שטר חוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שטר חוב
מכר
אלפי
עותקים
שטר חוב
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

שטר חוב

4.3 כוכבים (117 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: מירב אייגר
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 295 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"לעולם לא תזכירי אותי או את הטובות שלי, ולא תגלי באילו טובות אנחנו סוחרים. אני רוח רפאים בשבילך." או ג'יני. אני חושבת שג'יני נשמע פחות מפחיד, לא?
זה רשמי. אני, איינסלי ג'יימס, משוגעת. 
נואשת ומשוגעת.
זה ההסבר היחיד לכך שאני עומדת בתחושת בחילה מחוץ לדלת של מאבריק לקסינגטון. 
כלומר, זה אפשרי שהסיפורים על חפיסת הקלפים שלו – כשהמילים 'שטר חוב' משורבטות על גב הקלפים – הם רק שמועות על העסקאות האכזריות שהוא מבצע, אבל הפרפרים בבטן מעידים אחרת. 
מאבריק קר כמו שכולם אומרים, אבל אני צריכה את אחד מהקלפים הללו. אני מוכרחה להיות חייבת למאבריק לקסינגטון טובה.

קריסטי מארי נמצאת ברשימת שלושים סופרות רבי המכר של אמזון. היא אוהבת לכתוב על גיבורות שנונות ועל גיבורים חמי מזג. היא גם מעריצה גדולה של קוביות בבטן. כשקריסטי לא כותבת, היא כמו גבר אמיתי, צורחת לעבר הטלוויזיה בזמן שהיא צופה בבייסבול. 

ביקורות:
• הספר הפסיכי הזה! זה בדיוק הספר שהייתי צריכה עכשיו! מאבריק לקסינגטון הוא החבר הספרותי החדש שלי! אהבתי הכול בסיפור הזה! ספר רומנטי מהנה, פלרטטני, סקסי ומלא במתחים, שמתקדם לאט. אהבתי את הדיאלוגים בין מאבריק לאיינסלי. הדמויות המשניות היו מדהימות, ורציתי עוד! אני צריכה עוד מהעולם הזה!  - חובה חברים ספרותיים.
• בספר הזה יש הכול: גיבורה לוחמנית, ילד רע וקודר וכימיה מרקיעת שחקים שתעלה את הקינדל שלך באש! -אונדי, ההגיגים של בל המודרנית. 
• הכול בשטר חוב היה מושלם. העלילה, שלא דומה לשום דבר שקראתי בעבר, ונכתב מושלם. הדמויות, אהבתי את כל אחת ואחת מהן. שטר חוב ממכר ומהנה. חמישה כוכבים מלאים לקריסטי מארי ולשטר חוב! -אומנות הקריאה. 
• שטר חוב הוא חווית קריאה מדהימה. קריסטי מארי ממשיכה לספק את כל מה שגורם לי לאהוב אותה כסופרת: סרקזם, הומור, להט, דמויות שאת אוהבת ודמויות שאת אוהבת לשנוא, וסוף טוב שגורם לך להתעלף. -ברי, Rock N Read.

פרק ראשון

שטר חוב (שם עצם)
מסמך חתום המודה בחוב.
שטר חוב הוא שטר המהווה הבטחה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם לחברו, חתומה בידי עושה השטר, בה הוא מתחייב לפרוע לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה, סכום כסף מסוים.
נחושת.
פורמלדהיד.
אינסולין.
רעל עכברים.
מה משותף לכל אלה?
נו, אתם יודעים.
אני בטוחה שיש לכם רעיון, אבל אתם לא רוצים להגיד לי כי הוא נשמע מטורף. זה בסדר, אני לא אשפוט או אקפוץ למסקנות. לפחות לא עד שתשמעו את כל הסיפור.
השמועה אומרת שאני תלותית ונאיבית ושיש בי מנה גדושה של טירוף.
אבל אימי לימדה אותי לא להאמין לכל מה שאני שומעת.
היא גם לימדה אותי שלכל סיפור יש שני צדדים — המציאות — שהיא ללא ספק הצד שלי בסיפור — והשמועה — שהיא הצד שלו בסיפור, ואיך בדיוק התחיל כל החרא הזה.
לא. הסיפור הזה בעצם התחיל בטיפוס החרא שהוא ובחברה שלו...

איינסלי

השמועה אומרת שהיא פסיכית.

