מארז הגברים של דל ריי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז הגברים של דל ריי
הוספה למועדפים

מארז הגברים של דל ריי

4.2 כוכבים (122 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

*2 ספרים במארז*

*הגברים של דל ריי 1 - נפילה איטית*

"אני לא יכולה לוותר עליהם..."

שלושה חודשים על אי פרטי.
שני גברים.
מיליון דולר.
כל מה שאני צריכה לעשות זה להחזיר את נאש ויילד למוטב.

עברו שנתיים מאז שאחותי והחבר שלה נהרגו בהתרסקות מסוק. האדם האחרון שציפיתי שיופיע על מפתן ביתי היה אליסטר ויילד, אביו של נאש. יהיה טיפשי מצידי לוותר על ההצעה שלו. הוא רוצה שאהיה החברה של הבן שלו לשלושה חודשים, שאגור עם שניהם על אי פרטי, ומיליון דולרים יהיו שלי.

האתגר מתברר כקשה יותר מכפי שציפיתי. נאש לא רק פראי, הוא מסוכן. ואליסטר הרבה יותר שבור מכפי שהוא משדר לעולם. האובדן מקשר בינינו. התפקיד שלי הוא להזין את הרעב של נאש ולרפא את הכאב של אליסטר.

קווים נחצים.
חוקים נשברים.
וכשאנחנו על האי, הכול אפשרי.

אני יודעת שאני צריכה לבחור לפני שאפרק את המשפחה הזו.
אבל אני שייכת לשניהם...
לאחד הענקתי את הגוף שלי.
לשני הענקתי את הלב שלי.

נפילה איטית הוא החלק הראשון בדואט הרומנטי־ארוטי הגברים של דל ריי.
שרה קייט מגישה לנו סיפור אהבה ארוטי ואיכותי, אסור וממכר, שבו הגבולות נפרצים והחוקים לא קיימים. 
מומלץ לקריאה מגיל 18.

*הגברים של דל ריי 2 - נפילה חופשית*

"אני שבור, מרוסק... זה מי שאני."

הלב שלי נשבר בדל ריי, אבל המשכתי בחיי. מה שעשיתי – עשינו – נשאר כסוד, קבור עמוק בתוכי. אבל את מה שקרה שישה חודשים לאחר מכן, אני חושש שלעולם לא אוכל לשכוח ולהמשיך הלאה.

כשאליס פראיור חזר לחיי, הפכנו מייד לחברים הכי טובים. הוא חשף אותי לעולם שלא אוכל לשכוח – עולם שהוריד אותי על ברכיי. אבל עזבתי את החיים האלה, ולא הסתכלתי לאחור.

עברו שלוש שנים, ואני כבר לא יכול להתעלם מזה.
זה עורר רעב בתוכי.
תשוקה למשהו חדש.
משהו חזק.

עכשיו האנה ת'ורבר נמצאת בדל ריי, מחפשת מקום לברוח ולהתנתק מהכול, ואני להוט לספק לה את המקום הזה. הבלרינה הזו רחוקה מלהיות עדינה, והכימיה בינינו מחשמלת.

אבל העבר לא נקבר ונשאר מאחור, וגם אליס פראיור מוצא את דרכו לאי. חוט בלתי נראה מושך ומקשר בינינו. מה שהתחיל כלילה אחד מהנה במיוחד, הופך למשיכה שהיא ללא ספק אסורה.

אין סודות על האי.
יש רק אותנו.
ואמת שאני כבר לא יכול להתעלם ממנה.

נפילה חופשית הוא החלק השני בדואט הרומנטי־ארוטי הגברים של דל ריי.
אם בנפילה איטית חשבתם שהגבולות נפרצים, בנפילה חופשית הם לא קיימים בכלל.
בדואט שכולו חטא תתכוננו להתמכר לטעם האסור.
אין חוקים באהבה כשמדובר בגברים של דל ריי.
מומלץ לקריאה מגיל 18.

פרק ראשון

פרק 1

זארה

הקהל סוער הלילה. למרות המוזיקה הרועמת, הצלחתי לשמוע אותם שורקים ושואגים את שמי. אך בגלל האורות המסנוורים, לא הצלחתי לראות את הפרצופים של האנשים הנמצאים ברחבת המועדון.

כשאני על הבמה, זו רק המוזיקה ואני. החלק האהוב עליי. אני לא מרגישה דבר מלבד הרגע שבו אני רוקדת ומתנועעת סביב המוט, כשרגליי ננעלות במקומן כדי לשמור על יציבות, עד שאחליק באלגנטיות אל הרצפה.

רגע האופוריה הזה – זה הרגע שאני רודפת אחריו. כשהבס הנשמע מהמוזיקה חזק כל כך עד שהוא גורם לליבי לרעוד בחזי, אני לא חושבת על דבר מלבד כוח הכבידה שמושך אותי למטה.

תהיתי אם זה מה שאמה הרגישה לפני שהיא מתה. תחושת צניחה שגורמת לשיער לסמור וללב לצנוח אל התחתונים. אדרנלין רווי אימה.

זה דבר נורא לחשוב עליו, אבל היא הייתה התאומה שלי – החצי השני שלי. המוח שלי לא אפשר לי לברוח מהמחשבה הזו, לדמיין איך היא הרגישה כשהיא מתה בהתרסקות מסוק.

הקהל השתולל כשנחתי בחינניות על הרצפה, עמדתי בקלילות על הידיים ועל הברכיים כדי שאוכל לנענע את הישבן מול הגברים היושבים בשורה הראשונה, בזמן שהם דחפו שטרות לחוטיני שלי. אחרי שנים של אימוני בלט קפדניים, לנוע בחופשיות לצלילי המוזיקה העניק לי תחושה משחררת כל כך. הסתובבתי אל הלקוחות הממתינים ונתתי לבחור הראשון שראיתי את מה שהוא רוצה – התקרבתי אליו ונענעתי את השדיים שלי מול פניו, לפני שעברתי לבחור הבא.

מהמקום שבו עמדתי לפני הבמה הצלחתי לסרוק את הקהל. השולחנות היו מלאים ואנשים רבים סבבו את שני הברים בחלק האחורי של המועדון. היו גם הרבה נשים הערב, וזה טוב בשבילי מאחר שהן נותנות טיפים טובים יותר. בדיוק כשהסתובבתי לאחור והסתכלתי על אחד המעריצים שלי בשורה הראשונה, עיניי קלטו פנים מוכרות מעברו השני של המועדון.

מאחר שאני רוקדת עבור לקוחות קבועים כל הזמן, כל הפרצופים נוטים להיראות אותו הדבר. ניסיתי לזכור את השמות ואת הפרטים של הגברים שבשבילם רקדתי בעבר, אך ללא הצלחה. הפנים האלה, לעומת זאת, היו מוכרות לי ממקום אחר. הוא לא לקוח קבוע. למיטב ידיעתי, הוא מעולם לא היה במועדון, ואני בהחלט לא רקדתי בשבילו.

זה פרצוף מהחיים הקודמים שלי, חיים שזכרתי במעומעם, כשעוד הייתה לי אחות. כשהעולם עדיין היה הגיוני, ואני לא הייתי שבורה.

נאש ויילד כאן, במועדון שלי, ועיניו נעוצות בי.

העור שלי בער כשניסיתי לסיים את הריקוד בלי להסתכל שוב לכיוונו. אילצתי את עצמי לחייך כשירדתי במדרגות ממרכז הבמה והנהנתי לשלום לשאר הלקוחות הממתינים. חלקם ביקשו ריקוד פרטי או שאשב איתם כמה דקות. עניתי במתיקות והבטחתי שאחזור לאחר שאשתה משהו. אף פעם לא התחמקתי מהם כמו עכשיו. תמיד נשארתי לעוד ריקוד פרטי, לעוד טיפים, אבל הייתה לי משימה דחופה יותר.

