חוקרים זוכרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוקרים זוכרים
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

הספר הזה על תשעה-עשר פרקיו עניינו במסע מחקרי אל נבכי הנפש, ובמוקד שלו נמצאים חוקרים – בני הדור השני והשלישי, צאצאים לשורדי שואה, שבחרו להקדיש את חייהם למחקר ולחקירה מדעית. בפרקים האישיים, המתכנסים לאסופה דוקומנטרית עוצמתית מסוגה, הם נקראים לראשונה לחשוף את טיב הזיקה בין העבר של הוריהם לייעוד המדעי-המחקרי שנטלו על עצמם – חיים של שליחות מדעית, שככל הנראה החלו להיווצר ברגע שבו כבתה אש המשרפות.

העורכים – פרופ' יהודית (ג'ודי) תידור באומל-שוורץ ופרופ' שמואל רפאל – מעידים על עצמם, שהמסע שלהם אל הזירה האקדמית-המחקרית החל במחנה אושוויץ-בירקנאו, שם אבותיהם יחזקאל תידור יליד בוכניה וחיים רפאל יליד סלוניקי עבדו כאסירים במחנה בונה-מונוביץ (אושוויץ III). היום, ג'ודי היא ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן ומאחוריה עשייה מחקרית ענפה בתחום חקר השואה, ושמואל הוא דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, ומי שאחראי על פיתוח תחום לימודי הלאדינו בישראל ומחוצה לה. העבודה המשותפת על אסופת המאמרים שבספר הזה היתה עבורם חוב של כבוד כלפי דור העבר והבטחת הזיכרון כלפי דור העתיד. 

פרק ראשון

אחקור ולא אשכח
רות סמואל טננהולץ

מבוא

ישבתי מול טובה, ניצולת שואה בת 87, שמסלול חייה הוביל אותה מילדות מפנקת ומוגנת בליטא, בדרך מפותלת ובלתי־אפשרית, לארץ ישראל. בדרך עברה בסיביר, באוקראינה, בפולין, בגרמניה, בצרפת, בקפריסין ובעתלית, עד שהגיעה בגיל 14 לקיבוץ כחלק מקבוצת ילדים יתומים. ילדה רזה ומורעבת, לבדה בעולם. אולי ההתעקשות שלי להעלות את סיפור חייה על הכתב היא תוצאה של כל מה שמאפיין את חיי כבת הדור השני, ילדה של ניצולי השואה. הסיפור הזה שלה שחרר אותי לכתוב את האוטוביוגרפיה הזו כאשר הדוקטורט שלי בספרות אנגלית מחייך קלות ומעודד אותי להתוודות מה בדיוק עשיתי בכל אותן שנות לימוד.

הורי לא דיברו על השואה, אך היא לחשה בתוך הקירות והשטיחים של הבית שלנו. דיוקנאות של אנשים חמורי סבר עקבו אחרי מהקירות. הייתי הילדה שנולדה ב-1946, לידה שנועדה להפיח חיים חדשים בכל מה שאבד, ילדת תיקון והתחלה חדשה. והנה אני, ילדה לא ממושמעת, לא מקשיבה להורים, לא שומרת על בגדי, לא זהירה כאשר אני רוכבת על אופניים. ילדה כה מלאת חיים, שההורים שלי לא יכלו לעמוד בקצב שלי. הזיכרון החזק ביותר שלי כילדה היהודייה היחידה בבית הספר בכפר שלנו היה כאשר נשלחתי לאסוף חבילה של בשר כשר שהגיעה ברכבת, חבילה נוטפת דם. אם לא זה - אז אולי הפעמים שבהן עמדתי מובכת ליד שולחן המורה, והסברתי לה למה לא הייתי בבית הספר ביומיים הראשונים והאחרונים של פסח, או של סוכות. אמי אמרה לי להגיד שהיו לנו שני ימי ראשון נוספים באותו שבוע. הילדים צחקקו, והמורה, שהובך לא פחות ממני, הורה לי לשבת במקומי.