בניגוד למה שאולי שמעתם, אני לא משוגעת. אני נשבעת.
"השתגעת לגמרי?"
זו שאלה רטורית.
"הדירה המחורבנת הזו עולה באש, איינסלי!"
טאקר תמיד היה הדרמטי יותר במערכת היחסים שלנו, ואם לא הייתי עצבנית כל כך, הייתי מציינת את זה, אבל אין טעם. הוא כבר לא הבעיה שלי.
"לך תזדיין!" אני צועקת מעל גלאי העשן ובוהה במנוול הבוגדני, שהיה החבר שלי, עד לפני שישים שניות.
הוא רק חצי־צודק, אגב, הדירה לא עולה באש, אבל הווילונות שבסלון - כן. זו להבה קטנה, אבל גדולה מספיק כדי להפעיל את גלאי העשן, מה שגרם לשכנים להפעיל את אזעקת השרפה.
בשלב הזה אתם בטח תוהים למה צעקתי 'לך תזדיין!' במקום לקחת מים ולעזור לטאקר למשוך את מוט הווילון למטה. זה פשוט. אני שונאת את טאקר ואני מקווה שהזין שלו יעלה באש.
אני גם שונאת את הבחורה שעומדת לצידו, טיילור. השותפה שלי לדירה, ומסתבר שגם השותפה של החבר שלי לבגידה, אבל זה אפילו לא החלק הדפוק בסיפור. החלק הדפוק הוא שהם החליטו להשתמש בנרות שלי כדי ליצור את אווירת הניאוף שלהם.
אני מסתכלת על טיילור, שהייתה שקטה במהלך כל הבלגן הזה. אני מניחה שזה מכיוון שהיא עומדת עירומה ורועדת בסלון שלנו, כשהווילונות המחרידים שלה עולים באש. "עשיתי טובה לטיילור, כששרפתי את הווילונות האלה," אני ממשיכה מבלי להיבהל מהלחץ של טאקר ומיללת הסירנות. "זה מה שעושות שותפות טובות! הן פוטרות אותך מהדברים המכוערים בחייך."
אני מחייכת חיוך מאולץ ומרושע, כאילו טיילור עשתה לי טובה, בכך שהזדיינה עם טאקר והראתה לי איזה חרא הוא באמת. בתמורה, החזרתי לה בכך שהעליתי את הדירה שלנו בלהבות. טוב, זה נשמע כאילו קרעתי את כריות הספה והצתתי אש. זה לא מה שקרה. התכוונתי להכות את טאקר בנר דולק ופספסתי.
זה הגיע לו. וגם לה.
גם אם טיילור ואני לא היינו החברות הכי טובות, השותפות שלנו בדירה עבדה היטב. כאילו, היא די זנזונת בעשרים וחמישה ימים מתוך שלושים בכל חודש, אבל בשאר הימים היא די הגונה. אבל היא פשוט הייתה חייבת להרוס את מערכת היחסים ההפכפכה שלנו.
טיילור מסתכלת עליי בחזרה, מבלי לטרוח לכסות את הציצים המושלמים שלה. פעם חשבתי שהשמועה על הציצים המושלמים שלה, הייתה תוצאה של אבחנה תחת השפעת אלכוהול, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עליהם, באמת מתסכלת עליהם, הם באמת מושלמים. ציצים מושלמים כאלה שגברים נלחמים עליהם. גברים כמו החבר שלי, שאגב, גם הוא עירום. לפחות טאקר מכסה את החרא שלו. חכו רגע.
"למה אתה מכסה את עצמך, טאקר? הזין שלך יכול להיות שימושי יותר מאשר לזיין את השותפה שלי. למה שלא תשתין על האש, הא? תעשה לפחות דבר אחד טוב הלילה."
טאקר חורק שיניים ומושך שמיכה מקן האוהבים שלהם על הרצפה. "תביאי מים!"
אני לא זזה לשמע צעקת התסכול שלו. הוא איבד את הזכות להגיד לי מה לעשות, ברגע שנכנסתי מבעד לדלת הכניסה הלילה.
"איינסלי! שימי את הבעיות שלנו בצד לרגע. אנשים חפים מפשע נמצאים בבניין."
הבעיות שלנו. הא. הוא גורם לזה להישמע כאילו יש לנו פגישה שבועית עם יועצת נישואין.
לא שהיינו מאוהבים, עד כדי כך שבאתי אחריו לקולג' הזה, כדי שהוא ילמד בבית הספר לרפואה וויתרתי על החלומות שלי, כדי שהוא יוכל להגשים את שלו.
"איינסלי!"
בסדר. טוב. הוא צודק. גם אם רציתי שהזין שלו יישרף, אני לא רוצה שמישהו ימות או יסבול מסיבוכי ריאות רק משום שהוא שבר את ליבי הלילה.
אני מסתכלת על טיילור הבוגדת שעומדת לידי. העיניים שלה מביטות בי במבט מלא שנאה. אני מתאמצת שלא למשוך את תוספות השיער היקרות להחריד מהשיער שלה. זה נראה כאילו אני שמה קצוץ על הבגידה שלהם.
ואני לא.
אבל אף אחד לא צריך לדעת את האמת.
כל הקטע עם האש הזו היה תאונה, אבל אם אני אזנק על טיילור ואעיף לה כמה סטירות...? זה ייראה כאילו איבדתי לגמרי את הראש, ויותר מזה, שאכפת לי שהשותפה שלי מזיינת את החבר שלי מי יודע כבר כמה זמן.
המסר שאני רוצה להעביר הוא שמצידי, הם יכולים לחיות באושר ובעושר.
לא חסרות לי אפשרויות, לכל הרוחות. יש לי כבוד עצמי.
לפחות עכשיו, אוכל להגיע למקום פרטי ולהתפלש בשיברון הלב שלי.
אני קורעת את המבט שלי מעיניה של טיילור אל ארון הכלים. אני מוצאת קנקן שקניתי, כשטיילור ואני ערכנו את מסיבת חופשת האביב בשנה שעברה. הוא מעוטר באבטיחים חמודים שמזכירים לי ימים מאושרים יותר.
אני מעקמת את הפרצוף.
הימים האלה נגמרו.
טיילור ואני גמרנו.
טאקר ואני גמרנו.
לעזאזל, שיזדיין כל המתחם. קולג' האוומייר יכול למצוץ זין שמן וגדול, מצידי.
אני חוטפת את הקנקן מהארון, וכדי להיות קטנונית, אני מעיפה בדרך את כלי הפלסטיק שלידו לרצפה. אני בועטת הרחק ממני את כל הקופסאות וממלאת את הקנקן במים. אני עושה את דרכי אל טאקר, שהוריד בינתיים את הווילונות ומנסה עכשיו לחנוק את האש בשמיכה שהוא בטח הזדיין עליה.
הזעם הקודם שלי מבעבע אל פני השטח, ואני לוקחת תנופה ושופכת את המים על הווילונות ועל טאקר, שעדיין עירום.
"לכל הרוחות, איינסלי! מה קורה לך הלילה? למה את לא מצליחה לכוון למקום הנכון?"
אף פעם לא הייתי טובה בלכוון למטרה. אני לא ידועה בכישורי הזריקה שלי, אבל אילו ידעתי לפני עשרים דקות שישלחו אותי הביתה מוקדם מהמשמרת שלי ב'לוהטים על הגריל', הייתי מתרגלת קצת במגרש החניה, לפני שנכנסתי לדירה.
הייתי במצב רוח טוב, לעזאזל!
לא היה דבר טוב יותר מאשר לדעת שיש לי כמה שעות פנויות לטבול באמבטיה ולשחק 'מי רוצה להיות מיליונר' באייפד שלי. במקום זאת, הייתי צריכה לחזור הביתה ולמצוא את התחת של טאקר מפמפם מעל השותפה שלי במרכזה של ערמת שמיכות נעימות וחמימות, מוקפים בנרות שלי. זה נראָה כאילו נכנסתי באמצע פולחן טקסי: גניחות ותנועות קופצניות מצד טאקר, וטיילור ממלמלת מילים חסרות פשר. האמת, לא הבנתי לֶמה אני עדה עד שטיילור אמרה, "אוי, אלוהים, טאקר. חזק יותר." אז, פרצה מהומת האלוהים.
השתנקתי בקול.
טיילור צרחה.
טאקר קפץ מהרצפה בגמישות ראויה לציון.
לאחר מכן, הייתי התגלמות הרוגע. הפלתי את התיק שלי על הרצפה, תפסתי את אחד הנרות הבוערים וזרקתי אותו הכי חזק שיכולתי לעברו של טאקר. כיוונתי לביצים שלו — שפספסתי — אבל אני חושבת שכולם יכולים להסכים, שהייתי נסערת ושאפשר לוותר לי על הפספוס הזה.
את המים, לעומת זאת, כיוונתי בכוונה לתחת שלו.
"לך לעזאזל, טאקר!"
בסדר, אז אוצר המילים שלי לא היה מגוון בכל הסיפור הזה, אבל מה כבר אפשר להגיד לשני האנשים שאת אמורה לבטוח בהם? הם בגדו בי ו... דפיקה חזקה על הדלת קוטעת את מבטינו הסוערים. אני ממלמלת, "אני שונאת אותך", למנוול לפני שאני הולכת אל הדלת ופותחת אותה. גלאי העשן עדיין פועלים, כך שאני בכלל לא מופתעת לראות שלושה כבאים עומדים בפתח הדלת.
