מישהו מקשיב לי?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מישהו מקשיב לי?
מכר
מאות
עותקים
מישהו מקשיב לי?
מכר
מאות
עותקים

מישהו מקשיב לי?

4.6 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Radio Scilence
  • תרגום: חמוטל ילין
  • הוצאה: רימונים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 520 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 40 דק'

תקציר

"בפעם האחרונה שלא הצלחתי לעזור למישהו שהיה בצרות, זה הסתיים בבריחה ואובדן כל קשר. 
לא יכולתי לחזור על אותה טעות."

בבית הספר כולם מכירים את פרנסס ז'נוויה כפרנסס השקטה והחרשנית. אף אחד לא מכיר את הבלוג שלה, או את הציורים שלה, או את ההתמכרות שלה לפודקאסט האזוטרי "יוניברס סיטי".  היא בטוחה שהדבר החשוב היחיד הוא להתקבל לאוניברסיטת קיימבריג' היוקרתית ומוכנה לעשות הכול בשביל להגיע לשם. 
עד שהיא פוגשת את אלד לאסט. 
אָלֶד לאסט החכם, השקט והמסתורי הוא כל מה שפרנסס הבודדה מחפשת בנפש תאומה, אבל הנוכחות שלו מעלה שאלות שפרנסס לא מעזה לשאול, לא רק אותו אלא גם את עצמה.  פרנסס ואָלֶד מבלים יחד את כל חופשת הקיץ בעבודה על פרויקט משותף שבמהלכה הם מתקרבים מאוד, עד שסוד שנחשף בטעות מאיים להרוס הכול.
כעת פרנסס צריכה להחליט מה באמת חשוב לה בחיים ועד כמה רחוק היא מוכנה ללכת לשם כך.

"אוזמן מדגימה היטב כיצד העולם והטכנולוגיות הקיימות בו מספקים הזדמנויות לקשר ולהגשמה עצמית אשר מתעלים מעבר להגדרות המקובלות להצלחה."
Publishers Weekly

"סיפור מרתק, מפתיע ומפעים על בני נוער המשתוקקים להיות נאמנים לעצמם כנגד כל הסיכויים."
ALA Booklist

"אינטליגנטי וחריף. ספר חכם ומדויק."
Kirkus Reviews

"אוזמן יוצרת תמהיל מוצלח של עוקצניות וחרדתיות וטווה ממנו דמויות אמינות וסיפור עכשווי וסוחף."
SLJ

פרק ראשון

יוניברס סיטי: פרק 1 - כחול כהה

יוניברסיטי

109,982 צפיות

במצוקה. יוניברס סיטי סוגרת עליי. תשלחו עזרה.

לתמליל יש לגלול מטה <<<

שלום.

אני מקווה שמישהו מקשיב.

בחרתי לתקשר באמצעות אות רדיו - אמצעי מיושן, אין ספק, אבל אולי אחת משיטות התקשורת המעטות שהסיטי שכחה לפקח עליהן - בזעקה אפלה ונואשת לעזרה.

הדברים ביוניברס סיטי הם לא מה שהם נראים.

מסובך לי מדי לספר לכם מי אני. אתם יכולים לקרוא לי... אתם יכולים פשוט לקרוא לי רדיו. רדיו מחתרת. אני הרי בעצם רק קול ברדיו, ואולי אף אחד לא מקשיב בכלל.

אני תוהה - אם אף אחד לא מקשיב לי, אפשר בכלל לומר שהשמעתי קול?

[...]

העתיד

“את שומעת את זה?" שאלה קֶריס לאסט, שעצרה מולי בכזאת פתאומיות שכמעט התנגשתי בה. עמדנו שתינו על רציף הרכבת. היינו בנות חמש־עשרה והיינו חברות.

“את מה?" שאלתי, כי לא שמעתי שום דבר חוץ מהמוזיקה שהקשבתי לה באוזנייה אחת. נדמה לי שזה היה משהו של אנימל קולקטיב.

