זמן הקוסמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זמן הקוסמים
הוספה למועדפים

זמן הקוסמים

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

1919. הטראומה של מלחמת העולם הראשונה עדיין טרייה אצל הגרמנים והאוסטרים, הצד המפסיד במלחמה. ארבעת גיבורי זמן הקוסמים, כמו רבים אחרים, מוצאים את עצמם על פרשת דרכים. ולטר בנימין, ששׂרד את מגיפת השַפּעת הספרדית, עומד מול הלחצים של אביו השתלטני, ומנסה להתמודד עם בעיות פרנסה ולפלס לו דרך כלשהי אל האקדמיה; לודוויג ויטגנשטיין, בן לאחת ממשפחות התעשיינים העשירות באירופה, מוותר על חלקו בירושה כדי להקדיש את כל זמנו ומרצו לחתירה אל בהירות מוחלטת בחשיבה הפילוסופית; ארנסט קסירר, מן הפילוסופים המובילים של התקופה, עוסק במרץ רב בהוראה, במחקר ובכתיבה, וחולם על המשך הקריירה באוניברסיטה של המבורג; ומרטין היידגר, שהתחמק מפעילות קרבית במלחמה על־ידי כך ששירת כמטאורולוג, שוקד על קידום הקריירה האקדמית שלו, מהלך שיביא אותו להתמודדות חזיתית עם קסירר, הבכיר ממנו.

זוהי נקודת הפתיחה לדרמה אנושית ואינטלקטואלית רבת־פנים שתימשך עשור שלם – עד לשנת 1929, השנה של המשבר הכלכלי העולמי. הדרכים של כל אחד מן הארבעה יהיו שונות לחלוטין, וכך גם המורשת הפילוסופית שישאירו אחריהם. בסופו של דבר, הגורל יביא את האחד אל ייאוש גמור והתאבדות בגבול צרפת־ספרד, את השני אל מעמד של פילוסוף חדשני ומוביל בבריטניה ובעולם כולו, את השלישי אל הימלטות לארצות־הברית מאימת הסערה הנאצית, ואת הרביעי – אל חיקה של אותה סערה נאצית עצמה. ההתמודדות האישית של כל אחד מהם עם המציאות במהלך העשור ההוא, הנושאים שעסקו בהם, השאלות הפילוסופיות שחקרו – כל אלה יעסיקו פילוסופים עוד הרבה מעבר לימי הקדרות שהתחילו להחשיך את אירופה עם סיומו של אותו עשור קסום.

וולפרם איילנברגר הוא פילוסוף ומחבר מצליח בעל מעמד בינלאומי. נוסף לעבודתו האקדמית ולתפקידו כעורך־מייסד של כתב־העת הגרמני מגזין לפילוסופיה, הוא מגיש תוכנית על פילוסופיה בערוץ הטלוויזיה  השווייצרי SRF. ספרו זמן הקוסמים זכה להצלחה אדירה בגרמניה, איטליה וספרד, תורגם ליותר מ-20 שפות וזכה בפרס הצרפתי לספר הזר הטוב ביותר.

פרק ראשון

1
פתח דבר

הקוסמים

בואו של אלוהים

"אין לכם מה לדאוג, אני יודע שלעולם לא תבינו את זה". במשפט הזה, ב־18 ביוני 1929 בקיימבּרידג' שבאנגליה, נגמרה אחת הבחינות בעל־פה המוזרות ביותר בתולדות הפילוסופיה. מי שעמד להגן על הדוקטורט שלו בפני הוועדה, שהיתה מורכבת מבֶּרְטְרַנְד ראסל וג'ורג' אדוארד מוּר, היה מיליארדר־לשעבר בן 40 מאוסטריה, שבעשר השנים שעברו עד אז עבד בעיקר כמורה בבית־ספר יסודי. שמו היה לוּדוויג ויטגנשטיין. ויטגנשטיין לא היה זר לקיימבּרידג'. אדרבה, משנת 1911 ועד קצת לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא למד שם אצל ראסל, ובגלל גאונותו הגלויה לעין, כמו גם עיקשותו, עלה עד מהרה למעמד פולחני בקרב הסטודנטים. "אלוהים הגיע, פגשתי אותו ברכבת של חמש וחמש־עשרה דקות", ציין ג'ון מיינַרְד קֵיינְס במכתב מן ה־18 בינואר 1929. קיינס, שבאותם ימים היה אולי הכלכלן המפורסם ביותר בעולם, נתקל בוויטגנשטיין במקרה ביום הראשון לשובו לאנגליה. ועל האווירה האינטימית בהחלט, ולכן הרת־הרכילות, של אותו חוג, אפשר ללמוד הרבה מכך שחברו הוותיק של ויטגנשטיין, ג'. א. מור, נמצא גם הוא באותה רכבת מלונדון לקיימבּרידג'.

על כל פנים, אל־לנו לשַווֹת בדמיוננו שהאווירה בתא הרכבת היתה עולצת במיוחד: סְמוֹל־טוֹק וחיבוקים לבביים לא היו בדיוק הצד החזק של ויטגנשטיין. לאמיתו של דבר, הגאון מווינה נטה להתפרצויות זעם פתאומיות, ויתרה מזאת, הוא היה נוטר־טינה באופן יוצא מגדר הרגיל. מילה פזיזה אחת או אמירה פוליטית מבודחת, די היה בהן לעורר איבה שנמשכה שנים, ואף להביא לניתוק יחסים - כפי שקרה לא פעם עם קיינס ועם מוּר. ואף־על־פי־כן: אלוהים חזר! והשמחה רבה בהתאם.