הייתי צריכה להוציא מכאן את נאש. לחיי בערו תחת מבטו כשהלכתי לעברו. נראה שהוא לבד, עם משקה ביד. פניו נראו זעופות, ולפתע זיכרונות מהלוויה עלו בראשי. לעולם לא אשכח את המבט בעיניו כשנפרדנו מאחיו היחיד ומהתאומה שלי.

טקס הלוויה היה האירוע הכי אלגנטי שהייתי בו בחיי, אבל הייתי שרויה בצער ובבכי מכדי להתרשם מסידורי הפרחים או מהקייטרינג היוקרתי. במעבר ישבו מי שנשאר ממשפחת ויילד. הם נראו כאילו זה לא היום הנורא ביותר בחייהם. כאילו כל נשימה שנכנסה לריאות שלהם לא הוכתמה באבל ובייאוש. נזכרתי שחיפשתי בפניהם סימנים לעצב, נואשת לדעת שאני לא לבד ביגון שלי, אבל כל מה שראיתי הוא גבר מבוגר, קר וריק, ובן עם פנים זועפות, כועסות ולסת מהודקת חזק כל כך, עד שנראה כי היא עומדת להיסדק.

עברו שנתיים מאז שראיתי מישהו מהגברים של משפחת ויילד, ועכשיו הצעיר ביניהם עומד במקום העבודה שלי ובוהה בי, כשעל גופי רק חוטיני וכיסויי פטמות.

יכולתי לגרום לסצנה, אבל זה היה מביא לפיטוריי. לכן נגעתי בזרועו והובלתי אותו במסדרון הריק לכיוון החדרים הפרטיים.

"מה אתה עושה פה?" התפרצתי ועיניי לא עזבו את פניו. הוא העביר משקל מרגל לרגל, מבט מזוגג בעיניו.

"זארה יורק," הוא מלמל באופן לא ברור.

"נאש ויילד, מה אתה עושה כאן?"

שפתיו התעקלו כלפי מעלה כשהוא הביט אל החזה החשוף שלי, שילבתי את זרועותיי במהירות. "לא ראיתי אותך הרבה מאוד זמן." הוא התקדם לעברי והצמיד אותי אל הקיר. הבטתי לאחור אל המאבטח שהסתכל עלינו מקצה המסדרון. הרמתי את ידי וסימנתי לו שאני בסדר. הוא היה דרוך מהרגע שהבחין בנו במסדרון.

"למה הגעת לעיר?" שאלתי.

"עסקים."

הייתה בעיניו עוצמה מטרידה. הייתי קרובה אליו כל כך, עד שניחוח של וודקה זולה ושל הבושם היוקרתי שלו הציפו אותי.

ידעתי שנאש כבר לא בעולם העסקים ורציתי לומר לו שאני יודעת שהוא משקר. כולם במדינה ידעו שנאש ויילד כבר לא עושה עסקים. היו לו עסקים. פעם הוא היה כוכב עולה בתעשייה שאביו היה החלוץ בה, אבל עכשיו הדברים היחידים שהוא עושה אלה נשים, מסיבות, סמים, ומבזבז את כל הכסף של אבא שלו. הוא לא במעמד של סלבריטאי, אבל הוא מוכר מספיק בקרב עשירים ומפורסמים עם קרנות נאמנות כדי שיוכל להשיג את מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה.

פרסטון היה זה שאהב לחגוג במשפחה, ונראה שאחיו ששרד מילא את התפקיד במקומו. הם היו ניגודים מוחלטים. בדומה לתאומה שלי שהייתה ההפך ממני. אמה הייתה מוחצנת, מאירה כמו שמש ותמיד מחייכת. הציונים שלה היו מושלמים והיא הצטיינה בכול. אני הייתי זו שמלאה באופל, זו שלעולם לא תהיה טובה כמו התאומה שלה. היא השיגה כל מה שרצתה בקלות. אהבתי בלט יותר ממנה, אבל לעולם לא אהיה טובה כמו שהיא הייתה.

לא משנה כמה שונות היינו, אחותי ואני נולדנו מאותה ביצית מפוצלת, כאילו היינו שני צדדים של אדם אחד – מה שגורם לי להרגיש כמו חצי בן אדם עכשיו.

"שמעתי שאת חשפנית, והייתי חייב לראות בעצמי."

המבט הרעב בעיניו אמור היה להפחיד אותי. אם זה היה כל גבר אחר, הייתי מתגוננת ובורחת.

אבל זה היה נאש.

מעולם לא פלרטטנו או דיברנו באופן אינטימי, אבל במשך השנתיים שאמה ופרסטון היו יחד, התראינו לעיתים קרובות, והנחתי שהוא לא מעוניין בי. הוא היה עסוק מדי בלכעוס מכדי להחליף איתי יותר משתי מילים.

"יופי, ראית. למה שלא תעוף מכאן עכשיו?" הצצתי לעבר האנשים שעמדו בבר, בתקווה שאזהה מישהו שמחפש אותו. "אתה לבד?"

"כבר לא," הוא נהם בלגלוג. ידיו נצמדו למותניי. "אני רוצה ריקוד פרטי."

צמרמורת עברה לאורך גבי. הוא ראה את הבהלה בפניי, רכן לעברי והצמיד את הפה שלו לאוזני. "ריקוד פרטי," הוא נהם.

הוא היה קרוב מדי, קרוב כל כך עד שגופי בער. הוא היה גבוה ממני ובקושי הגעתי לחזה שלו. הייתה לו היכולת להכניע אותי ברגע אחד.

"בסדר, זה מספיק." קול עמוק נשמע פתאום, ושומר הראש אחז בזרועו של נאש ומשך אותו לאחור. המוח שלי צעק לא! אני מכירה את נאש ויילד טוב מספיק כדי לדעת שהוא מגיב רע מאוד כשאומרים לו מה לעשות, וזה עלול לצאת מכלל שליטה מהר מאוד.

"זה בסדר. הוא איתי," אמרתי בניסיון להתערב, אבל נאש הגיב מהר אף על פי שהיה שיכור. הוא מייד הניף אגרוף כדי להגן על עצמו, ואני נצמדתי לזרועו כשראיתי שהאגרוף מכוון לעבר שומר הראש.

"תוריד ממני את הידיים המזוינות שלך!"

עמדתי ביניהם ודחפתי את נאש לעבר היציאה. "הוא איתי, אני מבטיחה!"

נחיריו של שומר הראש התרחבו ועיניו היו מלאות כעס. "כדאי שתוציאי אותו מכאן לפני שאני קורא לבוס."

"אני מוציאה אותו. אני מוציאה." ניסיתי נואשות להזיז את נאש לכיוון הדלת, אבל הוא דחף אותי לאחור.

"אני רוצה את הריקוד הפרטי שלי," הוא אמר באיטיות בעוד עיניו בוחנות את גופי.

"יזרקו אותך מכאן, נאש. איפה החברים שלך? עם מי באת?"

הלסת שלו התהדקה. "אני איתך."

נהדר, הוא לבד.

"אני מזמינה לך אובר חזרה למלון."

"לא הזמנתי חדר בשום מלון."

פאק!

"נאש, איפה תכננת לישון הלילה?"

ידיו החליקו לאורך גופי וליטפו את ישבני החשוף. הזזתי אותן במהירות לפני שמישהו יבחין בנו. הייתי חייבת להוציא אותו מכאן מהר, לפני שיעצרו אותו והלילה הזה יסתיים במהדורה המרכזית של החדשות.

"אלוהים אדירים, זה נאש ויילד!" בחורה שנראתה בקושי בת עשרים ואחת התקרבה אלינו, היא החזיקה בידה טלפון וכיוונה אותו לעברנו – מה שהיה מנוגד לחוקים של המועדון. הרמתי את ידי כדי לעצור אותה, אך מבט אחד בנאש עצר אותי. נראה שהוא נהנה מתשומת הלב. חיוך של מיליון דולר עלה על שפתיו וידיו התהדקו סביבי, קירבו אותי אליו עוד יותר, כאילו אנחנו עומדים מול מצלמה.