"קיבלנו קריאה על שרפה."
אני אפילו לא טורחת להסביר. אני רק זזה הצידה ומאפשרת להם לטפל בלהבות המעטות שטאקר לא הצליח לכבות. הייתי צריכה לדעת שהוא לא יכול לגמור שום דבר חוץ מאת עצמו — אידיוט אנוכי.
הכבאים נכנסים לדירה ומרססים את הווילונות של טיילור במטף האש, מכבים את האזעקה וממלאים את החלל סביבנו בשקט.
טוב, היה שקט לרגע, אבל תהיו בטוחים שפרנק, בעל הבית בכבודו ובעצמו, כבר טיפל בזה במהירות. "מה, לעזאזל, קרה כאן?" הוא מסתכל על טאקר — שמשך שמיכה וכיסה את עצמו — ואז העביר את מבטו אל טיילור, שגם היא הייתה מכוסה עכשיו.
כמה נחמד מצידם להראות סוף־סוף קצת הגינות.
"טיילור," הוא ירה. "מה קורה כאן?"
פרנק הוא לא בעל הבית שהכי קל להתמודד איתו, אבל אני מתארת לעצמי שאם אתה בעל מתחם דירות ומשכיר בעיקר לסטודנטים, אין לך את המותרות להיות נחמד.
טיילור מצמצמת את עיניה אליי. "היא ניסתה להרוג אותנו, מר פרנק!" דמעות זולגות על פניה המוכתמות. "היא השתגעה וניסתה לשרוף אותנו!"
עכשיו היא נזכרה להיות דרמטית.
אני מגלגלת עיניים ופונה אל פרנק. "זאת הייתה תאונה. הפלתי נר."
טיילור מייללת וטאקר כורך את זרועו סביבה ומלטף אותה במתיקות שמעולם לא ראיתי ממנו.
אוי, ממש לא, לעזאזל.
לא, הוא לא עושה את זה. מה איתי, הא? אני הקורבן כאן! אני זו שחזרה הביתה ומצאה את אהבת חיי דופקת את השותפה שלי.
אני! לא היא.
אני לוקחת נר נוסף ומתכוונת לזרוק אותו, כשגוף עצום צועד מולי ושולף אותו מידי. "אני אקח את זה," הוא אומר בקול שקט. על המדים שלו כתוב 'בוסטיק'. "למה שלא תצאי איתי החוצה ותנשמי קצת אוויר צח, הא?" עיניו עדינות. הוא בטח אבא טוב — אפילו טוב יותר — בעל נאמן.
אני מותחת את צווארי מעל לכתפיו המסיביות של בוסטיק ומעיפה מבט אחרון על מה שהיו חיי. טאקר מחבק את גופה המתייפח של טיילור ומחליק את ידיו על גבה.
בן זונה.
ברוך שפטרנו. טיילור יכולה לקבל אותו. אני גמרתי איתו.
אני מהנהנת לבוסטיק ויוצאת אחריו מבעד לדלת, כשפרנק תופס את זרועי. "את בחוץ, מיס ג'יימס. אני לא רוצה שתחזרי לדירה הזו יותר. אם אראה אותך שוב, אני אוציא צו הרחקה."
בוסטיק משמיע קול עמוק בחזהו, כאילו רוצה להגיד משהו, אבל לא יכול. זה לא משנה, בכל מקרה. לא הייתי נשארת כאן עם טיילור גם אם היו מבטיחים לי אריה־ים כחיית מחמד. אני מהנהנת. "הבנתי. אבל אצטרך לחזור לקחת את החפצים שלי."
"אל תטרחי," צעקה טיילור. "אנחנו נארוז לך הכול ונשאיר את זה מחוץ לדלת."
ממש לא. מחר, כשהכול יירגע, אני אדבר עם פרנק ואבוא לקחת את החפצים שלי. יש לי שיעור, ואני אצטרך את המחשב הנייד שלי.
בוסטיק טופח ביד שזופה על כתפי. "בואי. נוציא אותך מפה."
הכתפיים שלי צונחות כשאנחנו יורדים במדרגות, כשהאדרנלין מעשרים הדקות האחרונות פוחת.
"קחי, תאכלי את זה." אני עוצרת באמצע המדרגה ומתסכלת על חבילת הסקיטלס שבוסטיק דוחף לעברי. "את צריכה קצת סוכר." אני בטח נראית סקפטית, כי הוא מוסיף, "זה יעזור בהורדת האדרנלין."
אה. "אני בסדר. תודה, בכל אופן." אני מחייכת אליו חיוך עייף. "אתה מחכה עד שהמשטרה תבוא אליי?"
הוא מרים גבה. "למה שהמשטרה תרצה לבוא אלייך?"
"כי הדלקתי את הדירה באש?" אני מציעה. אני אהיה פושעת ממש גרועה.
שפתיו מתעוותות כאילו מחניק חיוך. "זו הייתה תאונת נרות. לפני מה ששמעתי בפעם האחרונה, תאונות אינן מובילות לכלא."
הוא מושך אותנו במורד המדרכה ומסמן לי לשבת על מדרגות משאית הכיבוי.
"יש לך כלב דלמטי בפנים?" אני שואלת. אני אשמח לקצת אהבה מכלב חמוד עכשיו.
בוסטיק צוחק. "לא. אין כלב על המשאית הזו."
"חבל," אני ממלמלת. "כולם צריכים כלב." ואריה־ים. אבל אני לא מוסיפה את ההערה הזו. בוסטיק כבר חושב שאני משוגעת.
האנחה שיוצאת מחזהו של בוסטיק עמוקה וכבדה. "את רוצה לספר לי מה קרה שם?"
לא ממש. "אני חושבת שאני אקח את הסקיטלס האלה עכשיו." אני אשמח לנחמה בדמות אוכל עכשיו.
הוא נותן לי אותן ואני לא מבזבזת זמן. קורעת את העטיפה וזורקת כמה סוכריות אל פי.
"זה היה החבר שלך?" הוא שואל.
אני בולעת ופוגשת את עיניו החומות, החמימות והידידותיות. הוא נראה מודאג. לא כאילו רוצה להוציא ממני וידוי. מן הסתם, כדאי לענות לו בכנות. אני לא יכולה לדפוק את הלילה יותר מכפי שכבר עשיתי. "כן."
"הוא בוגד בך?" בוסטיק הוא בחור טוב, אני יכולה לראות. כאילו, פעם יכולתי לדעת. חשבתי שגם טאקר הוא בחור טוב, ותראו איך זה נגמר, אבל בוסטיק נראה שונה. אם הייתי אוהבת גברים מבוגרים בשנות הארבעים לחייהם, שיש להם אובססיה בריאה למשקולות, קרוב לוודאי שהייתי כבר מפעילה את הקסם שלי וממתנת את הטירוף, אבל אני לא עושה ריבאונדים או יוצאת עם גברים שיכולים להיות אבא שלי. חוץ מזה, אני די בטוחה שהגבר הזה מודאג לגבי בריאותי הנפשית.
"כן." אני זורקת עוד כמה סוכריות אל פי עד שהשקית ריקה ואני מקמטת אותה בין אצבעותיי. חבל שזו הייתה שקית קטנה כל כך. "כל מה שרציתי היה לעשות אמבטיה ולשחק 'מי רוצה להיות מיליונר'. לא תכננתי לעשות סצנה, אבל הוא היה שם, ואף אחד מהם לא הראה אפילו קצת חרטה כשנכנסתי. פשוט הגבתי."
אני מושכת בכתפי כאילו התגובה שלי הייתה בלתי נשלטת, והיא אכן הייתה. אני לא מתרצת את העובדה שסיכנתי חיים. אני רק אומרת שלא חשבתי אז — כשהייתי מסונוורת מזעם או איך שתרצו לקרוא לזה. העובדה היא שטאקר וטיילור קיבלו החלטה טיפשית הלילה. ועכשיו, גם אני.
בוסטיק מהנהן, הלסת שלו מתהדקת כשהוא בוהה בקומה השלישית - בה עכשיו עמיתיו בטח ממלאים פרטים.
"אני מצטערת שהייתם צריכים לצאת מאוחר כל כך הלילה. אני בטחה שזה הזמן של ארוחת הערב בתחנה?" צפיתי בסדרה 'מוקד 911'. אני יודעת שלכבאים יש ארוחות גדולות, טלוויזיה עם מסך ענק ומשמרות של עשרים וארבע שעות. הדבר האחרון שהם רוצים לעשות ביום שלישי בלילה הוא להפריד קטטת בנות מגוחכת.
"זה התפקיד שלנו," הוא נוהם.
"אני יודעת, אבל אתם צריכים להציל חיים, כמו בשרפות יער או דברים כאלה. לא לכבות שרפת נרות." אני ממעיטה בחומרת האש, למקרה שהוא שוב שוקל למסור אותי לשוטרים.
רעש נמוך רוטט מהחזה המסיבי של בוסטיק לפני שהוא פותח את הפה שלו — בטח כדי לתקן אותי על גודל האש — אבל הצוות שלו יורד במדרגות וקוטע אותו.
אני קמה. "תודה על הסקיטלס, ואתה יודע — " אני מניפה את היד לעבר הקומה השלישית — "תודה שהצלת חיים. נראה שהצלת כמה אנשים מירי הלילה." אני מחייכת. "אני צוחקת. בערך."
הגבר הגדול קם ומוריד את הראש כדי להביט בי. "יש לך איפה לישון הלילה?"
אה, נכון. אני חסרת בית עכשיו.
אני בולעת ומצליחה לחייך. "כן. יש כמה חברים שאני יכולה להתקשר אליהם." זה שקר מוחלט, אבל אני יכולה לראות שבוסטיק הוא אחד שנוהג לפתור בעיות, וטוב, אני עשיתי את זה לעצמי. אף אחד לא הכריח אותי להשתגע ולהצית את הדירה שלי, גם אם זה היה מוצדק.
