מדיטציה שלמה

1
מדוע מדיטציה "שלמה"?

לו נשאלתי למה יש לצפות מתרגול מדיטציה, הייתי משיב, "הכול וכל דבר." מדיטציה כרוכה בשינוי. היא משפיעה על כל היבט בתחושת השלוֹמוּת1 ויכולה לחולל שינוי חיובי בגוף, להשפיע על המצב הנפשי, לשפר את יכולת קבלת ההחלטות ולהפחית דאגה וחרדה. יש אינספור טכניקות מדיטציה שיכולות לקחת אתכם למאה כיוונים שונים, אך ביסודן, כולן מנסות להשיב על שאלה אחת, לא כל כך פשוטה: האם הקיום האנושי יכול לדאוג לעצמו? אם התשובה היא "לא", אזי כל הקושי והתסכול שבחיי היומיום מוצדקים. אתם מאמינים ששום דבר ואף אחד לא ידאג לכם מלבד אתם עצמכם, ולכן אתם שרויים במתח כה גדול.

בכל אופן, אם התשובה היא "כן", העתיד טומן בחובו חיים חדשים. הרעיון שהקיום — עצם נוכחותנו כאן ברגע הזה — יכול לבדו לספק אותנו, נשמע מעורר התנגדות, כמעט זר. אך למעשה הוא אינו מופרך כשמדובר בגוף שלכם. מעצם טבעם, התאים בגופכם פועלים ללא כל מאמץ. באותו אופן, הרקמות ואיברי גופכם מקיימים את עצמם בקלות. במחזור חיים ממוצע הלב פועם שני מיליארד פעמים וחצי — מחשבה מעוררת השתאות, במיוחד אם חושבים על הלב כעל מכונה שחייבת להמשיך לשאוב דם בצורה חלקה וללא אף תקלה. אי אפשר להדליק שום מחשב שני מיליארד פעמים וחצי, ושום מטוס לא יכול להמריא שני מיליארד פעמים וחצי בלי סיכון, או אפילו סיכוי ודאי, להתרחשותה של תקלה טכנית. אך במארג החיים, הלב — בתנאי שהוא בריא, כמובן — מבצע את עבודתו ללא כל קושי כלל. בממוצע, ליבנו פועם 60-100 פעמים בדקה. זה מדהים כשחושבים על כך לעומק. אבל חשבו על ליבו של החדף, שפועם 1,000 פעמים בדקה, או על ליבו של יונק הדבש, שיכול להאיץ עד 1,250 פעימות בדקה. מה שמפתיע הוא שגם ליבם פועם ללא מאמץ.

הלב, על אף היותו איבר מדהים, אינו יוצא דופן כלל ועיקר. באדם בריא רגיל, קבוצה שלמה של איברים — העור, הלב, הריאות, הכבד והמוח — מתפקדת באיזון ובהרמוניה ללא כל קושי. אך בשגרת הפעילות היומיומית, רק לעיתים רחוקות אנו חווים הרמוניה נטולת מאמץ בתוכנו או בינינו לבין הזולת. מלחמות ואלימות במשפחה נובעות מאותו מקור של חוסר הרמוניה. הדאגות שלנו הן סימפטום של חוסר הרמוניה, וכשהדיכאון גובר, הוא עלול לכלות את הרצון להמשיך. הרעיון שאנו יכולים להסתפק בקיום עצמו נראה מגוחך. אבל אפשר לחוות רגעים של שלווה, או אפילו תקופה ארוכה של שלווה, שבמיטבה משרה הרמוניה בין הגוף, התודעה והנשמה. פרקי הזמן האלה מרמזים שניתן להשיג תחושת רוגע ארוכת טווח יותר. לכן מדיטציה היא מסע, ולא רק הפסקה רגועה משגרת היום.

אם נצליח לחיות בידיעה שברמת הפרט הקיום מסוגל למעשה לדאוג לעצמו, יתווסף מרכיב חדש להפליא לאורח החיים המודרני. נוכל לחיות בעולם שבו אין אויבים פנימיים כגון פחד או כעס שמתרוצצים בתודעתנו ללא שליטה. זיכרונות כואבים ורגשות בלתי נסבלים לא יידחקו עוד אל פינות מסתור חבויות בתוך הלא־מודע. נתנער באחת ממצב של שינה מדומה — מעין קהות חושים ופעולה אוטומטית — שפוקד אותנו מעת לעת (אם אתם לא מאמינים שאנחנו חיים במצב של שינה מדומה, פשוט הביטו סביבכם על הפרצופים האטומים שדבוקים למסכי הטלפונים החכמים או על קהל הממתינים בנמל התעופה). החיים הערים הם חיים מלאי אנרגיה ומודעים לחלוטין, והם מוחקים את הדאגות שמתעוררות תכופות בגלל הדפוסים הבלתי מודעים שלנו. 

