הגברים של דל ריי 2 - נפילה חופשית

פרק 1

האנה

"אופרכט סיטזן¹," אימא שלי העירה לי בקשיחות בזמן שעיינתי בתפריט. התיישבתי זקוף יותר בצייתנות שלה אני מורגלת.

"מה תרצי להזמין?" שאלה המלצרית, ולפני שהספקתי לענות לה, אימא הזמינה עבור שתינו סלט עוף עם רוטב בצד. שתיקה סבבה את השולחן שלנו. בהיתי בערגה מבעד לחלון. היא עברה על המיילים בטלפון שלה בזמן שכתבתי שירים בראשי. דברים שלעולם לא אוכל להעלות על הדף. לא המילים היו חשובות, אלא המראות שרציתי לזכור, רגשות שרציתי לקרוא להם בשמות. הגוון הכתום והמוזר של בקבוקי הכדורים הריקים בשמש. הצליל שקלידי הפסנתר משמיעים כשאת מנגנת עליהם. דברים שאי אפשר לשבור, והדרך שבה העור מצטלק אבל אף פעם לא באמת נחתך.

"מרינה וסטנברג מסכימה לקבל אותך לאודישן בשבוע הבא."

"אוקיי." הנהנתי.

"את רק בת עשרים ותשע, האנה. נשארו לך עוד כמה שנים אם לא תבזבזי אותן. איבדת כל כך הרבה חוזק מאז שחלית. איזה בזבוז. תסיימי את ארוחת הצהריים שלך ותלכי לסטודיו."

"אוקיי."

כשהאוכל שלנו הגיע, הסתכלתי עליה מדי פעם מעל הסלט חסר הטעם שלי. הייתי מוכנה לרצוח אותה בשביל צ'יזבורגר. זה אולי נשמע קלישאתי או קשוח מדי, אבל בחיי שהייתי חונקת אותה מעל השולחן הזה כדי לאכול מנת צ'יפס. אני לא ממש בטוחה מתי זה קרה. מתי הפסקתי לקבל החלטות בעצמי והשלמתי עם גורלי – להיות הבובה על חוט של אימא שלי.

"את מחמיצה פנים," היא אמרה בקול רם כששיחקתי עם ארוחת הצהריים שלי.

"אני עייפה."

"אז תישני יותר."

"זה לא כזה קל."

"למה לא? את נשארת ערה עד מאוחר, עושה אלוהים יודע מה, ואז מתעוררת כעבור ארבע שעות שינה בלבד. ברור שתהיי עייפה." לא עניתי לה, זה בלתי אפשרי להתווכח איתה. היא יודעת הכול ותמיד צודקת. אין לה את הרגישות להבין שאני לא ישנה בלילות כי אני שוכבת ערה ותוהה מה קרה לחיים שלי ואיך הכול השתבש. איך לפני אחד־עשר חודשים איבדתי את המקום שלי בלהקת הבלט, את המקום שאליו הגעתי אחרי שעבדתי קשה פי שניים מכל בחורה אחרת כדי להשיג אותו. איך איבדתי את הדירה שלי וחזרתי לחיות תחת קורת הגג שלה. שנאתי את עצמי. היא אהבה להגיד לכולם שחליתי, אבל האמת היא שעבדתי קשה מדי והייתי בתת תזונה ומדוכאת מאוד, עד שיום אחד הגעתי לסטודיו תחת לחץ רב והתעלפתי באמצע החזרה. לא ידעתי שאפשרי להתאשפז למשך שלושה ימים עקב התמוטטות עצבים, אם כי לפי התקשורת ואימא שלי, זה היה בגלל סוכר נמוך בדם.

"את לא אוהבת את עדשות המגע שלך?" היא שאלה לאחר שתפסה אותי ממצמצת ונלחמת בחוסר הנוחות בעיניים.

