למה מוות זה תמיד ביחיד אבל חיים ברבים?

חלק ראשון
אבא והאפאראט

ההמונים בכיכר העיר הניפו דגלים, רמקולים צרודים השמיעו שירי לכת, הדרך למלון נחסמה ובן־ציון נשען על מקל ההליכה ועצר, מתנשם מהמאמץ. רק אתמול שוחרר מבית החולים לאחר אשפוז של כחודש בניסיון אחרון להציל את הרגל.

יום שני, אדר ב’ ה’תרצ״ח 14.03.1938, כבר חמש־עשרה שנים הוא מסתובב עם הרגל הזאת בין בתי החולים, בתחילה בפלשתינה — ארץ ישראל, בבית החולים ״הדסה״ בתל אביב, משם אל בן הדוד של אימא נחמה בירושלים, חזרה ל״הדסה״ ואז לסיינה שבאיטליה ומשם לווינה, למומחה הנודע. מחר יחזור לרומא, לסמסטר האחרון בלימודי הרפואה, לקראת הבחינות.

הרמקולים רעמו ובבת אחת ההמון השתתק. צפירת סירנה התעצמה ורעש מנועי מכוניות השתיק את אחרוני המדברים. כשהופיעה המכונית הראשונה בכיכר עלתה זעקה לשמיים: ״הייל, הייל, הייל״, והפיהרר, שעמד זקוף במכונית הפתוחה, הניף את ידו במועל יד. בן־ציון החל לרעוד וכשל לפנים, אבל ההמון הדוחק והמצטופף מכל עבר תמך בו. המכונית חלפה לאיטה, רק שלוש שורות של אנשים ועוד שורת שוטרים הפרידו בין בן־ציון והפיהרר. שנים אחר־כך היה חוזר ומספר: ״לו רק הייתי יודע, לו רק הייתה בידי אבן קלע לעשות כמעשה דוד בגוליית״. ועל כך לא ניחם.

בדרכו חזרה למלון החליק אבא על קרח ושבר את הרגל בשנית.

״למה אבא צולע?״ שאלתי את אימא כשהייתי ילד.

״הוא שבר את הרגל״, אמרה אימא.

הרגל הייתה מסתורין ואסור היה לראותה, אף שביקשתי. היה לו לאבא מקל, אבל רק לטיולים. לפעמים, בלילה, כשהייתי מתעורר בחושך בבית ביהודה הלוי, הייתי רואה אותו מדלג על רגל אחת והמכנס השני של הפיג’מה מידלדל.

בגלל הרגל הייתה לנו מכונית פרטית עם הקצבת דלק וכולם סביבנו קינאו. גם אימא הוציאה רישיון נהיגה וכשנסענו איתה כולם ברחוב היו מסתכלים. עוד לא ראו אז אישה נוהגת, לפחות לא בכל יום.

לפני שנסענו לאמריקה שאלתי את אבא על הרגל. הייתי כבר ילד גדול, בן שמונה, והוא סיפר לי בסוד גמור שהוא נפל מהגג של הבית ושבר את הרגל.

״מגג בית בן שלוש קומות?״ התפלאתי.

גם אחותי הגדולה לא הייתה מוכנה לדבר איתי על הרגל.

״זה לא לקטנים״, הייתה אומרת. אבל אני הייתי בטוח כבר אז, וגם כיום, שהיא לא ידעה הרבה יותר ממני. באותה תקופת ילדות לכאורה מאושרת לא דיברתי איתה הרבה. הייתה אז מלחמה וקצת אחריה, או לפניה, ירו ביפו ופוצצו בתים ובן דודי אליק, שהיה נושא אותי על כתפיו כשהיה בא לחופשות, נהרג. אבל האמת היא שלא דיברתי איתה הרבה כי אותה לקחו לסרט ״נעליים אדומות״ ואותי לא, כי הייתי קטן.