מדיטציה היא דבר ייחודי לגמרי

מהרגע שתצאו למסע, המדיטציה תאפשר לכם לעבור טרנספורמציה אישית. הצעד הראשון הוא להבין שתמיד מתקיימת צורה כלשהי של מודעות. טבעה האמיתי של התודעה אינו חשיבה (שהיא למעשה שיפוטיות). אבל מודעות — כן. ברקע של כל פעולה שלכם פועם הלב ללא הרף. ברקע של כל מחשבותיכם גם המודעות מתבוננת ללא הרף. אנו מתייחסים לשניהם כאל מובן מאליו, אבל אין זה ממעיט ממסתוריותם ומעוצמתם. אפשר להקדיש קריירת מחקר שלמה בקרדיולוגיה רק כדי להתקדם כמה צעדים בהבנת מורכבותו של תא לב אחד ויחיד (לאחרונה התגלה, לתדהמת הכול, שבלב יש שנים־עשר קולטני טעם מהסוג שרואים בדרך כלל בפה, וקולטנים אלה קשורים בחוזקה לטעם המר. אין בנמצא הסבר הגיוני לכך, אבל מצד שני, אנחנו לא יודעים אפילו איך הלב ומחזור הדם מצליחים לשמר רמת לחץ דם זהה בבהונות הרגליים ובראש שלנו, למרות כוח הכבידה).

זה אלף שנה מתועדים ניסיונות לגלות ולהבין את מסתרי המוח האנושי. ובכל זאת, עדיין אין הסכמה בקשר לאופן שבו פועלות ההכרה והיכולת שלנו להיות מודעים לעצמנו ולעולם סביבנו. לא נותר לנו אפוא אלא לרדת למעמקי התודעה שלנו, וזהו המקום שבו מתחילה המדיטציה. מדיטציה היא למעשה הניסיון האנושי היחיד לחקור את התודעה כאשר היא ריקה ממחשבות. כל חקירה פילוסופית או פסיכולוגית אחרת — או כל תחום מחקר אחר — קשורה למחשבות. המודעות קודמת למחשבות, אולם בחיים המודרניים הפכנו את סדר הדברים באופן כה מוחלט, עד שחייהם של כל בני האדם מתבססים על פעילות מחשבתית בלי שיהיה לנו צל של מושג מהיכן נובעות המחשבות. מובן שלמוח יש תפקיד בכך, אך המפתח אינו מצוי בעובדה זו. אף על פי שעשינו צעדים גדולים בניסיונות להבין את הגוש האפור בן שלושת הקילוגרמים שנח בתוך הגולגולת שלנו, אין לנו שום אינדיקציה שתא מוח מסוגל לעבד מחשבות, רגשות ותחושות. ישנם כמה מקרים רפואיים מדהימים שבהם מטופלים סבלו ממַיימֵת ראש (הידרוֹצֶפלוּס) — לחץ של נוזלים על הקוֹרטֵקְס, קליפת המוח הדקה העוטפת את המוח, שאחראית על מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, מגיל הינקות. אותם אנשים גדלו בלי שום סימן, פנימי או חיצוני, לכך שהפעילות המוחית נפגעה. במקרים נדירים אף יותר, גידול שפיר יכול לתפוס את מחצית חלל הגולגולת ויותר, בלי שהתפקוד המוחי ייפגע.

אנחנו סבורים שאנחנו מסתדרים די טוב בלי לדעת מהיכן נובעות המחשבות, אבל זה לא באמת המצב. בהרצאת TED מרתקת שהתקיימה באפריל 2019, פיזיקאי בריטי, דיוויד דוֹיטְש, טען שלאורך ההיסטוריה תואר היקום כאזור מלחמה. בתרבויות קדומות דימו את המלחמה הזאת למאבק בין טוב לרע, ובני האדם הפנימו את הדימוי הזה והפכו אותו למאבק בין יצר הטוב ליצר הרע שבתוכנו. בעידן המודרני, המדע זנח את המיתוסים העתיקים, אבל נשאר עם המלחמה, והפך אותה למלחמה בין סדר לכאוס. אם האנלוגיה הזאת נשמעת לכם מופשטת מדי, נוכל לראותה מתגלמת במשבר האקלים הנוכחי, כמאבק בין קיימות כדור הארץ ובין חורבנו.