"אתה חתיך," היא צחקקה ונצמדה אליו. הוא קירב את אצבעותיו לשערה, ולרגע חשבתי שניצלתי. אם אצליח לגרום להם לפלרטט זה עם זה, אוכל להשאיר אותו איתה, והוא יהיה הבעיה שלה. שניהם נראו שיכורים מספיק כדי לבלות את הלילה על רצפת השירותים.

"בדיוק התכוונו לעזוב," אמר נאש, ואני נאנחתי בכבדות.

"נאש, אני עובדת. אתה צריך ללכת הביתה."

הוא התעלם מהבחורה ופנה לעברי. "אני קונה אותך למשך הלילה."

עיניה של הבלונדינית התרחבו. היא המשיכה לשתות מהמשקה שלה בחיוך, כאילו צופה בתוכנית ריאליטי שדומה מאוד לסיוטים שלי.

"אתה לא יכול לעשות את זה." הנחתי את ידיי על החזה שלו ודחפתי אותו ממני. הוא עדיין היה קרוב אליי, קרוב מדי, והרגשתי כל סנטימטר ממנו על גופי החשוף.

נאש הצמיד את שפתיו שוב לאוזני ודיבר חזק כל כך, עד שכל מי שנמצא ברדיוס של שלושה מטרים היה יכול לשמוע. "עשרים אלף דולר ללילה."

הלב שלי הפסיק לפעום. הרמתי את מבטי אליו וחיפשתי בפניו סימן של הומור. עשרים אלף דולר הם כסף קטן בשבילו, אבל סכום כסף כזה יכול לשנות את חיי – או לכל הפחות את ששת החודשים הבאים.

"אני לא זונה, נאש," עניתי בקול חלש מדי. אני לא זונה אבל עשרים אלף דולר זה הרבה מאוד כסף, וייתכן שאני נואשת מספיק. הבחורה הבלונדינית עדיין צפתה בנו, כאילו הייתה חלק מהשיחה שלנו.

"תעוף מכאן!" התפרצתי, וכמה עוברי אורח סובבו את ראשם לכיווננו. לעזאזל, יפטרו אותי.

"אני לא משלם לך כדי שתזדייני איתי, זארה. אני רוצה רק ריקוד אחד."

המוח שלי בקושי הצליח לעכל עד כמה זה מוזר. הגבר הזה, שהיה אמור להיות גיסי, הופיע אחרי שנתיים משום מקום ורוצה לשלם לי עשרים אלף דולר כדי שארקוד בשבילו ריקוד אחד. לא הצלחתי להתעורר מחלום הבלהות הזה.

המאבטח עדיין צפה בנו בדריכות. הבטתי סביב וראיתי לא מעט אנשים בוהים בנו. רובם זיהו אותו, וידעתי שהפנים שלי יופיעו הלילה בכל רחבי האינסטגרם, כמעט עירומה, עם אחד מהגברים למשפחת ויילד.

"באמת לא הזמנת חדר במלון?" שאלתי, ומפני שהוא היה כל כך שיכור, הוא פירש את דבריי אחרת ופניו אורו.

"אני יכול להשיג חדר."

הסתכלתי עליו במבט נוקב. "תן לי רבע שעה ואפגוש אותך בחניה. אקח אותך לדירה שלי עד שתתפכח."

הסתובבתי על עקביי וניגשתי לחדר ההלבשה כדי להביא את הדברים שלי. כשהגעתי לשם, לבשתי טי־שירט ומכנסי טרנינג, זרקתי את הטלפון ואת המפתחות לתוך התיק שלי, ורצתי לעבר היציאה האחורית כדי שאף אחד מהלקוחות לא יראה אותי לבושה בבגדים האלה. עצרתי ליד משרדו של המנהל כדי ליידע אותו שיש לי מקרה חירום משפחתי ואני חייבת לעזוב. הוא גלגל עיניים בתגובה, ורצתי החוצה.

מצאתי את נאש מחכה לי מאחורי המועדון. הטלפון שלו היה בידו, והוא נשען על קיר הבניין לתמיכה. "בוא נלך," אמרתי כשעברתי על פניו, והוא בעקבותיי.

כשהגענו למכונית שלי, פתחתי את תא המטען וזרקתי לשם את החפצים שלי. עצרתי כשהוא החזיק בידית דלת הנוסע, ובהיתי בו לרגע. נאש ויילד, הגבר שהחשבתי לאלוהים במשך שנים, עמד מולי מיוזע ושיכור. מה קרה לו? הגבר שהכרתי היה מטופח ומרהיב באופן שגרם לי להימשך אליו עד כאב. כל כך רציתי אותו אז, עד שבקושי הצלחתי לדבר לידו.

ועכשיו, הוא נראה שבור.

כשנכנסתי למכונית, הוא התיישב במושב הנוסע. ריח הבושם שלו היה חזק מדי בחלל הקטן ולמרות זאת, שאפתי אותו פנימה רציתי לשחות בתוכו. כשהתחלנו לנסוע, הוא הניח את ידו על גב משענת הראש שלי ועיניו התמקדו בפניי. ניסיתי לעצור את הרעד בידיי האוחזות בהגה. השעה האחרונה הייתה מעורפלת, לא מובנת, פתאום כל כך רציתי שהיום הזה ייגמר.

הדירה שלי נמצאת במרחק נסיעה קצר מהמועדון, כך שלא נדרש לנו הרבה זמן כדי להגיע אליה.

"את גרה כאן?" הוא שאל, שיפוטיות נשמעה בנימת קולו.

הבניין שגרתי בו לא היה גרוע כל כך. לשכור דירה בעמק זה עניין יקר, לכן העדפתי לעבוד פחות ימים בחודש מאשר להלחיץ את עצמי ולגור במקום יוקרתי יותר. הרגשתי מספיק בטוחה כאן.

"אוי... אני מצטערת. אתה רוצה שאוריד אותך במלון ה'ריץ'?"

הוא צחק מהתגובה הצינית שלי ויצא מהמכונית, ואז הלך בעקבותיי כשהתקדמנו לעבר הדירה שלי. האינסטינקטים שלי התחילו לצרוח. מה אני עושה? אסור לי לשכב עם נאש ויילד. ראשית, הוא כל כך שיכור שהוא לא במצב להזדיין. שנית, הוא זונה ממין זכר ומזיין כל דבר שזז, ולא ארצה להיות הכיבוש הבא שלו, גם אם עברה יותר משנה מאז ששכבתי עם מישהו. אולי זאת הסיבה לכך שפתחתי את דלת הדירה שלי מהר כל כך?

לא. זה לא יכול לקרות. הוא יישן על הספה. אני רק אתן לו מקום חם לישון בו הלילה כדי שהוא לא ייעצר. אמה הייתה רוצה שאעשה לפחות את זה.

"איך הגעת למועדון כל כך שיכור?" שאלתי.

"הייתי כל הלילה במועדון. חיכיתי שתעלי לבמה."

הסתובבתי אליו. "אתה רציני?"

"כן."

עיניו המזוגגות היו נעוצות בי, ומבטו העביר בי זרמים. התעלמתי מזה, זרקתי את המפתחות ואת הטלפון שלי על השולחן, והחוויתי בידי לעבר הספה. "אני הולכת להחליף בגדים. תישאר כאן."

"אני רוצה לראות אותך מחליפה בגדים," הוא ענה, קולו עמוק וצרוד. הדירה עדיין הייתה חשוכה, רק מנורה אחת קטנה האירה את החלל. נאש התקרב אליי מאחור, מאלץ אותי לעצור ולהסתובב כדי להביט בו.

"נאש," הזהרתי אותו, אבל ידיו כבר היו על מותניי.

"אני משלם על הריקוד הזה, זארה." ותוך שבריר שנייה, רגליי היו באוויר, גופי נזרק על כתפו, והוא נשא אותי לחדר השינה. כל נורות האזהרה בראשי נדלקו. אני לא יכולה לעשות את זה. רציתי את נאש לפני שנתיים אבל עכשיו, כשהוא בדירה שלי, הוא החזיר את כל הזיכרונות הכואבים, וזה הקפיא לי את הגוף. קולו, פניו, המגע שלו. כולם תזכורת לכך שאני חצויה לשניים.