כבר ביום השני אחרי בואו של ויטגנשטיין התכנס אפוא בביתו של קיינס החוג שכונה "השליחים" - האַפּוֹסְטוֹלים - מועדון סטודנטים אֶליטיסטי במובהק ולא־רשמי, שנודע לשמצה בראש ובראשונה בגלל ההרפתקאות ההומוסקסואליות של החברים בו - התכנסות שמטרתה לקבל בברכה את פני הבן האובד. במסגרת ארוחת ערב חגיגית הועלה ויטגנשטיין לדרגת חבר־כבוד ("מלאך"). יותר מחמש־עשרה שנה עברו מאז פגשו אותו רוב הנוכחים. לא מעט התרחש מאז. ויטגנשטיין, מכל מקום, נראה בעיני השליחים שלו כאילו כמעט לא השתנה. לא זו בלבד שגם באותו ערב הוא לבש את השילוב הקבוע של חולצת כפתורים ללא צווארון, מכנסי פְלַנֶל אפורים ונעלי עור כבדות שנראות כמו נעלי איכר, אלא שגם מבחינה גופנית נראה כי השנים שחלפו לא השאירו בו עקבות. משום כך הוא נראה במבט ראשון, אם בכלל, כמו אחד הסטודנטים המצטיינים המרובים שהוזמנו גם הם לאירוע, שעד כה הכירו את האיש המוזר מאוסטריה רק מן הסיפורים של הפרופסורים שלהם, וכמובן גם כמחבר הספר מאמר לוגי־פילוסופי (Tractatus logico-philosophicus), אותו חיבור אגדי שטבע את חותמו - אם לא השתלט לגמרי - על הדיונים הפילוסופיים בקיימבּרידג' בשנים הקודמות. אומנם, איש מהנוכחים לא היה מעז לטעון שהבין את הספר אפילו בקירוב. אבל העובדה הזאת רק ליבתה עוד יותר את ההתפעמות מן הטְרַקְטָטוּס.

ויטגנשטיין סיים את כתיבת הספר בשנת 1918, בהיותו בשבי האיטלקי כחיל אוסטרי, מתוך אמונה מוצקה כי "מבחינה מהותית, פתרתי סופית" את כלל הבעיות של החשיבה, וכיוון שכך הוא הגיע למסקנה המתבקשת שמעתה יַפנה את גבו לפילוסופיה. כעבור חודשים ספורים בלבד הוא העביר רשמית, כיורש של אחת ממשפחות התעשיינים העשירות ביותר ביבשת, את כל הונו לאחיו ולאחיותיו. כפי שהודיע אז לראסל במכתב, מעתה ואילך הוא רוצה - בעודו רדוף דיכאונות קשים ומחשבות אובדניות חוזרות־ונשנות - "להתפרנס ביושר". פירושו של דבר, בפועל, היה ללמד בבית־ספר יסודי בכפר.

אם כן, הוויטגנשטיין הזה חזר כעת לקיימבּרידג'. זאת אומרת, חזר כדי לעסוק בפילוסופיה. אלא שלאותו גאון, שבינתיים כבר הגיע לגיל ארבעים, לא היה תואר אקדמי, ונוסף לכך הוא היה, כך נראה, אביון גמור. המעט שהצליח לחסוך במשך השנים התכּלה תוך שבועות בודדים באנגליה. את הניסיונות של אחרים לברר בזהירות שמא אֶחיו ואחיותיו העשירים יסכימו לסייע לו כספית הוא הדף במלוא הנחישות. "קבל נא בבקשה את הצהרתי הכתובה, כי לא זו בלבד שיש לי כמה וכמה קרובי משפחה אמידים, אלא שהם גם היו נותנים לי כסף אילו ביקשתי זאת מהם. אבל לא אבקש מהם אפילו פֶּני אחד", הוא כתב למוּר ביום שלפני הבחינה בעל־פה שלו.

מה אפשר לעשות? אף אחד בקיימבּרידג' לא הטיל ספק בכישרונו יוצא־הדופן של ויטגנשטיין. כולם, לרבות הדמויות המשפיעות ביותר באוניברסיטה, רצו לשמור אותו שם ולעזור לו. אבל בלי תואר אקדמי, מסתבר, אפילו באווירה הבלתי־רשמית בקיימבּרידג' לא היה אפשרי מבחינה מוסדית לדאוג למילגת מחקר, או אפילו למשרה קבועה, למי שנשר בעבר מן הלימודים.

וכך צצה במוחו של מישהו התוכנית שוויטגנשטיין יגיש את מאמר לוגי־פילוסופי שלו כחיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ראסל אישית כבר עשה נפשות למען הפירסום של כתב־היד בשנים 1921-1922 וכתב מבוא במיוחד כדי לאפשר את ההוצאה לאור, מפני שסבר כי עבודתו של תלמידו־לשעבר עולה בהרבה על החיבורים פורצי־הדרך שלו עצמו בתחומי הלוגיקה, המתמטיקה והשפה.