בכל מקרה, כל אלה הם דפוסי מחשבה, והם החזיקו מעמד זמן כה רב, אומר דויטש, עד שהפכנו לקורבנות של "מונוטוניות קוסמית". המדע שימר בלי משים את הרעיון התנ"כי ש"אין חדש תחת השמש". מה הפתרון? דויטש מציע שייחודיותם של בני האדם היא שהם מסוגלים להביא חידוש לקיום, ואת זאת הם עושים באמצעות תובנות חדשות ועמוקות יותר. לכן כשאנחנו מתעוררים, הקוסמוס מתעורר. למעשה, גורס דויטש, ההתעוררות כבר התחילה, אחרי מיליארדי שנים של מונוטוניות.

הרעיון שבני האדם יכולים לגרום ליקום להתעורר הוא נועז מאוד, אך הרי לכם פיזיקאי שעוסק בעיקר במשוואות מתמטיות, אשר מציב את התודעה במקום מרכזי בתהליך היצירתי. תפיסה זו מרחיבה את הרעיון המפורסם שהציג בשנות החמישים הפיזיקאי האמריקאי הנודע ג'ון ארצ'יבּלד וילֵר, שהיה הראשון שטען שאנו חיים ב"יקום השתתפותי". במילים אחרות, כל מה שנתפס בעינינו כאמיתי "שם בחוץ", תלוי באמונות שלנו, בתפיסותינו, בהבחנות שלנו, בפרשנות ובציפיות שלנו "כאן בפנים".

מלבד ההשלכות הקוסמיות, בני האדם בהחלט יוצרים מציאות אישית, כל אחד לעצמו. האופן שבו אתם מפרשים את ה"חומר" הגולמי של התודעה הוא ייחודי לכם. על כן הגיוני בהחלט לחקור כיצד פועלת התודעה. יש חוקים ועקרונות שצריך לגלות, והם קריטיים לאופן שבו אנו חיים את חיינו.

עקרונות התודעה

התודעה היא ערה ומודעת.

התודעה חוצה את גבולות הנפש והגוף, החומר והרוח.

התודעה יצירתית.

כשהתודעה יוצרת דבר־מה, היא שומרת עליו באיזון.

התודעה דינמית - היא מניעה אנרגיה לפעולה ולשינוי.

התודעה שלמה - היא מחלחלת אל כל מה שקיים באופן שווה.

התודעה מארגנת את עצמה - היא דואגת לכך שמערכות ומבנים יפעלו בצורה מסודרת.

התודעה הרמונית - כל אחת מהרמות של הטבע היא חלק מהשלם. כל חוט שזור תורם את חלקו למארג הקוסמי.

העקרונות האלה נשמעים מופשטים, אך הם מנהלים באופן סמוי את כל מה שאתם חושבים, אומרים ועושים. אתם מבטאים מחשבות תבוניות, בניגוד ל"גיבוב המילים" של הלוקים בסכיזופרניה, מפני שהדיבור שלכם סדור ומאורגן ומפוקח. זיכרון אחד, כגון זה של מסיבת יום הולדתכם השישי, צריך להישלף מאזורים שונים במוח, שבהם מאוחסן כל זיכרון בחלקים. זה עניין של רגע כמעט, עד שמתקבל במוחכם זיכרון סדור. כשאתם נזכרים במשהו, מסתדרים בתודעתכם חלקי התצרף. בדומה לכך, אתם מזהים פרצופים הודות לפעולה מתואמת של כמה חלקים במוח. ברמה הבסיסית עוד יותר אפילו, אתם מסוגלים לראות את העולם בצבעים בזכות תהליך מורכב שיוצר בתבונה יותר משני מיליון גוונים מוכרים לעין משילוב של אדום, כחול וצהוב בלבד, שלושת אורכי הגל היחידים של האור שנקלטים על ידי רשתית העין.

כל זה מתרחש בלי שהתהליכים יודעים משהו על עקרונות התודעה. מספר החלבונים שבונים את גופכם הוא יותר ממאה אלף, ואולי אף מיליון, ובכל זאת כל אחד מהם הוא אחד ומיוחד. כל אחד מהם ממלא את תפקידו הייחודי בדייקנות בעודו חולף ביעף על פני אלפי חלבונים אחרים כאילו היו חלקיקי אבק אקראיים, וכל אחד מהם למד את תפקידו בדרך מסתורית כלשהי שהמוח האנושי לא יכול להבין.

מדוע כל זה חשוב בהקשר של מדיטציה? אם תבינו מכלי ראשון כיצד פועלת התודעה, תפיקו מכך יתרונות עצומים. ההבנה הזאת היא שמייחדת את ההתעוררות. התעוררות אינה זהה לחשיבה, ואם התעוררתם אין פירושו שאתם חדים במקום להיות מטושטשים, או חכמים במקום להיות טיפשים. התעוררות פירושה ללמוד כיצד התודעה פועלת, וליישם את העקרונות שלה בהתאם. הידע הזה אינו דומה לשום ידע אחר, ואין שום ידע חשוב ממנו.

