עבריינות מין בישראל

מגמות בחקיקה ובשיקום עברייני מין בעולם ובישראל – בין סיכון לסיכוי
רוברט אפשטיין, גליה ניב וטובה הלפמן
מבוא

עבריינות מין היא תופעה המהווה איום חברתי בכל העולם. מדינות שונות בעולם מתמודדות עימה באמצעות השקעה בחקיקה ספציפית, בפיקוח ובתוכניות לטיפול ולשיקום עברייני המין. בארץ נחקק בשנת 2006 חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק"), ויישומו החל באופן הדרגתי. בשלבי חקיקת החוק נערכו סקירות מקצועיות לגבי המצב בעולם (בן דוד, פישמן ותקוה, 2008; שחורי, בן דוד ואידיסיס, 2008), ומהן ניתן ללמוד כי מדינות שונות בעולם רואות בעבריינות מין תופעה נפרדת ומיוחדת, המעלה צורך בתגובה חברתית הולמת המשלבת מרכיבים של ענישה, טיפול ומעקב. לשם כך נקבעו במדינות השונות הסדרים המעוגנים בחוקים ובתקנות.

בפרק זה תובא סקירה של המגמות הרווחות בעולם בנושא ההתייחסות לעברייני מין בגירים, מגמות שנעות על הרצף שבין "תרבות ענישתית", המדגישה אלמנטים אכיפתיים ומגבילים לשם הגנה על הציבור, לבין הגנה על הציבור, השמה דגש על שיקומו של העבריין. בהמשך ייבחן המצב החוקי בישראל והשלכותיו על ההתמודדות עם עברייני מין, על פני רצף זה.

עקרונות יסוד מקובלים וגישות נהוגות בטיפול בעברייני מין

קיים מחקר רב המצביע על יעילות הטיפול לאנשים שביצעו עבירות מין. הטיפול המקובל בעולם המערבי מבוסס על עקרונות RNR (Risk, Needs, Responsivity). כלומר, האינטנסיביות של הטיפול ותכניו נקבעים לפי שילוב של רמת הסיכון, הצרכים הקרימינוגניים ואופן ההיענות של עבריין המין (Andrews & Bonta, 2014). מרבית המדינות בעולם המערבי פועלות לפי עקרונות טיפוליים דומים שבהם התוכניות הטיפוליות מבוססות על הערכות מסוכנוּת, אשר מרביתן עושות שימוש בכלים אקטואריים (Klapilova et al., 2019; Boer, Eher, Craig, Miner, & Pfafflin, 2011; McGrath, Cumming, Burchard, Zeoli, & Ellerby, 2009).

התוכניות לטיפול בעברייני מין מבוססות ברובן על מודלים קוגניטיביים התנהגותיים, בעיקר מודל מניעת הישנות העבירה (Relapse Prevention) (Pithers, 1990), אשר בוחן את תהליך העבירה של עבריין המין בעבר ומסייע לו לזהות ולנהל מצבי סיכון בעתיד, על מנת להימנע מפגיעות חוזרות. מודל נוסף הוא מודל ויסות עצמי, אשר מבדיל בין מסלולים שונים של הישנות העבירה בהתאם למניעים שונים ולאסטרטגיות התמודדות שונות (Ward, Hudson, & Keenan, 1998). כמו כן התפתח במהלך השנים שימוש גובר בגישות מבוססות פסיכולוגיה חיובית, בעיקר "מודל החיים הטובים" (Ward, Mann, & Gannon, 2007) המדגיש מטרות, אורח חיים והעדפות אישיות של עבריין המין ומשתדל לתת לו אמצעים אדפטיביים ומקובלים חברתית לשם מימושם.

קיימים מחקרי־על משמעותיים, המעידים על יעילות תוכניות טיפוליות המבוססות על עקרונות RNR בטיפול בעברייני מין (Gannon, Olver, Mallion, & James, 2019; Schmucker & Losel, 2015), לצד תימוכין ליעילות מודל "החיים הטובים" (Harkins, Flak, Beech, & Woodhams, 2012). עם זאת, מרבית המחקרים אינם מבחינים בהבדלים הקיימים בין המדינות השונות בהקשר של המעטפת החיצונית שבמסגרתה ניתן הטיפול. כלומר, קשה להבחין בין יעילות הטיפול במצבים שבהם המעטפת החיצונית מאופיינת בחוסר אמון והגבלת תנועות וזכויות המטופל לבין מצבים שבהם המעטפת מדגישה העצָמה, אחריות ועידוד בחירות חיוביות. ייתכן מצב שבו התנאים המגבילים מקשים על בחינת השיקום של עבריין המין – לדוגמה, הממצאים מעידים על יעילות נמוכה מאוד של טיפול המועבר בכפייה (Parhar, Wormith, Derkzen, & Beauregard, 2008).

פרק זה ינסה לבחון את הרצף הקיים בהקשר של המעטפת החוקית והערכית המאפיינת מדינות שונות בעולם ואת מקומה של ישראל על פני רצף זה.

חקיקה מגבילה: כאשר תפיסת הסיכון גוברת על תפיסת הסיכוי

על אף העובדה שבכל המדינות המטרה זהה – מניעת ביצוע עבירות מין חוזרות – ניתן לומר כי במדינות מסוימות הפרקטיקה הנהוגה מדגישה תפיסת עולם אכיפתית והרתעתית של הגנה על הקהילה באמצעות יידוע הציבור על זהותם של עברייני המין, מתן טיפול תרופתי בכפייה, הדרתם והגבלת תנועותיהם (כפי שיתואר להלן).

מרבית מדינות העולם מהדקות בשנים האחרונות את הפיקוח על עברייני מין, אך ארצות הברית בולטת כמובילה בתחום החקיקה המעודדת מגבלות. חקיקה זו מוּנעת מלחץ ציבורי (Vess, Day, Powell, & Graffam, 2013). קשה להתייחס לארצות הברית כאל מקשה אחת, שכן לכל מדינה מערכת חוקים נפרדת משלה; ככלל ניתן לומר, כי החקיקה מבוססת על התפיסה שאלימות מינית מאיימת יותר על החברה ושכיחה יותר מסוגי התנהגויות עברייניות אחרות (Levenson, Brannon, Fortney, & Baker, 2007).

ישנם שלושה סוגי חוקים בארצות הברית, הכוללים: אשפוז אזרחי, יידוע הציבור ומגבלות אחרות (Janus & Prentky, 2008; Harris, Levenson, Lobanov-Rostovsky, & Walfield, 2018; Lasher & Stinson, 2017; Terry, 2015).

חוקי "טורף מיני אלים" ("Sexually Violent Predator") עוסקים בצו אשפוז אזרחי בתום מאסר. התפיסה מבוססת על מודל בריאות הנפש, שעל פיו אשפוז אזרחי אינו ענישה אלא מכוּון למניעת פגיעה עתידית. חוקים אלה מיושמים ב־20 מתוך 50 מדינות ארה"ב (ברוק בררד, מנהלת טיפול ואבחון, מרכז טיפול לעברייני מין, מסצ'וסטס, התקשרות אישית, אפריל 2018).

חוקים הנוגעים ליידוע הציבור ולרישום עברייני מין משוחררים בקהילה (ביישומיהם המשתנים ממדינה למדינה) מבוססים על סוג העבירה ולא על רמת המסוכנות. ביניהם חוקים כגון "חוק מיגן" ("Megan's Law"), העוסק ביידוע הציבור על עבריין מין שהשתחרר ממאסר, במסגרת מרשם הפתוח לציבור. הרישום והיידוע עשויים להימשך עבור כל עבריין מין על פני פרקי זמן שונים ועד לכל החיים. החוק מחשיב כפוגע כל מי שביצע את העבירה בהיותו מעל גיל 14. חוקים נוספים מתייחסים למגבלות על מקום מגורים ברדיוס שבו קיימים מקומות כינוס לילדים. היו מדינות בארה"ב שהטילו מגבלות נוספות, כגון איסור על יציאה מהבית בחג ליל כל הקדושים. חוקים מסוג זה ספגו ביקורת שבאה לידי ביטוי בעתירות, שבהן נטען כי הם מהווים סוג של ענישה נוספת שאינה מחוללת שינוי בשיעורי רצידיביזם בימים הספציפיים שבהם חל האיסור (Chaffin, Levenson, Letourneau, & Stern, 2009; Janus & Prentky, 2008; Vess et al., 2013). זאת ועוד, הביקורות אף מציינות כי קיים חשש להגברת רצידיביזם לטווח הארוך, שכן למשל המגבלה על שהייה במקומות מסוימים מגבירה את הבדידות ואת הלחץ החברתי והכלכלי ומפחיתה יציבות בקרב עברייני מין (Levenson, D'Amora, & Hern, 2007).

נוסף על החקיקה המגבילה את זכויות הפרט של עבריין המין לחופש תנועה ולפרטיות לאחר שריצה את עונשו, ניתן לראות במקומות מסוימים בעולם מגמה של התערבות המדינה באפשרות של עבריין המין להגיע לסיפוק מיני גם באופן לגיטימי. דוגמה לכך היא מדינות המחייבות עברייני מין לקבל טיפול תרופתי כתנאי לשחרור, לעיתים גם לאחר ריצוי מלוא הענישה. במקדוניה (Koshelaviska, 2014) נחקק חוק הקובע כי אדם אשר הורשע לפחות פעמיים בעבירת מין כלפי קטין מתחת לגיל 14 יחויב לקבל טיפול תרופתי להפחתת הדחף המיני כתנאי להפחתת הענישה. בחודש יוני 2019 נחקק במדינת אלבמה בארה"ב חוק המחייב עברייני מין שפגעו בקטינים מתחת לגיל 13 לקבל ולממן בעצמם טיפול תרופתי כתנאי לשחרור מוקדם (Act #2019-522). הפסקת הטיפול על ידי עבריין המין נחשבת להפרת תנאי שחרור וגם לעבירה בפני עצמה, שדינה עונש מאסר העשוי להגיע לכדי 10 שנים.