אין פלא אפוא שבעת היכנסו לאולם הבחינות סינן ראסל כי "כל ימי חייו לא עבר חוויה מגוחכת כל־כך". ואף־על־פי־כן: בחינה היא בחינה, ולפיכך החליטו מוּר וראסל, אחרי כמה דקות של חקירות ידידותיות, לעבור לכמה שאלות ביקורתיות. הם עסקו באחת החידות המרכזיות בטְרַקְטָטוּס של ויטגנשטיין, שגם כך לא חסרים בו אַפוֹריזמים מעורפלים ומכתמים מיסטיים בני שורה אחת. כבר המשפט הראשון של הספר, המאורגן ומסודר על־פי מפתח עשׂרוני חמור, נותן דוגמה מרשימה לכך. נאמר בו:

1. העולם הוא כל מה שקורה.

אבל גם סעיפים כמו אלה הציבו (ומציבים עד היום) חידות בפני המומחים לוויטגנשטיין:

6.432. איך הוא העולם, אין בכך כל הבדל לגבי מה שממַעַל. אלוהים אינו מתגלה בתוך העולם.

6.44. לא איך הוא העולם, הוא המיסטי, אלא זה, שהוא [ישנו].

למרות החידתיות הזאת, הכיווּן הבסיסי של הספר ברור. הטְרַקְטָטוּס של ויטגנשטיין נטוע בתוך מסורת ארוכה של חיבורים מודרניים, כמו האֶתיקה, מוּכחת בסדר הגיאומטרי (שראה אור לאחר מות המחבר ב־1677) מאת ברוך דה שפּינוזה, חקירה בדבר תבונת האדם (1748) מאת דייוויד יוּם, וביקורת התבונה הטהורה (1781) מאת עמנואל קאנט. כל העבודות האלה מבקשות למתוח קו־גבול בין משפטים בשפה שלנו שאכן יש להם משמעות ולפיכך הם בעלי ערך אמת, לבין כאלה שרק נראים בעלי משמעות, ובגלל הדמיון המַשלה הזה מוליכים את החשיבה ואת התרבות שלנו שולל. במילים אחרות, הטְרַקְטָטוּס מרים תרומה תֵרַפּוֹיטית לחקר השאלה על מה האדם יכול לדבר באופן בעל משמעות - ועל מה לא. לא בכדי מסתיים הספר באמירה הבאה:

7. מה שאי־אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק.

ורק מקום עשרוני אחד קודם לכן, בסעיף 6.54, חושף ויטגנשטיין את התהליך התֵרַפּוֹיטי שלו עצמו:

6.54. למשפטים אלה שלי יש אופי של הבהרה, בכך שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעֵבר להם (הוא חייב, כביכול, להשליך את הסולם לאחר שטיפס עליו).

עליו להתגבר על המשפטים הללו, ואז יראה את העולם נכוחה.

דווקא בנקודה הזאת בחר ראסל להתעמק בעת שיחתם בבחינה. איך בדיוק זה אמור לקרות? איך אפשר לסייע למישהו, באמצעות סדרה של משפטים חסרי מובן, להגיע אל תפיסת עולם נכוחה, ובעצם אל תפיסת העולם האחת הנכוחה? כלום לא הצהיר ויטגנשטיין במפורש בהקדמה לחיבורו כי "האמת של המחשבות המוצעות כאן" נראית בעיניו "מוחלטת ואי־אפשר לערער אותה"? איך זה ייתכן בחיבור שעל־פי עדותו שלו הוא מורכב, בסופו של דבר, ממשפטים חסרי מובן?

השאלה לא היתה חדשה לוויטגנשטיין - במיוחד לא מפיו של ראסל. למעשה, לאורך השנים ועל פני חליפת מכתבים תוססת שניהלו, היא הפכה למעין קלאסיקה במערכת היחסים המתוחה ביניהם. שוב פעם, אם כן, for old times' sake, ראסל שאל את השאלה הטובה שלו.

למרבה הצער אנחנו לא יודעים מה בדיוק השיב ויטגנשטיין להגנתו. אבל אפשר להניח שהוא עשה זאת, כהרגלו, בגמגום קל, בעיניים בוערות ובהטעמה ייחודית להפליא, שדמתה פחות למבטא זר ויותר לאופן הדיבור של אדם שקולט מתוך מילותיה של השפה האנושית משמעות ומוזיקליוּת מיוחדת. ואז מתישהו, אחרי דקות של מלמול מונולוגי, בחיפוש בלתי־פוסק אחר הניסוח המבהיר ההולם - גם בכך התבטאה הייחוּדיוּת של ויטגנשטיין - הוא הגיע מן הסתם עוד פעם למסקנה שדיבר מספיק, שהסביר מספיק. פשוט אי־אפשר לגרום לכך שכל אחד יבין הכל. הרי בדיוק כך כבר כתב זאת במבוא שלו לטְרַקְטָטוּס: "את הספר הזה יבין אולי רק מי שכבר חשב פעם את המחשבות המבוטאות בו, או מחשבות דומות".