אולי זה לא כל כך מפתיע שבחרתי במסלול הלימודים שבו בחרתי. בגיל 48, כאשר סוף־סוף הגעתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, כבר ידעתי כי המצפון שלי ינחה אותי להשתמש באקדמיה כדי לאפשר לי לחזור לילדה בת התשע ולנתח את האירועים שהותירו את משפחתי כמשפחה היהודית היחידה ששרדה בכפר הולנדי פסטורלי, בְּמקום שידע פעם קהילה יהודית. אברר איך ילדותי בצל השואה השפיעה על חיי, ובכך אבין ואסלח להורי על כל מה שחוויתי כפגיעה בי בשנים הללו.

ההיסטוריה נושפת בעורפי

מובן שבמשך שנות ילדותי ונעורי המסך האטום מעל השואה נקרע קצת פה ושם, אבל לא היתה לי תמונה בהירה לגבי שורשינו מעבר ליהדותנו המבודדת, עד שצוות צילום אמריקאי הגיע להולנד כדי לצלם את יומנה של אנה פרנק. הניסיונות של הורי, כמו רוב הניצולים בהולנד, "לשים את הכול מאחורינו ולהעמיד פנים שאנחנו בסדר" התפוררו. הסרט נראה כהודאה פומבית של אשמה מצד הממסד. הורי הרשו לי לשאול את היומן מהספרייה, ועם תדהמה גוברת והולכת קראתי שהם לא היו היחידים שהצילו את עצמם על ידי onderduik, המילה ההולנדית שפירושה לרדת למחתרת, או בתרגום מילולי - צלילה מתחת. רציתי לקרוא עוד ספרים, אבל בספרייה הכפרית שלנו לא היה דבר ולא חצי דבר על רדיפת היהודים, ולכן לא למדתי דבר חדש עד למשפט אייכמן ששודר בטלוויזיה ההולנדית. בעודי צעירה מכדי להבין באמת את גודל האירוע הזה, ובהיעדר כל ידיעה של השפה העברית והאנגלית, יכולתי רק לבהות בפניו של הרוע בהתגלמותו בתא הזכוכית חסין הירי, על האיש ששלח את קרובי אל מותם הנורא. התנצלתי בשקט בפני סבי וסבתי המתים, דודותי ודודי. מונחים כמו "שואה" או "רדיפה" עדיין לא היו מוכרים לי. בהולנד היהודית התקופה נקראה (אם בכלל הוזכרה) "הקטסטרופה", או "הזמנים הנוראים", אבל בעיקר אנשים פשוט דיברו על "המלחמה".

בדיעבד כל מה שקרה לאחר מכן נראה כמו נבואה שמתגשמת: הקב"ה לא ישכח את שארית הפליטה של עמו. בפינה המבודדת שלנו בהולנד, השליח הישראלי שבא להחיות את בני עקיבא, תנועת הנוער הדתית־ציונית, גילה אותנו בסופו של דבר, וכשהוקם סניף בני עקיבא בעיר דבנטר (Deventer) הצטרפתי לפעילות השבועית ונטלתי בה חלק מרכזי. בכל יום ראשון נסעתי בשלושה אוטובוסים כדי להגיע לסניף, וכיוון שהייתי מהילדים הגדולים, מהר מאוד מוניתי לנהל את המפגשים שלנו. גמולי היה כאשר בגיל 16 נבחרתי להשתתף בסמינר בינלאומי בן חודש ולפגוש בני נוער יהודים מכל רחבי אירופה, ללמוד תנ"ך ותולדות העם היהודי. להוטה לתרגל את האנגלית שלי, הגזמתי בכישורי השפה שלי והותר לי ללמוד עם הקבוצה הבריטית. היו לנו שיעורים על הרדיפה באירופה, ובפעם הראשונה שמעתי את המילה "שואה". כששאלתי מה משמעות המילה, השתררה דממה. בתמימות הנחתי שזו מילה באנגלית שפשוט עדיין לא למדתי בבית הספר. הוויכוח שפרץ בעקבות פליטת הפה שלי היה הרבה מעבר ליכולות שלי באנגלית, אבל בסופו של דבר הבנתי שמידע חשוב הוסתר ממני ומכל הילדים היהודים שהכרתי עד לאותו רגע. מה שקרה בהולנד לא היה מוגבל למדינה אחת. זו היתה מגיפה אירופאית בניצוחו של אדם אחד. הבנתי שאני חייבת לצאת לחיפוש אחרי מידע. למצוא ספרים באופן רציני. אבל איפה אמצא את הספרים, כאשר בספרייה הכפרית שלנו אין דבר מעבר ליומנה של אנה פרנק?