לפי סקירה של מכון Cochrane, מכון מחקר מוביל בבריטניה בתחום טיפול מבוסס נתונים, המחקר הבוחן את יעילות הטיפול התרופתי כשלעצמו מועט ביותר (Khan et al., 2015). הספרות הקיימת מתייחסת למחקרים עם קבוצות קטנות של נבדקים, ללא קבוצות ביקורת ולאורך תקופות מעקב קצרות, אשר פורסמו לפני יותר משני עשורים. הדבר נכון גם עבור תרופות חדשות יותר כגון GnRH analogues, הנמצאת בשימוש בישראל. טורנר ובריקן (Turner & Briken, 2018) אף מוסיפים כי קיימות לטיפול זה תופעות לוואי מרובות ומורכבות. הם ממליצים על מתן הטיפול רק לאנשים עם מסוכנות גבוהה ביותר, עם פרפיליה דומיננטית העומדת בבסיס הפגיעה ותחת פיקוח רפואי קפדני. החוקרים גם מצאו ממצאים שהעידו על עלייה ברמת התוקפנות והדחפים המיניים, במיוחד במהלך חודשי הטיפול הראשונים. קיימים שיקולים אתיים בנוגע למעורבות של אנשי טיפול בהתערבויות אלה (Grubin & Beech, 2010), שיקולים הנוגעים לכך שטיפול מסוג זה עלול לחצות את הגבול הקיים בין ענישה לבין טיפול, וכן לכך שהמניע לשימוש בו הוא לעיתים קרובות תגובה של המחוקק ללחץ ציבורי.

נוסף על הגבלות התנועה, הפרטיוּת והחופש המיני של האדם שהורשע בעבירת מין, ניתן לראות מגמה של הטלת ספק באמינותו של עבריין המין. כך למשל במספר מדינות בעולם, ביניהן ארה"ב ואנגליה, נעשה שימוש בפוליגרף למטרות טיפול (באנגליה) ולפיקוח (בארה"ב) על עברייני מין מורשעים השוהים בקהילה, ולא כראיה בהליך פלילי. השימוש בפוליגרף במסגרת הטיפול מאפשר למטפל להתמקד במוקדי הסיכון של עבריין המין, ובכך לקדם את הטיפול. באנגליה, עבריין המין מקבל מראש את השאלות שאותן יישאל במהלך הבדיקה ונערכת איתו שיחה ממושכת לפניה, כדי לתת לו הזדמנות לספר מיוזמתו על הפָרות של תנאי השחרור שביצע. משתמשים בכלי זה רק במקרים של שחרור על תנאי או סיכון גבוה ובהסכמת עבריין המין. הבודקים הם אנשי טיפול שעוברים הכשרה מיוחדת. לאחר הבדיקה הנבדק מעומת עם תוצאותיה, ומזמנים את קצין המבחן לדיון משותף על הנושאים שיש לעבוד עליהם. השימוש בכּלי נכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2014. קדם לכך שלב פיילוט בין השנים 2011-2009, שתוצאותיו היו חיוביות (טניה טנקרד, התקשרות אישית, 2014; Grubin, Kamenskov, Dwyer, & Stephenson, 2019). בארה"ב נעשה שימוש בפוליגרף כדי לקבוע תנאי פיקוח. לנגטון וּווֹרלינג (Langton & Worling, 2016) טוענים כי פרקטיקה זו לא הוכחה כיעילה מבחינה הרתעתית, אם כי מפוקחים אשר עוברים תהליך זה נוטים לדווח יותר על היסטוריה של עבירות קודמות. גנון ואחרים (Gannon et al., 2019) מצאו כי השימוש בפוליגרף כמלווה לטיפול מפחית את יעילות הטיפול. ההשערה היא כי מועבר מסר של פקפוק בכנותו של המטופל, והדבר פוגע בברית הטיפולית.

חקיקה מאפשרת: כאשר תפיסת הסיכוי לשינוי מתאזנת עם תפיסת הסיכון

על אף ההבדלים בחקיקה בין המדינות השונות, ניתן להצביע על מגמות דומות במדינות שבהן קיים אקלים חברתי ופוליטי דומה, כדוגמת מרבית מדינות אירופה וכן קנדה. מקאלינדן (McAlinden, 2012) טוענת כי במדינות שבהן קיימות רמה גבוהה של הכללה חברתית (Inclusion) והגדרה ברורה של הקֶשר בין המדינה לאזרח, הגישה נוטה להיות פחות ענישתית. נוסף על כך, לטענתה, הגישה לעברייני מין נובעת מהממשק המורכב של גורמים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, אשר מטים את הזרקור לכיוון עבירות אשר זיעזעו את הציבור וזכו להדים תקשורתיים עוצמתיים. מרכיב נוסף המסביר, לטענתה, את ההבדלים במגמות בין ארה"ב למרבית מדינות אירופה, נעוץ בעובדה שברוב המדינות במערב אירופה קיימת השפעה משמעותית של המחקר האמפירי על הגישות הקובעות מדיניות, וכתוצאה מכך המדיניות במדינות אלה מאוזנת יותר.

דנמרק מהווה דוגמה למדינה שבה התפתחה מדיניות מתונה ושקולה כתוצאה ממעקב אחר מגמות עדכניות. על פי קריסטנסון ואחרים (Kristensen et al., 2011), בשנת 1929 הועבר בדנמרק חוק אשר אִפשר סירוס כירורגי של עברייני מין. חוק זה היה בתוקף עד שנת 1973, ובתקופה זו דווח על ביצוע של כאלף פרוצדורות כירורגיות מסוג זה. בשנת 1986 נפתחה ביוזמת הפרלמנט מרפאה אוניברסיטאית לטיפול בעברייני מין. מקצת מטופליה הגיעו באופן וולונטרי, ומקצתם כחלק מההליך הפלילי. בשנת 1997 נחקק חוק המאפשר טיפול בקהילה במהלך דחיית גזר דין ובמסגרת שחרור על תנאי. הטיפול ממומן על ידי המדינה, וניתן לקבלו בדרך של חלופת מאסר או כטיפול משלים למאסר. טיפול כחלופה למאסר מיועד לעברייני מין אשר ביצעו את העבירות ללא שימוש בכוח ולעברייני מין שביצעו עבירות בתוך המשפחה. ההשתתפות בו מותנית בהודאה (לפחות חלקית), בהסכמת המטופל ובהמלצת ועדה מקצועית. לעיתים קרובות מוטלות בנוסף גם מגבלות, כגון מגבלה על קשר עם קטינים ומגבלה על שימוש באלכוהול. טיפול משלים למאסר מיועד לאסירים המרצים מאסר של 3-5 שנים. נושא המוטיבציה לטיפול מהווה מטרה טיפולית בפני עצמה, והתנגדות לטיפול עשויה להשפיע על שחרור מוקדם. שיתוף פעולה בטיפול עשוי לקדם מעבָר לכלא פתוח להמשך טיפול במסגרת מרפאות אמבולטוריות בקהילה. הטיפול מבוסס על גישות מקובלות ומגובות במחקר (כגון מניעת הישנות), ונוסף על כך מושם דגש על שימוש בגישות מבוססות פסיכולוגיה חיובית. המטרה היא לעזור למטופל לשאוף לחיים טובים יותר, הכוללים בין היתר חיים מיניים מספקים כחלק מסגנון חיים כללי, מאוזן ומשמעותי. מטרות נוספות הן מציאת דרכים אלטרנטיביות להתמודדות, ביסוס דימוי עצמי, מערכות יחסים חברתיות ומערכת יחסים נורמלית עם מבוגר. קיים חוק פיקוח בקהילה עבור עברייני מין משוחררים, אבל משך הפיקוח יכול להגיע עד שנתיים בלבד (Beech & Stephenson, 2014).

במדינות נוספות באירופה כדוגמת בלגיה, גרמניה והולנד, הטיפול בעברייני מין מעוגן במספר חוקים החל משנות התשעים. המדיניות הושפעה מחשיפתן של עבירות מין מזעזעות שזכו להדים תקשורתיים, אך למרות האימוץ של חקיקה תגובתית, הפרקטיקה עדיין ליברלית ומאוזנת לעומת זו של ארה"ב (McAlinden, 2012). גם במדינות אלה המרשם אינו פתוח לציבור, ובהולנד אף קיימת זהירות רבה ביחס ליידוע הקהילה, בשל חשש מהתנכלויות ואלימות. בבלגיה ישנם חוקים המחייבים ליווי ופיקוח לעברייני מין המשתחררים מהכלא, לפרק זמן שיכול להגיע עד 20 שנים (Janssens, 2017). במצבים מסוימים, כגון בעת שחרור על תנאי ובתקופת מבחן, חלה חובת השתתפות בטיפול. הטיפול נעשה בקהילה, וההכנה לטיפול נעשית בתקופת המאסר. הטיפול בקהילה מבוסס על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם שיטות טיפול מגוונות נוספות, ומיועד למנוע עבריינות חוזרת באמצעות הגברת השליטה העצמית של עבריין המין במצבי סיכון. בהולנד מעודדים עברייני מין מורשעים להסכים לקבל טיפול בדרך של מתן עונש מופחת או מותנה. הרשויות בהולנד פיתחו מגוון רחב של שירותי תמיכה בקהילה, הכוללים קורסים לקבוצות עבריינים ספציפיות, וכתוצאה מכך אחוז עברייני המין הכלואים בבתי הכלא נמוך יחסית. נוסף על כך, בית המשפט רשאי להחליט במקרים מסוימים על העברת עבריין למוסד פסיכיאטרי סגור, אך אין מדובר בתוכניות ספציפיות לעברייני מין (בן דוד, פישמן ותקוה, 2008).