היתה בזה רק בעיה אחת (וּויטגנשטיין ידע זאת): היו מעט מאוד אנשים, אם בכלל, אשר חשבו וניסחו כבר פעם מחשבות דומות. ודאי שלא המורה שלו, מושא ההערצה לשעבר, ברטרנד ראסל, מחבר הספר פרינקיפיה מתמטיקה, שלדעת ויטגנשטיין היה בסופו של דבר מוגבל מבחינה פילוסופית. ועוד פחות מכך ג'. א. מור, גם הוא אחד ההוגים והלוגיקנים המבריקים של התקופה, שעליו אמר ויטגנשטיין בשיחה פרטית כי הוא "מדגים באופן יוצא מן הכלל כמה רחוק יכול להגיע אדם שלא ניחן בשום אינטליגנציה כלל".

איך הוא אמור להסביר לאנשים האלה את העניין עם סולם המחשבות חסרות המובן, שצריך קודם לטפס עליו ואז להשליך אותו הצידה כדי לראות את העולם נכוחה? וכי החכם ממשל־המערה של אפלטון לא נכשל גם הוא, לאחר שהגיח אל האור, בניסיונות שלו להסביר לשאר הכלואים במערה את תובנותיו?

די להיום. הוא הסביר מספיק. כיוון שכך נעמד ויטגנשטיין על רגליו, פסע אל הצד השני של השולחן, טפח למוּר ולראסל בחיבה על השכם ואמר את המשפט ההוא, שעד עצם היום הזה בוודאי כל דוקטורנט לפילוסופיה חולם עליו בלילה שלפני הבחינה שלו: "אין לכם מה לדאוג, אני יודע שלעולם לא תבינו את זה".

בזה נגמרה ההצגה. לא נותר למוּר אלא לחבר את סיכום הבחינה: "אני אישית רואה בספר חיבור של גאון; אם כך ואם כך, בכל מקרה הוא מתאים לחלוטין לסטנדרט המקובל לתואר דוקטור לפילוסופיה בקיימבּרידג'".

מילגת המחקר אושרה תוך זמן קצר. ויטגנשטיין חזר אל הפילוסופיה.

 

בפיסגה 

גם מרטין הַיידֶגֶר יכול היה להרגיש שהוא הגיע, במובן המנופח של המילה, כאשר נכנס ב־17 במרס של אותה השנה אל אולם הנשפים של "גראנד הוֹטל בֶּלְוֶודֶר" בדאבוֹס. שהרי זוהי, בלי צל של ספק, הבמה הפילוסופית הגדולה מכולן, זו שההוגה הגרמני הזה מן היער השחור, שכבר היה אז בן 39, ראה את עצמו מנעוריו כמי שיועד לכבוש אותה. שום דבר בהופעתו, אם כן, לא היה מקרי. לא החליפה, בעלת הגזרה הצמודה בספורטיביות, שהתרחקה מן הפְראקים הקלאסיים של הנכבדים האחרים שהוזמנו; לא השׂיער המסורק לאחור בחומרה; לא פניו השזופות כפני איכר בשמש ההרים; לא הכניסה המאוחרת־להפליא אל האולם; ובמיוחד - לא העובדה שבמקום לתפוס את המקום שנשמר לו בשורות הקדמיות, הוא נבלע בלי היסוס נראה־לעין בלב האולם, בין נחילי הסטודנטים והחוקרים הזוטרים שעשו גם הם את דרכם לשם. לכרוע ברך בפני המוסכמות השליטות בלי לשבור שום טאבּוּ - זה ממש לא בא בחשבון. כי בשביל מישהו כמו היידגר, אין התפלספות נכונה בדרך שגויה. ומן הסתם כמעט כל דבר נראה בעיניו שגוי בהתכנסות כזו של מלומדים במלון פאר שווייצי.

רק בשנה הקודמת נשא אלברט איינשטיין את נאום הפתיחה של "הקורסים האוניברסיטאיים בדאבוֹס". עכשיו, ב־1929, הוזמן הוא, מרטין היידגר, כאחד הנואמים המרכזיים. שלוש הרצאות הוא עמד לשאת בימים הקרובים, ובסופן לנהל עימות עם המתאבק־במשקל־כבד השני שהוזמן למיפגש - הפילוסוף אֶרְנְסְט קָסירֶר. גם אם המסגרת החיצונית המיועדת כל־כך מרתיעה, היוקרה וההכרה הנלווֹת אליה הרעידו מיתר בכמיהותיו העמוקות ביותר של היידגר.

רק שנתיים לפני־כן, באביב של 1927, הוא פירסם את הוויה וזמן (Sein und Zeit), ספר שתוך חודשים מעטים כבר הוכר כציוּן־דרך חדש בפילוסופיה. באמצעות ההצלחה האדירה של הספר, בנו של שַמש־הכנסייה ממֶסְקִירְךְ שבמחוז בּאדֶן רק אישש את המוניטין שכבר יצא לו בשנים הקודמות, ואשר ייעד אותו, במילותיה של תלמידתו דאז (והמאהבת שלו) חנה אָרֶנְדְט, להיות "המלך הנסתר" של הפילוסופיה בשפה הגרמנית. היידגר כתב את ספרו ב־1926 תחת לחץ זמן עצום - ולאמיתו של דבר סיים רק מחצית ממנו. עם הוויה וזמן, ספר של פעם במאה שנה, הוא עמד בדרישות הפורמליות שאיפשרו לו לעזוב את מַרבּוּרְג השנואה עליו ולחזור אל ה"אַלְמָה מאטֶר" שלו, אוניברסיטת פְרַייבּורג. בשנת 1928 מרטין היידגר התמנה שם לקתדרה היוקרתית של פטרונו ומורו־לשעבר, הפֶנוֹמֶנוֹלוֹג אדמונד הוּסֶרְל.

