שרפי תבל

פרולוג

ארבעת הגנרלים הבכירים ישבו סביב שולחן כבד ועגול, שותקים בעוד הגנרל אוגוסטוס אנריקס קורא ברפרוף את תמצות דבריה של הגנרלית ולנסייה. 
פניה המרשימות היו קפואות כהרגלן, מתריסות ומזלזלות בו ובעמו על היותם נעלים ממנה בדרגים הממשלתיים.
הגנרל גריפין התפתל תחת מבטה ושילב את רגליו, דרכו הרגילה להשקיט את מחשבותיו הרועשות. ניתן היה לחתוך את המתח בסכין.
״ארבעה, לא פחות ולא יותר. הם ארבעה הפעם, כמספר הגזעים.״ אמרה הגנרלית הרביעית, הונורה. אצבעותיה התקמצו לכדי אגרוף. 
קולה היה רצף מונוטוני של צלילים שצרמו לו באוזן. פניו של אוגוסטוס התעוותו להבעה נזעמת.
האווילה לא מספרת לו דבר חדש שלא ידע קודם לכן.
ייפוי הכוח שלהם וחילוקם לעבודות במחוז אליהם הם משויכים התרחש יממה קודם לכן, ותושבי ביתם של הנערים עדיין המתינו להם בבתים. 
הראיונות היו מאורגנים כך שיכלו להימשך משעה אחת בלבד עד לכיומיים - ולכן הם יכלו להרוויח זמן נוסף לחשוב על פתרון לגביהם.
לא מספיק זמן.
המסך ההולוגרמי הופיע אל מולם. הופיעו בו מאגרי המידע המתוקצרים על ארבעת הנערים.
״ובכן, אמור לי. אחד מכל גזע. הכיצד זה מתאפשר? האם נשמיד אותם?״ קולה המרגיז של הגנרלית הגלאדיוס נשמע שוב.
״הונורה, את נוהגת כטיפשה. מה יהיה ההסבר למוות של ארבעה נערים מנסיבות לא טבעיות, בדיוק בסיום מבחני הסקאלות? עמינו ימרדו כנגדנו. מלבד זאת, את מודעת לכתבים המתריעים מפני הריגת הנבחרים.״ קולה הנוקשה של ולנסייה גרם לה לבלום את פיה.
״נאסור אותם לעת עתה,״ אנריקס כחכח בגרונו בסולידיות, ״נשלח להוריהם מכתב התגייסות ממשלתי. נפקח עליהם מקרוב, נבחן אותם. אולי ישנה שגיאה ורק אחד מהם הוא הנבחר. הגנרלית ולנסייה, תואילי בטובך להביא לעזרתנו כמה מהמתעתעות הבכירות?"
הגנרלית נראתה לא מרוצה מכך שנתן לה פקודות, אפילו מעט מושפלת - אך הנידה את ראשה לחיוב.
״הגנרלית הונורה. הביאי כמה מלוחמייך לפקד כשומרים.״ 
היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה, והחלה לומר, ״הלוחמים שלי הם אינם שומרים, הם הרבה מעבר-״ 
אנריקס קטע אותה מלהשלים את משפטה כשהתרומם מכיסאו. האולם הגדול היה שקט לחלוטין, כך שרק קול סוליות נעליו נשמעו כאשר צעד לעברה.
״זוהי פקודה, גנרלית." הוא משך את ידה לעברו ואחז בה באיום, "האם תפרי פקודה?״
היא נשכה את שפתיה עד שכתמי דם בצבצו בקצה שיניה. שנאתה אליו הייתה כה עזה. היא שנאה את עמו, אך שנאה אותו יותר מכל.
״לא אפר פקודה. אביא את אנשיי.״
אנריקס שיחרר את ידה בהרף עין, והעביר את מבטו על הסובבים. אף נבחר לא צץ מזה שנים רבות, אף לא אחד בתקופתו. תחושת סיפוק התמלאה בקרביו, כשהפעם התגלו הארבעה.
