הלילה

1.
הלילה מגיע אט אט. הוא יורד. אף החל למלא את הבורות. כשיתמלאו יתחיל מיד להתפשט במישור. אז הכל יכהה. זמן מה האורות לא יִדָלְקו. לא בבורות, גם לא במישור. לעת עתה יספיק האור שעל הגבעות, יחשבו כולם. אחר כך ישרור חושך גם בהן.

דומֶה שרק השפה תוכל להתקיים בחושך הזה. כאן, היכן שלא נותר עוד כובד, שלא נותרה שום ממשות. בהיבט אחד, לא יותר, החושך יִדמה למציאות: בר־דיבור יהיה. בין שני אנשים. בין שני קירות.

ואנשים יתחילו להתפשט. כדי שהפצעים שהחושך פער יכאבו קצת יותר.

אל הלילה ייכנסו השרירים הצעירים הדרוכים.

בלילה יהיו השרירים הרפויים לקריש.

רק השפות תדענה שאורות דולקים בגבעות, בארמונות שמתחת לקרקע; רק השפה תספר על החד־תאיים שטובלים בו באור.

הלילה משתרר לאיטו. מתוך מֵעֵיינוּ הוא מטפס אל הלב, אל עֵינֵינו.

2.
שכירי הלילה החלו בעצם לצוץ ברחובות מוקדם אחר הצהריים. גם אם במפוזר וסְפורים.

תפקידם — להכין את הלילה. למשל: לחפור בורות במקומות שונים; בורות שהלילה יוכל להיאגר בהם בקלות, למלא אותם...

תפקידם — להכין לקראת הלילה. למשל: להרגיל להיחשפות שרירים צעירים, כדי שיתערטלו ביתר קלות כשהלילה יירד. הם נועצים מסרגות ברזל דקות וקרות בבשרם העירום, תוחבים בו קליעי ציד מלוהטים, כדי שיתרגלו ללילה הארוך ביותר.

בנקל כבר אפשר לזהות את שכירי הלילה, בעת שהם מסיירים בשעות הערב ברחובות ובידיהם מכשירים שנועדו להכנת הלילה, להכנה לקראתו; גם מספרם גדל בהתמדה.

המכשירים מיוצרים מברזל, גזורים מעור מעובד לעילא, מגולפים ממיני עץ מובחר, מעוצבים משרף גמיש שנוצק בתבניות. מכים בהם, קורעים בהם, מנקבים, מוחצים, מעקמים, תולשים בהם. גם שורפים ושוברים בהם.

מכשירים שהגו, תכננו וייצרו לשימוש במיוחד על גופים צעירים.

3.
שכירי הלילה הופיעו בעצם כבר מוקדם אחר הצהריים. גם אם הרוב לא הבחינו בהם.

שכירי הלילה אוהבים לחמים רְבועים, כך אומרים. אולי הם אינם היחידים שאוהבים לחמים רְבועים בכרך הענק הזה. אבל האופים, מוכרי הטבק והחנוונים סבורים משום מה שכל הקונים אצלם לחם כזה הם כולם שכירי לילה.

בחנויות לממכר לחם יש כמובן גם כיכרות עגולות, ארוכות, מלבניות. אחר הצהריים, כשהתלמידים מתחילים לשוב לבתיהם, קונים עוד ועוד לחם. לחמים עגולים, מלבניים, ארוכים, סגלגלים, לחמים רְבועים נמכרים יותר ויותר. ידיים קטנות, גדולות, גרומות, רכות, מלוכלכות, נקיות, מיובלות, דביקות, נושאות את הכיכרות.