קֶריס צחקה, דבר שלא קרה הרבה. “זה חזק מדי," היא אמרה וליפפה אצבע מסביב לחוט של האוזנייה כדי לשלוף לי אותה מהאוזן. “תקשיבי."

עמדנו בשקט והקשבנו ואני זוכרת כל צליל וצליל ששמעתי באותו הרגע. שמעתי את הרכבת, שממנה בדיוק ירדנו, משקשקת לה אל מחוץ לתחנה ונוסעת אל פנים העיר. שמעתי את השומר בשער של הכרטיסים מסביר לזקן אחד שהרכבת המהירה לסנט פֶּנקרֶס בוטלה היום בגלל השלג. שמעתי חריקות מרוחקות של מכוניות, את הרוח שנשבה מעל הראש שלנו, מישהו מוריד מים בשירותים של התחנה, את הכרוז אומר “הרכבת שנכנסת כעת אל... רציף מספר אחת... היא הרכבת של... 08:02... אל... רמסגייט", רעשים של פינוי שלג ומשאית כיבוי אש ואת הקול של קֶריס ו...

שריפה.

הסתובבנו והסתכלנו על העיר שמנגד, מושלגת ומתה. בכל יום אחר ראינו מכאן את בית הספר שלנו, אבל היום הסתיר אותו ענן עשן.

“איך זה שלא ראינו את העשן כשהיינו על הרכבת?" שאלה קֶריס.

“אני ישנתי," אמרתי.

“אבל אני לא."

“התעסקת בדברים אחרים."

“טוב, נראה שבית הספר נשרף," היא אמרה והלכה לשבת על הספסל של התחנה. “המשאלה של קֶריס בת השבע התגשמה."

המשכתי לרגע להסתכל ואז הצטרפתי אליה.

“נראה לך שאלה היו הטרולים ההם?" שאלתי. התכוונתי לבלוגרים האנונימיים שהטרילו בחודש האחרון את בית הספר שלנו בסדרה של מעשים שהלכו והחריפו.

קֶריס משכה בכתפיים. “זה לא באמת משנה, נכון? בסוף התוצאה היא אותה תוצאה."

“זה כן משנה." זה היה הרגע שבו הכול התחיל לשקוע. “זה... זה נראה ממש רציני. אנחנו נצטרך לעבור בית ספר. זה נראה כאילו כל בניין ג’ ובניין ד’ פשוט... נעלמו." קימטתי את החצאית שלי בתוך ידיי המאוגרפות. “הלוקר שלי נמצא בבניין ד’. בלוק הציור עם העבודות שלי לבחינת הגמר נמצא שם. כמה מהן לקחו לי ימים שלמים."

“אוי, לא."

הצטמררתי. “למה שהם יעשו דבר כזה? הם קלקלו כל־כך הרבה עבודה קשה. הם דפקו לכל־כך הרבה אנשים את בחינות הגמר והמבחנים המסכמים, דברים שיש להם השפעה רצינית על העתיד. הם פשוט הרסו לאנשים את החיים."

היה נראה שקֶריס חושבת על זה, ואז היא פתחה את הפה לענות אבל בסופו של דבר היא סגרה אותו בחזרה בלי לומר מילה.

1. שליש ג'
א)

הייתי חכמה

“אכפת לנו מאושרם של תלמידינו ואכפת לנו מהצלחתם," אמרה המנהלת שלנו, דוקטור אָפוֹלָיָאן, בפני ארבע־מאות הורים ותלמידי החטיבה העליונה ביום ההורים של שליש ג’ של כיתה י"ב שלי. הייתי בת שבע־עשרה ומדריכה ראשית וישבתי מאחורי הקלעים כי בעוד שתי דקות היה תורי לעלות לבמה. לא כתבתי נאום ולא הייתי לחוצה. הייתי מרוצה מאוד מעצמי.