"אני לא צריכה אותן." אין לי שום בעיה בראייה, אבל העדשות הצבעוניות מסתירות את ההטרוכרומיה שלי. העין הכחולה והעין החומה הן עוד אחת מהתכונות הפיזיות שלי שהיא רוצה שאסתיר. ואיתן שלושת גווני המלנין שמכהים את עורי. אני תזכורת מהלכת לכך שאימא שלי פישלה בשנות התשעים, ולא יכלה לחזור לגרמניה עם תינוקת מתולתלת וללא אבא. היא מעולם לא הפסיקה לאלץ אותי לשלם על זה.

בגיל עשרים ושתיים התקבלתי ללהקת הבלט המקצועית הראשונה שלי, ובאותו לילה חגגנו. אחרי שתי כוסות שמפניה, היא התוודתה בפניי – להפוך אותי לרקדנית בלט הייתה הדרך שלה להפיק את המיטב ממצב גרוע. כשהתעוררתי למחרת בבוקר, הבנתי שהמצב הגרוע שאליו היא התכוונה היה בעצם אני. "למה אנחנו לא יכולות פשוט לאכול ארוחת צהריים וליהנות יחד?" היא שאלה כשהיא חורקת שיניים בתגובה לתלונה שלי על עדשות המגע שאינני צריכה. התעלמתי ממנה והתמקדתי בדברים נוספים שאין להם שם. כתבתי שירה חסרת משמעות בראשי, עד שהמלצרית פינתה את השולחן שלנו והגישה לאימא שלי את החשבון – חשבון שאני אשלם אותו.

כפי שהבטחתי, הלכתי לסטודיו לריקוד, שאותו שכרנו מאישה גרמנייה. היא בעלת הבניין והשכירה אותו לשיעורי יוגה בסופי שבוע. אימא שלי טענה שהיא חברה שלה, אבל זו הייתה רק עוד סוג של מניפולציה. היא התיידדה איתה כדי להתחמק מלשלם לה שכר דירה, והזמינה אותה מדי פעם בימי ראשון לארוחת ערב גרמנית מסורתית הכוללת כתף חזיר מעושנת. הסטודיו היה מאובק יותר מתמיד ואף על פי שהמוזיקה התנגנה, לא נעלתי את נעלי הבלט שלי. במקום להתאמן, שכבתי במשך שעתיים על הרצפה המלוכלכת וגללתי בטלפון שלי.

יכולתי לבקר את זארה בסטודיו שלה, אבל הרגשתי כמו וירוס בחייה המאושרים עכשיו. היא נשואה, יש לה תינוקת חדשה, והיא גרה בבית מושלם בפרברים. זארה ניהלה את הסטודיו ביד רמה, ללא מאמץ, ואף פעם לא התלוננה או נראתה עייפה. הייתי מותשת רק מלהביט מהצד על חייה. היא הייתה צעירה ממני בשנה, וקינאתי בחיים שהיא קיבלה ביום שבו המיליארדר הופיע על סף דלתה ושינה את חייה. איפה המיליארדר שלי, לעזאזל? הייתי כלבה קטנונית. היא ניסתה לשכנע אותי ללמד בסטודיו שלה מאז מה שקרה בקיץ שעבר, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד לה שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להיכנס לנעליים של המורים שהיו לי. גם אם לא הייתי מלמדת ומאמנת את התלמידים שלי עד שהם היו מגיעים לכדי תשישות, הרעבה עצמית או שהייתי מכה במקל עץ את הירכיים האחוריות שלהם כשהערבסק לא היה מתוח מספיק, עדיין הרגשתי את ההתעללות הזו ואמשיך להרגיש אותה בכל יום בחיי. לעזאזל עם זה. הייתי חייבת לצאת מהסטודיו. הרגשתי שהקירות סוגרים עליי. רציתי לאכול אוכל אמיתי, אבל עדיף כרגע משקה חריף. החלפתי את בגדיי במהירות לשמלה שלבשתי בארוחת הצהריים. לא לבשתי שוב את הגרביונים ואת הצעיף, אך הוצאתי את נעלי העקב מהארונית המבולגנת שלי במחסן מאחורי הסטודיו.

