תעלומה במרתף בית הספר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תעלומה במרתף בית הספר
הוספה למועדפים

תעלומה במרתף בית הספר

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דורון שנער

דורון שנער הוא סופר. עד 2016, אז יצא לאור ספרו הראשון, עסק בעריכת דין עם התמחות בשוק ההון ותאגידים, ביזמות ובניהול עסקים. מאז פרסם ארבעה ספרים נוספים, סך הכל חמישה ספרי פרוזה, סיפורים קצרים וממוארים באסופות שונות. דורון נשוי ואב לשתי בנות. עוד עליו באתר: www.shinar.co.il

ראיון "ראש בראש"

תקציר

נועם, תמר, אייל ואורית עוברים בכיתה ה' לבית ספר חדש וכבר ביומם הראשון נסחפים להרפתקה מסתורית. הם מגייסים את מוחם, אומץ ליבם וחושיהם כדי לפענח את התעלומה שמתגלה לנגד עיניהם הנדהמות במרתף בית הספר. 
נועם אוהב מילים מסובכות והוא גם שחקן כדורגל מצוין. תמר, לא פוצה פה בכיתה, אבל די מהר מסתבר שהיא יודעת לדבר שהיא יודעת לדבר היטב כשהיא רוצה. היא חכמה ומנהיגה טבעית, ונועם מאמין שיש לה כוחות מיוחדים. שניהם, יחד עם אייל הגבוה מאוד ואורית עם הצמות, מצליחים לפתור תעלומה מפחידה ומוזרה ולסייע ליחידה מיוחדת של המשטרה ללכוד את הפושעים.
• מי זאת הסינית?
• לאן לוקח המורה אבי אביטל את הילדים באחד הלילות?
• מי מכין סנדוויצ'ים ותמיד משאיר בהם עלה פטרוזיליה?
• איך יכול להיות שילדה אחת שתקנית, מנצחת כמעט לבד משחק כדורגל, גם עוזרת לשוטרים לתכנן מבצע?

סיפור מתח עוצר נשימה שכולו מסתורין, לפעמים מצחיק, לפעמים שמח, על חברות, בלשות, אומץ ותושייה. מיועד לכיתות ג'-ו'.
זהו ספרו הראשון של דורון שנער לקוראים צעירים, והשישי הרואה אור. בין ספריו הקודמים למבוגרים: "חלונות נמוכים", "מה חייל מבקש", ו"תמיד היא", שראו אור בהוצאת כנרת זמורה. 

פרק ראשון

1.

ברגע שנעצמו לי העיניים הדלת נפתחה.
אבא נכנס.
“מה קורה?“ שאלה תמר.
הלב שלי דפק מהר כמו בריצת מרתון.
אבא התיישב על המיטה לידי, הביט בי ובתמר ואמר, “התקשרו מהמשטרה.“
“מה זאת אומרת? הכול בסדר?“
“לא בדיוק.“
“נו, אבא,” ביקשתי, “תספר כבר.”
“אבל אל תדאגו. הכול יהיה בסדר.”
“נו...?”
“הם לא יודעים איך זה קרה אבל...”
“הם?”
“המשטרה...”
“נו, מה?”
“הסינית ברחה מהמעצר.”