"תוריד אותי!" קראתי וקולי נשבר.

הוא הוריד אותי בפתאומיות, ואז נשכב על המיטה הלא מסודרת שלי. רגליו היו פשוטות לפנים כשהוא נשען על מרפקיו והתבונן בי בשתיקה, עד שהוא הפר אותה.

"תורידי את הבגדים, זארה."

רציתי להגיד לו לעזוב, ללכת לעזאזל, לצאת מחיי ולא לחזור לעולם, אבל זה נאש, ולכן הייתי במלכודת. לא יכולתי לברוח, גם אם אנסה.

"אני רוצה עשרים וחמישה אלף דולר," אמרתי והרגשתי אמיצה. הוא לא נרתע, הבעתו לא השתנתה.

"קיבלת."

פאק. זה באמת קורה. ניגשתי אל השידה שלי, הדלקתי את רמקול הבלוטות' וחיכיתי שיתחבר לטלפון. בחרתי את הפלייליסט האהוב עליי, והגברתי את המוזיקה חזק מספיק כדי שהיא תטביע את מחשבותיי בזמן שאני רוקדת בשבילו.

בעיני רוחי הייתי בחדר פרטי, ונאש היה סתם עוד לקוח. אני יודעת לרקוד, וזה בדיוק מה שאני עושה, בלי רגשות. בשביל עשרים וחמישה אלף דולר אני יכולה לעשות זאת. אבל כשהבטתי מעלה, ראיתי את עיניו מתבוננות בי, והוא כבר לא נראה שיכור כל כך. הוא נראה פיכח ומוכן לטרוף אותי. אני רק עוד אחת ברשימה שלו. אני יודעת את זה.

הפניתי את גבי אליו והורדתי את החולצה שלי, ואיתה התפזר שערי הארוך הצבוע בשחור.

כשהתכופפתי מעט והחלקתי את המכנסיים שלי במורד רגליי, שמעתי את הנהמה שלו למראה הישבן שלי.

"בואי הנה."

חמימות התפשטה בבטני. השלכתי את המכנסיים הצידה ופניתי לעברו.

היה כל כך ברור שזה לא עומד להיות ריקוד ארוטי רגיל. זה הבית שלי, לא מקום העבודה שלי, והוא לא סתם עוד לקוח. בדרך כלל אני נוהגת לרקוד זמן מה לבדי, אבל באותו הרגע לא הצלחתי לעצור את עצמי מלהתקרב אליו.

בריקוד מסוג זה חייבת להיות כימיה כלשהי ביני לבין הלקוח. בלעדיה, הריקוד יהיה נוקשה ומביך מדי. ראיתי כל כך הרבה אש בעיניים של נאש כשהתקרבתי אליו, עד שיכולתי להרגיש את הלהבות מבעירות כל סנטימטר בגופי. הדם שלי רתח, הזרימה שלו בוורידיי רעמה באוזניי. הנחתי ברך אחת על המיטה, כך שכמעט ישבתי עליו בפישוק.

כמו במועדון, ידיו היו מאחור כשחיככתי את החזה שלי בחזה שלו בתנועות איטיות. המוזיקה פעמה בי, ולרגע הרגשתי שזה בסדר. לא הצלחתי להתעלם מנורות האזהרה שהמשיכו להבהב במוח שלי, אבל לפחות הצלחתי להדחיק אותן מספיק זמן כדי לעשות את העבודה שתזכה אותי בטיפ בשווי שישה חודשי עבודה.

כשמשכתי את פניו אל שדיי, בדיוק כפי שעשיתי עבור כל לקוח במועדון, הכול השתנה. משהו התפרץ בתוכו. הוא פלט נהמה חזקה, ידיו תפסו את מותניי ומשכו אותי עד ששכבתי עליו. ומאחר שהוא לא נתמך במרפקים שלו, נפלנו על המיטה.

"נאש!" צעקתי וניסיתי להדוף אותו, אך פיו נצמד לחזה שלי, שיניו ננעצו בעורי ושלחו גלים של חום אל מרכז גופי. הוא הצמיד אותי אליו עוד יותר והפך אותנו עד שגופו היה מעליי.

"תפתחי את הרגליים בשבילי," הוא לחש כששפתיו צמודות לצווארי והברך שלו בין רגליי. לרגע שקלתי להילחם בו, אבל ידעתי שזה חסר תועלת. גופי חיכה לשיתוף פעולה מצד המוח שלי.

"זה אמור להיות ריקוד ארוטי," מחיתי. תחושת משקל גופו עליי הייתה טובה כל כך, ולא באמת רציתי שהוא יזוז.

"תפתחי אותן בשבילי," הוא חזר על דרישתו, הפעם בנימה קשוחה יותר, ששלחה עוד גלים של חום עד לכפות רגליי. ברכיי נפלו לצדדים והוא הזיז את אגן ירכיו. הזין הקשה שלו התחכך בדגדגן שלי כל כך חזק, עד שזה כאב.

כשהשפתיים שלו נגעו בשפתיי, התכווצתי. הפסקתי להיאבק. התחושה של הלשון שלו בתוך פי הפכה את הכול לאינטימי יותר, ושתי הדמויות של נאש התמזגו והפכו לאחת – מי שהיה אמור להיות גיסי שתמיד התעלם ממני, והאיש הפרוע והשבור הזה. הרגשתי כאילו הוא זוחל לתוכי כדי לקבל נחמה.

והגוף שלי בירך על זה.

נגעתי בפניו והעברתי את אצבעותיי בשערו כשהוא פתח את הרוכסן שלו. הכול קרה מהר כל כך. הוא הסיט את התחתונים שלי הצידה, והרגשתי את הזין הקשה שלו בפתח שלי.

בקושי הצלחתי לנשום כשהוא חדר לתוכי. השתנקתי. הייתי המומה מהעוצמה ומהמהירות של תנועותיו, ומהעונג ששטף אותי.

למרות זאת, לא רציתי שככה זה יהיה. נאש עדיין היה לבוש, ואני הייתי עירומה חלקית מתחתיו. כל כך רציתי להתענג על הרגע, אבל אז הוא הפסיק להביט בעיניי וזיין אותי כשפניו קבורות בשקע צווארי.

חוץ מזה, הוא אפילו לא טרח לשים קונדום. אומנם אני לוקחת גלולות, אבל שמעתי איך הוא מתנהל ומתנהג בזמן האחרון – אין ערובה לכך שהוא נקי.

פתאום הוא שלף את הזין שלו מתוכי והפך אותי כדי שאעמוד על הידיים ועל הברכיים. מייד לאחר מכן, הוא חדר לתוכי שוב, ושנאתי את האופן שבו הגוף שלי הגיב אליו. גנחתי, אחזתי את הסדינים בין אצבעותיי, והשתקתי כל מחשבה במוחי.

למרות המוזיקה הגבוהה, עדיין יכולתי לשמוע את הנהמות שלו ואת הקול שנשמע שוב ושוב במפגש בין הגופים שלנו. למה זה מדליק אותי כל כך? הדרך שבה הוא זיין אותי הייתה חייתית. ללא משחק מקדים, ללא רגש, וכבר הייתי קרובה. קרובה כל כך. נשימתי נעתקה כשהאורגזמה שלי הגיעה לשיאה, וגלים של עונג התנפצו בתוכי.

נאש דחף חזק יותר, וידעתי שגם הוא קרוב.

הוא נהם כשהוא קבר את הזין שלו בתוכי בפעם האחרונה, החזיק בי חזק, וגמר בפנים. נשארנו כך לרגע, עדיין מחוברים ומתנשפים. הרגשתי חשופה וכואבת, האינטימיות נעלמה. החלומות שלי לשכב עם נאש ויילד נראו פתאום כל כך לא חשובים. הוא עדיין היה לבוש בחולצת הכפתורים הכחולה־כהה ובמכנסיו השחורים, כשהרוכסן שלו פתוח והזין שלו בחוץ. הוא אפילו לא טרח להתפשט לגמרי. זה לא שאכפת לו ממני. הייתי זיון קל ולא ממש הבעתי התנגדות.