“בעינינו זוהי חובתנו לספק לצעירים שלנו את הגישה למיטב ההזדמנויות שיש לעולם של ימינו להציע להם."

הצלחתי להפוך למדריכה ראשית בשנה שעברה כי כרזת התעמולה שבה השתמשתי הייתה תמונה שלי עם סנטר כפול. בנוסף, השתמשתי במילה “ממים" בנאום הבחירות שלי. כל זה שידר שלא אכפת לי בכלל מהבחירות, מה שממש לא היה נכון, וזה גרם לאנשים לרצות להצביע לי. אי־אפשר להגיד שאני לא מכירה את הקהל שלי.

למרות כל זה, לא ידעתי לגמרי על מה אני מתכוונת לדבר בנאום של יום ההורים. אפוליאן אמרה כל מה ששרבטתי לעצמי על הפלייר של מועדון הלילה שמצאתי בכיס המקטורן שלי חמש דקות קודם.

“התוכנית שלנו לקבלה ללימודים באוקסברידג’[1] זכתה להצלחה רבה במיוחד השנה – “

קימטתי את הפלייר וזרקתי אותו על הרצפה. אז נאלתר.

כבר אלתרתי בחיים שלי נאומים אז זה לא היה כזה סיפור, ואף אחד גם ככה אף פעם לא שם לב שהם מאולתרים; אף אחד אפילו לא שאל את עצמו אם הם מאולתרים. הייתי ידועה בתור בחורה מסודרת, שתמיד עושה שיעורים, מוציאה בעקביות ציונים טובים ויש לה שאיפות להתקבל לקיימברידג’. המורים שלי אהבו אותי והתלמידים האחרים קינאו בי.

הייתי חכמה.

הייתי התלמידה המצטיינת של השכבה.

הייתי בדרכי ללמוד בקיימברידג’ ולהשיג עבודה טובה ולהרוויח המון כסף ולהיות מאושרת.

“ואני חושבת," אמרה דוקטור אפוליאן, “שגם לצוות המורים מגיעות מחיאות כפיים על כל העבודה הקשה שהם השקיעו השנה."

הקהל מחא כפיים, אבל ראיתי כמה תלמידים מגלגלים עיניים.

“וכעת אני רוצה להציג את המדריכה הראשית שלנו, פרנסס ז’נוויה."

היא ביטאה את שם המשפחה שלי לא נכון. בזווית העין ראיתי את דניאל ג’וּן, המדריך הראשי, צופה בי מהצד השני של הבמה. דניאל שנא אותי כי שנינו היינו חרשנים חסרי תקנה.

“פרנסס מגיעה להישגים גבוהים בקביעות מאז שהצטרפה אלינו לפני כמה שנים, וּלְכָבוד הוא לי שהיא מייצגת את כל מה שאנחנו מאמינים בו כאן באקדמיה. היא תדבר איתכם היום על הניסיון שלה כתלמידת החטיבה העליונה השנה ועל תוכניותיה לעתיד."

קמתי והלכתי לבמה וחייכתי והרגשתי טוב כי נולדתי לעשות את זה.

1. הֵלְחֵם נפוץ של אוקספורד וקיימברידג', שמות שתי האוניברסיטאות הכי יוקרתיות ונחשבות בבריטניה (הערת המתרגמת).

המספר.ת

“את לא הולכת שוב לאלתר, נכון פרנסס?" שאלה אמא שלי, רבע שעה קודם. “כי בפעם האחרונה שעשית את זה, סיימת את הנאום בלנופף לכולם."

היא עמדה איתי במסדרון שמחוץ לכניסה לבמה.

אמא שלי תמיד אהבה ערבי הורים, בעיקר כי היא אהבה את המבטים המבולבלים שאנשים זרקו אליה כשהיא הציגה את עצמה כאמא שלי. הסיבה למבטים האלה היא שאני מעורבת והיא לבנה, ומשום מה רוב האנשים חושבים שאני ספרדייה כי עשיתי בחינת גמר בספרדית בשנה שעברה בעזרת מורה פרטי.