כשגדלנו, אחותי ואני, היינו נוסעים לים עם אבא ואימא. נסענו תמיד למקום מבודד, ותמיד נשארנו ליד המכונית. אבא היה מוריד את ה״אפאראט״ ומדלג אל המים בבגד הים שלו, על רגל אחת. אני חושב שהפעם הראשונה שראיתי את הרגל הייתה בשפת הים. צנומה, קצרה, מעוותת, אבל רגל, על כל מרכיביה — ירך ושוק וקרסול וכף ואצבעות. אימא המשכילה, שהייתה אחות מוסמכת בקופת חולים, לא אהבה לראות את הרגל, אסתטיקנית פולנייה שכמותה.

הפעם הראשונה ששיתפתי זר בעניין הרגל הייתה בריאיון פסיכומטרי בתהליך קבלה לבית ספר תיכון.

״מה מפריע לך בחיים?״ שאלה אותי אז יועצת חינוכית, או משהו בדומה לזה.

״הרגל״, עניתי.

הריאיון הסתיים מהר מאוד לאחר מכן. הסתבר לי שהמראיינת הכירה היטב את אבא, הוא טיפל בילדיה, ויותר לא שיתפתי איתה פעולה.

לאבא היו עוד שבעה אחים ואחיות, ובאחד המפגשים של המשפחה המורחבת, או אולי זה נכתב בספר זיכרונות שמי מהם כתב, הסתבר שהרגל נשברה במשחק כדורגל משפחתי כשאחד מהדודים או מבני הדודים או מהשכנים, קפץ על אבא בצורה פראית ולא חוקית ושבר את רגלו. הטיפול הראשון לא היה מוצלח ומשם והלאה חלה הידרדרות במצב הרגל. המשפחה שמרה את זה בסוד כי לא רצו שהפוגע ייפגע.

אבא ואימא אהבו ללכת לקולנוע, להצגות ולמופעי בידור. כשהיו עסוקים שלחו אותי על האופניים למשרד הכרטיסים בקינג ג’ורג’. זו הייתה שליחות כדאית כיוון שאת העודף הייתי שומר לעצמי. בפעם הראשונה, מרוב התרגשות, שכחתי לבקש שני כרטיסים באמצע, רגל ימין במעבר, אך לאחר מכן תמיד זכרתי. עקב ה״אפאראט״ אבא לא היה יכול לכופף את הברך. אחרי מספר פעמים בעל דוכן הכרטיסים כבר הכיר אותי. בכל פעם הייתי אומר: ״שני כרטיסים באמצע״, והוא היה משלים: ״רגל ימין במעבר״. לא היו לו הרבה לקוחות כאלה.

ככל שחלפו השנים נושא הרגל איבד את חשיבותו, התרגלנו. אבל אז, כשכבר הייתי רופא, התחלתי ללוות אותו למכונים השונים לתיקון או לחידוש האפאראט. בהתחלה זה היה ברחוב מונטיפיורי פינת אלנבי, ובשנים המאוחרות ב״מכון גפים״ בתל השומר. כולם הכירו אותו וניסו לחמוק מהאזור כשהגיע. הוא שיגע את כולם עם ה״אפאראט״ שלו, שבתחילת דרכי איתו היה בן שלושים ולקראת סוף חייו של אבא היה כבר בן למעלה משישים. הוא היה יושב שעות ותופר ומדביק ומחזק ומוסיף טלאי על טלאי ולא היה מוכן להיפרד.

״אנשי מקצוע כמו שהיו בשנות הארבעים״, היה אומר, ״שום מכונה או הייטק לא יחליפו״.

היו לו במשך השנים עוד פרוטזות (אפאראט היה רק אחד) אבל הן לחצו, שפשפו, דחקו, עיקמו, הריחו לא טוב, או סתם לא התאימו למצב הרוח שלו.