בקנדה, לאחר הרשעה או מתן גזר דין, ניתן להוציא צו המחייב את עבריין המין לרשום את פרטיו במרשם, הפתוח למשטרה בלבד, לתקופה בלתי קצובה. זאת למרות לחץ ציבורי הקורא לייבא את המדיניות המקובלת בארצות הברית באשר ליידוע הציבור (Kemshall, 2017; Lussier & Mathesius, 2019). ישנם תנאים שונים לשחרור, וכן תנאי פיקוח ומגבלות בהתאם לרמת המסוכנות. תוקף הצו לשנה, אולם ניתן להאריכו שוב ושוב. הטיפול אינו מוגדר ככפוי, אך מעודדים את עברייני המין להשתתף בו באמצעות הענקת זכויות או שלילתן (בן דוד, פישמן ותקוה, 2008). הטיפול נמשך תקופות קצרות יותר מאשר בארה"ב (McGrath et al., 2009).

הגישה לעברייני מין באירופה אמנם מתונה יותר מאשר בארה"ב, אך אינה הטרוגנית. בהקשר זה אנגליה מהווה דוגמה למדינה הממוקמת בין מרבית מדינות אירופה ובין ארצות הברית (McAlinden, 2012). באנגליה נחקק בשנת 2003 חוק עבירות מין המפרט את אמצעי ההגנה על הציבור, הכוללים חובת מסירת פרטים על עברייני מין למשטרה וכן צווים המגבילים את חופש התנועה שלהם (Kemshall, 2017). החל משנת 1992 הופעלה תוכנית טיפול אחידה בבתי הסוהר ובקהילה, שהתבססה על טיפול קבוצתי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית ועל מודל מניעת הישנות העבירה. תוכנית זו עברה שינויים מהותיים לאחרונה, כפי שיתואר בהמשך. סירוב להשתתף בתוכנית משפיע על תנאי השחרור. בית המשפט רשאי להוציא צו להשתתפות בתוכנית טיפול בקהילה כחלק מצו ענישה ושיקום בקהילה (בן דוד, פישמן ותקוה, 2008; טניה טנקרד, התקשרות אישית, נובמבר 2014). קיים מרשם של עברייני מין אשר הורשעו בעבירות מין, וזאת לצורכי פיקוח בקהילה. תקופת הרישום נקבעת בהתאם לחומרת הענישה. המרשם אינו פתוח לציבור, אבל מי שאחראי על ילדים ומוטרד מאדם ספציפי רשאי לפנות לרשויות ולשאול האם אותו אדם הורשע בעבירת מין, ותיבחן האפשרות של מתן אינפורמציה. קיים פורום המאגד בתוכו נציגים מסוכנויות אכיפת החוק והטיפול, העוסקים בעבירות חמורות. עבירות אלה כוללות עבירות מין, עבירות אלימות קשות וטרור (MAPPA – Multi-Agency Public Protection Arrangement). חברי הפורום נפגשים בתדירות גבוהה לדיון ולקביעת מנגנוני הפיקוח על עבריינים משוחררים. המפוקחים מדורגים לפי שלוש רמות סיכון, ובהתאם לכך נקבעים מנגנוני פיקוח ובקרה עליהם (McCartan, Hoggett, & Kemshall, 2018).

כאשר אמונה בסיכוי לשינוי גוברת על תפיסת הסיכון: מגמות חדשות

במקביל לעיסוק בחקיקה המתמקדת במגבלות ובפיקוח על עברייני מין פותחו בשנים האחרונות תוכניות ייחודיות, המשקפות אמונה ביכולת השיקום של עבריין המין אם יקבל את התמיכה והליווי המתאימים לצרכיו. תוכניות אלה נועדו להגביר את שיתוף הפעולה של עבריין המין בטיפול, או לתת מענה לאוכלוסיות מיוחדות שאינן יכולות להשתלב במענים המקובלים.

טיפול ללא חובת דיווח בגרמניה: בשנת 2005 הוקם בברלין פרויקט טיפולי לאנשים עם סטייה מינית פדופילית (Beier et al., 2009, 2015). מדובר ביוזמה ייחודית, המאפשרת לאנשים עם סטייה ורקע עברייני להשתלב בטיפול יחד עם אנשים עם סטייה שלא ביצעו או שלא הורשעו בעבירות. תנאי לכניסה לטיפול הוא היעדר צו פיקוח, כך שהמניע לטיפול אינו קשור לטובות הנאה חיצוניות. שמו של הפרויקט, "שטח חשוך" (Dunkenfeld), משקף אוכלוסייה של אנשים עם סטייה מינית שאינה מדווחת. תפיסת ההפעלה מבוססת על ההבנה שחוקי שמירת הסודיות בטיפול מונעים אפשרות דיווח מצד המטפלים לרשויות האכיפה; אך קיימת חובת דיווח במקרים שבהם מדובר בקורבן פוטנציאלי מזוהה, או במקרים של ביצוע רצח כחלק מעבירת המין. לשם גיוס המטופלים הושק קמפיין תקשורתי, שבו הובהר כי התוכנית מתחייבת לחמישה עקרונות: אמפתיה למצבו של הפוגע הפוטנציאלי, חוסר שיפוטיות להעדפה מינית, היעדר קשר בין התוכנית לבין ענישה, סודיות מלאה והפחתת אשמה ובושה. המסר המועבר בטיפול הוא שהפוגע הפוטנציאלי אינו אחראי על העדפתו המינית אלא על התנהגותו, כלומר הוא ייחשב אחראי אם יבצע פגיעה מינית. הטיפול מבוסס על עקרונות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, עם דגש על מניעת הישנות עבירה, ויסות עצמי ומודל החיים הטובים, לצד התערבויות תרופתיות בהתאם לצורך. הערכה ראשונית של התוכנית העידה על היענות משמעותית בקרב פוגעים פוטנציאליים. במהלך 18 החודשים הראשונים להשקת הפרויקט, 476 אנשים יצרו קשר עם יוזמיו. מתוכם, 142 אנשים נסעו לברלין ממרחק ממוצע של 205 קילומטרים (Beier et al., 2015). קיימת עדות לשינויים במדדים קליניים בקרב מדגמים ראשוניים, אשר סוכמו על ידי פילגוד ושאפר (Feelgood & Schaefer, 2011). עם זאת קיים קושי בהערכת יעילות התוכנית בשל גודל המדגמים, קושי בהשוואה לקבוצות ביקורת ועוד.

 

מודל "מעגלי תמיכה ואחריות" (Circles of support and accountability): מודל זה פועל במדינות שונות בעולם, במרבית המקרים באחריות המדינה, באמצעות עמותות וגופים פרטיים (Bates, Macrae, Wlliams, & Webb, 2011). מטרתו היא לשלב מחדש בקהילה עברייני מין ששוחררו מהכלא ושאין להם עורף משפחתי או קהילתי. בהיעדר תמיכה קהילתית, הם נמצאים בסיכון גבוה יותר לפגיעות חוזרות. המודל מקנה לאסיר המשוחרר מעגל של תמיכה, המורכב ממתנדבים ומאנשי מקצוע בתחום. הוא מיועד לעברייני מין עם מסוכנות גבוהה המשוחררים לקהילה. באנגליה, כל מעגל מורכב מארבעה מתנדבים, הנפגשים ביחד עם עבריין המין אחת לשבוע במשך כשעה עד שעה וחצי, במהלך השנה הראשונה שלאחר שחרורו. נוסף על כך מתקיימים מפגשי תמיכה וסיוע של כל אחד מהמתנדבים עם עבריין המין למטרות שונות. ישנו מעגל חיצוני, המורכב מאנשי המקצוע – שירות המבחן, שירות בתי הסוהר והמשטרה – אשר נפגש עם המעגל הקבוע בתדירות נמוכה יותר לשם קבלת החלטות בצמתים מרכזיים. הליווי יכול להימשך חצי שנה נוספת, בתדירות נמוכה יותר. המתנדבים מקבלים מכשיר טלפון ייעודי לתפקידם כדי שיוכלו להיות זמינים עבור עבריין המין בעת הצורך, והם מסייעים לו במציאת עבודה, בשיחות ובמתן עצה, ביצירת קשרים חברתיים, במציאת דיור ועוד. ישנם כללים ברורים המסדירים את מיקום המפגשים ואופן התנהלותם, כדי למנוע מצבים של פריצת גבולות. התוכנית מסייעת במניעת רצידיביזם ובשילוב מחדש בחברה: במחקר מעקב שנמשך 55 חודשים על עברייני מין שביצעו עבירות מין עם מגע או עבירות אלימות, שיעור הרצידיביזם של משתתפי התוכנית היה 0% לעומת 14% בקבוצת ביקורת (Bates, Williams, Wilson, & Wilson, 2014; דומיניק וויליאמס, מנהל, Circles South East, Oxon, UK התקשרות אישית, 2014).

 

אמונה בסיכוי לשינוי לאוכלוסיות מיוחדות: הצורך במתן מענה טיפולי ייחודי ומותאם לעברייני מין עם צרכים מיוחדים מקבל הכרה גוברת והולכת ברחבי העולם (Keeling, Rose, & Beech, 2006; Lambrick, 2003). מדובר בעיקר בעברייני מין עם ליקויים קוגניטיביים ובעברייני מין עם הפרעות נפשיות קשות. ההתאמות נוגעות ברובן לשליטה בגודל הקבוצה, משך זמן המפגשים ואופן העברת המפגשים, הכולל: התמקדות בוויזואליוּת של התכנים, חזרתיות רבה ודגשים התנהגותיים (אפשטיין וורד, 2010; Lambrick & Glaser, 2004).

בבריטניה פותחה תוכנית אחידה לטיפול בעברייני מין עם מוגבלוּת קוגניטיבית, המורכבת מארבעה שלבים (Williams & Mann, 2010). הראשון, מודל "החיים הטובים" (Ward, Mann, & Gannon, 2000), עם התייחסות לעיוותי חשיבה, ניהול רגשות, חינוך מיני ואמפתיה לקורבן. השני, התמודדות כ"אני החדש" בנושאים: כישורי תקשורת, יחסי מין בתוך מערכות יחסים, ניהול מערכות יחסים, ניהול רגשות, פתרון בעיות, יצירת דימוי אישי חיובי יותר ועוד. השלישי, מין בריא ומערכות יחסים – לבעלי מסוכנות גבוהה עם דגש בניהול סטייה מינית. לאחר סיום שלבים אלה, בשלב הרביעי מתקיימת קבוצת תמיכה לשימור תכנים.