"את בטוחה?"
אני לא רוצה לשקר לאיש הזה. "אני אהיה בסדר. מבטיחה."
אחד הכבאים האחרים חובט בידו על כתפו של בוסטיק. "מוכן ללכת?"
הוא לא זז — רק מביט בי כאילו יכול לראות את האמת בעיניי.
"אני אהיה בסדר, גבר." אני מעודדת, כשחבריו מתחילים לעלות על משאית הכיבוי.
הוא נאנח. "אני בתחנה 764 אם את צריכה משהו."
הוא באמת בחור טוב. אני בודקת את היד שלו, לראות אם יש לו טבעת. אין. יופי, בחור טוב לא יזיק לחייה של אימא שלי. לאף אחת מאיתנו הוא לא יזיק, אבל היא רווקה יותר זמן ממני, אז לה יש זכות ראשונים.
"תודה. אני מעריכה את כל מה שעשית." אני מתכוונת לזה. בוסטיק יכול היה לגרום ללילה הזה להיות הרבה יותר גרוע, והוא לא עשה את זה. הוא דבר נדיר.
פניו של הגבר הגדול קודרות לרגע, אך הוא מרכין את ראשו בוויתור ואני מרגיעה אותו שוב, בחיוך. אני יכולה להסתדר. נכון, אף פעם לא הייתי חסרת בית, אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות? יש לי מכונית. לא חם מדי בחוץ ויש לי כעשרה קפוצ'ונים במושב האחורי, שיכולים להוות כרית מושלמת. בבוקר, אני כבר אמצא שותפה אחרת — קלי קלות. זה יהיה כמו הקמפינג שהייתי עושה עם אימי לפני כל השנים האלה.
אני מנופפת למשאית הכיבוי, כשהיא יוצאת מהמתחם. הכול חזר לקדמותו, לפחות כאן במגרש החניה. אני לא יודעת לגבי הבניין, כי אסור לי להיכנס אליו.
מי בכלל צריך דירה?
או שותפה?
בהחלט לא אני. אני מעדיפה את עקרונות המוסר שלי מאשר לגור עם שקרניות אחרות.
אני פותחת את הארנק, מוציאה את מפתחות המכונית ופונה לעבר מקום החניה שלי. מכונית הסדאן משנת 2005 שמחכה לי מלוכלכת ויש עליה דפיקה קטנה על הפגוש, מאז כשנתקלתי בעמוד בתחנת דלק, אבל היא שלי והיא נקייה מבוגדניים ושאר שותפות, אז זה ניצחון עבורי, ואולי גם הבית שלי לשאר הסמסטר.
אני פותחת את הדלת האחורית, נכנסת ונועלת את הדלתות. פרנק אמר שהוא מוציא אותי מהדירה שלי. לא מהחניה. אני בטוחה שהוא לא יטרח לבדוק אם פיניתי את מקום החניה. פרנק עצלן, ובהתחשב בזה שכבר היה בחלוק הרחצה שלו, אני מתארת לעצמי שהוא כבר שתי בירות לפני השינה.
הטלפון שלי מזמזם — זו הודעה מאימי.
אימא: אני מקווה שהיה לך יום טוב! תתקשרי אליי בבוקר. אוהבת אותך!
היא חושבת שאני עדיין בעבודה, וזה בסדר. אתן לה להאמין לזה. אני לא רוצה לדבר איתה כרגע. אם אעשה זאת, אני בטוחה שאבכה כשאשמע את קולה. במשך כל הלילה הנורא הזה, לא נתתי לדמעה אחת לזלוג, ואני בדרך כלל בוכה כשאני כועסת.
אני אדם נלהב, ולכן הדמעות זולגות אצלי לעיתים תכופות יותר מאשר אצל אחרים. אבל זה צפוי, נכון? או שאולי זה אמצעי המניעה שלי, כי לפעמים החרא הזה מחרפן אותי. אבל לא היום. היום היה יום טוב.
אני מפעילה את האפליקציה 'מי רוצה להיות מיליונר' ובוחרת את העיר שלי. אני אקח את לונדון ואת סשה, השחקנית המקוונת השנייה. משחקים, תמיד היו מקור נחמה עבורי. אני מניחה שכשאת בת יחידה, את לומדת לבדר את עצמך. סבתי נהגה לצפות בתוכנית 'מי רוצה להיות מיליונר' והיא גרמה לי להתמכר. אתם יכולים לדמיין כמה התלהבתי כשיצאה האפליקציה. אני נחושה להפוך למיליונרית וירטואלית. אני חכמה ובקיאה בטריוויה. טוב, אני לא יותר מדי מבריקה. מסתבר.
אבל חשבתי שטאקר שונה. כן, אני יודעת. שחררי, אבל הבגידה עדיין כואבת וטרייה. זה לא שהיו לי הרבה חברים בחיי. האמת שטאקר היה החבר היחיד שלי. נפגשנו בתיכון, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון עבורי. הוא היה הבן הכי חכם בכל הכיתה. לא רק זה, אלא שהוא היה גם גבוה, גבוה ממני בהרבה, וזה היה חשוב, משום שתמיד הרגשתי כמו ענקית, בגובה של מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים. לא הייתי הבחורה הכי גבוהה בכיתה שלנו, אבל הייתי קרובה לזה.
רוב הבחורים לא הגיעו לגובה שלי בכיתה ט' ולכן התנערו מכל מה שהיה קשור אליי. הבנתי אותם. גרמתי להם להיראות נמוכים. אבל לא טאקר. טאקר היה חיה, אף על פי שנראה שהוא הפסיק לגדול בכיתה י'. הגובה שלו היה אחד מהדברים, שעשו אותו מושלם בשבילי. הוא היה גם כייפי ובטוח בעצמו.
אז נשארתי איתו לאורך שנות התיכון ובאתי בעקבותיו לקולג' האוומייר, שבו הוא קיבל מלגה לקדם רפואה. בית הספר שבו אני לא קיבלתי כל פרס או מלגה, אבל לא יכולנו להיות בנפרד — היינו מאוהבים.
לחות כיסתה את מסך הטלפון שלי והפכה את שאלות הטריוויה לבלתי קריאות. הבטתי איך הספירה לאחור יורדת לאפס ומכתירה את סשה כמנצחת כברירת מחדל. אבל לא אכפת לי. סוף־סוף הגיעו הדמעות.
טאקר איננו.
הנשיקה הראשונה שלי.
האהבה הראשונה שלי.
הלך.
כמה זמן הוא וטיילור שוכבים זה עם זה? זה היה רק פיזי או — אני עומדת להקיא — האם הם מאוהבים?
הם לא יכולים להיות.
טאקר ואני נועדו להיות ביחד.
וטיילור, טוב, היא... אני לא מתכוונת לרדת לרמה שלה ולרדת עליה, רק כי אני מרחמת על עצמי. אני טובה יותר מזה. לפחות, אני חושבת שאני טובה יותר מזה, אבל אני מניחה שטאקר רואה בה משהו שהוא לא ראה בי.
אני ממצמצת מבעד לדמעות, האורות עדיין דולקים בדירה שלי לשעבר, שם טאקר רוחץ את הפיח מעל טיילור בסבון הגוף שלי.
בכי נתקע בגרוני.
איך זה קרה? איך הפכתי לבחורה הזו?
אני זוכרת את כל החלומות האלה שהיו לי כשגדלתי. רציתי להציל את אריות־הים, להציל את הלוטרות ואת הלוויתנים. למצוא תרופה לאלצהיימר. רציתי להיות היועצת המשפחתית הטובה ביותר שהייתה במדינה.
אומנם אני לומדת לתואר בייעוץ, אבל כל השאר... חיות הים המסכנות האלה? ויתרתי על החלום ועל המלגה, כשטאקר התקבל לקולג' הזה. אף שבקולג' האוומייר יש תוכנית לביולוגיה ימית, רשימת ההמתנה אליה ארוכה יותר מהשקרים של טאקר. ייעוץ היא בחירת קריירה טובה, והסיכויים להצליח בביולוגיה ימית הם קלושים עד אפסיים. הייתי מוכרחה להיות ריאליסטית. לא יכולתי לנסוע מצד אחד של החוף לצד השני, אם טאקר יקבל תפקיד בצוות בית החולים. לא הייתי רואה אותו, ובטח שלא היינו יכולים להקים משפחה.
אני קורעת את עיניי מהחלון, כשאורות הדירה הישנה שלי כבים. הם הולכים לישון. טאקר וטיילור שוכבים עכשיו מכורבלים בחדר השינה שלה, מנחמים זה את זה על הטירוף שלי.
הא! על מי אני עובדת? מהיכרותי את טאקר ואת הצורך שלו להרפיה לפני השינה, אני בטוחה שהם חוגגים את החופש החדש שלהם. את העובדה שלא יצטרכו להסתיר עוד את הרומן שלהם.
השלשלאות נחתכו.
אני מכבה את הטלפון ותוחבת אותו בצד גופי, כאילו היה לורנס, בובת אריה־הים המסכן שלי שהשארתי בדירה, ועוצמת את עיניי.
בבוקר, הכול יראה אחרת.
בבוקר, אחזור לקחת את לורנס.
בבוקר, זו תהיה התחלה חדשה.