אם ג'ון מֵיינרד קֵיינס, כשדיבר על שובו של ויטגנשטיין לקיימבּרידג', בחר במושג הטרנסצֶנְדֶנְטי "אלוהים", בחירתה של ארנדט במונח "מלך" מרמזת על רצון בעוצמה ובשליטה החברתית הנלווית אליה, רצון שבמקרה של היידגר נגלה בבירור לעין־כל כבר אחרי כמה שניות. לא משנה איפה הופיע או לאן נכנס: היידגר לעולם איננו סתם אחד מני רבים. באולם הנשפים של דאבוֹס הוא חיזק את הרושם הזה על־ידי הסירוב רב־הסמליות לשבת במקום השמור לו כאחד מתוך כמה פרופסורים לפילוסופיה. אנשים התלחשו, מלמלו, הסתובבו לאחור במיוחד בשבילו: היידגר הגיע. אפשר אם כן להתחיל.

 

 *המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

זמן הקוסמים וולפרם איילנברגר

1
פתח דבר

הקוסמים

בואו של אלוהים

"אין לכם מה לדאוג, אני יודע שלעולם לא תבינו את זה". במשפט הזה, ב־18 ביוני 1929 בקיימבּרידג' שבאנגליה, נגמרה אחת הבחינות בעל־פה המוזרות ביותר בתולדות הפילוסופיה. מי שעמד להגן על הדוקטורט שלו בפני הוועדה, שהיתה מורכבת מבֶּרְטְרַנְד ראסל וג'ורג' אדוארד מוּר, היה מיליארדר־לשעבר בן 40 מאוסטריה, שבעשר השנים שעברו עד אז עבד בעיקר כמורה בבית־ספר יסודי. שמו היה לוּדוויג ויטגנשטיין. ויטגנשטיין לא היה זר לקיימבּרידג'. אדרבה, משנת 1911 ועד קצת לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא למד שם אצל ראסל, ובגלל גאונותו הגלויה לעין, כמו גם עיקשותו, עלה עד מהרה למעמד פולחני בקרב הסטודנטים. "אלוהים הגיע, פגשתי אותו ברכבת של חמש וחמש־עשרה דקות", ציין ג'ון מיינַרְד קֵיינְס במכתב מן ה־18 בינואר 1929. קיינס, שבאותם ימים היה אולי הכלכלן המפורסם ביותר בעולם, נתקל בוויטגנשטיין במקרה ביום הראשון לשובו לאנגליה. ועל האווירה האינטימית בהחלט, ולכן הרת־הרכילות, של אותו חוג, אפשר ללמוד הרבה מכך שחברו הוותיק של ויטגנשטיין, ג'. א. מור, נמצא גם הוא באותה רכבת מלונדון לקיימבּרידג'.

על כל פנים, אל־לנו לשַווֹת בדמיוננו שהאווירה בתא הרכבת היתה עולצת במיוחד: סְמוֹל־טוֹק וחיבוקים לבביים לא היו בדיוק הצד החזק של ויטגנשטיין. לאמיתו של דבר, הגאון מווינה נטה להתפרצויות זעם פתאומיות, ויתרה מזאת, הוא היה נוטר־טינה באופן יוצא מגדר הרגיל. מילה פזיזה אחת או אמירה פוליטית מבודחת, די היה בהן לעורר איבה שנמשכה שנים, ואף להביא לניתוק יחסים - כפי שקרה לא פעם עם קיינס ועם מוּר. ואף־על־פי־כן: אלוהים חזר! והשמחה רבה בהתאם.

כבר ביום השני אחרי בואו של ויטגנשטיין התכנס אפוא בביתו של קיינס החוג שכונה "השליחים" - האַפּוֹסְטוֹלים - מועדון סטודנטים אֶליטיסטי במובהק ולא־רשמי, שנודע לשמצה בראש ובראשונה בגלל ההרפתקאות ההומוסקסואליות של החברים בו - התכנסות שמטרתה לקבל בברכה את פני הבן האובד. במסגרת ארוחת ערב חגיגית הועלה ויטגנשטיין לדרגת חבר־כבוד ("מלאך"). יותר מחמש־עשרה שנה עברו מאז פגשו אותו רוב הנוכחים. לא מעט התרחש מאז. ויטגנשטיין, מכל מקום, נראה בעיני השליחים שלו כאילו כמעט לא השתנה. לא זו בלבד שגם באותו ערב הוא לבש את השילוב הקבוע של חולצת כפתורים ללא צווארון, מכנסי פְלַנֶל אפורים ונעלי עור כבדות שנראות כמו נעלי איכר, אלא שגם מבחינה גופנית נראה כי השנים שחלפו לא השאירו בו עקבות. משום כך הוא נראה במבט ראשון, אם בכלל, כמו אחד הסטודנטים המצטיינים המרובים שהוזמנו גם הם לאירוע, שעד כה הכירו את האיש המוזר מאוסטריה רק מן הסיפורים של הפרופסורים שלהם, וכמובן גם כמחבר הספר מאמר לוגי־פילוסופי (Tractatus logico-philosophicus), אותו חיבור אגדי שטבע את חותמו - אם לא השתלט לגמרי - על הדיונים הפילוסופיים בקיימבּרידג' בשנים הקודמות. אומנם, איש מהנוכחים לא היה מעז לטעון שהבין את הספר אפילו בקירוב. אבל העובדה הזאת רק ליבתה עוד יותר את ההתפעמות מן הטְרַקְטָטוּס.