 

הרדיפה ויסודות האוריינות

סיימתי תיכון ועם מלגה המכסה נסיעה, שהות ולימודים, הגעתי לירושלים לשנה במכון לנוער מחו"ל. אהבתי את האמריקאים עם השיניים הישרות והלבנות והעור המושלם, את המתבגרים במכנסי הברמודה המוזרים והחולצות החושפות יותר ממה שהן מכסות. הם היו כל כך, איך להגיד, נורמלים. לא היתה להם בעיה עם הזהות הכפולה שלהם כיהודים וכאמריקאים. שתי הזהויות גם יחד נחו על כתפיהם בשלום. הייתי המומה לחלוטין כשהם ישבו על הקרקע ובכו במשך ימים כאשר הנשיא האמריקאי דאז, ג'ון קנדי, נרצח. איך האיש הזה יכול להיות להם כל כך חשוב? בביתי בעיקר התעלמנו ממשפחת המלוכה, ואבי מעולם לא הניף את הדגל ביום הולדתה של המלכה. החלטתי להתרכז בַּיום שאוכל לעלות ארצה ולהיות ישראלית: אז לא תהיה לי שאלה של זהות כפולה, ויהיה קל להגדיר מי אני.

בירושלים למדתי על הקשר שבין רצח שישה מיליון יהודים באירופה לבין הקמת המדינה היהודית. לקחו אותנו לסיור מודרך ביד ושם והתמכרתי לנושא. פתאום ילדותי היתה חידה שיכולתי לפתור ולשלב בזהותי. אור נדלק במסדרון החשוך של ילדותי, והדיוקנאות התלויים בו התעוררו לחיים. הם חייכו אלי בגאווה בזמן שקראתי וקראתי. זה היה בשנים 1963-1964, והחומר הארכיוני על השואה שהיה זמין היה רחוק מזה שקיים היום. קראתי ספרים של פרימו לוי ושל אלי ויזל. רציתי לברר על צעדות המוות כי ידעתי שאחיה של אמי, לואי יעקב, נספה באחת מאלו. רציתי לקרוא על סוביבור כי רוב בני המשפחה שלי נרצחו שם. ניסיתי לקרוא את חנה ארנדט על אייכמן ועל הבנאליות של הרוע, אבל השפה היתה מעבר ליכולתי. ובכל זאת, שיחות לחושות סתומות בביתי על המשטרה המקומית, אנשים שבגדו ביהודים, מכות ומעצרים, קיבלו פתאום היגיון, והבנתי שההורים שלי ברחו אבל בקושי רב, כמו גם שתי אחיותי הגדולות. לא הצלחתי לדמיין את אבי, הלבוש תמיד בצורה מסודרת בחליפה המחויטת היקרה שלו ובעניבת המשי, ואת אמא שלי עם בגדי המעצבים שלה והשיער המוקפד, עם אותם אנשים שנסו על חייהם. ואיך ההורים המגוננים שלי מצאו את האומץ למסור את בנותיהם הקטנות לזרועות זרים?

בפעם הראשונה הבנתי שלתאריך הלידה שלי - 10 במרס 1946 - היתה משמעות גדולה מאוד. הייתי הוכחה חיה לרצון של הורי לבחור בחיים. כעת הבנתי את חבילות הבשר הנוטפות דם שהבאתי הביתה בכל שבוע: אמי ואבי קיבלו החלטה מודעת להיאחז ביהדותם ולבנות מחדש את חייהם כיהודים. קראתי על מרד גטו ורשה, וידעתי שהורי עשו מרד משלהם בכך שידעו להיעלם מעיני ציידי היהודים, לשרוד ולחנך את ילדיהם כיהודים. דמיינתי את אמי כחנה סנש, נחושה ולא מפחדת. דמיינתי את אבי מפר את העוצר כדי להציל את משפחתו. הם היו קורבנות, אבל הם גם היו גיבורים. והם ניצחו!

