סובבת תועה

היא יושבת בפתחי שערים ומחכה שייפתח, ותוך כדי ההמתנה היא נותנת בהם סימנים ומכנה אותם בשמות: שער הדין, שער הרחמים, השער האקסטטי, השער הדמוני, ומוסיפה שמות ששמעה מבעלה: שער ערבות רקיע, שער גילוי
מטטרון,

היא מרוקנת את ראשה ממחשבות וממלמלת השבעות, צירופים של שמות יקיריה שאינם עוד בין החיים, אופירה בתה ואלחנן־אלחנדרו בעלה, וייבדלו לחיים אבשלום בנה ורותי נכדתה.

וכשאחד השערים מתרומם מעט היא רואה שעל קודקודו חרוטה הסִפרה שבע, מספר המזל שלה. היא רצה לקראתו, אך מייד בהיכנסה מתחלף שבע בשמונה וסדק נבקע ומתרחב בינו לבין העולם.

היא רואה דמות אדם, מעין מלאך בלבוש של אור, ופניו חסד.

המלאך קושר לה כנפי רוח ומעלה אותה לעולם שלא הכירה, שהיא מהלכת־מרחפת בתוכו כמכושפת, כבתמונה מרובת ממדים שמעולם לא הכירה.

הזיות שצפות בראשה? פתחי נפש? חלומות בהקיץ? השתקפויות של תצלומים שנכדתה שולחת לה משיטוטיה עם אחיה בארצות אקזוטיות?

גלגולים?

מה לה ולגלגולים?

אם כי, איך לקרוא לתחושה שמלווה אותה מילדות, של מוזרות, תימהונות, של מי שהגיעה לעולם בטעות והיא חשה בו אי־נוחות גופית ונושאת עליה עצמי נוקשה מדי, כאילו הרכיבו לה גוף בפזיזות, בחוסר תשומת לב, באי־סימטריה והיא תוהה מה תעשה בידיה, ברגליה, בראשה, לאן תפנה את מבטה.

ומנין צצים בִדלי הזיכרונות, איבֵּי הזיכרונות שניעורים בה כגחליליות מרפרפות, נוגעות־לא־נוגעות, קלילות כאבקת פרח, מותירות טביעות אצבע כתַמתָמות, מְלַבּים געגועים לאין קץ.

מה שכחה, מה נכחד מזיכרונה, איפה היא שונה, איפה היא שוגה? במבטה החמקמק? בעפעפיה הרוטטים שלא בשליטתה כטרודה במחשבה אחורית או כצופנת סוד, בצבע עיניה שמתחלף מחום לירוק, או שעין אחת חומה והשנייה ירוקה והיא נראית כפוזלת,

בפני הקווקזית שירשה מאמהּ, לבנות מדי על רקע שערה השחור־משחור בתספורת פוני שמשתפל על צווארה הארוך, ובילדותה, כשידידי הוריה ליטפו את שערה ואמרו בחיבה שיש לה צוואר מודיליאני, השתמטה מהם במבוכה וכיסתה את פניה בשערה כבווילון כאות למורת רוחה.

האם היא שונה באינטונציה שלה? בצירופי המילים, כאילו החסירה מכל משפט איזו מילה מסגירה וכדי להיחלץ מהמלכודת השתמשה במילים גבוהות מדי, מליציות מדי? והחלומות בהקיץ הגרנדיוזיים שלה, המגדלים שהיא מפריחה באוויר,

אבל במציאות, כשהיו קוראים בשמה, לארה, שם זר ויומרני באותם ימים, מחוות הוריה לגיבורת ד"ר ז'יוואגו של פסטרנק ובילדותה התביישה בו, וכששמעה שמזכירים את שמה שלא בפניה התקשתה לייחס את השם לעצמה. הם מתכוונים אלי? אלי?