כשיצאתי, השמש בדיוק שקעה, היה קריר. הזמנתי אובר שיסיע אותי למרכז העיר ולרגע הרגשתי חופשייה. אימא שלי בטח חושבת שאני עדיין מתאמנת, לא שבדרך כלל היא טורחת לבדוק מה שלומי. לעזאזל, אני בת עשרים ותשע. אני לא צריכה ליידע את אימא שלי בכל מה שאני עושה. יכולתי לעשות כל מה שמתחשק לי ובכל זאת, הרגשתי דקירת אשמה בחזי כשנכנסתי לג'יפ הלבן שנסע לכיוון הבר הקרוב ביותר. רציתי להשתכר כמה שיותר מהר, בתקווה שמישהו שם יעניין אותי ויעזור לי להרגיש משהו.

הבר היה שקט מדי בשביל ערב שבת, אבל השעה הייתה רק שבע וחצי. אחרי ששתיתי כמה כוסות מרטיני יבש, מספר גברים ניסו להתחיל איתי, בעיקר גברים מבוגרים וזה היה בסדר מבחינתי. לא התנגדתי לשוגר דדי, זה עבד נפלא בשביל זארה, אבל לא היה לי שום ניצוץ עם אף אחד מהם ולכן אחרי היכרות קצרה וקשוחה, כולם עזבו עם הזנב בין הרגליים. לבסוף, קבוצה של ארבע נשים התיישבה על הבר לידי. הן כבר היו שיכורות, עורן היה שזוף מאוד, וכנראה הגיעו לבר אחרי שהן שתו במשך כל היום, אך עדיין היו צלולות מספיק כדי להזמין שתייה מהברמן.

"הו, אלוהים, את מהממת!" אמרה אחת הבנות שישבה לידי, והרגשתי יד עדינה גולשת מהכתף שלי אל המרפק.

"אלוהים, מיה, את לא שותה יותר," אמרה הבחורה שישבה לצידה. מיה הייתה נמוכה, בלונדינית ורזה כמו קרש, אבל הבחורה שמשכה אותה ממני לא נראתה כך. ראיתי שיש לה ביטחון עצמי גבוה כשהיא הסתכלה עליי בעניין רב לא פעם אחת, אלא פעמיים. הייתי עם אישה בעבר. זה היה בשביל הכיף, שום דבר רציני. באותו הזמן הייתי בתקופה יבשה כל כך שכיף ושום דבר רציני היו בדיוק מה שהייתי צריכה. ותקופת יובש, זה בלשון המעטה. מאז ההתמוטטות שלי, מצב העניינים שם למטה היה הרבה יותר גרוע מיבש. כאילו כל המערכת שלי שם מתה. אפילו כשצפיתי בפורנו הכי קינקי, לא הצלחתי להגיע לאורגזמה, ולו הקטנה ביותר. שום דבר.

"אפשר להזמין אותך למשקה?" היא שאלה והתיישבה במקום מיה. הרמתי את כוס המרטיני הכמעט ריקה שלי. "בדיוק בזמן." חצי השעה הבאה עברה לאיטה בשיחת נימוסין, אם כי היה ברור שאנחנו רוצות להזדיין. למרות זאת, רצינו לדעת קודם דברים בסיסיים זו על זו, כמו שם, סטטוס ואישור שאף אחת מאיתנו אינה פסיכופתית מוחלטת. קראו לה אלי, בת שלושים, מנהלת מכירות, נועזת, גבוהה עם שיער חום עד הכתפיים, וככל הנראה רווקה – מאחר שכששאלתי אם יש לה חברה, תשובתה לא הייתה ברורה. גם אם יש לה חברה והיא לא כאן איתה, זה ממש לא הזיז לי.