באותו רגע לא ידעתי אם אני רוצה את הכסף בכלל.

הוא סגר את הרוכסן במהירות כששאלתי, "לא יכולת אפילו לשים קונדום? מה לא בסדר איתך, לעזאזל?"

הוא נאנח. "את לוקחת גלולות, נכון?"

"ברור, אבל יש לך מושג כמה זה דפוק? זה לא מתאים לך."

ניסיתי ללכת לכיוון השירותים, אך הוא כרך את ידו סביב מותניי ומשך אותי לשבת עליו שוב.

"אני נקי," הוא אמר.

כעסתי יותר ויותר עם כל שנייה שחלפה. ידעתי שאם לא אתרחק ממנו, הוא יראה אותי בוכה – ולא רציתי שזה יקרה.

"בולשיט!" קמתי ודחפתי אותו שוב. הרמתי את הבגדים שלי מהרצפה והתלבשתי. בדיוק כשהתכוונתי להגיד לו לעזוב, הוא קם וניגש אל הדלת.

"אני מצטער, זארה," הוא מלמל.

לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, והוא כבר יצא.

נשארתי לבד והלכתי לשירותים לפני שהרגשות שלי יצופו מעל פני השטח.

עמדתי מול המראה. לא הסתכלתי יותר מדי על הבחורה שהביטה בי בחזרה. לא הכרתי אותה.

זמן קצר לאחר שאמה מתה, קניתי צבע שחור לשיער ומחקתי אותה מהמַרְאֶה שלי, כי הבחורה ההרוסה הזאת שמולי לא ראויה להיראות כמו אחותי.

מארז הגברים של דל ריי שרה קייט

פרק 1

זארה

הקהל סוער הלילה. למרות המוזיקה הרועמת, הצלחתי לשמוע אותם שורקים ושואגים את שמי. אך בגלל האורות המסנוורים, לא הצלחתי לראות את הפרצופים של האנשים הנמצאים ברחבת המועדון.

כשאני על הבמה, זו רק המוזיקה ואני. החלק האהוב עליי. אני לא מרגישה דבר מלבד הרגע שבו אני רוקדת ומתנועעת סביב המוט, כשרגליי ננעלות במקומן כדי לשמור על יציבות, עד שאחליק באלגנטיות אל הרצפה.

רגע האופוריה הזה – זה הרגע שאני רודפת אחריו. כשהבס הנשמע מהמוזיקה חזק כל כך עד שהוא גורם לליבי לרעוד בחזי, אני לא חושבת על דבר מלבד כוח הכבידה שמושך אותי למטה.

תהיתי אם זה מה שאמה הרגישה לפני שהיא מתה. תחושת צניחה שגורמת לשיער לסמור וללב לצנוח אל התחתונים. אדרנלין רווי אימה.

זה דבר נורא לחשוב עליו, אבל היא הייתה התאומה שלי – החצי השני שלי. המוח שלי לא אפשר לי לברוח מהמחשבה הזו, לדמיין איך היא הרגישה כשהיא מתה בהתרסקות מסוק.

הקהל השתולל כשנחתי בחינניות על הרצפה, עמדתי בקלילות על הידיים ועל הברכיים כדי שאוכל לנענע את הישבן מול הגברים היושבים בשורה הראשונה, בזמן שהם דחפו שטרות לחוטיני שלי. אחרי שנים של אימוני בלט קפדניים, לנוע בחופשיות לצלילי המוזיקה העניק לי תחושה משחררת כל כך. הסתובבתי אל הלקוחות הממתינים ונתתי לבחור הראשון שראיתי את מה שהוא רוצה – התקרבתי אליו ונענעתי את השדיים שלי מול פניו, לפני שעברתי לבחור הבא.

מהמקום שבו עמדתי לפני הבמה הצלחתי לסרוק את הקהל. השולחנות היו מלאים ואנשים רבים סבבו את שני הברים בחלק האחורי של המועדון. היו גם הרבה נשים הערב, וזה טוב בשבילי מאחר שהן נותנות טיפים טובים יותר. בדיוק כשהסתובבתי לאחור והסתכלתי על אחד המעריצים שלי בשורה הראשונה, עיניי קלטו פנים מוכרות מעברו השני של המועדון.

מאחר שאני רוקדת עבור לקוחות קבועים כל הזמן, כל הפרצופים נוטים להיראות אותו הדבר. ניסיתי לזכור את השמות ואת הפרטים של הגברים שבשבילם רקדתי בעבר, אך ללא הצלחה. הפנים האלה, לעומת זאת, היו מוכרות לי ממקום אחר. הוא לא לקוח קבוע. למיטב ידיעתי, הוא מעולם לא היה במועדון, ואני בהחלט לא רקדתי בשבילו.

זה פרצוף מהחיים הקודמים שלי, חיים שזכרתי במעומעם, כשעוד הייתה לי אחות. כשהעולם עדיין היה הגיוני, ואני לא הייתי שבורה.

נאש ויילד כאן, במועדון שלי, ועיניו נעוצות בי.

העור שלי בער כשניסיתי לסיים את הריקוד בלי להסתכל שוב לכיוונו. אילצתי את עצמי לחייך כשירדתי במדרגות ממרכז הבמה והנהנתי לשלום לשאר הלקוחות הממתינים. חלקם ביקשו ריקוד פרטי או שאשב איתם כמה דקות. עניתי במתיקות והבטחתי שאחזור לאחר שאשתה משהו. אף פעם לא התחמקתי מהם כמו עכשיו. תמיד נשארתי לעוד ריקוד פרטי, לעוד טיפים, אבל הייתה לי משימה דחופה יותר.

הייתי צריכה להוציא מכאן את נאש. לחיי בערו תחת מבטו כשהלכתי לעברו. נראה שהוא לבד, עם משקה ביד. פניו נראו זעופות, ולפתע זיכרונות מהלוויה עלו בראשי. לעולם לא אשכח את המבט בעיניו כשנפרדנו מאחיו היחיד ומהתאומה שלי.

טקס הלוויה היה האירוע הכי אלגנטי שהייתי בו בחיי, אבל הייתי שרויה בצער ובבכי מכדי להתרשם מסידורי הפרחים או מהקייטרינג היוקרתי. במעבר ישבו מי שנשאר ממשפחת ויילד. הם נראו כאילו זה לא היום הנורא ביותר בחייהם. כאילו כל נשימה שנכנסה לריאות שלהם לא הוכתמה באבל ובייאוש. נזכרתי שחיפשתי בפניהם סימנים לעצב, נואשת לדעת שאני לא לבד ביגון שלי, אבל כל מה שראיתי הוא גבר מבוגר, קר וריק, ובן עם פנים זועפות, כועסות ולסת מהודקת חזק כל כך, עד שנראה כי היא עומדת להיסדק.

עברו שנתיים מאז שראיתי מישהו מהגברים של משפחת ויילד, ועכשיו הצעיר ביניהם עומד במקום העבודה שלי ובוהה בי, כשעל גופי רק חוטיני וכיסויי פטמות.

יכולתי לגרום לסצנה, אבל זה היה מביא לפיטוריי. לכן נגעתי בזרועו והובלתי אותו במסדרון הריק לכיוון החדרים הפרטיים.

"מה אתה עושה פה?" התפרצתי ועיניי לא עזבו את פניו. הוא העביר משקל מרגל לרגל, מבט מזוגג בעיניו.

"זארה יורק," הוא מלמל באופן לא ברור.

"נאש ויילד, מה אתה עושה כאן?"