עוד על הספר

  • תרגום: מירב אייגר
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 295 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

שטר חוב כריסטי מארי

שטר חוב (שם עצם)
מסמך חתום המודה בחוב.
שטר חוב הוא שטר המהווה הבטחה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם לחברו, חתומה בידי עושה השטר, בה הוא מתחייב לפרוע לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה, סכום כסף מסוים.
נחושת.
פורמלדהיד.
אינסולין.
רעל עכברים.
מה משותף לכל אלה?
נו, אתם יודעים.
אני בטוחה שיש לכם רעיון, אבל אתם לא רוצים להגיד לי כי הוא נשמע מטורף. זה בסדר, אני לא אשפוט או אקפוץ למסקנות. לפחות לא עד שתשמעו את כל הסיפור.
השמועה אומרת שאני תלותית ונאיבית ושיש בי מנה גדושה של טירוף.
אבל אימי לימדה אותי לא להאמין לכל מה שאני שומעת.
היא גם לימדה אותי שלכל סיפור יש שני צדדים — המציאות — שהיא ללא ספק הצד שלי בסיפור — והשמועה — שהיא הצד שלו בסיפור, ואיך בדיוק התחיל כל החרא הזה.
לא. הסיפור הזה בעצם התחיל בטיפוס החרא שהוא ובחברה שלו...

איינסלי

השמועה אומרת שהיא פסיכית.