 

עלייה

השנה הקסומה בירושלים הסתיימה באירוסין שלי עם בחור אמריקאי נחמד שפגשתי במהלך השנה; התחתַנו והתיישבנו בניו יורק, ותכננו לחזור לארץ עם סיום לימודיו. זה לקח לנו כמעט חמש שנים, אבל ב-1969 חזרנו לארץ כעולים חדשים, כבר עם שני ילדים. זה היה העידן שלאחר מלחמת ששת הימים: ירושלים היתה מאוחדת, ויכולנו לגעת בכותל המערבי. בחברון נכנסנו למערת המכפלה ועמדנו ברטט מול קבר שרה אמנו. חוויה מטלטלת! אמי הקדומה נקברה כאן, האישה שאת סיפורה הכרתי מהטקסטים המקודשים. אני יכולה להשאיר אבן על קברה. אני, האישה שבאה מההרס של יהדות הולנד, אני שייכת למקום הזה! במהלך 20 השנים הבאות בנינו את משפחתנו, ובסופו של דבר היינו הורים גאים לשישה ילדים, כולל ארבעה צברים שנולדו במולדת העתיקה. הצלחנו! הצלחתי! בישראל כולם קנו חלה ביום שישי, איחלו אחד לשני "שבת שלום", בחנוכה הדליקו נרות בכל חלון, ובראש השנה ובחגים האחרים אנשים בירכו מכרים ועוברי אורח ב"חג שמח". לא שמתי לב לתאריך חג המולד. לא זכרתי לאחל למשפחתי ההולנדית שנה טובה בראש השנה האזרחי. כאן כולם יהודים, כמוני.

עם זאת, מהר מאוד למדתי שלא ניתן להתקיים מההכנסה שהביא בעלי הביתה. בארץ, גם הנשים עבדו, ובזכות האנגלית השוטפת שלי, למדתי בקורסים ממשלתיים שהכשירו אותי כמורה לאנגלית. בתחילה לימדתי בבית ספר יסודי, ואט־אט התקדמתי ללמד בתיכון. החיים התגלגלו במסלול נינוח וברור.

 

אוניברסיטת חיפה, 1994

הייתי כבר סבתא לכמה נכדים, ובזמן שהתענגתי על המעמד החדש שלי, הדור החדש הדגיש עבורי בצורה כואבת את מה שהיטלר גנב ממני עוד לפני שנולדתי. במשך יותר מ-25 שנה סיפור השואה התגורר ברקע של חיי, שכן המאמץ לפרנס ולחנך משפחה גדולה העסיק אותי יותר. המשימות היומיומיות של הקמת משפחה גדולה בשילוב עם עבודה לא הותירו זמן להתמקד בעבר. מידע נוסף לגבי רצח הדור שחי לפני נותר חבוי מאחורי הדיוקנאות של סבי וסבתי שהבאתי מבית הורי. כמו בילדותי, חלפתי על פניהם בעיניים מושפלות.

את הזרז לחזור לספרי השואה נתנה לי מפקחת משרד החינוך במקצוע האנגלית. המפקחת הגיעה כדי לצפות בשיעור ספרות שהעברתי. דיברתי עם התלמידות על סיפורו של ברנרד מלמוד, והיא ביקשה ממני לבוא אליה למשרד כדי לקבל משוב על מה שלימדתי. "השיעור היה בסדר", היא התחילה, אבל הוסיפה שיש בכל זאת בעיה. אין לי תואר ראשון, ובלי התואר הזה לא אוכל להמשיך כמורה בתיכון. כשהתקבלתי לעבודה, היה מחסור במורים לאנגלית, והרישיון ללמד ביסודי יחד עם האנגלית השוטפת שלי וההתלהבות הספיקו אז, אבל עכשיו הכול השתנה. אם ארצה להמשיך בתיכון, אצטרך לשדרג את הרישיון שלי. במילים אחרות, אני צריכה תואר אוניברסיטאי.