בשנים האחרונות ביקרנו לא פעם ב״מכון גפים״ בתל השומר, כדי לראות את נפלאות הטכנולוגיה: פרוטזות יצוקות אישיות, קלילות, נוחות ללבישה ולהסרה, מוצקות ועמידות, ניתנות לניקוי, כאלה שכל נכה צה״ל ומערכות ישראל היה מתברך בהן. אבא היה מתיישב, חולץ את האפאראט ומניחו מושען על כיסא. אף פעם לא זרוק על הרצפה. הטכנאי הראשי היה מזדעזע.

״בכמה אתה מוכר לי את המכשיר?״ כך הוא היה שואל, ״שאוכל לצרפו למוזיאון שבחנות?״

היו שם לפחות חמש שכבות של טלאים מסוגים שונים של עור ובד, גומיות, סיכות, ניירות דבק והלחמות של מוטות הברזל התומכים. אי אפשר היה שלא להתפעל מהמבנה המיוחד.

אבל כל ביקור היה מסתיים בצורה דומה ואבא היה ממשיך לתקן ולשפץ את האפאראט.

בזכות נכותו של אבא זכיתי לנהוג במכוניות שהחברים שלי רק חלמו עליהן — וולוו כשרק ראש הממשלה או השרים הבכירים זכו לנסוע בהן, וואליאנט לבנה של שנות השישים עם כנפיים אחוריות. הוואליאנט הייתה היהלום שבכתר. הייתי בן שמונה־עשרה עם רישיון נהיגה ובדיוק אז, כאילו הכול תוכנן מראש, ההורים נסעו לדרום אמריקה לכנס רפואי. באותם ימים היו נוסעים לשלושה חודשים לפחות, כי רק הטיסות נמשכו שבוע. באותה תקופה התגייסתי ובהמתנה לקורס טיס שובצתי לבסיס תחזוקה בצריפין. היה לי רישיון נהיגה ובאופן טבעי קיבלתי תפקיד אחראי מאוד — להסיע ג’יפים מצריפין לרמלה ובחזרה, רק כדי שיתרעננו. במשך שלושה חודשים נסעתי בוואליאנט הלבנה מהבית לצריפין. הש״ג בשער כבר ידע שיש לי אישור כניסה עם רכב אזרחי, שקיבלתי מרס״פ המשמעת (שאותו הייתי מקפיץ לחברה שלוש פעמים בשבוע). נהגתי בג’יפים וחזרתי לתל אביב לעשות סיבוב בדיזנגוף עם הוואליאנט. אפילו מלכת היופי של 1962 שוכנעה להצטרף לסיבוב.

במשך השנים הוחלפה המכונית, וגם אבא הודה שכבר לא חייבים ידית לדלק בהגה, כפי שהיה לנו בהילמן של שנות החמישים. בכל פעם שאבא קנה מכונית חדשה, אחת לשלוש או ארבע שנים כדי לא להפסיד את הפטור ממס שהוענק לנכים, היה צורך להתאים את דוושות הדלק והבלמים לרגל האחת הפעילה, השמאלית. לצורך כך היה מוסך אחד ומוסכניק אחד ויחיד שאליו הייתי נוסע עם אבא, בפרוורי פתח תקווה. גם שם אבא ידע יותר טוב מכולם, כולל בעלי המוסך והצעירים ש״אין להם מושג מכלום״, כדבריו. בתחילה הכול היה מתבצע באופן פרטיזני, עד שנחקק חוק שדרש רישוי מיוחד לשינוי דוושות המכונית, וכשיש חוק — יש מגבלות. המוסכניק עשה את שלו והנפיק תעודה ואז אבא היה מורה לו מה לשנות ואיך להתאים את הדוושות לצרכיו. באחת הפעמים האחרונות שהוא עשה זאת, הוא התנגש קלות במכונית תמימה כבר בכביש היציאה מהמוסך.