מה שאנו מכירים בתור דתות העולם, המסורות הרוחניות ואסכולות החוכמה, צמחו והפכו להררי כתובים ותורות. ואילו המודעות אינה מבקשת הרבה. מודעות היא מצב פשוט. תינוק בן יומו מסתכל סביבו בלי להבין, אבל הוא עדיין מודע. הרך הנולד עדיין לא מבין דבר על חייו, אך הוא מוכן להבין את כל מה שיתגלה לו. לתינוקות רבים יש חיוך שובה לב. הם יודעים שמחה בלי לדעת מהי שמחה.

וחשוב מכול, מצב המודעות מחבר אתכם עם הדחף היצירתי של הטבע. אם עיקרה של המדיטציה הוא מודעות, הרי שאין כמעט גבול למה שנוכל להשיג.

מדיטציה שלמה

המדיטציה שאני מציג בספר זה נקראת "מדיטציה שלמה" (total meditation) מפני שהיא מאמצת את כל עקרונות התודעה הקיימים כדי להבין אותם ולחיות אותם. סוגי המדיטציה האחרים שנלמדים בדרך כלל, לא משנה לאיזו אסכולה או מסורת הם שייכים, הם שונים. אלו הן מדיטציות מזדמנות שמתרגלים בשעה מסוימת ביום, בטכניקה מסוימת, לפני שיוצאים לשגרת היום כרגיל. גישה כזו שקולה לאימון בנגינה בפסנתר או אימון על חבטת הטניס שלכם — בתקווה שככל שתתאמנו, תלכו ותשתפרו. אף שלתרגול מדיטציה מזדמן יש יתרונות משלו — לדוגמה, הרגעה והורדת מהירות הדופק באופן זמני — הוא עדיין מוגבל מאוד. אין בכוחן של כמה דקות מדיטציה ביום כדי להתגבר על שטף החוויות הכביר שמחוץ לרגעי המדיטציה.

העובדה שמדיטציה מזדמנת היא קצרת מועד אינה מפחיתה מערכו של התהליך — ישנם אינספור מחקרים שמוכיחים את יתרונות התרגול. אי אפשר להאשים את המדיטציה בכישלוננו לשנות את סגנון החיים המודרני, כפי שעוצב לפני מאות שנים, לעומת השמירה על המצב הקיים, יחסית, בחוות חקלאיות, במקדשים, כשהמשפחה הייתה במרכז. אפילו בזמנים ההם הבינו ששקיעה מוחלטת במדיטציה הייתה התשובה האולטימטיבית לכאב ולסבל, כמו גם הדרך לשחרור. חיי אדם בהודו הקדומה התחלקו לארבע תקופות, או אַשרמוֹת, והאחרונה שבהן, בשלהי גיל העמידה, הייתה מעין פרישה כפולה. האדם פרש מעבודתו וממחויבויותיו המשפחתיות, ופרש מהחברה והתכנס בעצמו באמצעות מדיטציה.

מדיטציה שלמה הייתה גם בחירתם של המעטים שהיו מתבודדים מטבעם, שהשתוקקו לקיום פנימי במקום ניהול חיי עבודה ומשפחה. אבל אף אחד משני המודלים אינו מתאים לחיים המודרניים או לנהייה המחודשת שלנו והחיפוש אחר רוחניות אישית. בספר זה אני רוצה ללכת צעד נוסף קדימה ולהציע סוג של העמקה שלמה שאינה מסורתית או אפילו "רוחנית" במובן הדתי (ושאינה מחייבת ויתור על המשרה שלכם). כפי שתיארתי זה עתה, מדיטציה שלמה היא חקירת אופן הפעולה של התודעה, כשהמטרה היא יישום העקרונות הללו בחייכם האישיים.

ולרבים שמנסים לתרגל מדיטציה מזדמנת: דעו שהתרגול שלכם מאפשר לכם לטעום על קצה המזלג מהי מדיטציה שלמה, טעימה קטנה של שקט. אין ספק שהטעימה הזאת יכולה לפקוח את עיניכם, מפני שרוב האנשים לא חוו התנסות ממושכת של "תודעה שקטה". גם אם הם מכירים את תחושת השלווה הפנימית, הם עדיין לא יכולים לגייס אותה בכל פעם שהם זקוקים לה. בכל אופן, גם אם זה נעים למצוא שלווה ושקט פנימי במדיטציה, ברגע שפוקחים את העיניים, מה עושה התודעה? היא חוזרת לחיים המוכרים, לשטף הבלתי פוסק של דאגות, תשוקות, דרישות, חובות, משאלות, תקוות ופחדים. ובכל זאת, מדיטציה מזדמנת, למרות מגבלותיה, יכולה לרכך את הדברים, כמו שאומרים, ובמקרים רבים יכולה להיות הצעד הראשון לקראת שינוי מרחיק לכת בחיים.