למחרת, כן, כבר למחרת, התקשרתי לחוג לאנגלית באוניברסיטת חיפה, התייצבתי, עברתי את הריאיון הראשון, ניגשתי לבחינת הכניסה והתקבלתי. את הקורס הראשון שלי בחוג התחלתי ללמוד כמה שבועות לאחר מכן. עשיתי את בחינת הפסיכומטרי אחרי שכבר נרשמתי. הייתי בת 48 אבל הרגשתי כמו ילדה בת 16. ברגע שנכנסתי לספרייה העצומה, ידעתי למה אני שם: ללמוד על ההיסטוריה שלי; לשלב בין מה שקרה לפני שנולדתי לבין חיי בהווה; להבין את הילדות שלי. הייתי סטודנטית חד־חוגית בחוג לשפה ולספרות אנגלית, אבל האוניברסיטה בכל זאת דרשה ממני ללמוד קורסי העשרה מחוץ לחוג, ובחרתי בחוג להיסטוריה של תולדות העם היהודי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה ללמוד. עד מהרה ההיסטוריה גלשה לקורסים שלי באנגלית. במידת האפשר, שכנעתי את הפרופסורים שלי שיש היבט יהודי בתוכנית הלימודים שאני יכולה לעסוק בו, כמו "הסוחר מוונציה" של שייקספיר בקורס על ספנסר, או "בית הקברות היהודי" של לונגפלו בניופורט. הטלתי ספק בהיכרותו של מארק טוויין עם יהודים ותהיתי כיצד האבות המייסדים התייחסו ליהודים. ראיתי יהודים בכל מקום, ונדנדתי למורים שלי כדי שיאפשרו לי להתרכז תמיד בהיבט היהודי, גם אם הוא כמעט שלא היה קיים. למדתי להרים את הרעלה שההורים עטו מעל השואה.

גדלתי במשפחה שומרת מצוות, וחייתי בידיעה שיש מעלינו בורא עולם שמנהל את העולם. היהדות היתה אבן היסוד של חיינו, והתחושה הזו של להיות חלק משלמות גדולה יותר ולהיות כפופה לכוח עליון שידריך אותנו מעולם לא עזבה אותי. אחרי הכול, הוא שמר על הורי ושתי אחיותי הגדולות - והם שרדו נגד כל הסיכויים! לכן, אני מאמינה שהקב"ה שולח עזרה כשצריך באמת, והוא עשה זאת גם לגבי, אולי בצורה פחות דרמטית, אבל עדיין הרגשתי את ההשגחה הפרטית המבורכת. בקורס העוסק בהיסטוריה של יהדות ארצות הברית התבקשתי לכתוב עבודה סמינריונית. הפרופסורית שלי ידעה הרבה על הולנד, כולל את השפה. ניגשתי אליה אחרי השיעור וביקשתי לכתוב על היעלמותה של אנקה ביקמן, פעוטה הולנדית יהודייה שנחטפה על ידי הכנסייה הקתולית לאחר מלחמת העולם. הפרופסורית תהתה איך נושא זה קשור ליהדות ארצות הברית. חשבתי קצת, ובסוף הצעתי שאוכל להוכיח בקלות שאם משפחתה של אנקה היתה מהגרת לאמריקה, הטרגדיה הזו לא היתה מתרחשת. היא צחקה ואישרה את הנושא. מיד גם הפנתה אותי למאמרים של חוקר אמריקאי שהתעניין בשואה בהולנד וכתב על המקרה הספציפי הזה. בהמשך, העבודה שכתבתי במסגרת הקורס ההוא הפכה לאחד המאמרים הראשונים שלי שפורסמו אחרי שקיבלתי את הדוקטורט שלי.