כשהיא הניחה את זרועה על גב הכיסא שלי, הסתובבתי לעברה. הג'ין השפיע עליי מאוד והייתי נועזת מהרגיל, אך הרבה פחות סבלנית. זה היה הרגע שבו שמתי לב שהחברות שאיתן היא הגיעה לבר והזניחה, מאחר שאני גנבתי את תשומת ליבה, הסתכלו עלינו במבטים מפוקפקים. לא היה לי זמן לחרא הזה. רציתי להזדיין, וזו הייתה בדיוק השעה הנכונה והטובה באותו הלילה. הסתכלתי אל הטלפון שלי. לעזאזל, השעה הייתה רק שמונה ארבעים וחמש.

"נהיה צפוף כאן. רוצה ללכת?" שאלתי כשהיא הניחה את ידה על הברך החשופה שלי.

"לאן?" עיניה טיילו אל המחשוף שלי.

"לדירה שלך." היא הרימה את עיניה במהירות כדי לפגוש במבטי.

"הלוואי שיכולתי," היא ענתה ונשכה את השפה שלה. אז יש לה חברה. או חבר, מי יודע? כל מה שידעתי הוא שלא אכפת לי, במיוחד כשהתחלתי להרגיש חמימות נעימה בין רגליי. זו הייתה התחושה הנעימה ביותר שהגוף שלי חווה זה חודשים, ולא התכוונתי לפספס את זה. ראיתי מישהו יוצא מהשירותים מאחור ועלה לי רעיון. קמתי מהכיסא, וידי החליקה אל מותנה של אלי כשהתרחקתי לעבר הפינה האחורית והחשוכה בבר. לפחות המקום הזה היה נקי ויוקרתי. אין סיכוי שהייתי עושה את זה במקום אפלולי וזול. על מה אני מדברת? ברור שהייתי עושה את זה. הייתי צריכה להעיף בה רק מבט אחד שאומר, "בואי תזייני אותי", לפני שנעלמתי מבעד לדלת הכבדה והשחורה. היא באה בעקבותיי תוך שניות.

ידעתי שההשפעה של הג'ין שולטת בי כי לא זכרתי שנישקתי אותה בפעם הראשונה. זכרתי שהיא דחפה אותי אל הקיר והרגשתי גל של עוררות עמוק בבטן שלי. כשהיא הכניסה את ידה מתחת לשמלה שלי, הייתי קצת רטובה. היא דחפה לתוכי שתי אצבעות, והייתי כל כך אבודה ועסוקה בחיפוש אחר חום וגירוי שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן שלא חשבתי על לענג אותה, והרגשתי ממש רע בגלל זה. טוב, נו... כמעט.

היא נישקה את צווארי, עיסתה את השדיים שלי באגרסיביות, והקשיחות הזו עזרה. הייתי מגורה כל כך.

"חזק יותר," התנשפתי, נישקתי את צווארה וחיככתי את רגלי באיברה. זה עבד. הרגשתי גל חום שהתפשט באיטיות לאורך עמוד השדרה שלי, ולרגע הרגשתי הקלה על שלא אצטרך לזייף שום אורגזמה.

לפתע, דלת השירותים נפתחה והתנגשה בקיר בחוזקה, עד שהיא הקפיצה אותי. אלי ואני הסתתרנו בשירותי הנכים שלא מנעו מהאישה הזועמת לצעוק, "אלי!" ברגע שהיא נכנסה לשירותים.

היא התרחקה מייד, ואני התיישבתי על הרצפה בתבוסה. הייתי קרובה כל כך.

הנחתי שזו שדחפה באלימות את דלת שירותי הנכים היא החברה הכועסת שלה, עד שלבסוף הדלת נפתחה. הבחורה שהופיעה מולנו הייתה גבוהה כמו אלי, עם שיער בלונדיני ארוך ואסוף לקוקו הדוק. היה לה מבנה גוף אתלטי ופנים מדהימות להפליא. לעזאזל, אלי. למה התעסקת איתי כשיש לך את הבחורה הזו בבית? התכוונתי לצאת ולתת להן לסדר את העניינים ביניהן, כשהבנתי שזה לא יעבור לי כל כך קלות. הבלונדינית הפסיקה לצרוח על החברה שלה והסתכלה עליי במבט מלא זעם.