כשהתחלתי לתרגל מדיטציה בתחילת שנות השמונים זו הייתה נקודת מפנה בחיי. במבט לאחור על חיי, אני רואה רופא לחוץ מבוסטון, בן שלושים ומשהו, שנהג לצאת מהבית עם שחר ולחזור אחרי רדת הערב, ושמערכת העצבים הרופפת שלו נזקקה לאספקה יומית של סיגריות ואלכוהול כדי להרגיע את עצמה. נפלתי להרגלים האלה מפני שכל הרופאים בסביבתי הקרובה באותם ימים, במיוחד הסטודנטים והמתמחים השחוקים, חיו בדיוק ככה.

תוך שנה מאז שהתחלתי להקדיש זמן פעמיים ביום לתרגול מדיטציית מנטרה פשוטה נפטרתי לגמרי מהרגליי הרעים. הכרתי על בשרי את השינוי העוצמתי שיכול להתחולל אצל כל אחד. תוך שנים אחדות הפכתי זאת לשליחות: ללמד מדיטציה כמה שיותר אנשים. מאז ועד היום אני ממשיך ללמד בשלל טכניקות. אינספור אנשים למדו ממני למדוט, וגם אם פגשתי כל אחד מהם רק לזמן קצר, הייתי בטוח בתוך תוכי שהמדיטציה תשנה את חייהם.

למרבה הצער, הבנתי שקיים פער גדול בין הפוטנציאל הגלום במדיטציה ובין מה שהיא מחוללת בפועל. חלק מהסיבה לנתק הזה נעוץ בכך שאנשים לא נותנים למדיטציה הזדמנות מלאה. הם מנסים לתרגל זמן־מה, ואז מתחילים לפסוח על התרגול היומי כי הם עסוקים מדי, ועד מהרה הם זונחים את התרגול, לפעמים בתירוץ ש"ניסיתי למדוט, אבל זה לא עבד", או שהם מחפשים שתצמח להם תועלת מסוימת, כגון הורדת לחץ הדם, אבל נדרשה סבלנות רבה מדי עד שראו תוצאות, בהשוואה למהירות ההשפעה של נטילת תרופה. יש גם סיבות אחרות להפסקת התרגול: סלידתם של בני משפחה וחברים ממדיטציה (מה שהיה סביר הרבה יותר שיקרה לפני שלושים שנה מאשר כיום, אבל עדיין קיימת האפשרות) או החשש להיראות מוזר ולסבול מניכור חברתי כי אתם נתפסים כמי שנוהים אחרי האופנה הנוצצת החדשה בשוק הרוחניות.

העצמי הנפרד

בסופו של דבר הבנתי כי שורש הבעיה נעוץ עמוק יותר, לא באורח החיים המודרני אלא בעצמי הנפרד, שיוצר סגנונות חיים כאלה. העצמי הנפרד הוא דבר שכולנו חיים איתו. מדי יום אנו חובשים כובעים שונים, בהתאם לסביבה החברתית שלנו. אנחנו אנשים שונים בבית ובעבודה, ואנשים שונים במחיצת בני משפחה וחברים, ואנשים שונים במחשבות הפרטיות שלנו לעומת באלה שאנו מבטאים במילים.

מדיטציה היא כמו ניסיונותיהם של כל חיילי המלך וכל פרשיו להרכיב מחדש את הַמפּטי דַמפּטי שנפל מהחומה. אנשים מרגישים לפעמים שכוחות מנוגדים מתחרים ביניהם בתוכם. החלטה פשוטה כמו להשיל חמישה קילוגרמים הופכת למאבק בין הקולות בראשנו, שמייצגים את הרצונות שלנו מצד אחד, ומן הצד האחר את כל הסיבות לכך שלא נצליח להגשים אותם (בגלל הרגל, כוח האינרציה, דחפים רגעיים, התנהגות כפייתית, כניעה לפיתויים, וכיוצא באלה). לבסוף כוחות הפירוד מנצחים והדיאטה נכשלת. אי אפשר להרכיב את המפטי דמפטי מחדש כשאתם בעצמכם המפטי דמפטי המפורק. אף אחד מבחוץ לא יכול לתקן את העצמי הנפרד של זולתו, ומאחר שהעצמי הנפרד טבוע כל כך עמוק בתוכנו, הוא גם לא יכול לתקן את עצמו.