בסקירה שכוללת 18 מחקרים על יעילות הטיפול בעברייני מין עם מוגבלות שכלית התפתחותית, מרוטה (Marotta, 2017) דיווח על תקופות מעקב קצרות למדי, היעדר קבוצות ביקורת וחוסר הטרוגניות בטיפולים המדוּוחים, המקשים על הסקת מסקנות ברורות לגבי יעילות הטיפול. בואר (Boer, 2017) ציין כי המחקרים על יעילות הטיפול באוכלוסייה זו מעטים, והם בודקים שינוי במשתנים קליניים עם תוקף ניבוי מוגבל (כגון אמפתיה, עיוותי חשיבה וידע בדבר מניעת הישנות) ולא רצידיביזם. עם זאת, להערכתו, הוספת מרכיבי טיפול שמתמקדים במטרות חיוביות ובכוחות (כגון מודל "החיים הטובים") לצד הרכיבים ה"מסורתיים" (מניעת הישנות) עשויה להשפיע לטובה.

"אמונה במשבר" בתחום הטיפול בעברייני מין: סדקים באמונה ביכולתו של האדם להשתנות וביכולתו של הטיפול לחולל שינוי

מכל האמור לעיל ניתן להסיק, כי בסביבה שבה קיים איזון בין הטלת מגבלות לבין אמונה ביכולתו של האדם להשתנות, עברייני מין יכולים להפיק תועלת מטיפול. עם זאת, מחקר שנערך על ידי שירות בתי הסוהר הבריטי (Mews, Di Bella, & Purver, 2017) העמיד בספק את יעילות הטיפול שהועבר עד כה בבתי הכלא, אשר התבסס על הגישות המקובלות בעולם. המחקר בחן את התוכנית הטיפולית, שהועברה במשך שנים רבות בפריסה ארצית והתבססה על עקרונות קוגניטיביים-התנהגותיים. הוא בחן 2,562 עברייני מין שעברו טיפול בכלא בין השנים 2012-2000 בהשוואה ל־13,219 עברייני מין אשר לא עברו טיפול, במעקב של 8.2 שנים בממוצע. הממצאים העידו על שיעור רצידיביזם גבוה יותר בקרב בוגרי טיפול (10%) לעומת עברייני מין שלא עברו טיפול (8%). התוצאה הייתה זהה ללא קשר לרמת המסוכנות של המטופל.

הקשיים המתודולוגיים והמערכתיים של המחקר ושל אופן מתן הטיפול מתוארים על ידי אפשטיין והלפמן (2019), והממצאים אף הופרכו לחלוטין על ידי גנון ואחרים (2019Gannon et al., ), אשר ערכו מחקר עוקב על אותו מדגם בתוספת נחקרים נוספים, מסיבות הכוללות: היעדר הבחנה בין מסיימי טיפול לנושרים ומורחקים מטיפול; היעדר הבחנה בין מטופלים שהמשיכו טיפול בקהילה למטופלים שלא המשיכו; הטיפול שנבדק הועבר על ידי סוהרים ולא על ידי אנשי מקצוע מתחום הטיפול; וכן חלו שינויים מהותיים בתכנים של התוכנית שנחקרה במהלך התקופה הנבחנת.

עוד טרם הפרכת ממצאי המחקר ועל אף הקשיים המתוארים, שרות בתי הסוהר הבריטי שינה את תוכנית הטיפול הארצית. שינוי זה כולל טיפול בעברייני מין ומבצעי עבירות אלימות כקבוצה אחת, בתוך טיפול מודולרי, אשר יכול לתת מענה לצרכים הייחודיים של כל מטופל תוך התייחסות להמשגה ולאטיולוגיה של כל מקרה (Henfrey, 2018). התוכנית החדשנית מכונה "קייזן" ("שיפור מתמיד" ביפנית) ונותנת מענה לעברייני מין עם מסוכנות גבוהה ועם אישיות פסיכופתית. היא מבוססת עקרונות  RNR ((Andrews & Bonta, 2014 ופרישה מדפוסים עברייניים ארוכי טווח (Maruna, 2004), מכירה בטראומה של המטופלים כחלק מרכזי של הטיפול (Levenson, 2014) ומעודדת אימוץ זהות פרו־סוציאלית חדשה (Haaven, 2006). החידושים בתוכנית כוללים: הימנעות מעבודה בנושא אמפתיה לקורבן, הימנעות ככל הניתן מהתייחסות לעבירות, דגש על הברית הטיפולית והבחירות של המטופל ושימוש בכלֵי התמודדות מגוונים ומעניינים, בניסיון להפוך את התוכנית למעניינת ומושכת. דגש מושם על ניהול רגשות ודחפים מיניים, התמקדות בסכמות עברייניות, חיזוק כישורים בין־אישיים ומערכות יחסים בריאות. תוכנֵי התוכנית מוּכּרים בתחומי הטיפול באוכלוסיות עוברי חוק באופן כללי, אך אופן הגשתם וההימנעות מתכנים מסורתיים יותר (כגון מעגל העבירה ולקיחת אחריות על העבר) מהווים חידוש משמעותי. טרם בוצע מחקר לגבי יעילות התוכנית, אך הנפרי (Henfrey, 2018) מציין שהמודל הטיפולי נשען על עקרונות ביולוגיים, חברתיים ופסיכולוגיים מהספרות העדכנית. על אף היעדר בסיס אמפירי ליעילותה של גישה חדשנית זו, ייתכן שהיא מהווה הצצה לעתיד.

המצב בישראל – חקיקה וטיפול בעברייני מין בגירים

על מנת להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, נחקק בישראל בשנת 2006 חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006, ויישומו החל באופן הדרגתי. שני הפרקים הראשונים של החוק, העוסקים בהערכת מסוכנות ובפיקוח ומעקב, עברו בכנסת בשנת 2006 ומיושמים באופן מלא משנת 2008. הפרק העוסק במתן שיקום מונע עבר בכנסת בשנת 2011, והוא מיושם באופן מלא משנת 2014.

החוק מתייחס לבגירים שהורשעו בעבירות מין, ומטרתו מניעת ביצוע עבירות מין חוזרות על ידם. עבור קטינים קיימת חקיקה נפרדת, אשר פרק זה לא יתייחס אליה. ביסודו של החוק מונחת התפיסה כי המנגנון היעיל והמידתי ביותר למניעת ביצוע עבירות מין חוזרות מורכב משלושה נדבכים, השלובים זה בזה ומשלימים זה את זה: הערכת מסוכנוּת בשלבים שונים של ההליך הפלילי; פיקוח ומעקב על עברייני מין הנמצאים בקהילה; ותוכנית לשיקום מונע. ההנחה היא שאיזון נכון ומותאם בין נדבכים אלה ישיג את מטרת החוק.

הפרק בחוק, העוסק בהערכת מסוכנות, קובע את התנאים למינוי מעריכי מסוכנות והכשרתם ואת השלבים השונים בהליך הפלילי שבהם תיערך הערכת מסוכנות. החוק מונה רשימה של החלטות הניתנות על ידי גופים שונים, אשר לא יינתנו אלא לאחר קבלת הערכת מסוכנות בנוגע לעבריין המין. הפרק בחוק העוסק בפיקוח ומעקב מתמקד בהוצאת צו פיקוח ומעקב כנגד מי שהורשע בעבירת מין עם שחרורו לקהילה, אם בשלב שלאחר ריצוי עונש מאסר ואם בעת מתן גזר דין אשר אינו כולל מאסר בפועל. הצו מתייחס למגבלות, לסמכויות קצין הפיקוח ולתקופת הפיקוח. המגבלות כוללות הגבלות על עיסוק, תנועה, מגורים, שהייה במקומות מסוימים, שימוש בחומרים פסיכו־אקטיביים, שימוש במחשב ועוד. המרשם בישראל אינו פתוח לציבור אלא רק לגורמי אכיפת החוק ולגורמים ספציפיים נוספים שנקבעו בחוק.

פרק השיקום המוֹנע בחוק מבוסס על התפיסה כי שיקום וטיפול, לצד הפיקוח והמעקב החיצוניים, ישנו את התנהגותו ואת עולמו הפנימי של עבריין המין ויביאו להפחתת המסוכנות המינית הנשקפת ממנו. החוק מאפשר לעבריין מין אשר הורשע ונמצא מתאים לכך להשתלב בתוכניות לשיקום מונע, הכוללות טיפול ייעודי למניעת ביצוע עבירות מין חוזרות – לבד או בשילוב טיפולים נוספים, בהתאם לצורך. התוכניות מבוצעות במסגרת בית הסוהר ובמרכזים לשיקום מונע בקהילה, במימון ובפיקוח מלא של המדינה. מטרת השיקום המונע היא להביא להפחתת רמת הסיכון ולמניעת ביצוע עבירות מין חוזרות. במוקד התוכנית נמצא הטיפול הייעודי, שכל תכליתו להביא למניעת ביצוע עבירות מין חוזרות.

התוכנית בקהילה מגובשת על ידי גורם מקצועי מתאם, שהוא קצין מבחן למבוגרים או נציג הרשות לשיקום האסיר. בכלא, התוכנית מגובשת על ידי מערך השיקום בבתי הסוהר. גיבוש התוכנית, בקהילה ובכלא, נעשה בהסכמת עבריין המין ובהתאם לרמת המסוכנות שלו, אפיוניו וצרכיו הטיפוליים, יחידות השיקום המונע הקיימות ואפשרויות היישום של התוכנית. בתכנון הטיפול נלקחים בחשבון מספר עקרונות העשויים לסייע להצלחתו, המבוססים על פרדיגמת RNR שתוארה לעיל (Andrews & Bonta, 2014). בין היתר מובאים בחשבון שיקולים של רמת האינטליגנציה, יכולת הלמידה, מאפייני האישיות, תרבות, מגבלות פיזיות ונפשיות ורמת המוטיבציה של עבריין המין.

