מה חידש הפלמ"ח

פתיחה

'הגנה' — לא במקרה השתבצה ההגדרה הזאת בשם 'צבא ההגנה לישראל'.

הארגון העממי הגדול שקדם לצבא נשא את השם 'ארגון ההגנה'. יש בכך ביטוי למלוא התוכן של המלחמה שלנו. הארגון והצבא שניהם כאחד לא נועדו לצורך התקפה; הם נקראו להגנה על מעשינו במולדת ועל תכליתם של המעשים: הגשמת הציונות, בניין העם במולדת ועצמאותו. עוצמת המתח בארגון 'ההגנה' לא דומה למה שהיה קיים בארגונים הדומים לו, זה היה מתח בלתי רגיל, כגודל הסכנה. שכן סכנתה של כל מפלה הייתה גדולה כמו סכנת השמדה פיזית של היישוב וחיסול תקוות היהודים. משום כך גם זכה ארגון 'ההגנה' לריכוז כוחות מקצועיים ואינטלקטואליים בפרופורציה גדולה לעומת כל ארגון צבאי חשאי אחר באומות העולם.

הארגון ואחריו הצבא קיבלו את עזרת העם — כל העם; עזרת היישוב — כל היישוב. הארגון והצבא היו בבחינת עם מזוין. היישוב נתמך במידה גדולה על־ידי כלל ישראל בתפוצותיו, בעזרה חומרית, עזרה בכוח אדם, בבעלי מקצוע.

וכך קם לנו כוח מלחמתי בעל שיעור קומה, כישרון פיקודי וסגולות יוזמה. בכוח ההגנה הטקטית פגענו קשות באויב. אפשר לציין את השלב האחרון של המלחמה כהתקפת־נגד מוצלחת.

בחברה מעמדית, כל זמן שלא נעלמה המלחמה מעיקרה, שום ניצחון איננו ניצחון סופי. ועוד עלינו להקדיש חלק נכבד של המאמץ שלנו לקיומו של כוח בצורה של 'צבא ההגנה' והגנה עממית.

לא נוכל לפתור את הבעיות הצבאיות שלנו באמצעות צבא סדיר בלבד. גבול המדינה הארוך והעקלקל, והיותנו עם קטן מוקף עמים גדולים ממנו הנתמכים ומוסתים על־ידי ממשלות אימפריאליסטיות, מחייבים את קיומו של צבא גדול, שהחזקתו היא מעל שיעור כוח האדם שלנו והיכולת הכלכלית שלנו. בעתיד, כמו בעבר, נצטרך למצוא צורות מיוחדות לנו, צורות ארגון עממיות, כלליות, לשם ההגנה על הארץ. כמו כן בלתי אפשרי שהמחשבה הצבאית שלנו תהיה נחלתו של חוג מקצועי מצומצם בלבד. אם אמנם לא עבר זמנה של ההתנדבות — כפי שטוענים רבים — עלינו להרחיב את משמעותה כדרך הטבע ולפי הצורך. ההתנדבות, דהיינו, ההשתתפות הציבורית הרחבה, העממית, תתבטא גם על־ידי המאמץ המחשבתי של הרבים, כמו גם על־ידי דעת הקהל המשפיעה על גדולות כקטנות. הנהלת המלחמה במובנה הרחב חדלה להיות עיסוק טכני, מקצועי. מניסיונן של מלחמות העולם למדנו, כי בעלי המקצוע, הגנרלים, תמיד מתכוננים מחר למלחמה של אתמול. במידה שהיקף מחשבתם איננו חורג מחוג המקצוע הצר, בה במידה לא יוכלו לראות נכונה את ההתפתחות הכללית. זו תלויה תלות אכזרית, הכרחית, בשפע גורמים חברתיים, כלכליים, תרבותיים, שלא כל גנרל מומחה בהם. את מחיר שגיאותיהם של הגנרלים משלמים העמים במחיר דמים. ענייני הצבא צריכים לעמוד לדיון חופשי וממצה, חוץ מכמה בעיות סודיות לפי טיבן, כגון בעיות טכניות ואופרטיביות. ארגון הצבא והיקפו, צורות ההתגוננות העממיות, צורות ההתיישבות המתאימות להגנה, יחסי הצבא לפריפריה שלו (ההגנה העממית), ואפילו מינויים לפיקוד העליון — כל אלה יהיו נתונים תמיד למרותו של העם, לבירור על־ידי דעת הקהל, להכרעה על־ידי מוסדותיו הנבחרים.