הפכתי למיסיונרית, בתחושה שיותר מדי פרסומים, ספרים ודיונים מתמקדים בפולין, ולא מספיק במערב אירופה, ובוודאי מעט מאוד נכתב על הולנד. לא פעם אנשים אפילו לא ידעו שהיטלר כבש את ארץ מולדתי, ורצח כ-75% מיהודיה. ההרס היה עד כדי כך עצום, שעד 1960 לא ראיתי שם חתונה יהודית, או לוויה יהודית, עד שעברתי את גיל 30, וטקס ברית המילה היחיד שחגגתי היה של האחיינים שלי. בשל ממדי ההשמדה בהולנד, לא חיו בעת ההיא צעירים מאוד או מבוגרים מאוד. רק עכשיו הפכו דברים אלה שוב לחלק בלתי־נפרד מחיינו. ורק עכשיו, כאשר אני מחבקת כבר דור רביעי, הפכה משפחתי למשפחה מורחבת ונורמלית עם סבים ודודים, ובני דודים לרוב, ושוב אפשר להצביע על ריבוי טבעי של הדנ"א שממנו באתי.

כמורה הייתי זכאית למלגה במימון משרד החינוך, ולאחר שסיימתי תואר ראשון בהצטיינות, הגשתי בקשה ללימודי תואר שני. צללתי בהתרגשות אל תוך ספריו של פרימו לוי וקראתי גם את Ondergang ("הכחדה") של יעקב (ז'ק) פרסר, הקורפוס הקלסי של חורבן יהדות הולנד. מצאתי את ספרה של אלמה ורהי, Om het Joodse Kind ("על אודות הילד היהודי"), הבוחן את האופן שבו התייחסה הולנד ליתומים היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. הספר מאשים אנשים שעמדו בחזית הצלת ילדים יהודים, אך כאלה שפעלו מתוך מניעים נסתרים "להציל" את נשמות הילדים ולמנוע מהם לחזור לעם היהודי. קראתי את הספר של מרשוק, Dienaren van het Gezag ("משרתי השלטון"), על מעורבותה של משטרת הולנד ברצח היהודים, והבנתי למה אבא שלי לא נכנס לתחנת משטרה. את הספר De Kleine Sjoa ("השואה הקטנה") של יצחק ליפשיץ, קראתי בנשימה עצורה, כי תיאורו של ליפשיץ את החיים לאחר "הזמנים הנוראים" עבור יהדות הולנד הקטועה והמדממת שיקף במידה רבה את החוויה שלי בכפר הפסטורלי שבמזרח הולנד.

היה לי ברור שאכתוב תזה במסגרת לימודי התואר השני, וגם שהיא חייבת לשקף את השפעת השואה על בני הדור השני, כלומר, הדור שלי, ובכך אכבד את זכרם של קרובי שנרצחו. אך עדיין לא ידעתי מספיק על חוויות הניצולים בזמן המלחמה, ועל הדרך שבה בחרו לאחר מכן. פניתי לאוטוביוגרפיות וביוגרפיות של הדור הראשון. דור השואה. טרפתי את דמעות כבושות של נחמה טק, על חייה במחבוא בפולין, ואחר כך קראתי בשקיקה גם את בגוב האריות, הביוגרפיה שלה על אוסוואלד רופאייזן, הידוע גם בשם האב דניאל. במשך זמן־מה גרתי בביתה של אחותי בירושלים וקראתי את כל מה שהיה זמין במרכז לחקר יהדות הולנד שליד האוניברסיטה העברית. גיליתי את כתב העת לעזרת העם, עיתון שהופק בהולנד בין חורף 1944 לקיץ 1945, והופץ באזורים ששוחררו בזכות צבא בעלות הברית. חיילים יהודים לקחו את העיתונים איתם צפונה וחילקו אותם ליהודים שיצאו ממחבואם. במהדורת אפריל 1945 מצאתי את שמו של אבי. הכתובת שמסר היתה זו של המשפחה שהצילה אותו ואת אמא - כתובת האונדרדויק, בניברדל, בכפר.