והייתה מתפקעת מצחוק מגורה וחסר רסן כשנדב, ילד מהכיתה, רציני וכבד גוף שהיה מאוהב בה, הורה כנגדה באצבע זקורה מבעד למחברת המכסה את פניו, אבל כשהמורה העיף אותה מהכיתה נתן בה מבט תמֵה ומתחטא ולא נראה משועשע.

ובהפסקות, מה היה במבטו המפציר והנואש של נדב שכה תבע ממנה, וכשהביט בה והביט, שפתו משורבבת כנעלב ולא אמר דבר, שאלה את עצמה במה בדיוק הוא מאוהב כשהוא מאוהב בה.

ונזכרה בשיר שכתב לה באלבום המחזור של כיתה חי"ת:

"לארה היחידה, לארה לארה,

שגם כשהיא בוכה, גם כשרע לה,

בליבה היא שרה ושרה"

האם הילדים, המורים, החיים, הפחידו אותה? האם הצחוק הבלתי נשלט היה תגובת הילדה לפחדיה, או שמא תפישתה העצמית המעורפלת, הדרך הנפתלת שבה נאחזה באחר בנואשות שמתחזה לאדישות נתפשה אצלם כהתרסה, כהתנשאות?

ובמשחקי כדור הייתה מגינה על בטנה מחשש לכדור תועה, והתרגלה להגן על בטנה ולשלב עליה ידיים גם בדרך הליכתה, קומתה הגבוהה שחוחה מעט, ראשה מוטה לצד ומבטה אלכסוני, ובלבד שלא תהיה מופתעת, בלבד שתהיה בשליטה, בלבד שלא יקרו לה דברים מחוץ לשליטתה. מה כבר ידעה על העולם שכה איים עליה, ממה בדיוק חששה?

שמא תתגלה ערוותה? מה יש לה להסתיר? מהו שמסתתר שם שאינה משיגה?

ונטייתה להקדים לאירוע או לפגישה, להיטותה לָאירוע אך גם החשש מפניו, והעיקר שיהיה כבר מאחוריה, שתוכל להעביר עליו פס ביומנה ולומר לעצמה: עם זה כבר גמרנו, גם אם היה זה אירוע שציפתה לו, שהייתה דרוכה לקראתו.

וכך גם בשנים מאוחרות יותר, כשהייתה מהופנטת מן הצפוּן בסחרור החושי וטרם הבחינה בין הטוב האשלייתי, החולף, לבין טוב אחר, מעורפל עדיין, שידעה כי הוא הטוב האמיתי, כשעוד עשתה דברים "בשביל הרקורד", להוכיח לעצמה שמיצתה את נעוריה, שחייתה את הדרמה של חייה גם אם כתשליל, מהבִטנה, מהצל.

בהיותה בת שמונה או תשע נהגה לבקר בביתה של ניבה חברתה הכי טובה, בת רופא השיניים שלהם, שגרה ברחוב הסמוך ושיחקו ברופאה ומטופלת ובדקו זו את גופה של זו בסטטוסקופ ומיששו זו את זו, והריגוש שעורר בה הפרי האסור המסתתר בין ירכי חברתה.

לארה הלעיטה את ניבה בכל מיני בדיות. סיפרה שיש לה חבר סודי, ליליפוט, רואה ולא נראה, והיא מספרת לו הכול ומתייעצת איתו, ואם מישהו פוגע בה או מעליב אותה ליליפוט עושה בו כישוף ומכשיל אותו במבחן, או מסית נגדו את חבריו, או גורם להוריו שיתגרשו או אפילו ימותו.

ובהשפעת ספרי מדע בדיוני לילדים שקראה בשקיקה — והיה זה שנים ספורות לפני שארמסטרונג נחת על הירח — סיפרה לניבה שבדרך לביתה פגשה מגדת עתידות והיא ניבאה לה שכשתהיה בת שבע־עשרה או שמונה־עשרה יחזר אחריה טייס אסטרונאוט שיזמין אותה לטיסה בחללית הפרטית שלו ויטוסו לכוכב נוגה וירחפו יד ביד מחוץ לחללית ויתנשקו, ובין לבין יגלו תגליות מרעישות שישנו את פני המדע, וכשישובו לכדור הארץ ירעיפו עליהם אהבה והערצה וכותרת שמנה בעיתון תכריז: "לארה, ילדה גדולה מהחיים".