בניגוד למה שאולי שמעתם, אני לא משוגעת. אני נשבעת.
"השתגעת לגמרי?"
זו שאלה רטורית.
"הדירה המחורבנת הזו עולה באש, איינסלי!"
טאקר תמיד היה הדרמטי יותר במערכת היחסים שלנו, ואם לא הייתי עצבנית כל כך, הייתי מציינת את זה, אבל אין טעם. הוא כבר לא הבעיה שלי.
"לך תזדיין!" אני צועקת מעל גלאי העשן ובוהה במנוול הבוגדני, שהיה החבר שלי, עד לפני שישים שניות.
הוא רק חצי־צודק, אגב, הדירה לא עולה באש, אבל הווילונות שבסלון - כן. זו להבה קטנה, אבל גדולה מספיק כדי להפעיל את גלאי העשן, מה שגרם לשכנים להפעיל את אזעקת השרפה.
בשלב הזה אתם בטח תוהים למה צעקתי 'לך תזדיין!' במקום לקחת מים ולעזור לטאקר למשוך את מוט הווילון למטה. זה פשוט. אני שונאת את טאקר ואני מקווה שהזין שלו יעלה באש.
אני גם שונאת את הבחורה שעומדת לצידו, טיילור. השותפה שלי לדירה, ומסתבר שגם השותפה של החבר שלי לבגידה, אבל זה אפילו לא החלק הדפוק בסיפור. החלק הדפוק הוא שהם החליטו להשתמש בנרות שלי כדי ליצור את אווירת הניאוף שלהם.
אני מסתכלת על טיילור, שהייתה שקטה במהלך כל הבלגן הזה. אני מניחה שזה מכיוון שהיא עומדת עירומה ורועדת בסלון שלנו, כשהווילונות המחרידים שלה עולים באש. "עשיתי טובה לטיילור, כששרפתי את הווילונות האלה," אני ממשיכה מבלי להיבהל מהלחץ של טאקר ומיללת הסירנות. "זה מה שעושות שותפות טובות! הן פוטרות אותך מהדברים המכוערים בחייך."
אני מחייכת חיוך מאולץ ומרושע, כאילו טיילור עשתה לי טובה, בכך שהזדיינה עם טאקר והראתה לי איזה חרא הוא באמת. בתמורה, החזרתי לה בכך שהעליתי את הדירה שלנו בלהבות. טוב, זה נשמע כאילו קרעתי את כריות הספה והצתתי אש. זה לא מה שקרה. התכוונתי להכות את טאקר בנר דולק ופספסתי.
זה הגיע לו. וגם לה.
גם אם טיילור ואני לא היינו החברות הכי טובות, השותפות שלנו בדירה עבדה היטב. כאילו, היא די זנזונת בעשרים וחמישה ימים מתוך שלושים בכל חודש, אבל בשאר הימים היא די הגונה. אבל היא פשוט הייתה חייבת להרוס את מערכת היחסים ההפכפכה שלנו.
טיילור מסתכלת עליי בחזרה, מבלי לטרוח לכסות את הציצים המושלמים שלה. פעם חשבתי שהשמועה על הציצים המושלמים שלה, הייתה תוצאה של אבחנה תחת השפעת אלכוהול, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עליהם, באמת מתסכלת עליהם, הם באמת מושלמים. ציצים מושלמים כאלה שגברים נלחמים עליהם. גברים כמו החבר שלי, שאגב, גם הוא עירום. לפחות טאקר מכסה את החרא שלו. חכו רגע.
"למה אתה מכסה את עצמך, טאקר? הזין שלך יכול להיות שימושי יותר מאשר לזיין את השותפה שלי. למה שלא תשתין על האש, הא? תעשה לפחות דבר אחד טוב הלילה."
טאקר חורק שיניים ומושך שמיכה מקן האוהבים שלהם על הרצפה. "תביאי מים!"
אני לא זזה לשמע צעקת התסכול שלו. הוא איבד את הזכות להגיד לי מה לעשות, ברגע שנכנסתי מבעד לדלת הכניסה הלילה.
"איינסלי! שימי את הבעיות שלנו בצד לרגע. אנשים חפים מפשע נמצאים בבניין."
הבעיות שלנו. הא. הוא גורם לזה להישמע כאילו יש לנו פגישה שבועית עם יועצת נישואין.
לא שהיינו מאוהבים, עד כדי כך שבאתי אחריו לקולג' הזה, כדי שהוא ילמד בבית הספר לרפואה וויתרתי על החלומות שלי, כדי שהוא יוכל להגשים את שלו.
"איינסלי!"
בסדר. טוב. הוא צודק. גם אם רציתי שהזין שלו יישרף, אני לא רוצה שמישהו ימות או יסבול מסיבוכי ריאות רק משום שהוא שבר את ליבי הלילה.
אני מסתכלת על טיילור הבוגדת שעומדת לידי. העיניים שלה מביטות בי במבט מלא שנאה. אני מתאמצת שלא למשוך את תוספות השיער היקרות להחריד מהשיער שלה. זה נראה כאילו אני שמה קצוץ על הבגידה שלהם.
ואני לא.
אבל אף אחד לא צריך לדעת את האמת.
כל הקטע עם האש הזו היה תאונה, אבל אם אני אזנק על טיילור ואעיף לה כמה סטירות...? זה ייראה כאילו איבדתי לגמרי את הראש, ויותר מזה, שאכפת לי שהשותפה שלי מזיינת את החבר שלי מי יודע כבר כמה זמן.
המסר שאני רוצה להעביר הוא שמצידי, הם יכולים לחיות באושר ובעושר.
לא חסרות לי אפשרויות, לכל הרוחות. יש לי כבוד עצמי.
לפחות עכשיו, אוכל להגיע למקום פרטי ולהתפלש בשיברון הלב שלי.
אני קורעת את המבט שלי מעיניה של טיילור אל ארון הכלים. אני מוצאת קנקן שקניתי, כשטיילור ואני ערכנו את מסיבת חופשת האביב בשנה שעברה. הוא מעוטר באבטיחים חמודים שמזכירים לי ימים מאושרים יותר.
אני מעקמת את הפרצוף.
הימים האלה נגמרו.
טיילור ואני גמרנו.
טאקר ואני גמרנו.
לעזאזל, שיזדיין כל המתחם. קולג' האוומייר יכול למצוץ זין שמן וגדול, מצידי.
אני חוטפת את הקנקן מהארון, וכדי להיות קטנונית, אני מעיפה בדרך את כלי הפלסטיק שלידו לרצפה. אני בועטת הרחק ממני את כל הקופסאות וממלאת את הקנקן במים. אני עושה את דרכי אל טאקר, שהוריד בינתיים את הווילונות ומנסה עכשיו לחנוק את האש בשמיכה שהוא בטח הזדיין עליה.
הזעם הקודם שלי מבעבע אל פני השטח, ואני לוקחת תנופה ושופכת את המים על הווילונות ועל טאקר, שעדיין עירום.
"לכל הרוחות, איינסלי! מה קורה לך הלילה? למה את לא מצליחה לכוון למקום הנכון?"
אף פעם לא הייתי טובה בלכוון למטרה. אני לא ידועה בכישורי הזריקה שלי, אבל אילו ידעתי לפני עשרים דקות שישלחו אותי הביתה מוקדם מהמשמרת שלי ב'לוהטים על הגריל', הייתי מתרגלת קצת במגרש החניה, לפני שנכנסתי לדירה.
הייתי במצב רוח טוב, לעזאזל!
לא היה דבר טוב יותר מאשר לדעת שיש לי כמה שעות פנויות לטבול באמבטיה ולשחק 'מי רוצה להיות מיליונר' באייפד שלי. במקום זאת, הייתי צריכה לחזור הביתה ולמצוא את התחת של טאקר מפמפם מעל השותפה שלי במרכזה של ערמת שמיכות נעימות וחמימות, מוקפים בנרות שלי. זה נראָה כאילו נכנסתי באמצע פולחן טקסי: גניחות ותנועות קופצניות מצד טאקר, וטיילור ממלמלת מילים חסרות פשר. האמת, לא הבנתי לֶמה אני עדה עד שטיילור אמרה, "אוי, אלוהים, טאקר. חזק יותר." אז, פרצה מהומת האלוהים.
השתנקתי בקול.
טיילור צרחה.
טאקר קפץ מהרצפה בגמישות ראויה לציון.
לאחר מכן, הייתי התגלמות הרוגע. הפלתי את התיק שלי על הרצפה, תפסתי את אחד הנרות הבוערים וזרקתי אותו הכי חזק שיכולתי לעברו של טאקר. כיוונתי לביצים שלו — שפספסתי — אבל אני חושבת שכולם יכולים להסכים, שהייתי נסערת ושאפשר לוותר לי על הפספוס הזה.
את המים, לעומת זאת, כיוונתי בכוונה לתחת שלו.
"לך לעזאזל, טאקר!"
בסדר, אז אוצר המילים שלי לא היה מגוון בכל הסיפור הזה, אבל מה כבר אפשר להגיד לשני האנשים שאת אמורה לבטוח בהם? הם בגדו בי ו... דפיקה חזקה על הדלת קוטעת את מבטינו הסוערים. אני ממלמלת, "אני שונאת אותך", למנוול לפני שאני הולכת אל הדלת ופותחת אותה. גלאי העשן עדיין פועלים, כך שאני בכלל לא מופתעת לראות שלושה כבאים עומדים בפתח הדלת.