"כלבה מזדיינת!" היא צרחה וסטרה לי על הלחי. הייתי המומה לרגע. בין הג'ין שהתפשט בגופי, הסטירה והוויכוח הבלתי פוסק שלהן, הייתי מבולבלת. החדר הסתובב, והמוח שלי היה אבוד בערפל. ערפל דומה לזה שהרגשתי בקיץ שעבר, כשהיו צריכים להזריק לי סם הרגעה במהלך התקף המאניה שעברתי. זה היה ערפול מבורך שבו לא הרגשתי חסרת תועלת, חסרת ערך, כלום.

ואז הערפל התפוגג באותה המהירות שבה הוא הגיע, ועדיין הייתי תקועה באמצע המריבה של שתי הבחורות האלה. משהו בתוכי התפרץ. הכול התפרץ בי. הדבר הבא שראיתי היה את שערה של הבלונדינית ביד אחת שלי, כשהנפתי אגרוף לעברה בידי השנייה. אלי ניסתה לעצור אותי וצעקה עליי, ואני הייתי אבודה בתוך הזעם שלי. בקושי הרגשתי שהמאבטחים סחבו אותי החוצה והשאירו אותי באמצע הרחוב.

כעבור חמש־עשרה או עשרים דקות, מצאתי את עצמי הולכת לבד ברחוב סואן בעיר, רועדת מקור. אלי והחברה שלה כבר עזבו. הראש שלי דפק. הפנים שלי צרבו, והיד שלי כאבה מהמכה שקיבלתי מהדלת, כשהכיתי בחורה שלא הכרתי ולעולם לא אראה שוב.

מה לא בסדר איתי? מתי זה קרה? לפני שנה הכול היה בסדר, היה לי הכול. עבדתי במשרה מלאה וזו הייתה ברכה עבור רקדנית בסוף שנות העשרים לחייה. בכל ערב סגרתי את ההופעה שלי עם זר של ורדים ולרקע מחיאות הכפיים. הייתה לי דירה משלי, והשליטה של אימי הייתה קיימת רק בשולי חיי.

ולפתע, כל מה שהחזיק אותי כל השנים פשוט... התפורר. הייתי תחת לחץ במשך כל כך הרבה זמן, עד שיום אחד, הבסיס נסדק והמבנה התפוצץ. אני לא זוכרת הרבה מהיום ההוא, רק שהייתי היסטרית כל כך שהיו צריכים להרדים אותי.

כשההשפעה של הג'ין התפוגגה, שלפתי את הטלפון שלי ובמקום להתקשר לאובר, התקשרתי לזארה. לא יודעת למה, הייתי צריכה לשמוע את קולה. מישהי שאוהבת אותי, מישהי שהיא חברה שלי כי היא רוצה להיות חברה שלי. לעזאזל, נזכרתי כשנפגשנו לראשונה בלילה שבו אליסטר הביא אותה למופע הבלט. היא באמת העריצה אותי. לא רציתי לחשוב או לדעת מה היא חושבת עליי עכשיו.

"היי," היא ענתה לאחר הצלצול הראשון. שמעתי את התינוקת בוכה ברקע ואת קולו של אליסטר לפני שדלת נסגרה והיה שקט מעבר לקו. "מה קורה? את בסדר?"

היא הייתה בבית עם המשפחה הקטנה והמושלמת שלה, ואני התקשרתי אליה שיכורה מרחוב חשוך כשאני זקוקה להסעה הביתה. רציתי לנתק מייד. "לא הייתי צריכה להתקשר," מלמלתי.