רוב האנשים לא מכירים את המונח עצמי נפרד, או עצמי שבור, אך הביטו על אחד מתוצרי הלוואי שלו, שאותו כולם מכירים — כולנו כאחד מרותקים לפרסום ותהילה. תקשורת ההמונים מתדלקת את האמונה שלנו שכוכבי קולנוע וידוענים אחרים הם יצורים יפים ומיוחדים. לא זו בלבד שהם התברכו ביופי, כולם נהנים מזוגיות מושלמת ומחיים מספקים ונפלאים. המציאות שונה למדי, כמובן, והצד האחר של המטבע הוא ההנאה שאנו שואבים מקריאה על נפילתו של ידוען כזה או אחר לסמים או על כישלון הזוגיות שלו או על איזושהי שערורייה הקשורה בשמו. ידוע זה כבר שאנשים משתוקקים ליצור להם אלילים להערצה רק כדי לקרוע אותם לגזרים בסופו של דבר.

התשוקה שלנו להערצת ידוענים מאפשרת לנו להגשים משאלת לב. מאחר שאנו נאלצים לחיות עם העצמי הנפרד שלנו, אנו משליכים על המפורסמים תכונה של מוּשלמוּת, שהיא שלמות. אנחנו מפנטזים שהם יצורים נעלים שפטורים מהחיים האמיתיים. בחיים שלנו יש תמיד עליות וירידות, תקופות של שעמום, שגרה אינסופית, והיצמדות להרגלים רעים שאיננו מצליחים להיפטר מהם. עלינו להבין שהמגבלות האלה הן תוצאה של העצמי הנפרד. הגשמת משאלת הלב לא באמת עוזרת בכל מה שקשור להתמודדות בחיים. מסע המדיטציה השלמה עוזר גם עוזר.

העצמי הנפרד והשבור לא יכול לחולל את תהליך הריפוי של עצמו. הוא ימשיך לחוות עליות ומורדות, סתירות פנימיות, בלבול וקונפליקטים. אם תתבוננו בעצמכם בכנות, המגרעות שאתם רואים כיום, קיימות כבר שנים. אם אתם חרדים או מדוכאים כיום, סבירות נמוכה מאוד שזו לכם הפעם הראשונה. אם אתם נכנעים להרגל מגונה כמו אכילה מופרזת, יש לכם עבר של פעולות והחלטות שקשורות להרגל הזה. אם יש לכם נטיות פסיכולוגיות שליליות — כגון פתיל קצר, תבוסתנות מול הזולת או דימוי עצמי קורבני — גם תכונות אלה לא צצו מהיום. תנועת החיים ממשיכה הלאה, מפני שכשאתם מנסים להילחם בהרגל שטבוע בכם חזק, המאבק הוא בין שני צדדיו של העצמי הנפרד. הצד שרוצה להשתנות לעומת הצד שמסרב בעקשנות להשתנות. בדרך כלל התוצאה היא שאף אחד מהם לא מנצח, והמאבק נמשך.

ההתרגשות שהרגשתי בתחילת דרכי במדיטציה — ושאינספור אנשים הרגישו כשהם התחילו למדוט — נבעה מהגילוי שיש מקום בתוך כל אחד מאיתנו שמשוחרר מהעצמי הנפרד. שקט ושלווה פנימית הם חוויות טובות, אך חשיבותם האמיתית נעוצה בבריחה מקונפליקטים פנימיים, מסערות רגש, מפחד, מדיכאון, מדאגה, מבלבול ומחוסר ביטחון. בעזרת מעט תרגול, כל אחד יכול למצוא את המקום הזה בתוכו, לגשת אליו ולחוות חוויה של עצמי שלם ורגוע. לגרום לחוויה הזאת להחזיק מעמד לאורך זמן, זה כבר עניין אחר.

התעוררות, כאן ועכשיו

השאלה אינה אם מדיטציה יכולה לקחת אתכם אל מעבר לעצמי הנפרד — היא יכולה, בכך אין ספק. השאלה היא כיצד לרפא את העצמי הנפרד, מפני שברגע שתפקחו את עיניכם בסוף המדיטציה, העצמי הנפרד ממשיך בענייניו כרגיל. לאור זאת, הפתרון היחיד לבעיה מתבסס על תרגול חוזר ונשנה. אם רק תמשיכו למדוט יום־יום, שנה אחר שנה, הכול ייפתר. "התמידו" היא עצה טובה, וההבטחה שהיא טומנת בחובה — שיום אחד תהיו שלמים — תקפה רק במקרים נדירים. מסורת המדיטציה היא בת אלפי שנים במזרח, וישנם אינספור תיעודים על אנשים שהתעוררו, שזכו להארה, שמצאו שלמות והגיעו לאחדות של התודעה — קראו לזה איך שתרצו.