שכירי הלילה מתהלכים בסמטאות. הם עוקבים אחר הלחמים העגולים, הלחמים המלבניים או הסגלגלים, הלחמים הארוכים, בודקים לאילו בתים הם נכנסים. גם אם נדמה שאינם מייחסים חשיבות רבה לשליחותם, מי שיצפה בהם יבחין לפעמים באיש מאנשיהם ניגש אל אחת הדלתות ומסמן עליה במקום כלשהו סימן לא ברור. יפליא הדבר את מי שטרח לעקוב אחריהם בעיניו. אין בית שדלתו מסומנת ואוכלים בו לחם רָבוע, אף שאין הסימן מציין אם צורת הכיכר כזו או אחרת. מה גם שסימון הדלתות כמו נעשה מעט באקראי. לפחות למראית עין.

4.
על אחת הגבעות — לא הגבוהה, לא הבולטת בהן, זו הסמוכה לה — חי בבדידות המתַקֵּן. בתוך הדממה.

אין להקל ראש בבדידות המתקן; במיוחד לאחר שמחשיך. מחלונו ראה את הלילה זורם אל הקרקע: קודם אל הבורות, בפרט הבורות ששכירי הלילה חפרו; אחר כך אל המישור. שנייה אחר שנייה עקב אחריו. הוא ראה את האור דועך לאיטו על הארץ; ראה שהוא טרם נדלק בחלונות הבתים.

הוא סירב להאמין שאי אפשר למנוע מהלילה את כרסומו ביום. רבות חשב איך אפשר להכשיל את שכירי הלילה, כיצד למנוע את גוויעת האור על הארץ.

יכול אדם לכפור בקוצר היד, אבל אם ייאלץ להשלים איתו יוכל בכל זאת להמשיך בחייו בלי צער רב. אך אם בדידות המתקן מחריפה עם כל פיסת אדמה שדועכת, אם היא מחריפה יותר, יותר ויותר, זה על שום שלא עלה בידו לפתור בעיה שהרהר בה הרבה.

נראה שבחושך, אמרנו, רק השפה יכולה להמשיך בחייה... השפה מבינה את בדידות המתקן, היא מבטאת אותה.

ליתר דיוק, יכולה לבטא אותה; לפי שעה. מיד כשהלילה יירד הוא יכסה גם את פני הלשון, אז דבר לא יעופף עוד בחושך, פרט לינשופים, אולי עטלפים... שום קול לא יישמע עוד חוץ מקולם, חוץ מרחש מעופם. בדידותו של המתקן תסגור עליו אז כמו קירות של באר.

ינשופים, עטלפים, עורות קלופים, גרונות שסופים.

5.
השפות מתעוררות לחיים. מתחילות קודם כל לדבר...

השפות ניעורות במהירות, מתחילות לבטא את מה שזמן רב נמנעו מאמירתו, הן מתעלמות מהסייגים, מזלזלות במוסכמות.

השפות מתנסחות ברבדים שונים.

ברובד הנמוך ביותר שואלים, למשל:

למה שכירי הלילה חובשים כובעים כאלה?

אבל אם מעל הפה השואל יש זוג עיניים שלא שכחו להביט בעולם, חל שינוי קל במה שאומרים.

כובעים אלה הם שם מראשית; אבל שינויים איטיים שכמעט אי אפשר להבדיל ביניהם חלו בהם וחלים עד היום. נראה שהתרחבו: צידם האחורי כיסה באיטיות את השיער, אחר כך גם חצי מהעורף. (שכירי הלילה זקפו בהדרגה את הצווארונים שלהם, לכן כבר אין להם עורף.) גם שוליהם התארכו עד שרק תנוכי האוזניים נותרו חשופים. אז התארכה המצחיה והשתפלה עד שהסתירה את עיניהם מרואיהם. בינתיים גידלו שכירי הלילה גם שפמים והצמיחו זקנים.

כך, בכובעים הבולעים חצי מפרצופם, בשפמיהם וזקניהם, אין להבדיל עוד בין שכירי הלילה. אם ייראו בלי כובע, זקן ושפם, חבריהם לא יכירו אותם. במראם הנוכחי אפילו הוריהם אינם יכולים לזהות אותם. זה מה שנחוץ; שלא יזוהו, שיטילו אימה. זה תפקידם.