"מה קרה? תגידי לי עכשיו." החברות שלי עם זארה השתנתה מאז ההתמוטטות שעברתי. היא הפכה למגוננת יותר, כאילו ידעה שאני האויבת הכי גדולה של עצמי והיא צריכה להגן עליי ממני.

"אני רק צריכה טרמפ ומקום לישון."

"תשלחי לי מיקום. אני בדרך."

"מה עם התינוקת?"

"היא בסדר. אליסטר כאן."

המראה של אליסטר ויילד מחליף חיתולים ומחזיק תינוקת בידיו עדיין לא נתפס בעיניי, וראיתי אותם יחד מאות פעמים. איכשהו הוא הצליח לעשות את זה.

"תודה," מלמלתי כשהגעתי לצומת חשוך, הסתובבתי וחזרתי לכיוון הרחוב המואר והאנשים שהתהלכו בו. שלחתי לזארה את המיקום והכנסתי את הטלפון לכיס שלי. ניסיתי להתנהג בטבעיות כשהלכתי מצד לצד וחיכיתי שהיא תגיע. הבית שלה לא רחוק מהעיר, לכן הנסיעה הנה לא אמורה להימשך יותר מעשרים דקות, אבל כעבור עשר דקות מכונית ספורט שחורה ומוכרת עצרה לידי.

קפאתי לרגע, ואז התרחקתי מהכביש כדי לחכות לחלון שייפתח. זה לא קרה, אבל דלת הנהג נפתחה ונאש ויילד קפץ מתוך המכונית והביט בי.

"זארה אמרה שאת צריכה טרמפ. במקרה הייתי באזור." הלב שלי צנח. למה? מכל האנשים המזוינים, למה היא הייתה צריכה לספר לנאש? כשפניתי לעבר דלת הנוסע, ניסיתי לחייך בקלילות ולהיראות פיכחת, להתנהג כאילו הכול בסדר.

"אתה בטוח שלא אכפת לך?"

"כמובן," הוא ענה בנחישות.

"אני יכולה להזמין אובר, באמת."

"פשוט תיכנסי, האנה," הוא אמר ונכנס לתוך המכונית.

שאפתי שאיפה עמוקה שריככה את הדריכות בעמוד השדרה שלי, פתחתי את הדלת והתיישבתי לידו. החלק הפנימי של המכונית היה נקי, משוכלל ויקר בטירוף.

"איך עובר הלילה שלך?" הוא שאל כבדרך אגב, בעודי מנסה למשוך את שולי השמלה שלי כדי להסתיר את ירכיי ולא להיראות כמו זונה זולה.

"משעמם, שום דבר מיוחד," עניתי ומשכתי בכתפי. ניסיתי להקרין ביטחון עצמי, כמוהו. זה היה בלתי אפשרי לא להגניב מבט לעבר נאש במושב הנהג. איך בתוך שלוש שנים בלבד הוא הפך לגרסה נאה ובוגרת עוד יותר של הילד חסר המעצורים שפגשתי לראשונה? בעבר אני הייתי המאופסת בינינו. צרם לי ועצבן אותי לראות עד כמה רחוק הוא הגיע בזמן כה קצר, וכמה עמוק אני נפלתי. לא ידעתי את כל הפרטים אבל ממה שזארה סיפרה לי, נאש הוביל את ויילד תעופה לשלב הבא. הוא הרחיב את החברה והוסיף עוד מחלקת מטוסים בנוסף למסוקים, מה שאומר שהוא עשיר בטירוף.

"לקחת אותך לזארה?"

"כן בבקשה." שיחקתי בשולי השמלה שלי והוספתי, "אנחנו ממש צריכות להתעדכן ומאז שהארפר נולדה, קל יותר לשתות יין בבית שלה מאשר לצאת." הוא לא הגיב. והרגשתי כמו אידיוטית. ברור שזה היה תירוץ כדי לא לחזור לבית של אימא שלי. אני בת עשרים ותשע או תשע־עשרה?