"קיבלנו קריאה על שרפה."
אני אפילו לא טורחת להסביר. אני רק זזה הצידה ומאפשרת להם לטפל בלהבות המעטות שטאקר לא הצליח לכבות. הייתי צריכה לדעת שהוא לא יכול לגמור שום דבר חוץ מאת עצמו — אידיוט אנוכי.
הכבאים נכנסים לדירה ומרססים את הווילונות של טיילור במטף האש, מכבים את האזעקה וממלאים את החלל סביבנו בשקט.
טוב, היה שקט לרגע, אבל תהיו בטוחים שפרנק, בעל הבית בכבודו ובעצמו, כבר טיפל בזה במהירות. "מה, לעזאזל, קרה כאן?" הוא מסתכל על טאקר — שמשך שמיכה וכיסה את עצמו — ואז העביר את מבטו אל טיילור, שגם היא הייתה מכוסה עכשיו.
כמה נחמד מצידם להראות סוף־סוף קצת הגינות.
"טיילור," הוא ירה. "מה קורה כאן?"
פרנק הוא לא בעל הבית שהכי קל להתמודד איתו, אבל אני מתארת לעצמי שאם אתה בעל מתחם דירות ומשכיר בעיקר לסטודנטים, אין לך את המותרות להיות נחמד.
טיילור מצמצמת את עיניה אליי. "היא ניסתה להרוג אותנו, מר פרנק!" דמעות זולגות על פניה המוכתמות. "היא השתגעה וניסתה לשרוף אותנו!"
עכשיו היא נזכרה להיות דרמטית.
אני מגלגלת עיניים ופונה אל פרנק. "זאת הייתה תאונה. הפלתי נר."
טיילור מייללת וטאקר כורך את זרועו סביבה ומלטף אותה במתיקות שמעולם לא ראיתי ממנו.
אוי, ממש לא, לעזאזל.
לא, הוא לא עושה את זה. מה איתי, הא? אני הקורבן כאן! אני זו שחזרה הביתה ומצאה את אהבת חיי דופקת את השותפה שלי.
אני! לא היא.
אני לוקחת נר נוסף ומתכוונת לזרוק אותו, כשגוף עצום צועד מולי ושולף אותו מידי. "אני אקח את זה," הוא אומר בקול שקט. על המדים שלו כתוב 'בוסטיק'. "למה שלא תצאי איתי החוצה ותנשמי קצת אוויר צח, הא?" עיניו עדינות. הוא בטח אבא טוב — אפילו טוב יותר — בעל נאמן.
אני מותחת את צווארי מעל לכתפיו המסיביות של בוסטיק ומעיפה מבט אחרון על מה שהיו חיי. טאקר מחבק את גופה המתייפח של טיילור ומחליק את ידיו על גבה.
בן זונה.
ברוך שפטרנו. טיילור יכולה לקבל אותו. אני גמרתי איתו.
אני מהנהנת לבוסטיק ויוצאת אחריו מבעד לדלת, כשפרנק תופס את זרועי. "את בחוץ, מיס ג'יימס. אני לא רוצה שתחזרי לדירה הזו יותר. אם אראה אותך שוב, אני אוציא צו הרחקה."
בוסטיק משמיע קול עמוק בחזהו, כאילו רוצה להגיד משהו, אבל לא יכול. זה לא משנה, בכל מקרה. לא הייתי נשארת כאן עם טיילור גם אם היו מבטיחים לי אריה־ים כחיית מחמד. אני מהנהנת. "הבנתי. אבל אצטרך לחזור לקחת את החפצים שלי."
"אל תטרחי," צעקה טיילור. "אנחנו נארוז לך הכול ונשאיר את זה מחוץ לדלת."
ממש לא. מחר, כשהכול יירגע, אני אדבר עם פרנק ואבוא לקחת את החפצים שלי. יש לי שיעור, ואני אצטרך את המחשב הנייד שלי.
בוסטיק טופח ביד שזופה על כתפי. "בואי. נוציא אותך מפה."
הכתפיים שלי צונחות כשאנחנו יורדים במדרגות, כשהאדרנלין מעשרים הדקות האחרונות פוחת.
"קחי, תאכלי את זה." אני עוצרת באמצע המדרגה ומתסכלת על חבילת הסקיטלס שבוסטיק דוחף לעברי. "את צריכה קצת סוכר." אני בטח נראית סקפטית, כי הוא מוסיף, "זה יעזור בהורדת האדרנלין."
אה. "אני בסדר. תודה, בכל אופן." אני מחייכת אליו חיוך עייף. "אתה מחכה עד שהמשטרה תבוא אליי?"
הוא מרים גבה. "למה שהמשטרה תרצה לבוא אלייך?"
"כי הדלקתי את הדירה באש?" אני מציעה. אני אהיה פושעת ממש גרועה.
שפתיו מתעוותות כאילו מחניק חיוך. "זו הייתה תאונת נרות. לפני מה ששמעתי בפעם האחרונה, תאונות אינן מובילות לכלא."
הוא מושך אותנו במורד המדרכה ומסמן לי לשבת על מדרגות משאית הכיבוי.
"יש לך כלב דלמטי בפנים?" אני שואלת. אני אשמח לקצת אהבה מכלב חמוד עכשיו.
בוסטיק צוחק. "לא. אין כלב על המשאית הזו."
"חבל," אני ממלמלת. "כולם צריכים כלב." ואריה־ים. אבל אני לא מוסיפה את ההערה הזו. בוסטיק כבר חושב שאני משוגעת.
האנחה שיוצאת מחזהו של בוסטיק עמוקה וכבדה. "את רוצה לספר לי מה קרה שם?"
לא ממש. "אני חושבת שאני אקח את הסקיטלס האלה עכשיו." אני אשמח לנחמה בדמות אוכל עכשיו.
הוא נותן לי אותן ואני לא מבזבזת זמן. קורעת את העטיפה וזורקת כמה סוכריות אל פי.
"זה היה החבר שלך?" הוא שואל.
אני בולעת ופוגשת את עיניו החומות, החמימות והידידותיות. הוא נראה מודאג. לא כאילו רוצה להוציא ממני וידוי. מן הסתם, כדאי לענות לו בכנות. אני לא יכולה לדפוק את הלילה יותר מכפי שכבר עשיתי. "כן."
"הוא בוגד בך?" בוסטיק הוא בחור טוב, אני יכולה לראות. כאילו, פעם יכולתי לדעת. חשבתי שגם טאקר הוא בחור טוב, ותראו איך זה נגמר, אבל בוסטיק נראה שונה. אם הייתי אוהבת גברים מבוגרים בשנות הארבעים לחייהם, שיש להם אובססיה בריאה למשקולות, קרוב לוודאי שהייתי כבר מפעילה את הקסם שלי וממתנת את הטירוף, אבל אני לא עושה ריבאונדים או יוצאת עם גברים שיכולים להיות אבא שלי. חוץ מזה, אני די בטוחה שהגבר הזה מודאג לגבי בריאותי הנפשית.
"כן." אני זורקת עוד כמה סוכריות אל פי עד שהשקית ריקה ואני מקמטת אותה בין אצבעותיי. חבל שזו הייתה שקית קטנה כל כך. "כל מה שרציתי היה לעשות אמבטיה ולשחק 'מי רוצה להיות מיליונר'. לא תכננתי לעשות סצנה, אבל הוא היה שם, ואף אחד מהם לא הראה אפילו קצת חרטה כשנכנסתי. פשוט הגבתי."
אני מושכת בכתפי כאילו התגובה שלי הייתה בלתי נשלטת, והיא אכן הייתה. אני לא מתרצת את העובדה שסיכנתי חיים. אני רק אומרת שלא חשבתי אז — כשהייתי מסונוורת מזעם או איך שתרצו לקרוא לזה. העובדה היא שטאקר וטיילור קיבלו החלטה טיפשית הלילה. ועכשיו, גם אני.
בוסטיק מהנהן, הלסת שלו מתהדקת כשהוא בוהה בקומה השלישית - בה עכשיו עמיתיו בטח ממלאים פרטים.
"אני מצטערת שהייתם צריכים לצאת מאוחר כל כך הלילה. אני בטחה שזה הזמן של ארוחת הערב בתחנה?" צפיתי בסדרה 'מוקד 911'. אני יודעת שלכבאים יש ארוחות גדולות, טלוויזיה עם מסך ענק ומשמרות של עשרים וארבע שעות. הדבר האחרון שהם רוצים לעשות ביום שלישי בלילה הוא להפריד קטטת בנות מגוחכת.
"זה התפקיד שלנו," הוא נוהם.
"אני יודעת, אבל אתם צריכים להציל חיים, כמו בשרפות יער או דברים כאלה. לא לכבות שרפת נרות." אני ממעיטה בחומרת האש, למקרה שהוא שוב שוקל למסור אותי לשוטרים.
רעש נמוך רוטט מהחזה המסיבי של בוסטיק לפני שהוא פותח את הפה שלו — בטח כדי לתקן אותי על גודל האש — אבל הצוות שלו יורד במדרגות וקוטע אותו.
אני קמה. "תודה על הסקיטלס, ואתה יודע — " אני מניפה את היד לעבר הקומה השלישית — "תודה שהצלת חיים. נראה שהצלת כמה אנשים מירי הלילה." אני מחייכת. "אני צוחקת. בערך."
הגבר הגדול קם ומוריד את הראש כדי להביט בי. "יש לך איפה לישון הלילה?"
אה, נכון. אני חסרת בית עכשיו.
אני בולעת ומצליחה לחייך. "כן. יש כמה חברים שאני יכולה להתקשר אליהם." זה שקר מוחלט, אבל אני יכולה לראות שבוסטיק הוא אחד שנוהג לפתור בעיות, וטוב, אני עשיתי את זה לעצמי. אף אחד לא הכריח אותי להשתגע ולהצית את הדירה שלי, גם אם זה היה מוצדק.