שפתיו התעקלו כלפי מעלה כשהוא הביט אל החזה החשוף שלי, שילבתי את זרועותיי במהירות. "לא ראיתי אותך הרבה מאוד זמן." הוא התקדם לעברי והצמיד אותי אל הקיר. הבטתי לאחור אל המאבטח שהסתכל עלינו מקצה המסדרון. הרמתי את ידי וסימנתי לו שאני בסדר. הוא היה דרוך מהרגע שהבחין בנו במסדרון.

"למה הגעת לעיר?" שאלתי.

"עסקים."

הייתה בעיניו עוצמה מטרידה. הייתי קרובה אליו כל כך, עד שניחוח של וודקה זולה ושל הבושם היוקרתי שלו הציפו אותי.

ידעתי שנאש כבר לא בעולם העסקים ורציתי לומר לו שאני יודעת שהוא משקר. כולם במדינה ידעו שנאש ויילד כבר לא עושה עסקים. היו לו עסקים. פעם הוא היה כוכב עולה בתעשייה שאביו היה החלוץ בה, אבל עכשיו הדברים היחידים שהוא עושה אלה נשים, מסיבות, סמים, ומבזבז את כל הכסף של אבא שלו. הוא לא במעמד של סלבריטאי, אבל הוא מוכר מספיק בקרב עשירים ומפורסמים עם קרנות נאמנות כדי שיוכל להשיג את מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה.

פרסטון היה זה שאהב לחגוג במשפחה, ונראה שאחיו ששרד מילא את התפקיד במקומו. הם היו ניגודים מוחלטים. בדומה לתאומה שלי שהייתה ההפך ממני. אמה הייתה מוחצנת, מאירה כמו שמש ותמיד מחייכת. הציונים שלה היו מושלמים והיא הצטיינה בכול. אני הייתי זו שמלאה באופל, זו שלעולם לא תהיה טובה כמו התאומה שלה. היא השיגה כל מה שרצתה בקלות. אהבתי בלט יותר ממנה, אבל לעולם לא אהיה טובה כמו שהיא הייתה.

לא משנה כמה שונות היינו, אחותי ואני נולדנו מאותה ביצית מפוצלת, כאילו היינו שני צדדים של אדם אחד – מה שגורם לי להרגיש כמו חצי בן אדם עכשיו.

"שמעתי שאת חשפנית, והייתי חייב לראות בעצמי."

המבט הרעב בעיניו אמור היה להפחיד אותי. אם זה היה כל גבר אחר, הייתי מתגוננת ובורחת.

אבל זה היה נאש.

מעולם לא פלרטטנו או דיברנו באופן אינטימי, אבל במשך השנתיים שאמה ופרסטון היו יחד, התראינו לעיתים קרובות, והנחתי שהוא לא מעוניין בי. הוא היה עסוק מדי בלכעוס מכדי להחליף איתי יותר משתי מילים.

"יופי, ראית. למה שלא תעוף מכאן עכשיו?" הצצתי לעבר האנשים שעמדו בבר, בתקווה שאזהה מישהו שמחפש אותו. "אתה לבד?"

"כבר לא," הוא נהם בלגלוג. ידיו נצמדו למותניי. "אני רוצה ריקוד פרטי."

צמרמורת עברה לאורך גבי. הוא ראה את הבהלה בפניי, רכן לעברי והצמיד את הפה שלו לאוזני. "ריקוד פרטי," הוא נהם.

הוא היה קרוב מדי, קרוב כל כך עד שגופי בער. הוא היה גבוה ממני ובקושי הגעתי לחזה שלו. הייתה לו היכולת להכניע אותי ברגע אחד.

"בסדר, זה מספיק." קול עמוק נשמע פתאום, ושומר הראש אחז בזרועו של נאש ומשך אותו לאחור. המוח שלי צעק לא! אני מכירה את נאש ויילד טוב מספיק כדי לדעת שהוא מגיב רע מאוד כשאומרים לו מה לעשות, וזה עלול לצאת מכלל שליטה מהר מאוד.

"זה בסדר. הוא איתי," אמרתי בניסיון להתערב, אבל נאש הגיב מהר אף על פי שהיה שיכור. הוא מייד הניף אגרוף כדי להגן על עצמו, ואני נצמדתי לזרועו כשראיתי שהאגרוף מכוון לעבר שומר הראש.

"תוריד ממני את הידיים המזוינות שלך!"

עמדתי ביניהם ודחפתי את נאש לעבר היציאה. "הוא איתי, אני מבטיחה!"

נחיריו של שומר הראש התרחבו ועיניו היו מלאות כעס. "כדאי שתוציאי אותו מכאן לפני שאני קורא לבוס."

"אני מוציאה אותו. אני מוציאה." ניסיתי נואשות להזיז את נאש לכיוון הדלת, אבל הוא דחף אותי לאחור.

"אני רוצה את הריקוד הפרטי שלי," הוא אמר באיטיות בעוד עיניו בוחנות את גופי.

"יזרקו אותך מכאן, נאש. איפה החברים שלך? עם מי באת?"

הלסת שלו התהדקה. "אני איתך."

נהדר, הוא לבד.

"אני מזמינה לך אובר חזרה למלון."

"לא הזמנתי חדר בשום מלון."

פאק!

"נאש, איפה תכננת לישון הלילה?"

ידיו החליקו לאורך גופי וליטפו את ישבני החשוף. הזזתי אותן במהירות לפני שמישהו יבחין בנו. הייתי חייבת להוציא אותו מכאן מהר, לפני שיעצרו אותו והלילה הזה יסתיים במהדורה המרכזית של החדשות.

"אלוהים אדירים, זה נאש ויילד!" בחורה שנראתה בקושי בת עשרים ואחת התקרבה אלינו, היא החזיקה בידה טלפון וכיוונה אותו לעברנו – מה שהיה מנוגד לחוקים של המועדון. הרמתי את ידי כדי לעצור אותה, אך מבט אחד בנאש עצר אותי. נראה שהוא נהנה מתשומת הלב. חיוך של מיליון דולר עלה על שפתיו וידיו התהדקו סביבי, קירבו אותי אליו עוד יותר, כאילו אנחנו עומדים מול מצלמה.

"אתה חתיך," היא צחקקה ונצמדה אליו. הוא קירב את אצבעותיו לשערה, ולרגע חשבתי שניצלתי. אם אצליח לגרום להם לפלרטט זה עם זה, אוכל להשאיר אותו איתה, והוא יהיה הבעיה שלה. שניהם נראו שיכורים מספיק כדי לבלות את הלילה על רצפת השירותים.

"בדיוק התכוונו לעזוב," אמר נאש, ואני נאנחתי בכבדות.

"נאש, אני עובדת. אתה צריך ללכת הביתה."

הוא התעלם מהבחורה ופנה לעברי. "אני קונה אותך למשך הלילה."

עיניה של הבלונדינית התרחבו. היא המשיכה לשתות מהמשקה שלה בחיוך, כאילו צופה בתוכנית ריאליטי שדומה מאוד לסיוטים שלי.

"אתה לא יכול לעשות את זה." הנחתי את ידיי על החזה שלו ודחפתי אותו ממני. הוא עדיין היה קרוב אליי, קרוב מדי, והרגשתי כל סנטימטר ממנו על גופי החשוף.

נאש הצמיד את שפתיו שוב לאוזני ודיבר חזק כל כך, עד שכל מי שנמצא ברדיוס של שלושה מטרים היה יכול לשמוע. "עשרים אלף דולר ללילה."

הלב שלי הפסיק לפעום. הרמתי את מבטי אליו וחיפשתי בפניו סימן של הומור. עשרים אלף דולר הם כסף קטן בשבילו, אבל סכום כסף כזה יכול לשנות את חיי – או לכל הפחות את ששת החודשים הבאים.

"אני לא זונה, נאש," עניתי בקול חלש מדי. אני לא זונה אבל עשרים אלף דולר זה הרבה מאוד כסף, וייתכן שאני נואשת מספיק. הבחורה הבלונדינית עדיין צפתה בנו, כאילו הייתה חלק מהשיחה שלנו.