כלל הוא שבעלי מקצוע בצבא אינם אוהבים ביקורת. בצבא, בכל צבא, נשתמרו הרגלים מימי הביניים. הקצונה בדרך כלל שואפת לאידיאל של כת סגורה. הסודיוּת עוזרת לה לעמוד כנגד חדירתם של גורמים אזרחיים.

התוצאה היא צמצום המחשבה, ומכאן ההליכה בדרך הקלה של העתקת דוגמאות. לא אחת שמענו — בענייני צבא, ודווקא מפי אלה המתגאים תמיד במקוריות: ״מה שטוב לאחרים טוב גם לנו״; אף על פי שבסופו של דבר, החיים משפיעים בכל ארץ וארץ, וכופים על כל עם לבנות את דמות הצבא בהתאם לתנאים הנתונים. לא קשה להעמיד צבא 'אבסולוטי', סטנדרטי, קוסמופוליטי ואף על פי כן הוא לא יהיה דומה לצבא אחר (מסוים) אלא דמיוני ולא מוחשי. אין להניח את עניין הדוקטרינה הצבאית בידי דוקטרינרים; ראינו לא אחת כי המלחמה הרסה את הדוקטרינה של כת הקצינים, ואחרי הקזת דם איומה חזרו העמים — בלעדי הקצונה, ולא פעם כנגדה — למאמץ עממי מחודש בכל המובנים, לרבות תחום הטכניקה והטקטיקה. ואי אפשר לקחת דוגמאות כאלה אלא מניסיונן של ארצות שהצטיינו בהיעדר ביקורת ציבורית על המתרחש, אפילו בימי שלום, בחוגים המקודשים של הקצונה האסורים במגע הביקורת; צבא הרוזן אסתרהאזי, למשל. אנו, שאין לנו לא שטחים לנסיגה, לא ידידים בקרבת הגבולות ולא הסכמים לעזרה צבאית הדדית, לא קווי מאז'ינו — כל שכן אסורות עלינו שגיאות בזמן שלום, ״בתקווה" שיתוקנו תוך מהלך המלחמה...

ולשם הבנת העתיד, מן המועיל הוא לחזור וללמוד מן העבר; לא כדי לחזור עליו, אלא על מנת ללמוד מן ההצלחות כמו מן השגיאות.

ההתעניינות בבעיות הטקטיקה — האם היא נחלת הכלל?! אכן, לא כל אדם יהיה ויכול להיות מפקד, או מוסמך להתערב בענייני פיקוד. לשם פיקוד הכרחי כישרון מיוחד, וגם ידיעות ספציפיות. המפקד, חוץ מידיעתו את המקצוע, צריך שיהיה אמן במידה מסוימת. אצל מפקד מוכשר, תמיד יהיה בפעולותיו מה שהבריטים מכנים Personal touch, סגולה האופיינית לו בלבד. — כל זה איננו נתון לוויכוח. אנו דנים כאן בבעיה אחרת. דרך משל: לא כל אדם הוא כלכלן מקצועי או דיפלומט ומדינאי. אף על פי כן אנו מגלים עניין כללי בפוליטיקה, בכלכלה, במדיניות; ההתערבות שלנו בנושאים האלה יש לה ערך ציבורי; גם ערך מעשי לא מעט. אנו למדים מכך שאף ענייני צבא כך.

המלחמות היו ידועות עם שחר האנושות, הן ליוו כרקע שחור את התפתחות התרבות האנושית, שהיא — כביטויו של המניפסט הקומוניסטי — תרבות הפרהיסטוריה האנושית, תרבות שפועֵל בה האנטגוניזם. המלחמה היא מ״סגולותיה״ של החברה המעמדית. החומר ההיסטורי של תולדות המלחמות עשיר ורבגוני עד מאוד. מניתוח עשרות מלחמות ומאות קרבות (הנודעים ביותר) נגזרים עקרונות מוסכמים וידועים לרבים.