היא גם אהבה לשמוע את המורים אומרים לה שוב ושוב איזה אדם מצוין אני.

נופפתי מולה בפלייר של מועדון הלילה. “סליחה, אני הכי מוכנה."

אמא חטפה לי אותו והעבירה עליו מבט. “יש כאן בסך הכול שלוש נקודות לפיתוח. אחת מהן אומרת ‘להזכיר את האינטרנט’."

“זה כל מה שאני צריכה. יש לי ניסיון רב באמנות המריחה."

“כן, ללא ספק." אמא החזירה לי את הפלייר ונשענה על הקיר. “פשוט עדיף להימנע מעוד תקרית שבה את מדברת שלוש דקות על ‘משחקי הכס’."

“את בחיים לא תרדי מזה, הא?"

“לא."

משכתי בכתפיים. “אני סגורה על כל הנקודות העיקריות. אני חכמה, אני הולכת לאוניברסיטה, בלה בלה בלה ציונים הצלחה אושר. הכול בסדר."

לפעמים הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני מדברת עליו. העובדה שהייתי חכמה הייתה, אחרי הכול, המקור הראשי של הדימוי העצמי החיובי שלי. אני אדם עצוב ועלוב, אבל לפחות הייתי בדרכי ללמוד באוניברסיטה.

אמא הביטה בי בגבה מורמת. “את מלחיצה אותי."

ניסיתי להפסיק לחשוב על זה ובמקום זה חשבתי על התוכניות שלי לערב.

בערב התכוונתי לחזור הביתה ולהכין קפה ולאכול פרוסת עוגה ואז התכוונתי לעלות לחדר שלי ולשבת על המיטה ולהקשיב לפרק החדש של “יוניברס סיטי". “יוניברס סיטי" היה פודקאסט ביוטיוב שעסק בבלש.ית סטודנט.ית מעונב.ת שמחפש.ת דרך להימלט מאוניברסיטה מד"בית שורצת מפלצות. אף אחד לא ידע מי היוצר.ת של הפודקאסט, אבל הקול של המספר.ת גרם לי להתמכר לתוכנית – יש בו מין רכות כזאת, משהו מרדים. זה קצת כאילו מלטפים לך את השיער, אבל לא בקטע מוזר.

זה מה שהתכוונתי לעשות כשאגיע הביתה.

“את בטוחה שתהיי בסדר?" אמא השפילה אליי מבט. היא תמיד שאלה את זה לפני שעליתי לנאום, דבר שקרה לעתים קרובות.

“אני אהיה בסדר."

היא יישרה את צווארון המקטורן שלי, שהיה מקופל, וטופפה באצבע אחת על התג הכסוף שענדתי בתור מדריכה ראשית.

היא שאלה אותי, “תזכירי לי למה רצית להיות מדריכה ראשית?"

ואני אמרתי, “כי אני מעולה בזה," אבל בפנים חשבתי, כי זה מה שאוניברסיטאות אוהבות.

עוד על הספר

  • שם במקור: Radio Scilence
  • תרגום: חמוטל ילין
  • הוצאה: רימונים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 520 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 40 דק'
מישהו מקשיב לי? אליס אוזמן

יוניברס סיטי: פרק 1 - כחול כהה

יוניברסיטי

109,982 צפיות

במצוקה. יוניברס סיטי סוגרת עליי. תשלחו עזרה.

לתמליל יש לגלול מטה <<<

שלום.

אני מקווה שמישהו מקשיב.

בחרתי לתקשר באמצעות אות רדיו - אמצעי מיושן, אין ספק, אבל אולי אחת משיטות התקשורת המעטות שהסיטי שכחה לפקח עליהן - בזעקה אפלה ונואשת לעזרה.

הדברים ביוניברס סיטי הם לא מה שהם נראים.