● ● ●

הכול התחיל חמישה ימים קודם לכן, ביום הראשון ללימודים בבית הספר החדש. כל הדרך לבית הספר ירד גשם ועד שהגענו לשער, כבר היה מבול.
ביום הראשון של כיתה ה’, הרגשתי כמו בסרט אימה: כאילו אני הקטן, נשאב מבעד לחור מרובע בקיר בֶּטוֹן שמישהו כיסה בחומר מחוספס ואפור.
עברתי מבית ספר שהיה מלא בצבעים של אביב לבניין בן ארבע קומות שצבוע בצבע אפור כמו צבע השמים של אותו יום.
“סגרירי היום,” אמרה אמא כשעמדנו בכניסה לבית הספר והבטנו למעלה.
ביום הראשון בכיתה ה’, בבית הספר החדש, גם אבא וגם אמא התעקשו ללוות אותי פנימה כאילו אני בגן. בלב חשבתי, איזה כיף לי, איזה מזל שהם באו איתי, אל תעזבו לי את היד, אל תשאירו אותי לבד במקום הסגרירי הזה.
אבל כלפי חוץ הייתי הכי קוּל בעולם: “נו, אבא, אמא, די, שחררו. אני כבר לא ילד קטן.” ואפילו סיננתי בשקט, “בושות.”
“טוב, בסדר,” אמר אבא. שריר קטן בקצה העין שלו קפץ, כמו תמיד כשהוא קצת עצוב.
“אולי עוד ירד גשם, אז בסוף היום אני אחכה לך בדיוק כאן בחוץ, עם מטרייה,” אמרה אמא.
“אוף, לא צריך. אני רוצה ללכת הביתה לבד,” עניתי בקול שקט.
“ברור שתלך לבד...” שוב אמא, “אבל נתחיל ממחר.”
נכנעתי והנהנתי. זה היה קל. חסר לה שלא הייתה באה לאסוף אותי ביום הראשון.
אבא התכופף אליי. שמעתי את הברך הכואבת שלו עושה “קנָאק”, הוא חיבק אותי ואמר, “בהצלחה בן שלי, ואל תשכח לאכול את הסנדוויץ’ שהכנתי לך.”

● ● ●

אצלנו אבא הוא זה שמכין את הסנדוויצ’ים לבית ספר והוא עושה סנדוויצ’ים מושקעים. תמיד מכניס גבינה מיוחדת. אבא לא מכיר בסתם גבינה לבנה או פרוסה של גבינה צהובה, אצלו הולכות רק גבינות עם שמות מאירופה כמו קממבר או גאודה. כאלה מין. ותמיד הוא דוחף פנימה מלפפון פרוס דק־דק, פירורי מלח־ים, שאבא קורא להם “גבישיים” ומפזר יותר מדי מהם, וגם עלֶה של פטרוזיליה. את העלה הזה אני שונא ושולף החוצה לפני שאני בכלל מתחיל לאכול ולא חשוב כמה אני רעב באותו יום.
בכל בוקר אנחנו מנהלים אותה שיחה בדיוק:
“אבא, אני מקווה שלא הכנסת את העלה ההוא לסנדוויץ’.”
“אתה מתכוון לפטרוזיליה?”
“אתה יודע שהעלה הזה מגעיל?”
“זה רק לקישוט, השאר טעים לך?”
“טעים, כן, אבל אף ילד בעולם לא מקבל עלה פטרוזיליה לבית ספר, אז למה אני?”
“כי אבא אוהב אותך הכי בעולם.”
בגלל שהשיחה הזאת חוזרת על עצמה כל בוקר, מאז גן חובה, אנחנו כבר מדקלמים אותה עם חיוך, וכבר לא אכפת לי מהעלה פטרוזיליה הזה, אני רק משתדל שאף אחד בכיתה לא יראה אותו מציץ מהסנדוויץ’ ואני אהפוך לבדיחה.
בדרך כלל אמא מצילה את המצב. “אל תדאג,” היא לוחשת, “הוצאתי את העלה המגעיל מהסנדוויץ’ בלי שאבא הרגיש.”
“תודה, אמא,” אני לוחש וחושב לעצמי שאיזה מזל שבזכותה לא יקראו לי “נועם פטרוזיליה” או משהו כזה. רק זה חסר לי.