הטיפול הייעודי בכל המרכזים, בקהילה או בכלא, ניתן על ידי מטפלים העומדים בדרישות החוק והתקנות, ובהתאם לאמות מידה מקצועיות אשר נקבעו על ידי פורום מקצועי בין משרדי. הוא מבוסס על מודל מניעת הישנות העבירה (Pithers, 1990) ומתמקד בהכרת מצבי סיכון, עיוותי חשיבה והשלכותיהם על ההתנהגות, פיתוח אסטרטגיות מניעה ותמרורי אזהרה, זיהוי תכנון סמוי וגלוי, תפקידיהם של אפקט ואמפתיה בביצוע העבירה, הבנת תהליך התקיפה האישי, פיתוח אמפתיה לנפגע והכרה בפגיעה שנגרמה לו (משרד הרווחה והשירותים החברתיים ומשרד הבריאות, 2015). לעיתים נעשה שימוש גם ב"מודל החיים הטובים" ובמודלים נוספים, בהתאם למאפייני המטופלים ולצורכיהם הטיפוליים. בהתאם לצורך עשויים להינתן גם טיפולים נוספים כגון טיפול משפחתי, זוגי, טיפול בהתמכרויות וכן התייחסות לצרכים ספציפיים שעולים כתוצאה ממצבו האישי והמשפטי של המטופל. נוסף על כך מתקיימות קבוצות פסיכו־חינוכיות באוריינטציה של למידה (Jennings & Sawyer, 2003), העוסקות ביישום נושאים מעולם הנפש וההתנהגות כגון: עמדות, ערכים ואמונות, מחשבות אוטומטיות ועיוותי חשיבה, מצבי סיכון, ניהול רגשות, כעסים ומצבי לחץ, מיניות וזוגיות, קשרים אינטימיים, כניעה מול הסכמה, תקשורת וכישורי חיים, שימוש ב"מודל פדסקי" במוקדים: מחשבות, רגשות, התנהגויות, תגובות פיזיולוגיות והשפעתם אחד על האחר (גרינברג ופדסקי, 1998) ועוד.

ההשתתפות בתוכנית אינה חובה, אך עשויה להוביל לתמריצים. חלקם נוגעים לשיפור באיכות חייו של המטופל ובתפקודיו השונים (מניעת פגיעות נוספות, שיפור בתחומי זוגיות, הורות, יחסים בין־אישיים, תעסוקה ועוד). חלקם קשורים להקלה בתנאים המוטלים עליו כעבריין מין מורשע, כגון אפשרות לשחרור מוקדם והקלה בתנאי הפיקוח והמעקב. את התוכנית בקהילה ניתן להחיל, באישור ביהמ"ש או ועדת שחרורים ובהסכמת עבריין המין, במסגרת צו מבחן, כתנאי לשחרור על תנאי ממאסר או במסגרת צו פיקוח. נוסף על כך התקנות לחוק מאפשרות – בכל אחד מהמרכזים לשיקום מונע בקהילה – קליטה חריגה של מטופלים שאינם נכללים במסגרת החוק, על בסיס מקום פנוי ובהיקף של עד 20% ממכסת מטופלי המרכז. כחלק ממקרים חריגים אלה נקלטים בכל אחד מהמרכזים אנשים שהופנו ע"י גוף ציבורי או פנו בעצמם בבקשה לקבל טיפול, בשל מוּעדוּת או חשש לפגיעה מינית, גם מבלי שקיימת הרשעה בעבירת מין. רשימת המרכזים המורשים מפורסמת באתר האינטרנט של משרד הרווחה.

התפיסה השיקומית מבוססת על רצף שיקומי, אם בדרך של מתן שיקום מונע במסגרת בית הסוהר או בדרך של מתן שיקום מונע בקהילה במרכזים מורשים אשר הוקמו על ידי שירות המבחן למבוגרים במשרד הרווחה, והפועלים ברמות אינטנסיביוּת שונות. מרכזים אלה מיועדים לתת מענה מותאם לכל עבריין מין השוהה בקהילה בהתאם לרמת המסוכנות שלו, לצרכיו ולמאפייניו. המענה ניתן למטופלים שהופנו על ידי שירות המבחן למבוגרים, על ידי הרשות לשיקום האסיר או, במקרים חריגים, על ידי רשות ציבורית, כפי שתואר לעיל. המרכזים פועלים ברישיון מכוח החוק, נתונים לפיקוח מקצועי שוטף ופעילותם ממומנת באופן מלא על ידי משרד הרווחה.

 

המרכזים בקהילה כוללים:

 

מרכז הכולל יחידות שונות על רצף השיקום, המיועד לעברייני מין ברמת מסוכנות בינונית ומעלה. בכל אחד מהשלבים ניתן לשהות במשך כשנה. הטיפול כולל:

 

מסגרת חוץ ביתית סגורה ("הוסטל"), המיועדת לתת מענה ל־24 מטופלים בו זמנית.

 

מרכז יום בשלבים שונים, המיועד ל־50 מטופלים בו זמנית: שלב א' – חמישה ימים בשבוע, משעות הבוקר ועד אחר הצהריים; שלב ב' – שלושה ימים בשבוע, בשעות אחר הצהריים עד הערב; שלב ג' – מעקב, הכולל טיפול פרטני וקבוצתי, בהתאם לצורך.

 

קבוצות ייחודיות: מיועדות כל אחת ל־10 מטופלים בו זמנית וכוללות קבוצת עברייני מין שביצעו את העבירות באינטרנט וקבוצת משפחות של עברייני מין.

 

טיפול תרופתי להפחתת הדחף המיני, הניתן במקביל לטיפול הייעודי.

 

מסגרת חוץ ביתית סגורה, הנמצאת בתוך קהילה טיפולית לנפגעי התמכרויות ומיועדת לתת מענה כוללני ל־10 עברייני מין המכורים לסמים או לאלכוהול. המסגרת מספקת טיפול משולב בתחום עבריינות המין ובתחום ההתמכרויות.

 

מסגרת חוץ ביתית סגורה, המיועדת לתת בו זמנית מענה כוללני ל־24 עברייני מין אשר יש להם גם מגבלות קוגניטיביות, המלוות בקשיי תפקוד והסתגלות על רקע אורגני, או אוטיזם. מדובר במסגרת ייחודית, המספקת מענה שיקומי מלא בכל תחומי החיים נוסף על טיפול ייעודי בתחום עבריינות המין, המותאם למגבלותיהם של המטופלים. השהות בה היא למשך שנתיים לפחות.

 

מרכזים המיועדים למתן טיפול ייעודי (להפחתת המסוכנות המינית) בלבד – 13 מרכזים ברחבי הארץ, המספקים מענה קבוצתי או פרטני. המטופלים מתגוררים בקהילה ומגיעים לטיפול בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע. מרכזים אלה כוללים, בין היתר, גם מרכזים שיש להם מומחיות לטיפול בעברייני מין עם מוגבלויות, מרכז המיועד לעברייני מין מהמגזר החרדי וכן טיפול בשפות שונות.

 

טיפול ייעודי לעברייני מין בתוך שירות המבחן למבוגרים וברשות לשיקום האסיר – מדי שנה פועלות בשירות המבחן בפריסה ארצית יותר מ־20 קבוצות טיפוליות לעברייני מין, המונְחות על ידי קציני מבחן המוכרים כמטפלים ייעודיים בעבריינות מין. הקבוצות מיועדות למופנים במסגרת צווי מבחן או צווי פיקוח בשלב של חלופת מעצר, וכוללות קבוצות לטיפול ייעודי וכן קבוצות פסיכו־חינוכיות, המשמשות הכנה לטיפול הייעודי. נוסף על כך פועלות ברשות לשיקום האסיר ארבע קבוצות ייעודיות לעברייני מין, המיועדות לאסירים משוחררים.

 

מספרם של המטופלים בקהילה הולך וגדל משנה לשנה. בשנת 2018 טופלו, ביחידות שפורטו, 806 מטופלים, מתוכם 497 במסגרת צווים מכוח חוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין ו־309 מטופלים נוספים (מטופלים בשלב המעצר, בדחייה לפני מתן גזר דין, מטופלים שהופנו על ידי גורמים שונים בקהילה ועוד). זאת לעומת 670 מטופלים בשנת 2017, שמתוכם 388 מכוח החוק ו־282 נוספים (הדיווח השנתי לכנסת 2018, 2019).

מערך כולל זה מאפשר בניית תוכנית טיפולית אישית במימון ובפיקוח המדינה לכל עבריין מין בקהילה המעוניין בכך. התוכנית יכולה לכלול בו זמנית מספר מרכיבים, כגון: טיפול קבוצתי, פרטני, זוגי ומשולב, ברמות אינטנסיביוּת שונות. בכל אחד מהשלבים אפשר לשלב טיפול תרופתי להפחתת הדחף המיני, בהתאם לצורך. הטיפול התרופתי ניתן בהסכמת עבריין המין ובהתוויה פסיכיאטרית, במקרים המתאימים. ניתן לעבור בין היחידות השונות על פני הרצף, בהתאם להתקדמות בטיפול ולהערכת המסוכנות העדכנית (משרד הרווחה והשירותים החברתיים ומשרד הבריאות, 2015).