מסובך לי מדי לספר לכם מי אני. אתם יכולים לקרוא לי... אתם יכולים פשוט לקרוא לי רדיו. רדיו מחתרת. אני הרי בעצם רק קול ברדיו, ואולי אף אחד לא מקשיב בכלל.

אני תוהה - אם אף אחד לא מקשיב לי, אפשר בכלל לומר שהשמעתי קול?

[...]

העתיד

“את שומעת את זה?" שאלה קֶריס לאסט, שעצרה מולי בכזאת פתאומיות שכמעט התנגשתי בה. עמדנו שתינו על רציף הרכבת. היינו בנות חמש־עשרה והיינו חברות.

“את מה?" שאלתי, כי לא שמעתי שום דבר חוץ מהמוזיקה שהקשבתי לה באוזנייה אחת. נדמה לי שזה היה משהו של אנימל קולקטיב.

קֶריס צחקה, דבר שלא קרה הרבה. “זה חזק מדי," היא אמרה וליפפה אצבע מסביב לחוט של האוזנייה כדי לשלוף לי אותה מהאוזן. “תקשיבי."

עמדנו בשקט והקשבנו ואני זוכרת כל צליל וצליל ששמעתי באותו הרגע. שמעתי את הרכבת, שממנה בדיוק ירדנו, משקשקת לה אל מחוץ לתחנה ונוסעת אל פנים העיר. שמעתי את השומר בשער של הכרטיסים מסביר לזקן אחד שהרכבת המהירה לסנט פֶּנקרֶס בוטלה היום בגלל השלג. שמעתי חריקות מרוחקות של מכוניות, את הרוח שנשבה מעל הראש שלנו, מישהו מוריד מים בשירותים של התחנה, את הכרוז אומר “הרכבת שנכנסת כעת אל... רציף מספר אחת... היא הרכבת של... 08:02... אל... רמסגייט", רעשים של פינוי שלג ומשאית כיבוי אש ואת הקול של קֶריס ו...

שריפה.

הסתובבנו והסתכלנו על העיר שמנגד, מושלגת ומתה. בכל יום אחר ראינו מכאן את בית הספר שלנו, אבל היום הסתיר אותו ענן עשן.

“איך זה שלא ראינו את העשן כשהיינו על הרכבת?" שאלה קֶריס.

“אני ישנתי," אמרתי.

“אבל אני לא."

“התעסקת בדברים אחרים."

“טוב, נראה שבית הספר נשרף," היא אמרה והלכה לשבת על הספסל של התחנה. “המשאלה של קֶריס בת השבע התגשמה."

המשכתי לרגע להסתכל ואז הצטרפתי אליה.

“נראה לך שאלה היו הטרולים ההם?" שאלתי. התכוונתי לבלוגרים האנונימיים שהטרילו בחודש האחרון את בית הספר שלנו בסדרה של מעשים שהלכו והחריפו.

קֶריס משכה בכתפיים. “זה לא באמת משנה, נכון? בסוף התוצאה היא אותה תוצאה."

“זה כן משנה." זה היה הרגע שבו הכול התחיל לשקוע. “זה... זה נראה ממש רציני. אנחנו נצטרך לעבור בית ספר. זה נראה כאילו כל בניין ג’ ובניין ד’ פשוט... נעלמו." קימטתי את החצאית שלי בתוך ידיי המאוגרפות. “הלוקר שלי נמצא בבניין ד’. בלוק הציור עם העבודות שלי לבחינת הגמר נמצא שם. כמה מהן לקחו לי ימים שלמים."

“אוי, לא."

הצטמררתי. “למה שהם יעשו דבר כזה? הם קלקלו כל־כך הרבה עבודה קשה. הם דפקו לכל־כך הרבה אנשים את בחינות הגמר והמבחנים המסכמים, דברים שיש להם השפעה רצינית על העתיד. הם פשוט הרסו לאנשים את החיים."