התעוררות היא תופעה אמיתית, ולעיתים תכופות היא מתרחשת באופן די בלתי צפוי. בספרו 'וולדן' הנרי דיוויד תורו כותב על "השכיר הבודד באיזו חווה שבסביבות קונקורד, שכאילו חזר ונולד עם שנתנסה בחוויה דתית מיוחדת..." (אותו ביטוי בדיוק, "לידה מחדש" מחזיר אותנו להודו הוודית של שנים עברו). שהותו של תורו באגם וולדן הייתה סמל למסע פנימי של התעוררות, שהיא מטרתה ותוצאתה הטבעית של המדיטציה. הוא ביטא את תחושת האל־זמניות והרחבוּת של החוויה כשכתב, "אבל זורואסטר [זרתוסטרא], לפני אלפי שנים, עבר בדרך זו ונתנסה באותה חוויה; אלא שהוא בחוכמתו ידע כי כללית היא."²

החורף באגם וולדן היה קר להחריד, ותורו חי בתנאים לא פחות קשים מאלה של היוגית המפורסמת שהתבודדה במערה במרומי ההימלאיה. הדימוי הזה של קושי וחיים בצמצום חיזק את התפיסה המוצקה שקיימת כיום בכל התרבויות, שהתמסרות למדיטציה היא משימה מפרכת. נוסף על הקושי הגופני, יש דרישות אחרות, שנראות מאוד לא נעימות. החל בוויתור על כל הדברים הארציים וכלה בסגפנות מינית, בידוד מהחברה והדרישה הקיצונית ביותר, מוכנוּת להפוך לקדוש מעונה (הקרבה שבעקבותיה תתרחש התעוררות בגן עדן כתגמול).

השפעתן הכללית של תפיסות מוצקות אלה הייתה שהן הרתיעו את האדם הממוצע וגרמו לו לחשוב שלא כל אחד יכול להגיע לרמת מודעות גבוהה בחיי היומיום. מכל מקום, התעוררות היא דבר נדיר רק מפני שאנו מתייגים אותה ככזו. החברה מַקצָה את אלה שהגיעו להארה, שנהיו קדושים או מפותחים רוחנית, איך שתקראו לזה. אבל חיים בשוליים אינם שקולים לדחייה. בעידן האמונה דמויות כאלה הופרדו מן הכלל כביטוי של יראה כלפיהן. בימינו, כשאמונה בכוח עליון הפכה לדבר מפוקפק יותר, סביר יותר שאנשים אלה ייראו כאנשים שפרשו מהחיים הרגילים, שיש להעריץ אותם או להתייחס אליהם בביטול או לזנוח אותם.

לאור זאת חיפשתי דרך להפוך את ההתעוררות לחלק מהחיים הרגילים. בראש ובראשונה, מדיטציה שלמה חייבת להיות טבעית ונטולת מאמץ, מפני שאלמלא כן, המדיטציה תמשיך לא לעמוד בציפיות. דרך שמצריכה חודשים ושנים של תרגול באמצעות טכניקה קבועה, רחוקה מלהיות טבעית או נטולת מאמץ. אנשים רבים שמתחילים לתרגל תוהים אם הם עושים זאת נכון. רבים אחרים מגלים שהמשימה כולה זרה לסגנון חייהם — בית ממוצע ורוחש פעילות רחוק מלהזכיר מקדש, מנזר או אשרם. אבל התהליך שמקרב אותנו לתודעה שקטה ולשלווה פנימית עשוי להיות פשוט יותר ממה שרובנו חושבים. אנו מקבלים הצצות לתודעה שקטה כשאנו עומדים מול יצירת אמנות גדולה או מאזינים למוזיקה. אנחנו חווים שלווה פנימית (אני מקווה) בכל ערב כשאנחנו נרדמים אחרי יום מהנה ורגוע (בכל אופן, אם אנחנו לא חווים זאת, הרי שילדים קטנים בהחלט כן). רגעי התודעה השקטה הללו באים בטבעיות וללא מאמץ.

מלבד היותה נטולת מאמץ וטבעית, מדיטציה שלמה חייבת להיות ספונטנית. עליה להתרחש ברגע הזה באופן ספונטני כמו פרץ שמחה בלתי צפוי או התפעלות מיופייה של שקיעה מדהימה. כך, ההתעוררות יכולה לזרום ב"כאן ובעכשיו", ולהתמזג בכל מה שאתם עושים כעת.