● ● ●

אמא חיבקה אותי והעבירה אצבעות בתלתלים שלי ואז הם שחררו אותי לדרכי, אני, הילקוט והסנדוויץ’. שלושה צעדים קטנים, ואני בפנים. עברתי את השער האפור, צעדתי במסדרון האפור, פתחתי דלת אפורה, נכנסתי לכיתה שהיא... דווקא לא אפורה, אלא צבועה בלבן ועם ריח של צבע טרי שממלא את האוויר. הגעתי בין הראשונים. בכיתה, ראיתי ילדים שאני לא מכיר, עומדים או יושבים. לא חיכיתי יותר מדי לעשות בדיוק את מה שתכננתי מראש. התיישבתי בשורה השנייה בטור האמצעי ובצד השמאלי, כי אני שמאלי. זה בדיוק המקום שבו ישבתי בבית ספר הקודם. זה יהיה כמו לחזור למקום הקבוע שלי.
רק שהמורה לא תעביר אותי מקום, התפללתי בלב, כי הזהירו אותי לא לפתח תקוות. יש מורים שממש דחוף להם להושיב ילדים במקומות שהם עצמם יבחרו להם. בינתיים הגיעו עוד ועוד ילדים, הכיתה הריקה התמלאה ברעש של כסאות חורקים ובצעקות שמחה של מי שפגש חברים משנים קודמות, או מי שגילה חברים טובים מבית הספר הקודם שלו. המורה נכנסה לכיתה וביקשה שקט, אמרה “בוקר טוב,” אמרה שהיא “מתרגשת כל פעם מחדש, ממש כמוכם,” וגם שאלה אם לכולם נוח במקום שאנחנו יושבים, וכולנו חייכנו כי השאלה הצחיקה אותנו. ממתי מורה שואלת אם נוח לנו?
לידי התיישב רְאֵם. הכרתי אותו מבית הספר הקודם שנסגר לשיפוצים ובגללם פוזרו כל התלמידים לבתי ספר אחרים. מסתבר שגם ראם הגיע לבית הספר החדש. אף פעם לא היינו חברים ממש טובים, אבל כן שיחקנו יחד כדורגל בהפסקות. הוא התיישב בכיסא הפנוי מימין לי. לפניי, בשורה הראשונה, התיישבו שתי בנות שהגיעו יחד, החזיקו ידיים ולבשו שתיהן חולצות ורודות. אחר כך כשיקראו בִּשמן יתברר לי שהן מיכל ועדי. הן הגיעו באיחור ושמחו לגלות שעדיין מצאו מקומות ישיבה יחד. משמאלי, בטור הבא, התיישב אייל, גבוה מדי לכיתה ה’, יותר מדי גבוה, סופר־גבוה. לידו התיישבה אורית. לא סופר־גבוהה, גם לא סופר־נמוכה. היו לה עיניים ירוקות והם הגיעו יחד, מקשקשים כל הדרך מהדלת עד שהתיישבו במקומותיהם, וגם אחרי זה. בהמשך יתברר לי שהם תמיד ככה: יחד, ומקשקשים. גם שניהם למדו איתי בבית ספר הקודם שלי, אבל בכיתה אחרת. הם יחד מאז גן חובה, אולי אפילו מהפעוטון. לא אחים אבל חברים טובים, כמעט כמו אחים. בדיוק מאחוריי, בשורה השלישית, ישבה לבדה, ללא שותף לשולחן, ילדה שלא הכרתי.
היא לא פתחה את הפה.
גם כשהמורה ביקשה שכל ילד בתורו יגיד את שמו ויציג את עצמו, יספר על התחביבים שלו ואולי על איזה סדרה הוא הכי אוהב בטלוויזיה, או ספר שהוא אוהב, הילדה בשורה השלישית לא אמרה מילה.
“בוקר טוב כיתה ה’3. אני המחנכת שלכם. שמי יעל. אני אעבור עכשיו על השמות של כולם מחדש ואני מציעה שבהפסקות תדברו קצת ותכירו את החברים החדשים שלכם.”
למורָה היו פנים כמעט כמו של ילדה, ושמתי לב שהיא גבוהה ממני ממש בטיפ־טיפה. היה לה שיער ארוך בצבע חום בהיר ואסוף בקוקו, עיניים חומות ולחיים קצת אדומות, אולי בגלל הסוודר העבה שלבשה בכיתה המחוממת.
ואז היא הקריאה את כל השמות הפרטיים של כולם, וביקשה שזה שמקריאים בשמו, יצביע.
“נועם.”
חשבתי להציג את עצמי כך: אני נועם. אני בן יחיד, בינתיים, ככה אמא ממשיכה להבטיח, אבל יש לי כלב גולדן רטריבר. ג’ינג’י. אבא מספר שכשהוא ואמא אימצו אותו הוא היה ג’ינג’י־כמעט־אדום ועם הזמן הצבע שלו הפך ג’ינג’י־כמעט־צהוב. כשנולדתי הוא כבר היה בבית, כמו אח גדול. עכשיו הוא בן שתים־עשרה ובקרוב יהיה לו בר־מצווה... הוא זקן, בשנים של כלב. שמו, כמה צפוי, הוא “ג’ינג’י”. ממש מקורי. הוא ישן רוב היום, הוא מפליץ בלי סוף ואני מת עליו. אני אוהב ספורט, בעיקר כדורגל. אני אוהב מילים מסובכות, וכשאף אחד לא רואה אני מסמן בספרים מילים חדשות ואחר כך מְגָגֵל אותן בגוגל או מחפש באחד המילונים שיש לאמא על המדף. אהבתי את בית הספר הקודם ועכשיו אני קצת לחוץ.
ברור שלא אמרתי כלום מכל אלה. אלה רק דיבורים שהסתובבו לי בראש. רק אמרתי את שמי, סיפרתי שעברתי מבית ספר אחר, ושאני אוהב לשחק כדורגל.