הנסיעה עברה בדממה עד שהגענו לבית הענק של זארה ושל אליסטר. הם עברו לרחוב שקט שבו הבתים ממוקמים רחוק זה מזה. הם זוכים לפרטיות, אבל לא עד כדי כך שלא אקניט אותם על המעבר לפרברים. זארה עמדה בחוץ כשנאש עלה במעלה שביל הגישה המעגלי כדי להוריד אותי בכניסה לבית.

"תודה על הטרמפ," אמרתי בביטחון ובחיוך מזויפים. הוא הביט בי והבעת פניו הייתה קשוחה וקרה, כאילו הוא בוחן אותי, מסתכל ישירות דרכי ורואה את האמת מבעד לכל הבולשיט שניסיתי להציג בפניו ובפני כולם.

"לילה טוב, האנה," הוא ענה בקרירות והסב את מבטו קדימה. ברגע שיצאתי מהמכונית, זארה התקרבה וכרכה את זרועותיה סביב מותניי. היא חיבקה אותי חזק ותמכה בי בלי להבין למה. היא פשוט ידעה. אולי זה משהו שלמדה כשגדלה עם אחותה. היא הרגישה מתי החברה שלה צריכה חיבוק, מישהי שתתמוך בה, תעודד אותה ותהיה שם בשבילה. זה תמיד היה הדבר האהוב עליי בזארה. היא לא התייחסה אליי כאל נזקקת יותר מכפי שכבר הייתי. לא גדלתי עם חברות טובות או עם נשים אוהבות.

אחרי שנאש נסע, זארה ואני נכנסנו פנימה בשקט. השעה לא הייתה מאוחרת מדי, אבל הייתי בטוחה שהתינוקת כבר ישנה. הנחתי שגם אליסטר. הלכנו ישירות אל הבר, והיא מזגה לנו כוס יין אדום לפני שיצאנו למרפסת. שמיכות קטיפה נעימות היו מונחות על גב הכיסאות, והתעטפתי באחת מהן בזמן שסיפרתי לזארה על הערב שלי. ראיתי שהיא הופתעה כשסיפרתי לה שגררתי לשירותים בחורה במקום בחור. "לא ידעתי שאת..."

הפניתי את אצבעי לכיוונה. "אל תשפטי אותי."

"למה שאשפוט אותך על זה?" היא הניחה את הכוס שלה והסתכלה עליי שוב. "החלק היחיד שמדאיג אותי, האנה, הוא שאת פזיזה. למשוך מישהי או מישהו לתא שירותים כשאת לבד ושיכורה בבר, זה לנופף בדגל אדום." לא הגבתי כי הסכמתי איתה. לא רק שהנפתי דגל אדום – הובלתי את התהלוכה כשאני מניפה אותו. ואז היא שפכה בפניי את כל מה שחשבה.

"אני דואגת לך." השיחה נעשתה כבדה ורצינית. הייתי צריכה להתמודד עם המציאות ולשחרר כל מחשבה מגעילה ורעילה שהייתה בראשי. לא הייתי כנה עם זארה, או עם מישהו אחר, לגבי מערכת היחסים עם אימא שלי והאופן שבו היא תמיד נהגה בי. כשאת גדלה בסביבה רעילה וחיה בה בכל יום בחייך, את לא יכולה לראות מעבר לגלים שמטביעים אותך שוב ושוב. זארה ידעה שהלחץ שנבע מהריקוד היה יותר מדי בשבילי. עברתי התמוטטות עצבים ופוטרתי מהלהקה מסיבות בריאותיות. זארה חשבה שבאחד־עשר החודשים האחרונים שבהם אני גרה בבית של אימא שלי, עברתי סוג של גמילה. ובזמן שהיא הייתה בטוחה שאני נחה ומתאוששת, לא היה לה שמץ של מושג שהדברים רק החמירו בהדרגתיות. לא התכוונתי לספר לה את כל זה הלילה. זה היה יותר מדי. ואם אפתח את תיבת הפנדורה הזאת, נזדקק להרבה יותר מבקבוק יין אדום כדי לדבר ולהתמודד עם הכול.