הוא עמד להגשים את חלומה של אימו.
כשהתכוון לצאת מהדלת, שמע את קולו של הגנרל גריפין בפעם הראשונה מזה זמן רב.
"נשיקה אחרונה של שרפי תבל, והכל עולה באש. אפר הגופות יהיה מה שיבנה את העולם החדש. אתם תהיו הראשונים לצפות במוות מקרוב."

24 שעות קודם לכן

מארי
מחוז פולאריס

הנערה ישבה מחוץ לאולם המבחן ובהתה בדלתותיו הסגורות, מחכה בחדר ההמתנה. המילה "חדר" גרמה למקום להישמע קטן ומרגיע. היא ממש לא הרגישה רגועה ונינוחה, בעוד אלפי הכיסאות המסודרים בשורות הקיפו אותה, וצמחי הקיסוס המטפסים היתמרו מעליה עד התקרה המקומרת. האוויר כולו הצחין מריח ורדים מתוק להחריד והדשא מתחת לכפות רגליה היה רך מידי, והיא לא יכלה להפסיק לחשוב שמטפסים על גופה עשרות תולעים וזחלים. הרגיש לה שבכל פינה היו פרחים ריחניים וורודים, והיא הכריחה את ראשה להישאר צלול ולהפסיק להיגעל. פטפוטי נערות נשמעו סביבה, שיחות סתמיות שנועדו להפיג את הלחץ, למרות ארשת הפנים של כולן; מסכת קרח אטומה, שניסתה להסתיר את הפחד שלהן. המבחן היה חשוב לכולן, זאת ידעה מארי גם מבלי לשים לב לבליעות הגרון התכופות ותיפופי הרגליים על הקרקע. אולי הייתה לחוצה כמותן לולא הריח הנורא באוויר ואבקות הפרחים שגרמו לה לכפות על פיה להיסגר בחוזקה בכדי שלא תתעטש. היא ידעה בוודאות שכל הניחוחות המתוקים סביבה לא השפיעו כך על הבנות האחרות, והכריחה את עצמה להפסיק לחשוב על זה. גופה, לעומת זאת, הגיב בניגוד לראשה ולא יכל שלא לדחות הכל. 
"זה עומד להיות בדיוק כמו באימונים," אמרה שרלוט מימינה בקולה הצייצני.
"לגמרי. אף אחד לא רוצה להכשיל אותנו." הסכימה במהירות איזבל, שישבה לצידה.
"בטח שלא," מארי ראתה מזווית עינה את שרלוט מסתובבת לחברתה וממשיכה, "פשוט תזכרי להירגע, כן? את מתבלבלת כשאת לחוצה."
"ברור." ענתה איזבל, אך נשמעה מעט פחות בטוחה בעצמה.
"אז איך התכוננת, מארי?" שרלוט הניפה את שערה הורוד לאחור, פונה אליה.
"כמו כולכן, אני מניחה." ענתה מארי בקול צונן.
"את בטח תהיי הראשונה מהשורה שתיבחן, בגלל הסדר." שרלוט טפחה בחיבה על רגלה ונשענה לאחור על כיסאה כשהמשיכה ואמרה מבלי להביט בה, "טוב, אני בטוחה שתהיי מעולה!"
היא הסתובבה חזרה לאיזבל, ככל הנראה להמשיך להוריד את בטחונה.
מניפולטיבית. המחשבה קפצה בראשה של מארי, אך לא מתוך כעס או עצבנות. הנערה הייתה רגילה לכך. הן היו גזע שלם של נשים מניפולטיביות ומתמרנות, שהשתמשו בכל האמצעים שהיו להן בכדי להשיג את מטרתן. אף אחת לא הייתה מעולם מנודה בבית הספר – אין מה לנדות שיבוטים של בובות מושלמות. אפשר היה להסיק מכך שלכן כולן היו חברות של כולן, מסתובבות בחבורות גדולות וקטנות כאחד, אך מארי ידעה שהכל היה מסכה של צביעות, ושכל אחת הינה אדון לעצמה. היא לא הייתה בודדה, אם כי לא יכלה להגיד שהיו לה חברות. 