הייתה מבקרת בביתה של ניבה בכל שבת בארבע אחרי הצהריים, אך הציפייה מורטת העצבים לשעה המיועדת, המתח, השעמום, הריקות, הצורך לספק את הדחף המיידי ולהשתלח החוצה, ויצא שתמיד הקדימה, אף כי למדה מהניסיון שהצלצול בפעמון, אפילו שלחצה חלש, העיר את הוריה של ניבה משנת השבת שלהם וכשקמו הזעיפו אליה פנים.

האם בדקה גבולות? ניסתה עד כמה יסלחו לה כבת לשכנים־ידידים ולפציינטים ותיקים? אבל בהתבגרותה לימדה את עצמה לשלוט בדחף הזה שלה עד כדי נוקשות.

ואמרה לעצמה: רק לא להחמיץ את החיים האלה, אך גם לא לכרוע תחת עוּלם, לעכב את הזמן, אך גם להאיצו.

להאיצו לאן? האם מה שמתנצנץ לה באופק יתגלה כפאטה־מורגנה שהולכת ומתרחקת ככל שהיא, לארה, מתקרבת?

האם היא תמימה מדי? מאמינה מדי?

ושלא תשכח, שחלילה לא תשכח, שכשהחיים פוגעים בה, מקפחים אותה, משפילים אותה, כשנדמה שהיא מובסת, ברגע האחרון ממש משהו זע בתוכה, משהו בלתי נתפס, רפרוף קל כשל עש, שמעיר אותה למקור כוחה, מסמיך אותה למקור כוחה, מחזיר אותה למה? לגרעין עצמותה?

ומה הוא מקור כוחה?

הידיעה שהיא יודעת עוד לפני שידעה מה היא יודעת?

הידיעה שכל מה שהיא משיגה כבר קיים בתוכה, אפילו שזה קיום בוסרי, לא בשֵל לשימוש?

הביטחון שהיא יכולה לסמוך על הידיעה הזאת?

ועוד עליה לזכור, שהיא מתחזקת מהאכזבות יותר מאשר ממלכודות הדבש של האשליות, גם כשהמכה קשה, מייאשת, גם כשהיא אומרת לעצמה: אני מהלכת על פי תהום.

ורצתה לראות את כל הגוונים, להבין את כל הדקויות, לא רק של דרכי המלך, גם של השוליים, של שולי־השוליים, של מה שהוא בין השוליים ובין שולי־השוליים, אף כי ידעה שלרקמות הכי דקות של הנפש לא תוכל להגיע, אלא אם תוותר על שפיותה.

ועדיין התשוקה שלה להתבונן, אפילו כצופה, אפילו ממרחק מוגן.

אז למה ויתרה? למה נשכבה במיטה והתנתקה מהחיים?

למה לא נלחמה?

ועכשיו המראות האלה שצפים לעיניה, שאפילו הם חלום, אפילו הם דמיון, אפילו עיבּוּרם בתת־תודעתה ודמיונה יִילֵד אותם, עצם תשוקתם להתקיים בה, עצם תשוקתה להתקיים בהם, להיברא בהם, לחיות ולפעול בתוכם, הטעם שהם מעניקים לה, הנחמה,

הכמיהה הנואשת שלה לנחמה, עכשיו, כשהיא שוכבת במיטה חיה־מתה,

ומנין היא שואבת את האמונה שכל מי שחותר לנחמה בסופו של דבר מגיע אליה?

כל מי שאינו מוותר, שחותר אליה בכל ליבו, בכל כוחו, בכל מצב, בעור שיניו, הנה־הנה הוא טובע, אבל הוא ממשיך לחתור ולחתור, נאחז בענף תועה וממשיך לחתור.

*המשך העלילה בספר המלא*