ויטגנשטיין סיים את כתיבת הספר בשנת 1918, בהיותו בשבי האיטלקי כחיל אוסטרי, מתוך אמונה מוצקה כי "מבחינה מהותית, פתרתי סופית" את כלל הבעיות של החשיבה, וכיוון שכך הוא הגיע למסקנה המתבקשת שמעתה יַפנה את גבו לפילוסופיה. כעבור חודשים ספורים בלבד הוא העביר רשמית, כיורש של אחת ממשפחות התעשיינים העשירות ביותר ביבשת, את כל הונו לאחיו ולאחיותיו. כפי שהודיע אז לראסל במכתב, מעתה ואילך הוא רוצה - בעודו רדוף דיכאונות קשים ומחשבות אובדניות חוזרות־ונשנות - "להתפרנס ביושר". פירושו של דבר, בפועל, היה ללמד בבית־ספר יסודי בכפר.

אם כן, הוויטגנשטיין הזה חזר כעת לקיימבּרידג'. זאת אומרת, חזר כדי לעסוק בפילוסופיה. אלא שלאותו גאון, שבינתיים כבר הגיע לגיל ארבעים, לא היה תואר אקדמי, ונוסף לכך הוא היה, כך נראה, אביון גמור. המעט שהצליח לחסוך במשך השנים התכּלה תוך שבועות בודדים באנגליה. את הניסיונות של אחרים לברר בזהירות שמא אֶחיו ואחיותיו העשירים יסכימו לסייע לו כספית הוא הדף במלוא הנחישות. "קבל נא בבקשה את הצהרתי הכתובה, כי לא זו בלבד שיש לי כמה וכמה קרובי משפחה אמידים, אלא שהם גם היו נותנים לי כסף אילו ביקשתי זאת מהם. אבל לא אבקש מהם אפילו פֶּני אחד", הוא כתב למוּר ביום שלפני הבחינה בעל־פה שלו.

מה אפשר לעשות? אף אחד בקיימבּרידג' לא הטיל ספק בכישרונו יוצא־הדופן של ויטגנשטיין. כולם, לרבות הדמויות המשפיעות ביותר באוניברסיטה, רצו לשמור אותו שם ולעזור לו. אבל בלי תואר אקדמי, מסתבר, אפילו באווירה הבלתי־רשמית בקיימבּרידג' לא היה אפשרי מבחינה מוסדית לדאוג למילגת מחקר, או אפילו למשרה קבועה, למי שנשר בעבר מן הלימודים.

וכך צצה במוחו של מישהו התוכנית שוויטגנשטיין יגיש את מאמר לוגי־פילוסופי שלו כחיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ראסל אישית כבר עשה נפשות למען הפירסום של כתב־היד בשנים 1921-1922 וכתב מבוא במיוחד כדי לאפשר את ההוצאה לאור, מפני שסבר כי עבודתו של תלמידו־לשעבר עולה בהרבה על החיבורים פורצי־הדרך שלו עצמו בתחומי הלוגיקה, המתמטיקה והשפה.

אין פלא אפוא שבעת היכנסו לאולם הבחינות סינן ראסל כי "כל ימי חייו לא עבר חוויה מגוחכת כל־כך". ואף־על־פי־כן: בחינה היא בחינה, ולפיכך החליטו מוּר וראסל, אחרי כמה דקות של חקירות ידידותיות, לעבור לכמה שאלות ביקורתיות. הם עסקו באחת החידות המרכזיות בטְרַקְטָטוּס של ויטגנשטיין, שגם כך לא חסרים בו אַפוֹריזמים מעורפלים ומכתמים מיסטיים בני שורה אחת. כבר המשפט הראשון של הספר, המאורגן ומסודר על־פי מפתח עשׂרוני חמור, נותן דוגמה מרשימה לכך. נאמר בו:

1. העולם הוא כל מה שקורה.

אבל גם סעיפים כמו אלה הציבו (ומציבים עד היום) חידות בפני המומחים לוויטגנשטיין:

6.432. איך הוא העולם, אין בכך כל הבדל לגבי מה שממַעַל. אלוהים אינו מתגלה בתוך העולם.

6.44. לא איך הוא העולם, הוא המיסטי, אלא זה, שהוא [ישנו].