קול אישה קריר וחלק נשמע מכל עבר, קורא בשמה.
"מארי אליסיה דיימונד." 
היא קמה, הדשא מדגדג את כפות רגליה היחפות, והתקדמה היישר לכיוון הדלתות. השיחה בין הבנות נעצרה ומארי חשה במבטיהן נעוצים בגבה כאשר הניחה את אגודלה על המסך המרובע שמימינה והמתינה. מסך נפתח מולה על הדלתות כמראה וסרק את פרצופה. עיניה הכחולות החזירו לה מבט ונראו עייפות כשהביטה בשערה הורוד והארוך, כשערן של רוב הליבידי. דקירת מחט קטנה חדרה לאצבעה וברגע הבא עמדה בכניסה בתוך אולם המבחן.
האולם נראה שונה לחלוטין מחדר ההמתנה. ארבעת קירות החדר היו ריקים, וממולה הונח שולחן מלבני וארוך, שמאחוריו ישבו במרחקים שווים שלוש הבוחנות. 
מארי מעולם לא ראתה כל כך הרבה צבע לבן בבת אחת. האולם נראה טהור, לא צבעוני ואפוף פרחים כמו כל דבר אחר במחוזה. היא נשמה נשימה עמוקה והרגישה את ראשה מצטלל, כמו לאחר שתייה של מים לאחר אכילה מוגזמת של סוכרים.
"מארי?" קולה הקר של האישה שקראה לה להיכנס לחדר נשמע, ומארי העיפה לעברה מבט.
האישה ישבה במרכז השולחן. שיערה הארוך גלש והנערה הניחה שאורכו המשיך אל מעבר לשולחן האטום.
שיערה היה ורוד, כמצופה, ועיניה הכחולות בהירות עד שבאור הבוהק שבחדר אפשר היה לטעות ולראות כלבנות. כנפיה היו גלויות ומבריקות, וישיבתה זקופה. 
האישה מימינה נראתה מבוגרת יותר. הבעת פניה הייתה חמוצה ופיה הדוק ומכווץ, בעוד הבוחנת האמצעית השרתה ביטחון ושליטה. 
הבוחנת השלישית היא זו שתפסה את עיניה, עקב צבע שערה. הוא הגיע עד לאוזניה, ויכול היה להראות לה כמוזר לולא היה סגול. נדיר היה שראתה מישהי עם צבע שיער שונה שלא רק שאינה צבעה אותו, אלא גם הציגה אותו בפומבי. זיק קנאה חלף בה. 
"כן." ענתה בקצרה, קול צרוד מחוסר שימוש, בעוד ברור שזייפו את הצורך לאשר שזו אכן מארי אליסיה דיימונד ואין בידיהן את דגימות הדם, הפנים, הציונים השוטפים מכל שנותיה בבית הספר וכל שאר פרטיה המזהים. 
"אנא התקדמי למרכז החדר."
היא התקדמה לעבר הבוחנות ונעצרה מולן, מתענגת על הקור בכפות רגליה מהרצפה הקפואה, המנוגדת לחלוטין מהדשא המדגדג והרך.
"אנו בוחנות את היכולת שלך לפרוס את כנפייך ולשלוט באשליית המקום. אנא צעדי מספר צעדים לאחור וחשבי על מקום שתרצי שנראה באשלייתך. ראשית עלייך להשתמש באשליה ורק לאחר מכן לחשוף את כנפייך. שינויים בסדר זה ישפיעו על ציונך הסופי ועל הבדיקה הכוללת. התחילי רק לאחר שנאמר לך."
הדוברת הרכינה מעט את סנטרה לעבר מארי לאשר לה לצעוד לאחור ופנתה לשתי הבוחנות שמצידה. 