אבי היה רשום כאיש הקשר של כל מי שמחפש ניצולים. מאז מצאתי את הפרסום הזה שלו, חשבתי כמה עצוב שאף אחד מבני המשפחה הקרובה של הורי לא חזר, אבל תוך כדי שאני כותבת את הדפים האלה, גיליתי שמיד לאחר שחרור הכפר התחיל אבי להסתובב בכל האזור בחיפוש אחרי משפחות שהחביאו יהודים, ומצא בעיקר ילדים. הנק פונטסטין, יליד ניברדל, ובנם של הורים חסידי אומות העולם שהסתירו והצילו ילדים יהודים רבים במהלך המלחמה, החליט לכתוב ספר יחד עם דיננד וובינק כדי להנציח את גבורת הוריו. החומרים שברשותו כוללים, בין היתר, את היומן שאביו כתב בשנים הללו, ותכתובת בין אמו ובין אחד הילדים היהודים מהשנים שלאחר המלחמה. כותרת המשנה של הספר היא "המדור לחסידי אומות העולם". ביומנו של מר פונטסטין גם מוזכר אבי, במכתב מאפריל 1945, זמן קצר לאחר שחרור הכפר. "מר סמואל רושם את היהודים המוסתרים בסביבה, ואני אלך לבקר אותו אחרי הצהריים עם הנסייה. "הנסייה" היה ילד יהודי בשם יוחנן (Joopi) סנדרס, אחד מהילדים הרבים שהצילה משפחת פונטסטין. הציטוט מסתיים באומרו כי "עד כה, יש ל[שמואל] כבר 120 שמות".

הבנתי שאבי המסכן והשבור חזר לתפקיד המנהיגותי שלו מיד עם השחרור, והשתמש ב"לעזרת העם" כדי לעזור לניצולים, המפוזרים ברחבי הולנד, למצוא האחד את השני. לא פלא שאבי אהב את ניברדל: כל כך הרבה אנשים היו "טובים" במהלך המלחמה. צריך להוסיף שלפני השואה, הקהילה היהודית בכל הכפרים באזור יחד מנתה רק 25 נפשות, אך במהלך המלחמה הוסתרו שם לפחות 120 יהודים.

כשכמה מחברי הסטודנטים בחרו לכתוב תזה על מכשפות בספרות, או על רמזים שייקספיריים בביירון, ורמזו שההתמקדות שלי צרה מדי, משכתי בכתפי. הייתי סטודנטית באוניברסיטה בישראל, היתה לי גישה לאחת הספריות הטובות בארץ, וכבר לא הייתי מוגבלת בחומר הקריאה שלי לעותק אחד של יומנה של אנה פרנק בספרייה כפרית שבה הייתי הילדה היהודייה היחידה ששאלה ספרים. הייתי קיצונית בגישה שלי לשואה, אבל בצורה חיובית. שוב הקב"ה נחלץ לעזרתי ועזר לי למצוא מנחָה לתואר שני (ומאוחר יותר לדוקטורט), שאמה איבדה את בעלה ובנה במהלך המלחמה ובנתה חיים חדשים לאחר מכן. ד"ר שרה גלעד, שהיתה מבנות הדור השני, עודדה אותי להתמיד בדרכי, לא לפחד ממה שאומרים הסובבים, ולחקור.