למרות החידתיות הזאת, הכיווּן הבסיסי של הספר ברור. הטְרַקְטָטוּס של ויטגנשטיין נטוע בתוך מסורת ארוכה של חיבורים מודרניים, כמו האֶתיקה, מוּכחת בסדר הגיאומטרי (שראה אור לאחר מות המחבר ב־1677) מאת ברוך דה שפּינוזה, חקירה בדבר תבונת האדם (1748) מאת דייוויד יוּם, וביקורת התבונה הטהורה (1781) מאת עמנואל קאנט. כל העבודות האלה מבקשות למתוח קו־גבול בין משפטים בשפה שלנו שאכן יש להם משמעות ולפיכך הם בעלי ערך אמת, לבין כאלה שרק נראים בעלי משמעות, ובגלל הדמיון המַשלה הזה מוליכים את החשיבה ואת התרבות שלנו שולל. במילים אחרות, הטְרַקְטָטוּס מרים תרומה תֵרַפּוֹיטית לחקר השאלה על מה האדם יכול לדבר באופן בעל משמעות - ועל מה לא. לא בכדי מסתיים הספר באמירה הבאה:

7. מה שאי־אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק.

ורק מקום עשרוני אחד קודם לכן, בסעיף 6.54, חושף ויטגנשטיין את התהליך התֵרַפּוֹיטי שלו עצמו:

6.54. למשפטים אלה שלי יש אופי של הבהרה, בכך שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעֵבר להם (הוא חייב, כביכול, להשליך את הסולם לאחר שטיפס עליו).

עליו להתגבר על המשפטים הללו, ואז יראה את העולם נכוחה.

דווקא בנקודה הזאת בחר ראסל להתעמק בעת שיחתם בבחינה. איך בדיוק זה אמור לקרות? איך אפשר לסייע למישהו, באמצעות סדרה של משפטים חסרי מובן, להגיע אל תפיסת עולם נכוחה, ובעצם אל תפיסת העולם האחת הנכוחה? כלום לא הצהיר ויטגנשטיין במפורש בהקדמה לחיבורו כי "האמת של המחשבות המוצעות כאן" נראית בעיניו "מוחלטת ואי־אפשר לערער אותה"? איך זה ייתכן בחיבור שעל־פי עדותו שלו הוא מורכב, בסופו של דבר, ממשפטים חסרי מובן?

השאלה לא היתה חדשה לוויטגנשטיין - במיוחד לא מפיו של ראסל. למעשה, לאורך השנים ועל פני חליפת מכתבים תוססת שניהלו, היא הפכה למעין קלאסיקה במערכת היחסים המתוחה ביניהם. שוב פעם, אם כן, for old times' sake, ראסל שאל את השאלה הטובה שלו.

למרבה הצער אנחנו לא יודעים מה בדיוק השיב ויטגנשטיין להגנתו. אבל אפשר להניח שהוא עשה זאת, כהרגלו, בגמגום קל, בעיניים בוערות ובהטעמה ייחודית להפליא, שדמתה פחות למבטא זר ויותר לאופן הדיבור של אדם שקולט מתוך מילותיה של השפה האנושית משמעות ומוזיקליוּת מיוחדת. ואז מתישהו, אחרי דקות של מלמול מונולוגי, בחיפוש בלתי־פוסק אחר הניסוח המבהיר ההולם - גם בכך התבטאה הייחוּדיוּת של ויטגנשטיין - הוא הגיע מן הסתם עוד פעם למסקנה שדיבר מספיק, שהסביר מספיק. פשוט אי־אפשר לגרום לכך שכל אחד יבין הכל. הרי בדיוק כך כבר כתב זאת במבוא שלו לטְרַקְטָטוּס: "את הספר הזה יבין אולי רק מי שכבר חשב פעם את המחשבות המבוטאות בו, או מחשבות דומות".

היתה בזה רק בעיה אחת (וּויטגנשטיין ידע זאת): היו מעט מאוד אנשים, אם בכלל, אשר חשבו וניסחו כבר פעם מחשבות דומות. ודאי שלא המורה שלו, מושא ההערצה לשעבר, ברטרנד ראסל, מחבר הספר פרינקיפיה מתמטיקה, שלדעת ויטגנשטיין היה בסופו של דבר מוגבל מבחינה פילוסופית. ועוד פחות מכך ג'. א. מור, גם הוא אחד ההוגים והלוגיקנים המבריקים של התקופה, שעליו אמר ויטגנשטיין בשיחה פרטית כי הוא "מדגים באופן יוצא מן הכלל כמה רחוק יכול להגיע אדם שלא ניחן בשום אינטליגנציה כלל".

איך הוא אמור להסביר לאנשים האלה את העניין עם סולם המחשבות חסרות המובן, שצריך קודם לטפס עליו ואז להשליך אותו הצידה כדי לראות את העולם נכוחה? וכי החכם ממשל־המערה של אפלטון לא נכשל גם הוא, לאחר שהגיח אל האור, בניסיונות שלו להסביר לשאר הכלואים במערה את תובנותיו?

די להיום. הוא הסביר מספיק. כיוון שכך נעמד ויטגנשטיין על רגליו, פסע אל הצד השני של השולחן, טפח למוּר ולראסל בחיבה על השכם ואמר את המשפט ההוא, שעד עצם היום הזה בוודאי כל דוקטורנט לפילוסופיה חולם עליו בלילה שלפני הבחינה שלו: "אין לכם מה לדאוג, אני יודע שלעולם לא תבינו את זה".

