילה* או עצי השלהבת של תיקה** או זיכרונות מאפריקה. באופן כללי היא הייתה די מרוצה. לאמיתו של דבר, היא חשה שבהתחשב בכל הנתונים, ייתכן שאפילו הגזימה מבחינות מסוימות (טרגדיות, מלחמה ועוני, למשל). אולם נותר חסר מובהק בביוגרפיה שלה: לא היו בו מטוסים, ומטוסים כיכבו באופן בולט בחייהן של דמויות המופת הספרותיות של מָאם. "ואז, כבמטה קסם," אומרת מָאם, "הופיע הילדון הנועז שלי מסרי לנקה."

[* סיפור חיים משנת 1942 מאת בריל מארקהאם, המתאר את חוויותיה בתור מתבגרת בקניה (שאז הייתה אפריקה המזרחית הבריטית) בשנים הראשונות של המאה העשרים.]

[** זיכרונות מילדות אפריקנית מאת אלספת האקסלי.]

הילדון הנועז שלי מסרי לנקה כלל לא היה שייך למָאם - אם כי היו רגעים די ארוכים במהלך מערכת היחסים שלה עמו, שבהם היו מוחלים לך אילו היית חושב אחרת - ובנוסף, התנהל במשפחה ויכוח, לעתים די מתלהם, סביב השאלה אם הוא היה אכן נועז או לא, אך כולנו יכולנו להסכים שהילדון מסרי לנקה היה ללא ספק קטן. שמו האמיתי היה מר ואס והוא אמר שהגיע לזאמביה כדי להימלט מכל הכאב והאלימות של ארץ מולדתו.

"אם כך בוודאי תרגיש בנוח אתנו," אמר דאד, מה שגרם למר ואס להעיף בו מבט חודר. אך אבי לא אמר יותר דבר והפנה את תשומת לבו בנחת לשבועון האיכרים. בסך הכול הסכמתי עם אבי. "כרגיל," אמרה מָאם.

"האם הטייס האחרון ששהה אצלנו לא הטיס את מטוסו אל תוך עמוד חשמל?" שאלתי כשאני מוזגת לעצמי ספל תה נוסף. "חוששני שכן," ענה אבי מבלי להרים את מבטו מכתב העת שלו.

נראה היה שמר ואס נפל ברוחו במידת מה.

"אל תקשיב להם," אמרה מָאם כשהיא מנווטת את מר ואס נמרצות מן המרפסת למעמקי הגינה שלה - סבך של בוגנוויליה ושריגי צמח השעונית שזכו לעידוד רב מצדה, ערוגות של צמחי שושן וסטרליציה, שורות של שיחי לילך וקאלאדיום שהגיחו מעל לשוליים של פרחי בשמת. הכלבים שבאוסף הנוכחי של מָאם פיזזו בעקבותיהם. "המשפחה שלי רודה בי בצורה נוראה," היא אמרה. מר ואס טפח על זרועה בהתחשבות, וזכה בתמורה בחיוך חמדני. "אתה ואני," התנבאה, "נראה לכולם מה זאת גבורה אמיתית. אנחנו נהיה הבליקסן והפינץ' האטון* של זאמביה." מתוך דמדומי הערב מצמץ ואס בעיניו לעבר דאד ולעברי כאילו הוא משווע "הצילו".

[* הברונית קארן פון בליקסן, שנודעה בשם העט שלה איזק דינסן, התפרסמה בעיקר הודות לספרה זיכרונות מאפריקה המתאר את חייה בקניה. פינץ' האטון היה ידידה ומאהבה. הוא היה בין היתר טייס ומת בהתרסקות מטוסו.]

"איך התה הזה, בּוֹבּוֹ?" שאל דאד. "הוא עדיין חם?"

"לוהט," אמרתי.

עתה נמוגו מר ואס, ואחריו מָאם, אל תוך הדיר הביתי, שאליו נאספו פרות החלב כדי למצוא מחסה מיתושי הערב.

"Come fly with me", יכולתי לשמוע את מָאם שרה, "Let's fly, let's fly away. If you can use some exotic booze, there's a bar in far Bombay. Come fly with me, let's fly, let's fly away". * 

[* בוא תעוף אתי. בוא נעוף משם. אם אתה יכול להשתמש במשקה אקזוטי - יש בר בבומביי. בוא נעוף מכאן.]

אבא שלי די חירש כתוצאה מכך שבמהלך ימי חייו הוא שמע הרבה מדי רובים משחררים את כדוריהם (ולא כולם נורו על ידי מָאם), כך שהוא לא היה מסוגל לשמוע את ניקולה פולר ממרכז אפריקה, אך אני חשבתי שיהיה זה רק הוגן לגלות לו שסינטרה נכנס לתמונה.