דורון שנער

דורון שנער הוא סופר. עד 2016, אז יצא לאור ספרו הראשון, עסק בעריכת דין עם התמחות בשוק ההון ותאגידים, ביזמות ובניהול עסקים. מאז פרסם ארבעה ספרים נוספים, סך הכל חמישה ספרי פרוזה, סיפורים קצרים וממוארים באסופות שונות. דורון נשוי ואב לשתי בנות. עוד עליו באתר: www.shinar.co.il

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

תעלומה במרתף בית הספר דורון שנער

1.

ברגע שנעצמו לי העיניים הדלת נפתחה.
אבא נכנס.
“מה קורה?“ שאלה תמר.
הלב שלי דפק מהר כמו בריצת מרתון.
אבא התיישב על המיטה לידי, הביט בי ובתמר ואמר, “התקשרו מהמשטרה.“
“מה זאת אומרת? הכול בסדר?“
“לא בדיוק.“
“נו, אבא,” ביקשתי, “תספר כבר.”
“אבל אל תדאגו. הכול יהיה בסדר.”
“נו...?”
“הם לא יודעים איך זה קרה אבל...”
“הם?”
“המשטרה...”
“נו, מה?”
“הסינית ברחה מהמעצר.”

● ● ●

הכול התחיל חמישה ימים קודם לכן, ביום הראשון ללימודים בבית הספר החדש. כל הדרך לבית הספר ירד גשם ועד שהגענו לשער, כבר היה מבול.
ביום הראשון של כיתה ה’, הרגשתי כמו בסרט אימה: כאילו אני הקטן, נשאב מבעד לחור מרובע בקיר בֶּטוֹן שמישהו כיסה בחומר מחוספס ואפור.
עברתי מבית ספר שהיה מלא בצבעים של אביב לבניין בן ארבע קומות שצבוע בצבע אפור כמו צבע השמים של אותו יום.
“סגרירי היום,” אמרה אמא כשעמדנו בכניסה לבית הספר והבטנו למעלה.
ביום הראשון בכיתה ה’, בבית הספר החדש, גם אבא וגם אמא התעקשו ללוות אותי פנימה כאילו אני בגן. בלב חשבתי, איזה כיף לי, איזה מזל שהם באו איתי, אל תעזבו לי את היד, אל תשאירו אותי לבד במקום הסגרירי הזה.
אבל כלפי חוץ הייתי הכי קוּל בעולם: “נו, אבא, אמא, די, שחררו. אני כבר לא ילד קטן.” ואפילו סיננתי בשקט, “בושות.”
“טוב, בסדר,” אמר אבא. שריר קטן בקצה העין שלו קפץ, כמו תמיד כשהוא קצת עצוב.
“אולי עוד ירד גשם, אז בסוף היום אני אחכה לך בדיוק כאן בחוץ, עם מטרייה,” אמרה אמא.
“אוף, לא צריך. אני רוצה ללכת הביתה לבד,” עניתי בקול שקט.
“ברור שתלך לבד...” שוב אמא, “אבל נתחיל ממחר.”
נכנעתי והנהנתי. זה היה קל. חסר לה שלא הייתה באה לאסוף אותי ביום הראשון.
אבא התכופף אליי. שמעתי את הברך הכואבת שלו עושה “קנָאק”, הוא חיבק אותי ואמר, “בהצלחה בן שלי, ואל תשכח לאכול את הסנדוויץ’ שהכנתי לך.”