"אני חייבת להתרחק מכאן, לברוח," מלמלתי, בלי להבין מה אני בכלל אומרת.

"אין לך עוד אודישנים?" זארה חשבה שאני ניגשת לאודישנים ומנסה להתקבל לעבודה במקום חדש, אבל האמת היא שאפילו לא התאמנתי או עשיתי חזרות. גם אם אתייצב לאודישן, הסיכוי שיקבלו אותי שואף לאפס. נענעתי בראשי.

היא התבוננה בי לרגע ושאלה, "מה את לא מספרת לי?" אף על פי שאי אפשר לרמות את האינטואיציה של זארה, גם אני לא הייתי זהירה ודיסקרטית כל כך. "הלוואי שיכולתי לברוח מהכול לזמן מה. מהריקודים, מהחזרות, מהתזכורת הקבועה שדפקתי הכול, מאימא שלי."

היא קימטה את מצחה ורכנה לעברי. ידעתי שהיא מבוהלת מבחירת המילה לברוח. היא מייד חששה שאני מתכוונת למשהו אחר, למשהו כמו לשים קץ לחיי, אך הרגעתי אותה בחיוך. "את לא צריכה לדאוג לי, זארה. אני לא אעשה משהו כזה."

"אני עדיין דואגת לך, את יודעת..." היא אמרה ועצרה לרגע כדי להנמיך את קולה. הבנתי שיש סיכון במה שהיא עומדת לומר. "את תמיד יכולה להתגורר בדל ריי לכל זמן שאת צריכה."

הבטתי בה וניסיתי לאמוד עד כמה היא רצינית. דל ריי היא ארץ החלומות, והייתי שם הרבה פעמים עם זארה. אם אני רוצה לברוח למקום כלשהו, זה המקום לברוח אליו. דל ריי זה אי מבודד, בלי הרבה קשר לעולם האמיתי. זו תהיה אופציה מצוינת להתרחק מאימא שלי.

הייתה רק בעיה אחת – נאש ויילד גר שם. ולא אוכל להיות בסביבתו של נאש, לא קרובה כל כך.

"אף אחד לא יפריע לך. נאש אומנם עובד שם, אבל הוא עובד כל כך הרבה שבקושי תראי אותו. למעשה, האי יהיה כולו שלך. חוץ מנאש ואנשי הצוות, את תהיי לבד."

לעזאזל, זה היה מפתה. זו יכולה להיות ההתחלה החדשה שהייתי צריכה כדי להתרחק מאימי, כדי להחליט ולתכנן מה אני באמת רוצה לעשות עם העתיד שלי. או שאולי אישאר שם ולעולם לא אחזור. האם אני יכולה להיות בסביבת מר מושלם, גם אם לא אראה אותו? לא יכולתי להגיד לזארה עד כמה נאש מפחיד אותי. היא סיפרה לי איך הוא היה כשהם היו יחד, ואני לא יכולה לתאר במילים איך זה גרם לי להרגיש. רציתי להיות כמה שיותר רחוקה ממנו, ובו־זמנית לא הצלחתי להתעלם מהסקרנות שחשתי כלפיו.

היו לילות שבהם שכבתי ערה ודמיינתי אותו מאבד שליטה איתי. מהמעט שידעתי עליו, הוא ואני לעולם לא נתאים כזוג. שנינו חמי מזג ואימפולסיביים מדי ובכל זאת, השתוקקתי להכיר אותו יותר לעומק.

ברור שלא אוכל לעשות את זה לזארה. לחצות גבול שהחברה הכי טובה שלך לא אמורה לחצות לעולם. היא אומנם בחרה באליסטר, אבל ידעתי שחלק ממנה תמיד יהיה שייך לנאש. נאש מעולם לא המשיך הלאה, לכן הנחתי שגם חלק ממנו תמיד יהיה שייך לה.