"את בטוחה?"
אני לא רוצה לשקר לאיש הזה. "אני אהיה בסדר. מבטיחה."
אחד הכבאים האחרים חובט בידו על כתפו של בוסטיק. "מוכן ללכת?"
הוא לא זז — רק מביט בי כאילו יכול לראות את האמת בעיניי.
"אני אהיה בסדר, גבר." אני מעודדת, כשחבריו מתחילים לעלות על משאית הכיבוי.
הוא נאנח. "אני בתחנה 764 אם את צריכה משהו."
הוא באמת בחור טוב. אני בודקת את היד שלו, לראות אם יש לו טבעת. אין. יופי, בחור טוב לא יזיק לחייה של אימא שלי. לאף אחת מאיתנו הוא לא יזיק, אבל היא רווקה יותר זמן ממני, אז לה יש זכות ראשונים.
"תודה. אני מעריכה את כל מה שעשית." אני מתכוונת לזה. בוסטיק יכול היה לגרום ללילה הזה להיות הרבה יותר גרוע, והוא לא עשה את זה. הוא דבר נדיר.
פניו של הגבר הגדול קודרות לרגע, אך הוא מרכין את ראשו בוויתור ואני מרגיעה אותו שוב, בחיוך. אני יכולה להסתדר. נכון, אף פעם לא הייתי חסרת בית, אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות? יש לי מכונית. לא חם מדי בחוץ ויש לי כעשרה קפוצ'ונים במושב האחורי, שיכולים להוות כרית מושלמת. בבוקר, אני כבר אמצא שותפה אחרת — קלי קלות. זה יהיה כמו הקמפינג שהייתי עושה עם אימי לפני כל השנים האלה.
אני מנופפת למשאית הכיבוי, כשהיא יוצאת מהמתחם. הכול חזר לקדמותו, לפחות כאן במגרש החניה. אני לא יודעת לגבי הבניין, כי אסור לי להיכנס אליו.
מי בכלל צריך דירה?
או שותפה?
בהחלט לא אני. אני מעדיפה את עקרונות המוסר שלי מאשר לגור עם שקרניות אחרות.
אני פותחת את הארנק, מוציאה את מפתחות המכונית ופונה לעבר מקום החניה שלי. מכונית הסדאן משנת 2005 שמחכה לי מלוכלכת ויש עליה דפיקה קטנה על הפגוש, מאז כשנתקלתי בעמוד בתחנת דלק, אבל היא שלי והיא נקייה מבוגדניים ושאר שותפות, אז זה ניצחון עבורי, ואולי גם הבית שלי לשאר הסמסטר.
אני פותחת את הדלת האחורית, נכנסת ונועלת את הדלתות. פרנק אמר שהוא מוציא אותי מהדירה שלי. לא מהחניה. אני בטוחה שהוא לא יטרח לבדוק אם פיניתי את מקום החניה. פרנק עצלן, ובהתחשב בזה שכבר היה בחלוק הרחצה שלו, אני מתארת לעצמי שהוא כבר שתי בירות לפני השינה.
הטלפון שלי מזמזם — זו הודעה מאימי.
אימא: אני מקווה שהיה לך יום טוב! תתקשרי אליי בבוקר. אוהבת אותך!
היא חושבת שאני עדיין בעבודה, וזה בסדר. אתן לה להאמין לזה. אני לא רוצה לדבר איתה כרגע. אם אעשה זאת, אני בטוחה שאבכה כשאשמע את קולה. במשך כל הלילה הנורא הזה, לא נתתי לדמעה אחת לזלוג, ואני בדרך כלל בוכה כשאני כועסת.
אני אדם נלהב, ולכן הדמעות זולגות אצלי לעיתים תכופות יותר מאשר אצל אחרים. אבל זה צפוי, נכון? או שאולי זה אמצעי המניעה שלי, כי לפעמים החרא הזה מחרפן אותי. אבל לא היום. היום היה יום טוב.
אני מפעילה את האפליקציה 'מי רוצה להיות מיליונר' ובוחרת את העיר שלי. אני אקח את לונדון ואת סשה, השחקנית המקוונת השנייה. משחקים, תמיד היו מקור נחמה עבורי. אני מניחה שכשאת בת יחידה, את לומדת לבדר את עצמך. סבתי נהגה לצפות בתוכנית 'מי רוצה להיות מיליונר' והיא גרמה לי להתמכר. אתם יכולים לדמיין כמה התלהבתי כשיצאה האפליקציה. אני נחושה להפוך למיליונרית וירטואלית. אני חכמה ובקיאה בטריוויה. טוב, אני לא יותר מדי מבריקה. מסתבר.
אבל חשבתי שטאקר שונה. כן, אני יודעת. שחררי, אבל הבגידה עדיין כואבת וטרייה. זה לא שהיו לי הרבה חברים בחיי. האמת שטאקר היה החבר היחיד שלי. נפגשנו בתיכון, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון עבורי. הוא היה הבן הכי חכם בכל הכיתה. לא רק זה, אלא שהוא היה גם גבוה, גבוה ממני בהרבה, וזה היה חשוב, משום שתמיד הרגשתי כמו ענקית, בגובה של מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים. לא הייתי הבחורה הכי גבוהה בכיתה שלנו, אבל הייתי קרובה לזה.
רוב הבחורים לא הגיעו לגובה שלי בכיתה ט' ולכן התנערו מכל מה שהיה קשור אליי. הבנתי אותם. גרמתי להם להיראות נמוכים. אבל לא טאקר. טאקר היה חיה, אף על פי שנראה שהוא הפסיק לגדול בכיתה י'. הגובה שלו היה אחד מהדברים, שעשו אותו מושלם בשבילי. הוא היה גם כייפי ובטוח בעצמו.
אז נשארתי איתו לאורך שנות התיכון ובאתי בעקבותיו לקולג' האוומייר, שבו הוא קיבל מלגה לקדם רפואה. בית הספר שבו אני לא קיבלתי כל פרס או מלגה, אבל לא יכולנו להיות בנפרד — היינו מאוהבים.
לחות כיסתה את מסך הטלפון שלי והפכה את שאלות הטריוויה לבלתי קריאות. הבטתי איך הספירה לאחור יורדת לאפס ומכתירה את סשה כמנצחת כברירת מחדל. אבל לא אכפת לי. סוף־סוף הגיעו הדמעות.
טאקר איננו.
הנשיקה הראשונה שלי.
האהבה הראשונה שלי.
הלך.
כמה זמן הוא וטיילור שוכבים זה עם זה? זה היה רק פיזי או — אני עומדת להקיא — האם הם מאוהבים?
הם לא יכולים להיות.
טאקר ואני נועדו להיות ביחד.
וטיילור, טוב, היא... אני לא מתכוונת לרדת לרמה שלה ולרדת עליה, רק כי אני מרחמת על עצמי. אני טובה יותר מזה. לפחות, אני חושבת שאני טובה יותר מזה, אבל אני מניחה שטאקר רואה בה משהו שהוא לא ראה בי.
אני ממצמצת מבעד לדמעות, האורות עדיין דולקים בדירה שלי לשעבר, שם טאקר רוחץ את הפיח מעל טיילור בסבון הגוף שלי.
בכי נתקע בגרוני.
איך זה קרה? איך הפכתי לבחורה הזו?
אני זוכרת את כל החלומות האלה שהיו לי כשגדלתי. רציתי להציל את אריות־הים, להציל את הלוטרות ואת הלוויתנים. למצוא תרופה לאלצהיימר. רציתי להיות היועצת המשפחתית הטובה ביותר שהייתה במדינה.
אומנם אני לומדת לתואר בייעוץ, אבל כל השאר... חיות הים המסכנות האלה? ויתרתי על החלום ועל המלגה, כשטאקר התקבל לקולג' הזה. אף שבקולג' האוומייר יש תוכנית לביולוגיה ימית, רשימת ההמתנה אליה ארוכה יותר מהשקרים של טאקר. ייעוץ היא בחירת קריירה טובה, והסיכויים להצליח בביולוגיה ימית הם קלושים עד אפסיים. הייתי מוכרחה להיות ריאליסטית. לא יכולתי לנסוע מצד אחד של החוף לצד השני, אם טאקר יקבל תפקיד בצוות בית החולים. לא הייתי רואה אותו, ובטח שלא היינו יכולים להקים משפחה.
אני קורעת את עיניי מהחלון, כשאורות הדירה הישנה שלי כבים. הם הולכים לישון. טאקר וטיילור שוכבים עכשיו מכורבלים בחדר השינה שלה, מנחמים זה את זה על הטירוף שלי.
הא! על מי אני עובדת? מהיכרותי את טאקר ואת הצורך שלו להרפיה לפני השינה, אני בטוחה שהם חוגגים את החופש החדש שלהם. את העובדה שלא יצטרכו להסתיר עוד את הרומן שלהם.
השלשלאות נחתכו.
אני מכבה את הטלפון ותוחבת אותו בצד גופי, כאילו היה לורנס, בובת אריה־הים המסכן שלי שהשארתי בדירה, ועוצמת את עיניי.
בבוקר, הכול יראה אחרת.
בבוקר, אחזור לקחת את לורנס.
בבוקר, זו תהיה התחלה חדשה.