היה נראה שקֶריס חושבת על זה, ואז היא פתחה את הפה לענות אבל בסופו של דבר היא סגרה אותו בחזרה בלי לומר מילה.

1. שליש ג'
א)

הייתי חכמה

“אכפת לנו מאושרם של תלמידינו ואכפת לנו מהצלחתם," אמרה המנהלת שלנו, דוקטור אָפוֹלָיָאן, בפני ארבע־מאות הורים ותלמידי החטיבה העליונה ביום ההורים של שליש ג’ של כיתה י"ב שלי. הייתי בת שבע־עשרה ומדריכה ראשית וישבתי מאחורי הקלעים כי בעוד שתי דקות היה תורי לעלות לבמה. לא כתבתי נאום ולא הייתי לחוצה. הייתי מרוצה מאוד מעצמי.

“בעינינו זוהי חובתנו לספק לצעירים שלנו את הגישה למיטב ההזדמנויות שיש לעולם של ימינו להציע להם."

הצלחתי להפוך למדריכה ראשית בשנה שעברה כי כרזת התעמולה שבה השתמשתי הייתה תמונה שלי עם סנטר כפול. בנוסף, השתמשתי במילה “ממים" בנאום הבחירות שלי. כל זה שידר שלא אכפת לי בכלל מהבחירות, מה שממש לא היה נכון, וזה גרם לאנשים לרצות להצביע לי. אי־אפשר להגיד שאני לא מכירה את הקהל שלי.

למרות כל זה, לא ידעתי לגמרי על מה אני מתכוונת לדבר בנאום של יום ההורים. אפוליאן אמרה כל מה ששרבטתי לעצמי על הפלייר של מועדון הלילה שמצאתי בכיס המקטורן שלי חמש דקות קודם.

“התוכנית שלנו לקבלה ללימודים באוקסברידג’[1] זכתה להצלחה רבה במיוחד השנה – “

קימטתי את הפלייר וזרקתי אותו על הרצפה. אז נאלתר.

כבר אלתרתי בחיים שלי נאומים אז זה לא היה כזה סיפור, ואף אחד גם ככה אף פעם לא שם לב שהם מאולתרים; אף אחד אפילו לא שאל את עצמו אם הם מאולתרים. הייתי ידועה בתור בחורה מסודרת, שתמיד עושה שיעורים, מוציאה בעקביות ציונים טובים ויש לה שאיפות להתקבל לקיימברידג’. המורים שלי אהבו אותי והתלמידים האחרים קינאו בי.

הייתי חכמה.

הייתי התלמידה המצטיינת של השכבה.

הייתי בדרכי ללמוד בקיימברידג’ ולהשיג עבודה טובה ולהרוויח המון כסף ולהיות מאושרת.

“ואני חושבת," אמרה דוקטור אפוליאן, “שגם לצוות המורים מגיעות מחיאות כפיים על כל העבודה הקשה שהם השקיעו השנה."

הקהל מחא כפיים, אבל ראיתי כמה תלמידים מגלגלים עיניים.

“וכעת אני רוצה להציג את המדריכה הראשית שלנו, פרנסס ז’נוויה."

היא ביטאה את שם המשפחה שלי לא נכון. בזווית העין ראיתי את דניאל ג’וּן, המדריך הראשי, צופה בי מהצד השני של הבמה. דניאל שנא אותי כי שנינו היינו חרשנים חסרי תקנה.

“פרנסס מגיעה להישגים גבוהים בקביעות מאז שהצטרפה אלינו לפני כמה שנים, וּלְכָבוד הוא לי שהיא מייצגת את כל מה שאנחנו מאמינים בו כאן באקדמיה. היא תדבר איתכם היום על הניסיון שלה כתלמידת החטיבה העליונה השנה ועל תוכניותיה לעתיד."

קמתי והלכתי לבמה וחייכתי והרגשתי טוב כי נולדתי לעשות את זה.