באשר לכלא, עד לחקיקת החוק התקיימו קבוצות טיפוליות ייעודיות לעברייני מין כלואים במסגרת המרכז לבריאות הנפש (מב"ן) בלבד. בכל קבוצה השתתפו עד 15 מטופלים, היא נמשכה כשנתיים, ובכל שנה התקיימו לא יותר משתי קבוצות. החל משנת 2006 הוקמו בשירות בתי הסוהר, במשך שלוש שנים, מחלקות שיקום מונע בשלושה בתי סוהר שונים. הקמתן התבססה על הצורך במתן מענה כוללני ומקיף לתחומי חיים שונים. בשנת 2016 הוקם ענף חדש, אשר עוסק בטיפול הייעודי בלבד בתחומי אלימות, עבריינות מין והתמכרויות. הוקצה כוח אדם מקצועי שהוביל את בניית התוכניות והתאים אותן לעברייני המין הכלואים, בין היתר כדי להרחיב את מספר המשתתפים בטיפול.

בשנת 2018, 1,365 אסירים ריצו מאסר בגין עבירות מין. 78% מתוכם שולבו בטיפול: 48% בתוכניות לשיקום מונע (עלייה של 8% מהשנה הקודמת); 28% בתוכניות הכנה לשיקום מונע – גמילה, ייצוב מצב נפשי, רכישת שפה, קריאה וכתיבה וכדומה; 2% בטיפול הממוקד באלימות במשפחה (עברייני מין אשר ביצעו עבירת מין בבת זוג).

הטיפול הניתן כיום בכלא כולל:

שלוש מחלקות ייעודיות לשיקום מונע – לעברייני מין עם יתרת מאסר של 4-2 שנים. הטיפול מבוסס על מודל קבוצתי, המאפשר טיפול במספר רב של תחומים במקביל על פי עקרונות ה־RNR, שתוארו לעיל. הטיפול ניתן בהיבט התנהגותי, קוגניטיבי, רגשי ובין־אישי, ומיועד להפחתת מסוכנות כללית ומינית ולשיפור באיכות חיי עבריין המין לאחר שחרורו ממאסר. העבודה במחלקות מחייבת שיתוף פעולה בין גורמים שונים בכלא ומחוצה לו. התפיסה הטיפולית היא שיקומית, ולפיכך בשעות הבוקר המטופלים משולבים במסגרת חינוכית, תעסוקתית או דתית בין כותלי הכלא. הטיפול מתבצע בעיקר בשעות אחה"צ והערב בשבע קבוצות "רכבת" לטיפול ייעודי, הפועלות במודל "מניעת הישנות" (Pithers, 1990) והמיועדות לבעלי מסוכנות בינונית. כל מטופל משולב בקבוצה פסיכו־חינוכית אחת לפחות, נוסף על הקבוצה הייעודית. מחלקות אלה נפרדות מהאגפים הכלליים בכלא, כדי לאפשר אווירה טיפולית ובטוחה. לאחרונה הופעל במסגרת הקבוצה הייעודית פרוטוקול טיפולי המיועד לעברייני מין אשר ביצעו עבירות בבני משפחה, פרוטוקול המדגיש את הפגיעה המורכבת שעשויה להיגרם למשפחתם ולנפגעי העבירה. נוסף על כך פועלת תוכנית הכנה לשחרור, הכוללת השתתפות בקבוצה בנושא זה ומפגשים עם גורמי שיקום ועם גורמים מיחידת הפיקוח וכן קבוצות פסיכו־חינוכיות.

קבוצות ייעודיות במרכז לבריאות הנפש (מב"ן) – אלה היו הקבוצות הראשונות לטיפול ייעודי שהועברו בין כותלי הכלא. הן מיועדות לבעלי מסוכנות גבוהה ולאסירים מורכבים, ומונחות על ידי קרימינולוגים קליניים ממשרד הבריאות. חלק ממטופליהן זקוקים במקביל גם לטיפולים נוספים, כגון טיפול זוגי או תרופתי, ומקבלים אותם במסגרת מב"ן.

קבוצות פסיכו־חינוכיות – מיועדות לעברייני מין שאינם מתאימים לטיפול במחלקות הייעודיות, בשל יתרת מאסר ממושכת או קצרה במיוחד. התוכנית מועברת בכלל אגפי בתי הסוהר ב־9 מתקני כליאה. פועלות לפחות 18 קבוצות בשנה, ובכל אחת משתתפים עד 15 עברייני מין.

תוכניות להגברת מוטיבציה לטיפול – מיועדות למצבים של מוטיבציה נמוכה וסרבנות לטיפול. מאן ואחרים (Mann, Webster, Wakeling, & Keylock, 2013) מצאו כי יותר מ־50% מסרבים להשתתף בטיפול בכלא בשל חוסר אמון, חששות שונים והיעדר מידע. ממצאים דומים נמצאו גם בסקר צרכים שנערך בשב"ס. לפיכך נבנו תוכניות הכוללות ימים מרוכזים של הרצאות על הטיפול, הניתנות על ידי גורמי שב"ס והרשות לשיקום האסיר, וכן קבוצה טיפולית ייחודית, אשר פועלת לפי המודל של מרשל ואחרים (Marshall, Marshall, Serran, & O'Brien, 2011), המבוסס על עקרונות של פסיכולוגיה חיובית. מרכיבי המודל כוללים הסברים על תהליך הערכת המסוכנות והשפעת ההשתתפות בטיפול על הפחתת המסוכנות. ישנה התייחסות למערכות יחסים, כישורי התמודדות ומיניות בריאה, התייחסות הנתפסת על ידי המטופלים כלא מאיימת וכמועילה, ובכך מגבירה מוטיבציה להמשך טיפול.

טיפול בעברייני מין עם צרכים מיוחדים – קבוצות ייחודיות המתמקדות בנושא מיניות וזוגיות בריאה. משולבים בהן גם מטופלים עם ליקויי שמיעה ודיבור, בסיוע מתורגמן ואמצעי המחשה ויזואליים (McCarthy & Thompson, 2016).

טיפול מכין – טרם ההשתלבות בשיקום מונע בכלא, עברייני המין הזקוקים לכך משולבים בתוכניות מכינות בתחומים שונים, כגון: למידת שפה, קריאה וכתיבה, טיפול בתחום ההתמכרויות והאלימות.

התערבויות עם בני משפחה של עברייני מין, הכוללות בדיקות ערֵבים מְלווים לחופשות וכן ימי משפחות, המתקיימים במחלקות הטיפוליות בהשתתפות בני משפחה בגירים מקרבה ראשונה ובהסכמת עבריין המין. מטרתן של התערבויות אלו היא לגייס את המשפחה להוות גורם תמך, לסייע לה לוותר על הכחשה ולתמוך בשינויים שהאסיר יערוך בהמשך חייו. זאת באמצעות מתן הסברים על התהליך הטיפולי והתמקדות בנושא מרכזי מעולם הטיפול בעברייני מין.

בעקבות יישום החוק במלואו, ניתן לראות תוצאות בהפחתת רצידיביזם. בבדיקה שנערכה בקרב עברייני מין אשר שוחררו ממאסר בשנת 2009, נמצא כי 15.2% מהם חזרו תוך 3 שנים למאסר, ובכללם 3.2% בגין ביצוע עבירות מין. לעומת זאת, בקרב עברייני מין אשר השתחררו מהכלא בשנת 2015 – לאחר יישום מלא של כל רכיבי החוק – 9.6% חזרו למאסר במהלך 3 שנים, בכללם 2.7% בלבד בגין ביצוע עבירות מין (נתוני ענף מחקר, שב"ס). זאת ועוד, בפיילוט של "מיזם תוצאות" למדידת תוצאות הטיפול הקבוצתי בקרב עברייני מין בשירות המבחן למבוגרים ובמרכז היום לטיפול בעברייני מין בקהילה, נמצא בין היתר כי חל שיפור בקרב משתתפי הקבוצות, הן בתחום המודעות לעבירה ולשלביה והן בתחום פיתוח אסטרטגיות אישיות למניעת ביצוע עבירות (פיליפוב, טופילסקי וארזי, 2017).

במקביל לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין נחקקו בישראל שני חוקים נוספים, שמטרתם להשלים את ההגנה על אוכלוסיות ספציפיות פגיעות באופן מיוחד:

חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, תשס"א-2001, האוסר על העסקת עברייני מין מורשעים במוסדות המיועדים למתן שירות לקטינים, לאנשים עם מוגבלות שכלית או התפתחותית או לחסרי ישע.

חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, תשס"ה-2004, המסמיך את בית המשפט להוציא צו המגביל את חזרתו של עבריין מין מורשע לסביבת מגוריו או לסביבת עבודתו של נפגע העבירה, במטרה להגן על נפגע העבירה ולמנוע נזק נוסף שעלול להיגרם לו מהיתקלות תדירה בעבריין המין שפגע בו.

דיון

לאורך השנים התפתחו במדינות בעולם הסדרי חקיקה הקשורים לפיקוח על עברייני מין ולטיפול בהם. הסדרים אלה משקפים על פי רוב תפיסות עולם חברתיות וערכיות, המשליכות על האופן שבו המדינה רואה את מקומה בהגנה על הציבור. בכל המדינות המטרה היא זהה: להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין. עם זאת אפשר למקם את המדינות השונות על רצף, אשר בקצהו האחד מדיניות המשקפת "תרבות ענישתית", המאופיינת בהדרה של עבריין המין ומדגישה פיקוח והטלת מגבלות, ובקצהו האחר מדיניות המדגישה התערבויות טיפוליות ושיקומיות לשם הגנה על הציבור, לצד שיקומו של העבריין. בין קצוות אלה ניתן לראות מדינות אשר עברו שינויים משמעותיים בהתייחסותן לנושא זה במהלך השנים.