● ● ●

אצלנו אבא הוא זה שמכין את הסנדוויצ’ים לבית ספר והוא עושה סנדוויצ’ים מושקעים. תמיד מכניס גבינה מיוחדת. אבא לא מכיר בסתם גבינה לבנה או פרוסה של גבינה צהובה, אצלו הולכות רק גבינות עם שמות מאירופה כמו קממבר או גאודה. כאלה מין. ותמיד הוא דוחף פנימה מלפפון פרוס דק־דק, פירורי מלח־ים, שאבא קורא להם “גבישיים” ומפזר יותר מדי מהם, וגם עלֶה של פטרוזיליה. את העלה הזה אני שונא ושולף החוצה לפני שאני בכלל מתחיל לאכול ולא חשוב כמה אני רעב באותו יום.
בכל בוקר אנחנו מנהלים אותה שיחה בדיוק:
“אבא, אני מקווה שלא הכנסת את העלה ההוא לסנדוויץ’.”
“אתה מתכוון לפטרוזיליה?”
“אתה יודע שהעלה הזה מגעיל?”
“זה רק לקישוט, השאר טעים לך?”
“טעים, כן, אבל אף ילד בעולם לא מקבל עלה פטרוזיליה לבית ספר, אז למה אני?”
“כי אבא אוהב אותך הכי בעולם.”
בגלל שהשיחה הזאת חוזרת על עצמה כל בוקר, מאז גן חובה, אנחנו כבר מדקלמים אותה עם חיוך, וכבר לא אכפת לי מהעלה פטרוזיליה הזה, אני רק משתדל שאף אחד בכיתה לא יראה אותו מציץ מהסנדוויץ’ ואני אהפוך לבדיחה.
בדרך כלל אמא מצילה את המצב. “אל תדאג,” היא לוחשת, “הוצאתי את העלה המגעיל מהסנדוויץ’ בלי שאבא הרגיש.”
“תודה, אמא,” אני לוחש וחושב לעצמי שאיזה מזל שבזכותה לא יקראו לי “נועם פטרוזיליה” או משהו כזה. רק זה חסר לי.