לאחר שעשה תאונה בגיל 95, כשלא הספיק להשתלט על ההגה בסיבוב מאבן גבירול לשדרות נורדאו, לקחתי לו את מפתח המכונית.

״אתה לא יכול לנהוג ככה, אבא״, אמרתי לו, ״תמכור את המכונית ותיסע במוניות, אתה תראה שזה יותר פשוט ונוח״.

״אני לא אסע במוניות״, השיב נחרצות. ״הנהגים האלה נוהגים בפראות״, היה אומר.

הטעות שלי הייתה שלא לקחתי לו גם את המפתח הרזרבי, כך שהוא המשיך לנהוג עוד מספר חודשים, בשעות שידע שאני בעבודה. עד ליום מותו התעקש שהמכונית תחנה במקומה הקבוע.

אבא נפטר בגיל 97, תשעה חודשים לאחר מותה של אימא, משעמום. אימא נפטרה והוא כבר לא היה יכול לבקר אותה כ״מחזר האלגנטי״ שאותו דמיינה בתעתועי מוחה, אבל זה כבר סיפור אחר. הפיליפיני עצבן אותו, שני החברים האחרונים שנותרו — נפטרו בשנה האחרונה וגם האפאראט כבר לא תפקד כל כך ורק לעיתים נדירות הוא לבש אותו.

כשנפטר, אחותי ואני התלבטנו לגבי אופי קבורתו. כשקברנו את אימא שוכנענו על־ידי אבא לקנות חלקת קבר כפולה, אחת על השנייה, כלומר לא בזה התלבטנו. ההתלבטות הייתה לגבי האפאראט. אימא לא אהבה אותו בלשון המעטה ואבא לא נפרד ממנו. האם אבא ייקבר ללא חלק אינטגרלי מגופו לאחר שבעים שנות שירות? לא הייתה צוואה בנושא זה וגם לא הוראות, בניגוד לנוסח הכתוב בראש המצבה, שאותו טרח להכתיב מראש.

הרב של חברה קדישא עזר לנו ואמר: ״צוררי ישראל, החל מפרעה ועד היטלר יימח שמם, אסרו על יהודים להיקבר עם חפציהם. להיטלר למשל היה חשוב לקחת מהיהודים את התותבות. אך הרי ידוע״, המשיך ואמר, ״מימי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, כי היהודי נקבר כפי שבא לעולם, עירום ועריה. וזה מנהגנו עד עצם היום הזה״.

קיבלנו את טיעוניו, במיוחד כדי לא להרגיז את אימא.

באחד הימים, כבר בזקנתו, ראיתי אותו מסדר מסמכים וניירות. הוא היה שקוע בזה מרבית הזמן, כמו מכין את יציאתו לעולם הבא.

״בוא תראה״, אמר. ניגשתי אליו וראיתי צילום רנטגן מצהיב, של רגל של ילד, משנת 1925. כבר במבט ראשון זיהיתי את הגידול בעצם הירך, סמוך למפרק האגן.

״זה היה גידול שפיר שהרס את העצם וגרם לשבר ספונטני״, אמר בקול מהורהר. ״זה באמת קרה במהלך משחק כדורגל בשכונה, אבל אף אחד לא פגע בי, אולי הכדור, או שעשיתי איזו תנועה חדה. היום היו משחזרים את המפרק, אולי היו עושים שתל עצם. אז נאלצו לכרות והרגל הפסיקה לצמוח. התביישתי לומר שאני חולה״, אמר והרים אליי את עיניו, ״אז המצאתי, כן, המצאתי סיפורים״.

מישל
בחמש אחר הצוהריים אבא של מישל לקח אותו הביתה.

עשרה ימים רצופים נשארתי במחלקה, מאז הניתוח. בימים עבדתי כרגיל, מקבל ומשחרר חולים, משתתף בניתוחים, נוכח בפגישות הצוות המשותפות לנו ולקרדיולוגים. כשכולם הלכו הביתה, בדרך כלל בסביבות שש־שבע בערב, הייתי נכנס לחדר טיפול נמרץ, שאז היו בו רק ארבע מיטות, וסוקר את החולים: שלוש נשים לאחר החלפת מסתם, ומישל.