מיקומה של כל אחת מהמדינות על פני הרצף בא לידי ביטוי בחקיקה ובתוכניות שפותחו בהן במטרה להגן על הציבור. בחינת יעילותן של התוכניות מראה כי טיפול לעברייני מין בגישות המוכרות והמקובלות נמצא יעיל בהפחתת רצידיביזם. עם זאת נשאלת השאלה בדבר השפעתם של המעטפת החוקית והאקלים החברתי על יכולתו של עבריין המין להשתקם. מקאלינדן ואחרים (McAlinden, Farmer, & Maruna, 2017) מצאו כי הגורמים המשמעותיים בתהליך החדילה של עברייני מין מביצוע עבירות הם: מערכות יחסים חיוביות, יציבות חברתית, תחושת תמיכה, תעסוקה, הפנמת תחושות בושה ביחס לעבירות המין (אבל לא ביחס לעצמם), גיבוש זהות חדשה ותחושת מחילה. לדבריהם, המפתח לחדילה אותנטית מעבריינות מין נעוץ בשילובו של עבריין המין מחדש בחברה, וקיימת משמעות לשילובן של הבנות אלה בתהליכי קבלת ההחלטות של קובעי המדיניות. בהלימה לכך, בסקירה שהוצגה בפרק זה לא נמצא בסיס אמפירי ליעילותן של מגמות חקיקה המדירות את עבריין המין מהחברה, כגון מגבלות על יציאה מהבית, מרשם עברייני מין הפתוח לציבור וטיפול תרופתי בכפייה. לעיתים אף נטען כי הן עלולות להפחית שיתוף פעולה ולהגביר מסוכנות.

בישראל, בעקבות כניסתו לתוקף של פרק השיקום המונע בחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, הוקם, ביוזמת המדינה ובאמצעות התקשרויות מכרזיות עם נותני שירות חיצוניים, רצף מקיף ומגוּון של מענים טיפוליים ושיקומיים לעברייני מין, בכלא ובקהילה. רצף זה כולל בין היתר טיפול ייעודי ופסיכו־חינוכי, הניתן במגוון רחב של תוכניות. במקביל מוטלים על עברייני מין משוחררים בקהילה צווי פיקוח ומעקב, וכן קיימת חקיקה המגבילה את אפשרותם לעבוד במוסדות המיועדים לקטינים ולחסרי ישע. מעטפת זו היא תוצר של סקירות שנערכו בשלבי חקיקת החוק, והיא ממקמת את ישראל במקום מאוזן יחסית על פני הרצף. העובדה שהמרשם בישראל אינו פתוח לציבור היא משמעותית לשילובם של עברייני המין מחדש בחברה, בכפוף למגבלות הקיימות ותחת פיקוח. נוסף על כך, העובדה שהטיפול ממומן על ידי המדינה, ניתן בהסכמת עבריין המין ובכל שלב שבו הוא מעוניין בכך, עשויה לעודד עברייני מין להשתלב בטיפול ולהפחית את מסוכנותם. בפועל, ניתן לראות מספר הולך וגדל מדי שנה של עברייני מין המשולבים בטיפול בקהילה.

השוני בין המדינות כמו גם במיקומן על פני הרצף שתואר מקשה על הסקת מסקנות חד משמעיות בדבר יעילות השילוב בין טיפול ובין פיקוח על הפחתת רצידיביזם. עם זאת, בדיקות ראשוניות שנערכו בארץ (ואשר הוצגו לעיל) מצאו שילוב זה כיעיל. המרקם המורכב וההטרוגני של החברה בישראל בא לידי ביטוי במגוון התוכניות שפותחו במסגרת החוק. יחד עם זאת, מרקם זה עשוי להציב אתגר נוסף בתהליכי השילוב מחדש של עברייני מין בקהילה. קיים עדיין מספר לא מבוטל של עברייני מין המשתחררים מבתי הכלא ואינם מעוניינים בטיפול, ותוכניות עתידיות צריכות להתייחס לפלח אוכלוסייה זה. יש צורך בהבנה מעמיקה של הקשיים בשילובם בתוכניות הקיימות, ובפיתוח מענים נוספים בהתאם להבנה זו. לשם כך ניתן לאמץ חלק מן המודלים שהוצגו ושפורטו בפרק זה, אשר שמים דגש על הגברת מוטיבציה ועל סיוע בשילוב מחדש בחברה.

מקורות

אפשטיין, ר' ורד, ט' (2010). עבריינות מין בקרב אוכלוסיות חריגות. בתוך: מ' שחורי, ש' בן דוד ומ' חובב (עורכים). טיפול בעברייני מין בישראל – אתגרים בזיהוי, באפיון ובמענה טיפולי (עמ' 248-231). ירושלים: כרמל וקשת.

אפשטיין, ר' והלפמן ט' (2019). מהטיפול בכלא לפיקוח בקהילה – הגברת יעילות השיקום של עברייני מין. צוהר לבית הסוהר, 20 (עמ' 99-90).

בן דוד, ד', פישמן, א' ותקוה, ר' (2008). סקירה משווה בנושא הטיפול בעברייני מין והפיקוח עליהם. בתוך: א' שוהם (עורכת), הפיקוח על עברייני מין בישראל: ענישה או טיפול? (עמ' 43-3). אשקלון: פרלשטיין-גינוסר.

גרינברג, ד' ופדסקי, ק"א (1998). להתמודד עם מצבי רוח: מדריך לעבודה עצמית ע"פ הגישה הקוגניטיבית. תל אביב: גלילה.

דיווח משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים בדבר יישום פרק השיקום לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006, פברואר 2019. נדלה בתאריך 12/2/20 מ: http://knesset.gov.il/committees/heb/material/data/H11-11-2019_09-46-50_2018.pdf

דיווח משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים בדבר יישום פרק השיקום לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006, פברואר 2018. נדלה בתאריך 12/2/20 מ: http://knesset.gov.il/committees/heb/material/data/H08-05-2018_09-34-57_2017.pdf

חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006.

חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, תשס"א-2001.

חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, תשס"ה-2004.

משרד הרווחה והשירותים החברתיים ומשרד הבריאות (2015): אמות מידה מקצועיות לטיפול בעברייני מין ופוגעים מינית. מסמך פנימי, לא פורסם.

פיליפוב, מ', טופילסקי, ט' וארזי, ט' (2017). תוכנית הטיפול הקבוצתי הייעודי בקרב עברייני מין: סיכום ממצאי המדידה בפיילוט "מיזם תוצאות". ירושלים: מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל. נדלה בתאריך 12/2/20 מ:

 https://brookdale.jdc.org.il/publication/group-therapy-sex-offenders-summary-measurement-findings-outcome-initiative-pilot/

שחורי, מ', בן דוד, ש' ואידיסיס, י' (2008). עבריינות מין בעולם ובישראל: חקיקה פיקוח טיפול ושיקום. בתוך: ח' מהל, מ' חובב, מ' גולן (עורכים): התמכרויות אלימות ועבירות מין – טיפול לאור החוק (עמ' 443-421). ירושלים: כרמל.

Act #2019-522, retrieved from

 http://arc-sos.state.al.us/cgi/actdetail.mbr/detail?page=act&year=2019&act=522

Andrews, D. A. & Bonta, J. (2014). The Psychology of Criminal Conduct. New York: Routledge.‏

Bates, A., Macrae, R., Williams, D., & Webb, C. (2012). Ever-Increasing Circles: A Descriptive Study of Hampshire and Thames Valley Circles of Support and Accountability 2002-09. Journal of Sexual Aggression, 18(3), 355-373.‏

Bates, A., Williams, D., Wilson, C., & Wilson, R. J. (2014). Circles South-East: The First 10 Years 2002-2012. International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 58(7), 861-885.‏

Beech, A. & Stephenson, Z. (2014). The Use of Quasi Compulsory Measures (QSM) As Alternatives to Imprisonment in Europe. Council of Europe. Retrieved 12/2/20 from https://docplayer.net/13527471-The-use-of-quasi-compulsory-measures-qcm-as-alternatives-to-imprisonment-in-europe.html

Boer, D. P. (2016). Treatment of Persons with Intellectual Disabilities and Problematic Sexual Behaviours. In L. E. Marshall & W. L. Marshall (Eds.). The Wiley Handbook on the Theories, Assessment and Treatment of Sexual Offending (pp.1285-1297). UK: Wiley.

Boer, D. P., Eher, R., Craig, L. A., Miner, M. H., & Pfäfflin, F. (Eds.) (2011). International Perspectives on the Assessment and Treatment of Sexual Offenders: Theory, Practice and Research. UK: John Wiley & Sons.‏

Beier, K. M., Ahlers, C. J., Goecker, D., Neutze, J., Mundt, I. A., Hupp, E., & Schaefer, G. A. (2009). Can Pedophiles Be Reached for Primary Prevention of Child Sexual Abuse? First Results of the Berlin Prevention Project Dunkelfeld (PPD). The Journal of Forensic Psychiatry & Psychology, 20(6), 851-867.‏

Beier, K. M., Grundmann, D., Kuhle, L. F., Scherner, G., Konrad, A., & Amelung, T. (2015). The German Dunkelfeld Project: A Pilot Study to Prevent Child Sexual Abuse and the Use of Child Abusive Images. The Journal of Sexual Medicine, 12(2), 529-542.‏

Chaffin, M., Levenson, J., Letourneau, E., & Stern, P. (2009). How Safe Are Trick-or-Treaters? An Analysis of Child Ssex Crime Rates on Halloween. Sexual Abuse, 21(3), 363-374.

Feelgood, S. & Schaefer, G. A. (2011). Dealing with Missing Data: The Promise of Dunkelfeld Research with Sexual Offenders Against Minors. In D. Boer, R. Eher, L. A. Craig, M. H. Miner, & F. Pfäfflin (Eds.) (2011). International Perspectives on the Assessment and Treatment of Sexual Offenders: Theory, Practice and Research (pp. 665-682). UK: John Wiley & Sons.‏

Gannon, T. A., Olver, M. E., Mallion, J. S., & James, M. (2019). Does Specialized Psychological Treatment for Offending Reduce Recidivism? A Meta-analysis Examining Staff and Program Variables as Predictors of Treatment Effectiveness. Clinical Psychology Review, 73, 101752.‏ https://doi.org/10.1016/j.cpr.2019.101752

Grubin, D. & Beech, A. (2010). Chemical Castration for Sex Offenders.‏ British Medical Journal, 340:c74.