מארי הסתובבה והכריחה את עצמה להתרכז ולחשוב על מקום שתרצה שיראו, אך כל שהייתה מסוגלת לעשות בפועל היה לבהות סביבה ולבחון את האולם. היא ידעה שהקירות לבנים וחלקים מתוך צורך בלבד, בכדי שניתן יהיה לעשות את האשליה ביתר קלות, אבל קשה היה לה לתפוש במוחה את העובדה שיש מקום כל כך.. ריק במחוזה. כל מחוז פולאריס דגל בהתייפייפות והתרברבות. ללא פגמים, ללא כיעור. הן היו רק בובות שיש מרהיבות ומנקרות עיניים. 
"התחילי בבקשה." הורתה לה הבוחנת האמצעית.
מארי עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. היא מעולם לא נלחצה מהצגת כוחה. לא, היא נלחצה מדברים אחרים, שטותיים, שאף אחת מהליבידי לא התעסקו בהם. היא הסתירה זאת, כמובן. בזה הצטיינה. 
מה כבר יכלה להציג בפני הבוחנות? מוחה פעל במהירות ועבר מזיכרון לזיכרון.
זיכרון מראה עיניה במראה במסך שהיה על דלתות האולם חלף בראשה. אימה אמרה לה שעיניה מזכירות לה את הים. לא היה ים בפולאריס, רק אגמים קטנים, אבל בעבר ראתה תמונה בספר הלימוד. 
מרוכזת, החלה לצייר בראשה את התמונה. היא דמיינה את החול לרגליה, את קווי הגלים הכחולים שמולה, דמיינה את עצמה צועדת לכיוונם, שוקעת קצת עם כל צעד. 
החול החם שרף את כפות רגליה, וזו החלה לרוץ. שיערה הסתחרר, והיא שאפה ונשמה לתוכה את ריח האצות והמלח. 
כעת הייתה במים, אבל אינה חדלה מלרוץ. שמלתה הלבנה נרטבה והיא שמעה את צחוקה מתגלגל. לבדה, אף אחד לא שופט או בוחן. 
רעש מחריד טלטל אותה וגרם לה לפתוח את עיניה בבת אחת. אור סימא את עיניה והיא מצמצה כדי להיפטר ממנו. לרגע לא זכרה היכן נמצאה, אך קווי המתאר של הבוחנות העומדות מולה החלו להתבהר לנגד עיניה. 
כל הקירות היטלטלו לפניה וקרסו, והבוחנות בהו בה, מלאות אימה. 
הרעש הכאיב לאוזניה. היא בקושי הייתה מסוגלת לראות מבעד לאבק. הבוחנות רצו לעברה ותפסו בידיה בחוזקה, עמדו לצידה במעגל ועצמו את עיניהן. אלא שלא הייתה מסוגלת לחשוב בהיגיון, שלא לדבר על לעצום את עיניה, וכאשר בהתה מעבר לקירות המתמוטטים ראתה פיסות חול ומים.
בדיוק אז חתיכה מהתקרה שעטה לעברן במהירות ומארי פערה את עיניה, אך לא הספיקה להגיב. ברגע הבא כבר היו מחוץ לאולם המבחן, עומדות בדיוק במקום בו עמדה מול דלתות הכניסה. הרעש כאן היה חזק עוד יותר וכאוס שרר בחדר. 
חתיכות מהקירות נפלו מכל עבר והרעידו את הקרקע, וכל הצמחים והפרחים נרמסו. רוחות שאגו בחדר וריח מלח חזק מילא את אפה. אף אחת מהנערות כבר לא ישבה לכיסאה, אף אחת כבר לא אדישה, וכולן צרחו ורצו בגושים לעבר דלת היציאה. מארי ניסתה להשתחרר מאחיזתן של הבוחנות, אך אלו תפסו את מפרקיה בתפיסת ברזל ולא הרפו. 
רק אז הורידה את מבטה מטה, וניצוצות קלושים של זוהר לבן החלו להתפוגג מסביב לידיה.