מישל היה בן ארבע, שיער בהיר בצבע החול של שפת הים, שהוא לפעמים אפרפר ולפעמים צהוב, לא בלונדיני, ועיניים ענקיות שחורות, שהתבוננו בי ועקבו אחריי לכל פינה. אביו תמיד ישב בכיסא הנוח המתקפל, ששימש לו גם כמיטה, ותרגם לערבית את דבריי. עם מישל דיברתי במבטים, בחיוכים, בעברית שלא הייתה מובנת לו, והוא דיבר איתי במבטים, בבכי חרישי ובערבית שלא הייתה מובנת לי. עבורי מישל היה המנותח החשוב ביותר במחלקה, הניתוח הראשון שביצעתי בעצמי.

באותה תקופה עבדתי במחלקת כירורגית לב־חזה כחלק מההתמחות שלי בכירורגיה כללית.

הניתוח היה פשוט, לכאורה. הפרופסור עזר לי בתיקון החור במחיצה שבין העליות שבלב.

ביום השני לאחר הניתוח החלה ההידרדרות, מלווה בקשיי נשימה, בחום גבוה ובאי שקט. אז גם התחיל הבכי החרישי, שלא פסק כמעט בכל שעות היממה ומלווה אותי מאז בלילות. מישל לא ישן וגם אני לא ישנתי. באותה שנה החורף היה קשה במיוחד, ובמשך כל עשרת הימים ירד גשם כמעט ברציפות, לעיתים מלווה בברד, ברוחות עזות ובסופות רעמים. החושך ירד מוקדם וצריף העץ שבו שכנה המחלקה חרק ונהם ושרק. ברקע נשמע בכיו של מישל. כשלא ישבתי ליד מיטתו מצאתי מפלט בחדר האוכל הקטן, שותה קפה, מורח פרוסת לחם בריבה, מכרסם ביסקוויטים. פעמיים נסעתי הביתה, אבל לא הייתי מסוגל להישאר יותר משעה קצרה, הייתי חייב לחזור ולשמור. מישל הפסיק לאכול ורק מים לגם בשקיקה. העיניים, עדיין ערניות, המשיכו לעקוב אחריי והבכי החרישי לא פסק. הרופאים במחלקה כבר לא שאלו אותי בבוקר מה שלומו, רק מבטיהם הופנו לעברי, כמו היו שואלים, ״האם כבר הסתיים הסיפור?״

הימים נהיו ארוכים יותר והלילות נצחיים. העיניים השחורות הלכו וגדלו, העמיקו על עור הפנים המתוח, השקוף. מדי פעם תקתוק המוניטור היה מקפיץ אותי לחדרו לראות שאחות מנגבת את הזיעה ממצחו של מישל.

***

בסוף יום הניתוחים יצאתי לחצר, בדרכי למחלקה. היה כבר חושך, הגשם עדיין ירד, טיפות קטנות, דקיקות, דוקרות. עצרתי לרגע, נושם עמוקות את האוויר הקר, מתאוורר לקראת לילה ארוך נוסף. אבא של מישל יצא מהמחלקה ובזרועותיו מישל, עטוף בסדין. כשחלף על פניי רק הניד בראשו, אפילו לא האט הילוכו, ומייד נכנס למכונית כשהוא מניח לצידו את הגופה העטופה כולה בסדין. הם ייסעו עכשיו, הבנתי, שניהם, לגליל, מהלך מספר שעות, לבדם. אבא של מישל ינהג ובנו לידו.

המכונית נסעה ואני עקבתי אחרי האורות האדומים דקות ארוכות אחרי שהמכונית נעלמה, ובראשי ממשיך הבכי.