Grubin, D., Kamenskov, M., Dwyer, R. G., & Stephenson, T. (2019). Post-Conviction Polygraph Testing of Sex Offenders. International Review of Psychiatry, 31(2), 141-148.‏

Haaven, J. (2006). The Evolution of the Old Me/new Me Model. Practical Treatment Strategies for Person with Intellectual Disabilities: working With Forensic Clients with Severe and Sexual Behavior Problems. Brandton, VT: Safer Society Press.‏

Harkins, L., Flak, V. E., Beech, A. R., & Woodhams, J. (2012). Evaluation of a Community-Based Sex Offender Treatment Program Using a Good Lives Model Approach. Sexual Abuse, 24(6), 519-543.‏

Harris, A. J., Levenson, J. S., Lobanov-Rostovsky, C., & Walfield, S. M. (2018). Law Enforcement Perspectives on Sex Offender Registration and Notification: Effectiveness, Challenges, and Policy Priorities. Criminal Justice Policy Review, 29(4), 391-420.‏

Henfrey, S. A. (2018). Kaizen: Working Responsively with Psychopathic Traits. Journal of Criminological Research, Policy and Practice, 4(3), 199-211.‏

Janssens, M. (2017). Court-Ordered Therapy, The Case of Sex Offenders in Belgium. Soins. Psychiatrie, 38, 40-42.‏

Janus, E. S. & Prentky, R. A. (2008). Sexual Predator Laws: A Two-Decade Retrospective. Fed. Sent. R., 21, 90-97.‏

Jennings, J. L. & Sawyer, S. (2003). Principles and Techniques for Maximizing the Effectiveness of Group Therapy with Sex Offenders. Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment, 15(4), 251-267.‏

Keeling, J. A., Rose, J. L., & Beech, A. R. (2006). A Comparison of the Application of the Self-Regulation Model of the Relapse Process for Mainstream and Special Needs Sexual Offenders. Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment, 18(4), 373-382.‏

Kemshall, H. (2017). The Historical Evolution of Sex Offender Risk Management. In Contemporary Sex Offender Risk Management, Volume I (pp. 1-34). Switzerland: Palgrave Macmillan.‏

Khan, O., Ferriter, M., Huband, N., Powney, M. J., Dennis, J. A., & Duggan, C. (2015). Pharmacological Interventions for Those Who Have Sexually Offended or Are at Risk of Offending. Cochrane Database of Systematic Reviews, (2).‏ Retrieved 12/2/20 from https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC6544815/

Klapilová, K., Demidova, L. Y., Elliott, H., Flinton, C. A., Weiss, P., & Fedoroff, J. P. (2019). Psychological Treatment of Problematic Sexual Interests: Cross-Country Comparison. International Review of Psychiatry, 31(2), 169-180.‏

Koshevaliska, O. (2014). Medical Pharmacologic Treatment (AKA Chemical Castration) in the Macedonian Criminal Code. Balkan Social Science Review, 4, 25-45.‏

Kristensen, E., Fristed, P., Fuglestved, M., Grahn, E., Larsen, M., Lillebæk, T., & Sørensen, T. (2011). The Danish Sexual Offender Treatment and Research Program (DASOP). In D. Boer, R. Eher, L.A. Craig, M. H. Miner, & F. Pfäfflin (Eds.) (2011). International Perspectives on the Assessment and Treatment of Sexual Offenders: Theory, Practice and Research (pp. 251-262). UK: John Wiley & Sons.‏

Lambrick, F. (2003). Issues Surrounding the Risk Assessment of Sexual Offenders with an Intellectual Disability. Psychiatry, Psychology and Law, 10(2), 353-358.‏

Lambrick, F. & Glaser, W. (2004). Sex Offenders with an Intellectual Disability. Sexual Abuse, 16(4), 381-392.‏

Langton, C. M. & Worling, J. R. (2016). Trends Over Time in Clinical Assessment Practices with Individuals Who Have Sexually Offended. In Boer, D. P. (Ed.) The Wiley Handbook on the Theories, Assessment and Treatment of Sexual Offending (pp. 573-606). UK: John Wiley & Sons.‏

Lasher, M. P. & Stinson, J. D. (2017). Adults with Pedophilic Interests in the United States: Current Practices and Suggestions for Future Policy and Research. Archives of Sexual Behavior, 46(3), 659-670.‏

Levenson, J. (2014). Incorporating Trauma-Informed Care Into Evidence-Based Sex Offender Treatment. Journal of Sexual Aggression, 20(1), 9-22.‏

Levenson, J. S., Brannon, Y. N., Fortney, T., & Baker, J. (2007). Public Perceptions About Sex Offenders and Community Protection Policies. Analyses of Social Issues and Public Policy, 7(1), 137-161.‏

Levenson, J. S., D'Amora, D. A., & Hern, A. L. (2007). Megan's Law and Its Impact on Community Re‐entry for Sex Offenders. Behavioral Sciences & the Law, 25(4), 587-602.‏

Lussier, P. & Mathesius, J. (2019). Not in My Backyard: Public Sex Offender Registries and Public Notification Laws. Canadian Journal of Criminology and Criminal Justice, 61(1), 105-116.‏

Mann, R. E., Webster, S. D., Wakeling, H. C., & Keylock, H. (2013). Why Do Sexual Offenders Refuse Treatment? Journal of Sexual Aggression, 19(2), 191-206.

Marotta, P. L. (2017). A Systematic Review of Behavioral Health Interventions for Sex Offenders with Intellectual Disabilities. Sexual Abuse, 29(2), 148-185.‏

Marshall, W. L., Marshall, L. E., Serran, G. A., & O'Brien, M. D. (2011). Rehabilitating Sexual Offenders: A Strength-based Approach. Washington: American Psychological Association.

‏Maruna, S. (2004). Desistance from Crime and Explanatory Style: A New Direction in the Psychology of Reform. Journal of Contemporary Criminal Justice, 20(2), 184-200.‏

McAlinden, A. M. (2012). The Governance of Sexual Offending Across Europe: Penal Policies, Political Economies and the Institutionalization of Risk. Punishment & Society, 14(2), 166-192.‏

McAlinden, A. M., Farmer, M., & Maruna, S. (2017). Desistance from Sexual Offending: Do the Mainstream Theories Apply? Criminology & Criminal Justice, 17(3), 266-283.‏

McCartan, K. F., Hoggett, J., & Kemshall, H. (2018). Risk Assessment and Management of Individuals Convicted of a Sexual Offence in the UK. Sex Offender Treatment, 13, 1-8.

McCarthy, M. & Thompson, D. (2016). Sex and the 3 Rs: Rights, Risks and Responsibilities: A Sex Education Pack for Working with People with Learning Disabilities. Brighton: Pavilion Publishing.‏

McGrath, R. J., Cumming, G. F., Burchard, B. L., Zeoli, S., & Ellerby, L. (2009). Current Practices and Emerging Trends in Sexual Abuser Management. The Safer Society, 24. Retrieved 12/2/20 from https://safersocietypress.org/store/current-practices-and-emerging-trends-in-sexual-abuser-management/

‏Mews, A., Di Bella, L., & Purver, M. (2017). Impact Evaluation of the Prison-Based Core Sex Offender Treatment Programme. Retrieved 12/2/20 from https://www. gov.uk/government/publications/impact-evaluation-of-the-prison-based-core-sex-offender-treatment-programme

Parhar, K. K., Wormith, J. S., Derkzen, D. M., & Beauregard, A. M. (2008). Offender Coercion in Treatment: A Meta-analysis of Effectiveness. Criminal Justice and Behavior, 35(9), 1109-1135.

Pithers, W. D. (1990). Relapse Prevention with Sexual Aggressors. In W. L. Marshall, D. R. Laws, & H. E. Barbaree (Eds.) Handbook of Sexual Assault (pp. 343-361). Boston, MA: Springer.‏

Schmucker, M. & Lösel, F. (2015). The Effects of Sexual Offender Treatment on Recidivism: An International Meta-Analysis of Sound Quality Evaluations. Journal of Experimental Criminology, 11(4), 597-630.

Terry, K. J. (2015). Sex Offender Laws in the United States: Smart Policy or Disproportionate Sanctions? International Journal of Comparative and Applied Criminal Justice, 39(2), 113-127.‏

Turner, D. & Briken, P. (2018). Treatment of Paraphilic Disorders in Sexual Offenders or Men with a Risk of Sexual Offending with Luteinizing Hormone-Releasing Hormone Agonists: An Updated Systematic Review. The Journal of Sexual Medicine, 15(1), 77-93.‏

Vess, J., Day, A., Powell, M., & Graffam, J. (2013). International Sex Offender Registration laws: Research and Evaluation Issues Based on a Review of Current Scientific Literature. Police Practice and Research, 14(3), 205-218.‏

‏Ward, T., Hudson, S. M., & Keenan, T. (1998). A Self-Regulation Model of the Sexual Offense Process. Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment, 10(2), 141-157.‏

Ward, T., Mann, R. E., & Gannon, T. A. (2007). The Good Lives Model of Offender rehabilitation: Clinical Implications. Aggression and Violent Behavior, 12(1), 87-107.‏

Williams, F. & Mann, R. E. (2010). The Treatment of Intellectually Disabled Sexual Offenders in the National Offender Management Service: The Adapted Sex Offender Treatment Programmes. In L. A. Craig & W. R. Lindsay (Eds.) Assessment and Treatment of Sexual Offenders with Intellectual Disabilities A Handbook (pp. 293-315). UK: John Wiley & Sons.

התקשרויות אישיות:

ברוק בררד, מנהלת טיפול ואבחון, מרכז טיפול לעברייני מין, מסצ'וסטס, אפריל 2018.

דומיניק וויליאמס, מנהל, Circles South East, Oxon, UK, נובמבר 2014.

טניה טנקרד, פסיכולוגית פורנזית ראשית, שירות המבחן, קנט, אנגליה, נובמבר 2014.