"תעוף מכאן!" התפרצתי, וכמה עוברי אורח סובבו את ראשם לכיווננו. לעזאזל, יפטרו אותי.

"אני לא משלם לך כדי שתזדייני איתי, זארה. אני רוצה רק ריקוד אחד."

המוח שלי בקושי הצליח לעכל עד כמה זה מוזר. הגבר הזה, שהיה אמור להיות גיסי, הופיע אחרי שנתיים משום מקום ורוצה לשלם לי עשרים אלף דולר כדי שארקוד בשבילו ריקוד אחד. לא הצלחתי להתעורר מחלום הבלהות הזה.

המאבטח עדיין צפה בנו בדריכות. הבטתי סביב וראיתי לא מעט אנשים בוהים בנו. רובם זיהו אותו, וידעתי שהפנים שלי יופיעו הלילה בכל רחבי האינסטגרם, כמעט עירומה, עם אחד מהגברים למשפחת ויילד.

"באמת לא הזמנת חדר במלון?" שאלתי, ומפני שהוא היה כל כך שיכור, הוא פירש את דבריי אחרת ופניו אורו.

"אני יכול להשיג חדר."

הסתכלתי עליו במבט נוקב. "תן לי רבע שעה ואפגוש אותך בחניה. אקח אותך לדירה שלי עד שתתפכח."

הסתובבתי על עקביי וניגשתי לחדר ההלבשה כדי להביא את הדברים שלי. כשהגעתי לשם, לבשתי טי־שירט ומכנסי טרנינג, זרקתי את הטלפון ואת המפתחות לתוך התיק שלי, ורצתי לעבר היציאה האחורית כדי שאף אחד מהלקוחות לא יראה אותי לבושה בבגדים האלה. עצרתי ליד משרדו של המנהל כדי ליידע אותו שיש לי מקרה חירום משפחתי ואני חייבת לעזוב. הוא גלגל עיניים בתגובה, ורצתי החוצה.

מצאתי את נאש מחכה לי מאחורי המועדון. הטלפון שלו היה בידו, והוא נשען על קיר הבניין לתמיכה. "בוא נלך," אמרתי כשעברתי על פניו, והוא בעקבותיי.

כשהגענו למכונית שלי, פתחתי את תא המטען וזרקתי לשם את החפצים שלי. עצרתי כשהוא החזיק בידית דלת הנוסע, ובהיתי בו לרגע. נאש ויילד, הגבר שהחשבתי לאלוהים במשך שנים, עמד מולי מיוזע ושיכור. מה קרה לו? הגבר שהכרתי היה מטופח ומרהיב באופן שגרם לי להימשך אליו עד כאב. כל כך רציתי אותו אז, עד שבקושי הצלחתי לדבר לידו.

ועכשיו, הוא נראה שבור.

כשנכנסתי למכונית, הוא התיישב במושב הנוסע. ריח הבושם שלו היה חזק מדי בחלל הקטן ולמרות זאת, שאפתי אותו פנימה רציתי לשחות בתוכו. כשהתחלנו לנסוע, הוא הניח את ידו על גב משענת הראש שלי ועיניו התמקדו בפניי. ניסיתי לעצור את הרעד בידיי האוחזות בהגה. השעה האחרונה הייתה מעורפלת, לא מובנת, פתאום כל כך רציתי שהיום הזה ייגמר.

הדירה שלי נמצאת במרחק נסיעה קצר מהמועדון, כך שלא נדרש לנו הרבה זמן כדי להגיע אליה.

"את גרה כאן?" הוא שאל, שיפוטיות נשמעה בנימת קולו.

הבניין שגרתי בו לא היה גרוע כל כך. לשכור דירה בעמק זה עניין יקר, לכן העדפתי לעבוד פחות ימים בחודש מאשר להלחיץ את עצמי ולגור במקום יוקרתי יותר. הרגשתי מספיק בטוחה כאן.

"אוי... אני מצטערת. אתה רוצה שאוריד אותך במלון ה'ריץ'?"

הוא צחק מהתגובה הצינית שלי ויצא מהמכונית, ואז הלך בעקבותיי כשהתקדמנו לעבר הדירה שלי. האינסטינקטים שלי התחילו לצרוח. מה אני עושה? אסור לי לשכב עם נאש ויילד. ראשית, הוא כל כך שיכור שהוא לא במצב להזדיין. שנית, הוא זונה ממין זכר ומזיין כל דבר שזז, ולא ארצה להיות הכיבוש הבא שלו, גם אם עברה יותר משנה מאז ששכבתי עם מישהו. אולי זאת הסיבה לכך שפתחתי את דלת הדירה שלי מהר כל כך?

לא. זה לא יכול לקרות. הוא יישן על הספה. אני רק אתן לו מקום חם לישון בו הלילה כדי שהוא לא ייעצר. אמה הייתה רוצה שאעשה לפחות את זה.

"איך הגעת למועדון כל כך שיכור?" שאלתי.

"הייתי כל הלילה במועדון. חיכיתי שתעלי לבמה."

הסתובבתי אליו. "אתה רציני?"

"כן."

עיניו המזוגגות היו נעוצות בי, ומבטו העביר בי זרמים. התעלמתי מזה, זרקתי את המפתחות ואת הטלפון שלי על השולחן, והחוויתי בידי לעבר הספה. "אני הולכת להחליף בגדים. תישאר כאן."

"אני רוצה לראות אותך מחליפה בגדים," הוא ענה, קולו עמוק וצרוד. הדירה עדיין הייתה חשוכה, רק מנורה אחת קטנה האירה את החלל. נאש התקרב אליי מאחור, מאלץ אותי לעצור ולהסתובב כדי להביט בו.

"נאש," הזהרתי אותו, אבל ידיו כבר היו על מותניי.

"אני משלם על הריקוד הזה, זארה." ותוך שבריר שנייה, רגליי היו באוויר, גופי נזרק על כתפו, והוא נשא אותי לחדר השינה. כל נורות האזהרה בראשי נדלקו. אני לא יכולה לעשות את זה. רציתי את נאש לפני שנתיים אבל עכשיו, כשהוא בדירה שלי, הוא החזיר את כל הזיכרונות הכואבים, וזה הקפיא לי את הגוף. קולו, פניו, המגע שלו. כולם תזכורת לכך שאני חצויה לשניים.

"תוריד אותי!" קראתי וקולי נשבר.

הוא הוריד אותי בפתאומיות, ואז נשכב על המיטה הלא מסודרת שלי. רגליו היו פשוטות לפנים כשהוא נשען על מרפקיו והתבונן בי בשתיקה, עד שהוא הפר אותה.

"תורידי את הבגדים, זארה."

רציתי להגיד לו לעזוב, ללכת לעזאזל, לצאת מחיי ולא לחזור לעולם, אבל זה נאש, ולכן הייתי במלכודת. לא יכולתי לברוח, גם אם אנסה.

"אני רוצה עשרים וחמישה אלף דולר," אמרתי והרגשתי אמיצה. הוא לא נרתע, הבעתו לא השתנתה.

"קיבלת."

פאק. זה באמת קורה. ניגשתי אל השידה שלי, הדלקתי את רמקול הבלוטות' וחיכיתי שיתחבר לטלפון. בחרתי את הפלייליסט האהוב עליי, והגברתי את המוזיקה חזק מספיק כדי שהיא תטביע את מחשבותיי בזמן שאני רוקדת בשבילו.

בעיני רוחי הייתי בחדר פרטי, ונאש היה סתם עוד לקוח. אני יודעת לרקוד, וזה בדיוק מה שאני עושה, בלי רגשות. בשביל עשרים וחמישה אלף דולר אני יכולה לעשות זאת. אבל כשהבטתי מעלה, ראיתי את עיניו מתבוננות בי, והוא כבר לא נראה שיכור כל כך. הוא נראה פיכח ומוכן לטרוף אותי. אני רק עוד אחת ברשימה שלו. אני יודעת את זה.