התמצית העקרונית ברורה עד כדי פרימיטיביוּת. יתר על כן, רובם של העקרונות הם כעין מסקנות מן הידוע והמוּכּר לכל אדם מתוך האינסטינקטים שלו.

עקרון ההפתעה, למשל, הלא הוא מנוצל על־ידי כל חיית טרף בהליכותיה היומיומיות. אף הצייד משתמש בעיקרון זה — מתוך הכרה. על מנת להפתיע, הוא צריך לבצע הכָנות; שמגפיו לא יעוררו רעש, שצבע בגדיו לא יבליט אותו על פני הרקע; או שהוא צריך אפילו להכין לו במדוקדק מקום סתר למארב. מובן מאליו שזכות ההפתעה במלחמה אינה דבר שבמקרה; פירושה אימוץ כל הכוחות אשר באדם, כל ידיעותיו, חוכמתו, עורמתו, כוח הסבלנות שלו, גם ידיעת העקרונות, גם ייצוב האינסטינקט, גם כוח ההמצאה וכוח האינטואיציה. מפקד כישרוני מחַדש גם במקום שכאילו אזלו כל החידושים או בטלו משום הנסיבות. על כן ילמד כל מפקד, לא על מנת לחזור בסנוורים על מעשי קודמיו, כי אם על מנת להגביר את כוחותיו הוא בהתמצאות ובהמצאות. ידועים מקרים שהתגלו כישרונות טקטיים באנשים שלא למדו תורה זו מימיהם; ואולם אין המדובר כאן ב״גאונים״. היו מנהיגים צבאיים, בייחוד פרטיזנים, שהצטיינו על אף חוסר השכלה מתאימה; אבל טרם הוכח, אפילו לגבי אותו מנהיג, כי מוטב לו שלא למד... אדרבה. כל עם משתדל להכשיר יותר ויותר את הפרטיזנים שלו, להעלות את רמתם ולפתחם.

במצבנו אנו, כל אדם עלול להיקלע למצב של לחימה; אדם מוכשר, אפשר שיהיו מוטלים עליו תפקידי מנהיגות ופיקוד. כל אדם יהודי בארץ, יהיה עיסוקו אשר יהיה, עשוי מחר להיות חייל או קצין בצבא הסדיר; להגן על נקודת התיישבות או לפקד על קטע, להיות פרטיזן בעמק או בהר, או מפקד פרטיזנים. ועל כן חובה עלינו ללמוד את התורה, ככל אשר תשיג ידנו.

הגנה פסיבית

הקפיצה הנחשונית מארגון חשאי לצבא מוכשר ומנצח עוררה פליאה בקרב כל מי שהכיר את ארגון 'ההגנה' מבחוץ ולא ידע את כוחו הגנוז; ואולם תהליך ההתפתחות נמשך זה שנים, זו הייתה ההתפתחות ממכשיר להגנה סטטית (משטרתית) על רכוש ונפש, עד כדי הפיכתו לצבא בעל משקל וכושר הכרעה פוליטית בשעת הצורך; תחילתו של התהליך בביטוי הארגוני, ב"נודדוֹת", המשכו בפלוגות השדה, וגולת הכותרת שלו היו יחידות הפלמ"ח אשר היוו צבא מגויס, מאומן ומצויד עוד בשלב המחתרת.

משלושת הסימנים האלה רק הראשון התגשם במילואו, סימן הגיוס; האימון לא יכול להיות מושלם בתנאים של מחתרת ומחסור בכסף ובכלים; לא כל שכן הציוד. כנגד זה פיתח הפלמ"ח בקרב חבריו לא רק את כוננות הלחימה, אלא גם את ידיעת הטקטיקה ואת מחשבתה, והדריך בייחוד את המפקדים לידיעה זו, על מנת שיֵדעו להפיק מידיעותיהם את הלקח המתאים לכוחותיהם ומצבם. הפלמ"ח ואחריו כל יחידות צה"ל נכנסו למלחמה עם חבר מפקדים שהצטיין לא בסטנדרטיות ושגרתיות, כי אם בכישרון להתאים את הטקטיקה לאמצעים הנתונים ולחומר האנושי הנתון.