לבסוף, מדיטציה שלמה צריכה לעלות בקנה אחד עם תשוקותיו הבסיסיות של המתרגל. זה אך טבעי להשתוקק ליותר בחיים, ובכל זאת, למרבה הצער, המסגרת הרוחנית של המדיטציה במקרים רבים מגנה את התשוקה. במשך אלפי שנים נטען שתשוקות, בעיקר מיניות, מורידות את בני האדם לרמת בעלי החיים. תאוות ארציות לכאורה גוררות אותנו יותר מדי אל רדיפה אינסופית אחרי דברים חיצוניים כגון כסף והצלחה. כניעה לתשוקות שלנו מערערת את המוסריות, כביכול. דברים אשר מסבים לנו אושר קצר מועד, כביכול, לא יגרמו לנו אושר בטווח הארוך. אלה טיעונים מוכרים, ובכל זאת התשוקה כשלעצמה אינה דבר רע.

איננו יכולים להתחמק מתשוקותינו ולא צריך לחייב אותנו לעשות זאת. החיים מביאים לידי ביטוי את התשוקה בכל צורותיה, וניפוי התשוקות כדי להשאיר רק את אלו הנעלות, כגון ההשתוקקות להתקרב לאלוהים, לא מצליח בפועל. התשוקות הארציות, הנמוכות לכאורה, הן חלק מהחוויה האנושית. דחייה שלהן רק תגביר את נפרדותו של העצמי.

כאשר שלושה תנאים אלה מתקיימים — אם ההתעוררות טבעית ונטולת מאמץ, ספונטנית, ועומדת בקנה אחד עם תשוקותינו האישיות — אזי יקיץ הקץ על העצמי הנפרד. יידרש לי כל הספר הזה כדי להוכיח טענה כזו, מפני שכאשר נביט סביבנו, נתקשה למצוא אדם שלם ולא נפרד. אי אפשר להאשים אותנו אם נצא מנקודת הנחה שאין מנוס מכך. הטבע האנושי הוא בפשטות מה שהיה מאז ומתמיד. אבל גם ההתעוררות קיימת מאז ומתמיד, וכשהיא מתרחשת, התודעה מחוללת את הריפוי שהעצמי הנפרד לא יכול לחולל בעצמו.

שיעור 1: מודעות

בספר זה תלמדו להרחיב את המודעות שלכם, להעמיק אותה, ובסופו של דבר, להתעורר למציאות חדשה. כדי לעשות זאת עליכם להבין היטב מהי מודעות. ראשית, מודעות היא חוויה, החוויה הבסיסית ביותר שקיימת. כשאתם מודעים לגשם שמתחיל לרדת לפתע, המודעות חווה שינוי. כשאתם יושבים בשקט ובשלווה בעיניים עצומות, המודעות חווה את עצירתה של תנועת השינוי. החיים עלולים להשתנות, ולפעמים הם לא משתנים, אך המודעות מבחינה בכול.

הנה כמה דרכים שיעזרו לכם להיות מודעים למודעות:

• הניחו את הספר הזה מידכם והקשיבו לקולות סביבכם. כשאתם שומעים את הקול, אתם יודעים שאתם נוכחים בכאן ובעכשיו. כשאתם רואים, נוגעים, טועמים או מריחים משהו, אתם גם יודעים שאתם קיימים כאן ועכשיו. הידיעה שאתם נוכחים היא מודעות.

• עתה הפנו את תשומת ליבכם מהקולות והתעלמו מהם. אתם עדיין נוכחים גם כשאתם מתעלמים מחמשת החושים. מודעות היא דבר בסיסי יותר ממראות, קולות, טעמים, מרקמים או ריחות. החושים שלנו ממלאים את התודעה בתוכן, אך המודעות אינה זקוקה לתוכן. פשוט להיות נוכחים, זהו מצבה הבסיסי של המודעות.

• התבוננו בספר הזה, ואחר כך עצמו את עיניכם וראו אותו בעיני רוחכם. חשבו על המילה "ספר", ואז אמרו את המילה בקול. מה משותף לארבע ההתנסויות הללו? הן נחוות במודעות. מילים, מחשבות ודימויים משתנים כל הזמן, אבל אמצעי התיעוד לא משתנה - זוהי מודעות.

• שבו בשקט לרגע ורוקנו את התודעה ממחשבות. לאחר רגע קל הריקות תהפוך למחשבה, לדימוי או לתחושה. כשזה קורה, רוקנו את התודעה שוב. התבוננו כיצד את מקומה של הריקות תופסת מחשבה חדשה, דימוי או תחושה. ובכל זאת לא משנה אם התודעה שלכם ריקה או שיש בה משהו, אתם תמיד שם. יש לכם תחושת עצמי שמתקיימת בלי קשר למה שקורה או לא קורה. תחושה זו היא מודעות עצמית.