● ● ●

אמא חיבקה אותי והעבירה אצבעות בתלתלים שלי ואז הם שחררו אותי לדרכי, אני, הילקוט והסנדוויץ’. שלושה צעדים קטנים, ואני בפנים. עברתי את השער האפור, צעדתי במסדרון האפור, פתחתי דלת אפורה, נכנסתי לכיתה שהיא... דווקא לא אפורה, אלא צבועה בלבן ועם ריח של צבע טרי שממלא את האוויר. הגעתי בין הראשונים. בכיתה, ראיתי ילדים שאני לא מכיר, עומדים או יושבים. לא חיכיתי יותר מדי לעשות בדיוק את מה שתכננתי מראש. התיישבתי בשורה השנייה בטור האמצעי ובצד השמאלי, כי אני שמאלי. זה בדיוק המקום שבו ישבתי בבית ספר הקודם. זה יהיה כמו לחזור למקום הקבוע שלי.
רק שהמורה לא תעביר אותי מקום, התפללתי בלב, כי הזהירו אותי לא לפתח תקוות. יש מורים שממש דחוף להם להושיב ילדים במקומות שהם עצמם יבחרו להם. בינתיים הגיעו עוד ועוד ילדים, הכיתה הריקה התמלאה ברעש של כסאות חורקים ובצעקות שמחה של מי שפגש חברים משנים קודמות, או מי שגילה חברים טובים מבית הספר הקודם שלו. המורה נכנסה לכיתה וביקשה שקט, אמרה “בוקר טוב,” אמרה שהיא “מתרגשת כל פעם מחדש, ממש כמוכם,” וגם שאלה אם לכולם נוח במקום שאנחנו יושבים, וכולנו חייכנו כי השאלה הצחיקה אותנו. ממתי מורה שואלת אם נוח לנו?
לידי התיישב רְאֵם. הכרתי אותו מבית הספר הקודם שנסגר לשיפוצים ובגללם פוזרו כל התלמידים לבתי ספר אחרים. מסתבר שגם ראם הגיע לבית הספר החדש. אף פעם לא היינו חברים ממש טובים, אבל כן שיחקנו יחד כדורגל בהפסקות. הוא התיישב בכיסא הפנוי מימין לי. לפניי, בשורה הראשונה, התיישבו שתי בנות שהגיעו יחד, החזיקו ידיים ולבשו שתיהן חולצות ורודות. אחר כך כשיקראו בִּשמן יתברר לי שהן מיכל ועדי. הן הגיעו באיחור ושמחו לגלות שעדיין מצאו מקומות ישיבה יחד. משמאלי, בטור הבא, התיישב אייל, גבוה מדי לכיתה ה’, יותר מדי גבוה, סופר־גבוה. לידו התיישבה אורית. לא סופר־גבוהה, גם לא סופר־נמוכה. היו לה עיניים ירוקות והם הגיעו יחד, מקשקשים כל הדרך מהדלת עד שהתיישבו במקומותיהם, וגם אחרי זה. בהמשך יתברר לי שהם תמיד ככה: יחד, ומקשקשים. גם שניהם למדו איתי בבית ספר הקודם שלי, אבל בכיתה אחרת. הם יחד מאז גן חובה, אולי אפילו מהפעוטון. לא אחים אבל חברים טובים, כמעט כמו אחים. בדיוק מאחוריי, בשורה השלישית, ישבה לבדה, ללא שותף לשולחן, ילדה שלא הכרתי.
היא לא פתחה את הפה.
גם כשהמורה ביקשה שכל ילד בתורו יגיד את שמו ויציג את עצמו, יספר על התחביבים שלו ואולי על איזה סדרה הוא הכי אוהב בטלוויזיה, או ספר שהוא אוהב, הילדה בשורה השלישית לא אמרה מילה.
“בוקר טוב כיתה ה’3. אני המחנכת שלכם. שמי יעל. אני אעבור עכשיו על השמות של כולם מחדש ואני מציעה שבהפסקות תדברו קצת ותכירו את החברים החדשים שלכם.”
למורָה היו פנים כמעט כמו של ילדה, ושמתי לב שהיא גבוהה ממני ממש בטיפ־טיפה. היה לה שיער ארוך בצבע חום בהיר ואסוף בקוקו, עיניים חומות ולחיים קצת אדומות, אולי בגלל הסוודר העבה שלבשה בכיתה המחוממת.
ואז היא הקריאה את כל השמות הפרטיים של כולם, וביקשה שזה שמקריאים בשמו, יצביע.
“נועם.”
חשבתי להציג את עצמי כך: אני נועם. אני בן יחיד, בינתיים, ככה אמא ממשיכה להבטיח, אבל יש לי כלב גולדן רטריבר. ג’ינג’י. אבא מספר שכשהוא ואמא אימצו אותו הוא היה ג’ינג’י־כמעט־אדום ועם הזמן הצבע שלו הפך ג’ינג’י־כמעט־צהוב. כשנולדתי הוא כבר היה בבית, כמו אח גדול. עכשיו הוא בן שתים־עשרה ובקרוב יהיה לו בר־מצווה... הוא זקן, בשנים של כלב. שמו, כמה צפוי, הוא “ג’ינג’י”. ממש מקורי. הוא ישן רוב היום, הוא מפליץ בלי סוף ואני מת עליו. אני אוהב ספורט, בעיקר כדורגל. אני אוהב מילים מסובכות, וכשאף אחד לא רואה אני מסמן בספרים מילים חדשות ואחר כך מְגָגֵל אותן בגוגל או מחפש באחד המילונים שיש לאמא על המדף. אהבתי את בית הספר הקודם ועכשיו אני קצת לחוץ.
ברור שלא אמרתי כלום מכל אלה. אלה רק דיבורים שהסתובבו לי בראש. רק אמרתי את שמי, סיפרתי שעברתי מבית ספר אחר, ושאני אוהב לשחק כדורגל.