דאד הניח את כתב העת שלו. "נו טוב, שיהיה במזל טוב להודי הקטן," אמר.

"הוא סרי לנקי," תיקנתי אותו.

דאד הצית סיגריה.

"בוא לטוס עמי," זימרה מָאם - עתה נדמה היה שקולה מגיע אלינו מכיוון ממגורות הטבק - "בוא נשוט לפרו."

וכך, מאושש מהתלהבותה הכמעט תוקפנית של מָאם, החנה מר ואס את מטוס הססנה הקשיש והבסיסי שלו על מסלול ההמראה ליד הקאנטרי קלאב מְקוּשי (שבמגרשי הטניס שלו גדלו עצים מבוקעים קטנים ובבר שלו התגוררו עטלפים) והכריז שהוא ערוך ומוכן לפעולה כמדריך טיס.

היות שאיש לא מת בסיפור הזה, ומוות נוטה לחדד את הזיכרון, אינני מסוגלת עתה לזכור מי עוד השתתף בקורס הטיסה, אבל יש לשער כי לקחו בו חלק עוד איכר או שניים ואולי גם מספר נשות איכרים. איך שלא יהיה, כמו בכל סיפור שמָאם מופיעה בו, הללו היו חסרי משמעות. מָאם נמשכה לטיסה "כמו ציפור לכנף", כדברי השיר שבפיה, אם כי היו לה קשיים מסוימים עם הניירת הנדרשת להבטחת נסיעה נעדרת אירועים יוצאי דופן. "מספָּרים," היא התוודתה קדורנית. "אני מניחה שהייתי צריכה לשים לב יותר כאשר הנזירות הארורות האלה ניסו ללמד אותי איך לספור." כמו כן היא מצאה שבעיות של ניווט ועומסי דלק היו "מבלבלות מאוד". בכל זאת, פרט שולי כמו אי־יכולתה המוחלטת לספור יותר מאשר על עשר האצבעות של שתי ידיה, לא הרתיע אותה וגם לא את מר ואס מלממש את חלומה להמריא לאוויר בתוך האובך העָשֵן של אותו החורף ועד לימי האביב היוקדים הראשונים.

בשעות אחר הצהריים של סוף אוקטובר שבהן תזמנה מָאם את ניסיונותיה הראשונים להמריא ולנחות, היה ירח מלא. מָאם ומר ואס הסיעו את הססנה החורק שכנפיו רטטו בחומו השוכך והולך של היום הארוך, עד לקצה מסלול ההמראה. היא סובבה את המטוס לכיוון הרוח וכך פנתה ישר אל ירח הציידים המלא, שהיה אדום כדם ברקיע מוכתם מעשן. מר ואס הדריך את מָאם בבדיקת מכשירים אחרונה ומחלון תא הטייס הזעיר השמנוני, היא הסתכלה אחורה על צריף הפח הקטן שבו חיכו שאר תלמידי הטיס והעניקה לעולם את מחוות האגודל המונף כלפי מעלה.

המטוס שקשק לאורך מסלול ההמראה כשהוא מדלג מעל לגומות דובי־נמלים ישנות ומעלה אבק אדום. הוא ניתר פעם או פעמיים ואז המריא כלפי מעלה, נוטה פעם לצד זה ופעם לצד זה, לפני שטיפס אל מעל לצמרות עצי המסאסא,* אשר עלי האביב החדשים שלהם היו, למרבה הפלא, כתומים, אדומים וצהובים.

[* Brachystegia spiciformis- הידוע בשם מסאסא, הוא עץ אפריקני בעל גובה ממוצע שיש לו עלים ואשכולות של פרחים קטנים ירוקים ריחניים.]

מר ואס הפנה את מבטו אל מָאם. "איך המרגש, גברת פולר?"

עבור אותם תלמידי טיסה אחרים שהקשיבו בצריף הפח הקטן ליד מסלול הטיסה היה רגע של מתח ואז בקע קולה של ניקולה פולר ממרכז אפריקה, רוטט מעט מרוב אותה תעוזה מטורפת בלתי רגילה שאפשרה למָאם לראות הרפתקאות ואפשרויות במקומות שאחרים ראו רק צרות ואסונות.

"עוף אתי לשמים," הצטלצל קולה, מזמר בקול מעט בלתי יציב אך צלול למדי, "תן לי לשחק בין הכוכבים."

הייתה הפוגה. מָאם הסתכלה במר ואס וחייכה חיוך מעורר חרדה. על מצחו הופיעו אגלי זיעה קטנים. "וזה לא כל כך פשוט לגרום לאיש מסרי לנקה שיזיע," היא אמרה לאחר מכן.

"הירגעי," אמר מר ואס.