בזה נגמרה ההצגה. לא נותר למוּר אלא לחבר את סיכום הבחינה: "אני אישית רואה בספר חיבור של גאון; אם כך ואם כך, בכל מקרה הוא מתאים לחלוטין לסטנדרט המקובל לתואר דוקטור לפילוסופיה בקיימבּרידג'".

מילגת המחקר אושרה תוך זמן קצר. ויטגנשטיין חזר אל הפילוסופיה.

 

בפיסגה 

גם מרטין הַיידֶגֶר יכול היה להרגיש שהוא הגיע, במובן המנופח של המילה, כאשר נכנס ב־17 במרס של אותה השנה אל אולם הנשפים של "גראנד הוֹטל בֶּלְוֶודֶר" בדאבוֹס. שהרי זוהי, בלי צל של ספק, הבמה הפילוסופית הגדולה מכולן, זו שההוגה הגרמני הזה מן היער השחור, שכבר היה אז בן 39, ראה את עצמו מנעוריו כמי שיועד לכבוש אותה. שום דבר בהופעתו, אם כן, לא היה מקרי. לא החליפה, בעלת הגזרה הצמודה בספורטיביות, שהתרחקה מן הפְראקים הקלאסיים של הנכבדים האחרים שהוזמנו; לא השׂיער המסורק לאחור בחומרה; לא פניו השזופות כפני איכר בשמש ההרים; לא הכניסה המאוחרת־להפליא אל האולם; ובמיוחד - לא העובדה שבמקום לתפוס את המקום שנשמר לו בשורות הקדמיות, הוא נבלע בלי היסוס נראה־לעין בלב האולם, בין נחילי הסטודנטים והחוקרים הזוטרים שעשו גם הם את דרכם לשם. לכרוע ברך בפני המוסכמות השליטות בלי לשבור שום טאבּוּ - זה ממש לא בא בחשבון. כי בשביל מישהו כמו היידגר, אין התפלספות נכונה בדרך שגויה. ומן הסתם כמעט כל דבר נראה בעיניו שגוי בהתכנסות כזו של מלומדים במלון פאר שווייצי.

רק בשנה הקודמת נשא אלברט איינשטיין את נאום הפתיחה של "הקורסים האוניברסיטאיים בדאבוֹס". עכשיו, ב־1929, הוזמן הוא, מרטין היידגר, כאחד הנואמים המרכזיים. שלוש הרצאות הוא עמד לשאת בימים הקרובים, ובסופן לנהל עימות עם המתאבק־במשקל־כבד השני שהוזמן למיפגש - הפילוסוף אֶרְנְסְט קָסירֶר. גם אם המסגרת החיצונית המיועדת כל־כך מרתיעה, היוקרה וההכרה הנלווֹת אליה הרעידו מיתר בכמיהותיו העמוקות ביותר של היידגר.

רק שנתיים לפני־כן, באביב של 1927, הוא פירסם את הוויה וזמן (Sein und Zeit), ספר שתוך חודשים מעטים כבר הוכר כציוּן־דרך חדש בפילוסופיה. באמצעות ההצלחה האדירה של הספר, בנו של שַמש־הכנסייה ממֶסְקִירְךְ שבמחוז בּאדֶן רק אישש את המוניטין שכבר יצא לו בשנים הקודמות, ואשר ייעד אותו, במילותיה של תלמידתו דאז (והמאהבת שלו) חנה אָרֶנְדְט, להיות "המלך הנסתר" של הפילוסופיה בשפה הגרמנית. היידגר כתב את ספרו ב־1926 תחת לחץ זמן עצום - ולאמיתו של דבר סיים רק מחצית ממנו. עם הוויה וזמן, ספר של פעם במאה שנה, הוא עמד בדרישות הפורמליות שאיפשרו לו לעזוב את מַרבּוּרְג השנואה עליו ולחזור אל ה"אַלְמָה מאטֶר" שלו, אוניברסיטת פְרַייבּורג. בשנת 1928 מרטין היידגר התמנה שם לקתדרה היוקרתית של פטרונו ומורו־לשעבר, הפֶנוֹמֶנוֹלוֹג אדמונד הוּסֶרְל.

אם ג'ון מֵיינרד קֵיינס, כשדיבר על שובו של ויטגנשטיין לקיימבּרידג', בחר במושג הטרנסצֶנְדֶנְטי "אלוהים", בחירתה של ארנדט במונח "מלך" מרמזת על רצון בעוצמה ובשליטה החברתית הנלווית אליה, רצון שבמקרה של היידגר נגלה בבירור לעין־כל כבר אחרי כמה שניות. לא משנה איפה הופיע או לאן נכנס: היידגר לעולם איננו סתם אחד מני רבים. באולם הנשפים של דאבוֹס הוא חיזק את הרושם הזה על־ידי הסירוב רב־הסמליות לשבת במקום השמור לו כאחד מתוך כמה פרופסורים לפילוסופיה. אנשים התלחשו, מלמלו, הסתובבו לאחור במיוחד בשבילו: היידגר הגיע. אפשר אם כן להתחיל.

 

 *המשך הפרק בספר המלא*