1. הֵלְחֵם נפוץ של אוקספורד וקיימברידג', שמות שתי האוניברסיטאות הכי יוקרתיות ונחשבות בבריטניה (הערת המתרגמת).

המספר.ת

“את לא הולכת שוב לאלתר, נכון פרנסס?" שאלה אמא שלי, רבע שעה קודם. “כי בפעם האחרונה שעשית את זה, סיימת את הנאום בלנופף לכולם."

היא עמדה איתי במסדרון שמחוץ לכניסה לבמה.

אמא שלי תמיד אהבה ערבי הורים, בעיקר כי היא אהבה את המבטים המבולבלים שאנשים זרקו אליה כשהיא הציגה את עצמה כאמא שלי. הסיבה למבטים האלה היא שאני מעורבת והיא לבנה, ומשום מה רוב האנשים חושבים שאני ספרדייה כי עשיתי בחינת גמר בספרדית בשנה שעברה בעזרת מורה פרטי.

היא גם אהבה לשמוע את המורים אומרים לה שוב ושוב איזה אדם מצוין אני.

נופפתי מולה בפלייר של מועדון הלילה. “סליחה, אני הכי מוכנה."

אמא חטפה לי אותו והעבירה עליו מבט. “יש כאן בסך הכול שלוש נקודות לפיתוח. אחת מהן אומרת ‘להזכיר את האינטרנט’."

“זה כל מה שאני צריכה. יש לי ניסיון רב באמנות המריחה."

“כן, ללא ספק." אמא החזירה לי את הפלייר ונשענה על הקיר. “פשוט עדיף להימנע מעוד תקרית שבה את מדברת שלוש דקות על ‘משחקי הכס’."

“את בחיים לא תרדי מזה, הא?"

“לא."

משכתי בכתפיים. “אני סגורה על כל הנקודות העיקריות. אני חכמה, אני הולכת לאוניברסיטה, בלה בלה בלה ציונים הצלחה אושר. הכול בסדר."

לפעמים הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני מדברת עליו. העובדה שהייתי חכמה הייתה, אחרי הכול, המקור הראשי של הדימוי העצמי החיובי שלי. אני אדם עצוב ועלוב, אבל לפחות הייתי בדרכי ללמוד באוניברסיטה.

אמא הביטה בי בגבה מורמת. “את מלחיצה אותי."

ניסיתי להפסיק לחשוב על זה ובמקום זה חשבתי על התוכניות שלי לערב.

בערב התכוונתי לחזור הביתה ולהכין קפה ולאכול פרוסת עוגה ואז התכוונתי לעלות לחדר שלי ולשבת על המיטה ולהקשיב לפרק החדש של “יוניברס סיטי". “יוניברס סיטי" היה פודקאסט ביוטיוב שעסק בבלש.ית סטודנט.ית מעונב.ת שמחפש.ת דרך להימלט מאוניברסיטה מד"בית שורצת מפלצות. אף אחד לא ידע מי היוצר.ת של הפודקאסט, אבל הקול של המספר.ת גרם לי להתמכר לתוכנית – יש בו מין רכות כזאת, משהו מרדים. זה קצת כאילו מלטפים לך את השיער, אבל לא בקטע מוזר.

זה מה שהתכוונתי לעשות כשאגיע הביתה.

“את בטוחה שתהיי בסדר?" אמא השפילה אליי מבט. היא תמיד שאלה את זה לפני שעליתי לנאום, דבר שקרה לעתים קרובות.

“אני אהיה בסדר."

היא יישרה את צווארון המקטורן שלי, שהיה מקופל, וטופפה באצבע אחת על התג הכסוף שענדתי בתור מדריכה ראשית.

היא שאלה אותי, “תזכירי לי למה רצית להיות מדריכה ראשית?"

ואני אמרתי, “כי אני מעולה בזה," אבל בפנים חשבתי, כי זה מה שאוניברסיטאות אוהבות.