קולה של מָאם שוב בקע מעל לגלי האתר, חזק יותר הפעם, "תן לי לראות את האביב בכוכב צדק ובמאדים." כאשר המטוס הקטן נסק מעלה ומעלה לקראת השמש השוקעת - כתם מתריס של ארגמן כהה על רקע שמים מצבע אדום לוהט - הניף מר ואס את ידיו בפראות. "חזרי לקרקע, חזרי לקרקע!"

מָאם רצתה לטוס מעל לתותח האנטי־אווירי שהיה ממוקם על גשר נהר מְקוּשי. הרודזים פוצצו את הגשר הזה במהלך מלחמת השחרור של זימבאבווה, דבר שנראה מופרך אפילו בראייה לאחור, שהרי הגשר נמצא במרחק נסיעה של לפחות יום או יומיים מהקווים הקדמיים הרודזיים (בהתחשב במצב הכבישים). ואז, כפעולת תגמול מאוחרת ובלתי ברורה (שהרי המלחמה הסתיימה), הציב הצבא הזאמבי תותחן קבוע בצד הצפוני של הגשר כנגד כוחות ההגנה הדרום אפריקניים. בהתחשב בעובדה שדרום אפריקה מרוחקת כרבע יבשת והלוחמה האמיתית התרחשה כרגיל במקום אחר, לא היו לתותחנים מטרות רבות לירות עליהן. נאמר עליהם שבהיותם משועממים עד מוות ומומרצים על ידי בירה, הם נהגו לירות יריות ארעיות על כל דבר בטווח סביר: עורבים, עצי איקליפטוס, תרנגולות. אי אפשר היה לשער מה היו עושים אם היו נתקלים בטיסה בלתי מתוכננת של מטוס ממשי ומוחשי.

מר ואס נהיה תקיף מאוד. "אין לנו רשות לטוס מעל לגשר. תחזירי את המטוס לקרקע."

"במילים אחרות," שרה מָאם, "קח את ידי."

מר ואס הזעיף פנים לעומתה. "אנחנו נוחתים. אנחנו ממריאים. אנחנו נוחתים. אנחנו ממריאים. בום טראח. בום טראח. בום טראח. בום טראח. בלי גשרים ובלי שירה, למען השם."

מָאם הסתכלה בילדון שלי מסרי לנקה בתוכחה נוגה. "יכולנו לטוס לזאיר," הציעה. "זה שם, מעבר לגבעות הקטנות ההן."

פניו של מר ואס התקדרו בזעם רב יותר ויותר. "הגיע הזמן לחזור לקרקע."

עיניה של מָאם כוסו בדוק, אך היא הנהנה. "רות." היא אמרה והבינה אז, כך סיפרה מאוחר יותר, שלעולם לא תטוס לבדה - כפי שחלמה שתעשה - מעל לרמה הגבוהה של זאמביה, במורד המדרון ולאורך נהר לוּאַנְגְוָוה, כשפילים מתפרסים לפניה, והאור מדולל בשל הגובה והאדרנלין לכדי משהו שמתקרב אל הזוהר המושלם של ילדותה. "הורדתי את המטוס הקטן ההוא, הנחתתי אותו ואמרתי שלום לעוד חלום אחד," סיפרה. לאות ולזכר חלומה שהתנפץ, היא שמה את שלושת הכרכים של המדריך לטייס של טרבור תום על מדף חדר האמבטיה שלה, ליד גרמנית, צעד אחר צעד של צ'ארלס ברליץ ולהשיט סירה קטנה של פ.ג'. היואיט. "נו טוב, אי אפשר לנצח בכל החזיתות," היא אומרת. ובכישרונה האופייני, אם כי משתנה, לגדלות נפש, היא סלחה לילדון הסרי לנקי הנועז שלי, אפילו אחרי שהתברר, לפחות לה, שהוא היה מדריך טיסה בינוני ביותר. "עד כמה שידוע לי, אף לא אחד מאתנו הצליח אפילו לעבור את החלק הכתוב של המבחן..." אבל הסנטר שלה מזדקר, "איך שלא יהיה, טסתי, נכון? טסתי."

ואכן, איש לא יכול לקחת ממנה את היום שבו הטיסה את המטוס מעל לצמרות עצי המסאסא, מסביב לשטחי הקאנטרי קלאב ושוב בחזרה למטה אל מסלול ההמראה כשהשקיעה מנצנצת על זנב המטוס, והנחיתה המטלטלת מתרחשת למול ירח הציידים הגדול הלוהט. המדחף הסתחרר ונעצר. דלת תא הטייס נפתחה. האבק שקע. למשך רגע העולם כולו חדל מלנשום. ואז, בעוד מר ואס במושב טייס־המשנה מוחה זיעה ממצחו, לא היה לבריל מארקהאם ולקארן בליקסן שום יתרון על מָאם, שהגיחה מתא הטייס בחיוך, מנופפת בידה לאות וי כלפי מעריציה, האמיתיים והמדומים.