הפניתי את גבי אליו והורדתי את החולצה שלי, ואיתה התפזר שערי הארוך הצבוע בשחור.

כשהתכופפתי מעט והחלקתי את המכנסיים שלי במורד רגליי, שמעתי את הנהמה שלו למראה הישבן שלי.

"בואי הנה."

חמימות התפשטה בבטני. השלכתי את המכנסיים הצידה ופניתי לעברו.

היה כל כך ברור שזה לא עומד להיות ריקוד ארוטי רגיל. זה הבית שלי, לא מקום העבודה שלי, והוא לא סתם עוד לקוח. בדרך כלל אני נוהגת לרקוד זמן מה לבדי, אבל באותו הרגע לא הצלחתי לעצור את עצמי מלהתקרב אליו.

בריקוד מסוג זה חייבת להיות כימיה כלשהי ביני לבין הלקוח. בלעדיה, הריקוד יהיה נוקשה ומביך מדי. ראיתי כל כך הרבה אש בעיניים של נאש כשהתקרבתי אליו, עד שיכולתי להרגיש את הלהבות מבעירות כל סנטימטר בגופי. הדם שלי רתח, הזרימה שלו בוורידיי רעמה באוזניי. הנחתי ברך אחת על המיטה, כך שכמעט ישבתי עליו בפישוק.

כמו במועדון, ידיו היו מאחור כשחיככתי את החזה שלי בחזה שלו בתנועות איטיות. המוזיקה פעמה בי, ולרגע הרגשתי שזה בסדר. לא הצלחתי להתעלם מנורות האזהרה שהמשיכו להבהב במוח שלי, אבל לפחות הצלחתי להדחיק אותן מספיק זמן כדי לעשות את העבודה שתזכה אותי בטיפ בשווי שישה חודשי עבודה.

כשמשכתי את פניו אל שדיי, בדיוק כפי שעשיתי עבור כל לקוח במועדון, הכול השתנה. משהו התפרץ בתוכו. הוא פלט נהמה חזקה, ידיו תפסו את מותניי ומשכו אותי עד ששכבתי עליו. ומאחר שהוא לא נתמך במרפקים שלו, נפלנו על המיטה.

"נאש!" צעקתי וניסיתי להדוף אותו, אך פיו נצמד לחזה שלי, שיניו ננעצו בעורי ושלחו גלים של חום אל מרכז גופי. הוא הצמיד אותי אליו עוד יותר והפך אותנו עד שגופו היה מעליי.

"תפתחי את הרגליים בשבילי," הוא לחש כששפתיו צמודות לצווארי והברך שלו בין רגליי. לרגע שקלתי להילחם בו, אבל ידעתי שזה חסר תועלת. גופי חיכה לשיתוף פעולה מצד המוח שלי.

"זה אמור להיות ריקוד ארוטי," מחיתי. תחושת משקל גופו עליי הייתה טובה כל כך, ולא באמת רציתי שהוא יזוז.

"תפתחי אותן בשבילי," הוא חזר על דרישתו, הפעם בנימה קשוחה יותר, ששלחה עוד גלים של חום עד לכפות רגליי. ברכיי נפלו לצדדים והוא הזיז את אגן ירכיו. הזין הקשה שלו התחכך בדגדגן שלי כל כך חזק, עד שזה כאב.

כשהשפתיים שלו נגעו בשפתיי, התכווצתי. הפסקתי להיאבק. התחושה של הלשון שלו בתוך פי הפכה את הכול לאינטימי יותר, ושתי הדמויות של נאש התמזגו והפכו לאחת – מי שהיה אמור להיות גיסי שתמיד התעלם ממני, והאיש הפרוע והשבור הזה. הרגשתי כאילו הוא זוחל לתוכי כדי לקבל נחמה.

והגוף שלי בירך על זה.

נגעתי בפניו והעברתי את אצבעותיי בשערו כשהוא פתח את הרוכסן שלו. הכול קרה מהר כל כך. הוא הסיט את התחתונים שלי הצידה, והרגשתי את הזין הקשה שלו בפתח שלי.

בקושי הצלחתי לנשום כשהוא חדר לתוכי. השתנקתי. הייתי המומה מהעוצמה ומהמהירות של תנועותיו, ומהעונג ששטף אותי.

למרות זאת, לא רציתי שככה זה יהיה. נאש עדיין היה לבוש, ואני הייתי עירומה חלקית מתחתיו. כל כך רציתי להתענג על הרגע, אבל אז הוא הפסיק להביט בעיניי וזיין אותי כשפניו קבורות בשקע צווארי.

חוץ מזה, הוא אפילו לא טרח לשים קונדום. אומנם אני לוקחת גלולות, אבל שמעתי איך הוא מתנהל ומתנהג בזמן האחרון – אין ערובה לכך שהוא נקי.

פתאום הוא שלף את הזין שלו מתוכי והפך אותי כדי שאעמוד על הידיים ועל הברכיים. מייד לאחר מכן, הוא חדר לתוכי שוב, ושנאתי את האופן שבו הגוף שלי הגיב אליו. גנחתי, אחזתי את הסדינים בין אצבעותיי, והשתקתי כל מחשבה במוחי.

למרות המוזיקה הגבוהה, עדיין יכולתי לשמוע את הנהמות שלו ואת הקול שנשמע שוב ושוב במפגש בין הגופים שלנו. למה זה מדליק אותי כל כך? הדרך שבה הוא זיין אותי הייתה חייתית. ללא משחק מקדים, ללא רגש, וכבר הייתי קרובה. קרובה כל כך. נשימתי נעתקה כשהאורגזמה שלי הגיעה לשיאה, וגלים של עונג התנפצו בתוכי.

נאש דחף חזק יותר, וידעתי שגם הוא קרוב.

הוא נהם כשהוא קבר את הזין שלו בתוכי בפעם האחרונה, החזיק בי חזק, וגמר בפנים. נשארנו כך לרגע, עדיין מחוברים ומתנשפים. הרגשתי חשופה וכואבת, האינטימיות נעלמה. החלומות שלי לשכב עם נאש ויילד נראו פתאום כל כך לא חשובים. הוא עדיין היה לבוש בחולצת הכפתורים הכחולה־כהה ובמכנסיו השחורים, כשהרוכסן שלו פתוח והזין שלו בחוץ. הוא אפילו לא טרח להתפשט לגמרי. זה לא שאכפת לו ממני. הייתי זיון קל ולא ממש הבעתי התנגדות.

באותו רגע לא ידעתי אם אני רוצה את הכסף בכלל.

הוא סגר את הרוכסן במהירות כששאלתי, "לא יכולת אפילו לשים קונדום? מה לא בסדר איתך, לעזאזל?"

הוא נאנח. "את לוקחת גלולות, נכון?"

"ברור, אבל יש לך מושג כמה זה דפוק? זה לא מתאים לך."

ניסיתי ללכת לכיוון השירותים, אך הוא כרך את ידו סביב מותניי ומשך אותי לשבת עליו שוב.

"אני נקי," הוא אמר.

כעסתי יותר ויותר עם כל שנייה שחלפה. ידעתי שאם לא אתרחק ממנו, הוא יראה אותי בוכה – ולא רציתי שזה יקרה.

"בולשיט!" קמתי ודחפתי אותו שוב. הרמתי את הבגדים שלי מהרצפה והתלבשתי. בדיוק כשהתכוונתי להגיד לו לעזוב, הוא קם וניגש אל הדלת.

"אני מצטער, זארה," הוא מלמל.

לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, והוא כבר יצא.

נשארתי לבד והלכתי לשירותים לפני שהרגשות שלי יצופו מעל פני השטח.

עמדתי מול המראה. לא הסתכלתי יותר מדי על הבחורה שהביטה בי בחזרה. לא הכרתי אותה.

זמן קצר לאחר שאמה מתה, קניתי צבע שחור לשיער ומחקתי אותה מהמַרְאֶה שלי, כי הבחורה ההרוסה הזאת שמולי לא ראויה להיראות כמו אחותי.