הנושא שנבחר לתזה התמקד בסופרים יהודים ובשואה. כאלה שלא היו ניצולים, וגם לא בני ניצולים. הם היו קבוצה שהוגדרה כסופרי שוליים, מפני שיצירותיהם מעולם לא הגיעו למיינסטרים של קהל הקוראים בגלל השימוש במטפורה ובסימבוליזם של שואה, שאולי לא היו ברורים לקהל הרחב, וכך חלק מהנאת הקריאה שלהם אבדה. התזה זיכתה אותי בכבוד רב, וסיימתי את הלימודים כמצטיינת דיקן. השתמשתי באוטוביוגרפיה של דני אבסי, יליד קארדיף, אפר על שרוול של בחור צעיר, שעצם הכותרת שלו היא משחק על שיר של ט"ס אליוט, "אפר על שרוול של איש זקן", אבל אבסי לוקח אותנו לרכבת תחתית בלונדון מלאה בשלדים במדי פסים ואל חבר לפאב בשם גאסי, שלובש מסכה כי הוא מתקשה לנשום באזור הכפרי, המלא במגדלים שפולטים עשן. היו לי ספרים מאת פרימו לוי, ספרה של הסופרת ההולנדית קלרה אשר פינקהוף, ילדי־כוכבים - הילדים המיועדים למוות בווסטרבורק, המחנה בהולנד - והלילה, והקבצן מירושלים מאת אלי ויזל. יכולתי לשמוע סופרים אלה מוחאים כפיים. הראיתי כיצד השואה הנָה פריזמה שדרכה ספרות זו מקבלת "חיים", ומשום כך המיינסטרים לא קיבל את יצירותיהם - והמחברים לא זכו לתהילה שהגיעה להם.

 

דוקטורט

באוניברסיטה הציעו לי להרחיב את נושא התזה לדיסרטציה, וביקשתי מד"ר שרה גלעד שתדריך אותי. "השתמשי בקולך", היא חזרה ואמרה לי, "ותדעי שאנשים יאהבו את הנושא שבחרת בו או שישנאו אותו. אין אמצע. תהיי מוכנה לכך". הבנתי, ולא פחדתי מהמשימה. הרגשתי בטוחה ברקע לימודי השואה החזקים שלי כדי לאתגר את עצמי. הפעם חיפשתי סופרים מפורסמים שיצירותיהם לא נבדקו בצורה כזו קודם לכן. בעידוד ספרו של נורמן רבין, בית המילים: כתיבה יהודית, זהות וזיכרון, חיפשתי את מה שהוא כינה צוהר במערה האפלטונית, כדי להשקיף אל נוף העולם שלאחר השואה. יהודים נרדפו ונרצחו בכל מקום שבו התיישבו, ולכן, טוען רבין, בניגוד למהגרים אמריקאים אחרים, לא היתה להם מדינה משלהם לחזור אליה. במקרה הטוב, היתה אנדרטה או בית קברות מוזנח. לכן, לדעתו, יהודים נאלצו לשמר ולהנציח את ההיסטוריה במילים, ובשל כך הסיפורים שלהם לא היו חלק ממערת הספרות האפלטונית. הצוהר הזה במערה היה צריך להימצא איפשהו גבוה, ובחוץ יהיה בית המילים, הבית הישן. זו היתה תמונה גרפית שהתחברתי אליה מיד.

כדי ללמוד איך הסופרים שבחרתי לחקור יצרו פורטל משלהם בקורפוס הספרות, היה עלי להבין כיצד הם מגדירים את זהותם היהודית, ואיזה מקום תופסת השואה בחייהם האמנותיים. הגיוני לחפש רק את אלה שכתבו אוטוביוגרפיות או ספרים ששיקפו באופן ברור זהות יהודית ואת השפעת השואה עליהם. חיפשתי תחילה אנשים שלא היו ניצולים ולא דור שני. מצאתי את ארתור מילר, המחזאי האמריקאי המובהק, וקראתי קודם כול את נפתולי זמן (Timebends), שבו הוא כתב ששני אירועים עיצבו את חייו, השפל הגדול באמריקה והשואה. אך היתה לי השערה משלי, שמילר השתמש בשני האירועים האלה כרקע ליצירותיו ושייתכן ששניהם מרכזיים אצלו במידה שווה. חיפשתי את המחזות המוקדמים שלו ובחרתי שניים. ידעתי שמילר החליט לכתוב מחזות עם פנייה אוניברסלית יותר, שהוא התרחק מחומר יהודי גלוי, וחיפשתי את המוסתר כאתגר. התיישבתי על כולם היו בני (1947) ועל מותו של סוכן (1948). השתמשתי באוטוביוגרפיה שלו כקו מנחה ושיערתי שהתת־מודע שימש את הסימבוליקה של השואה. מלבד היותו מחאה נגד אלה שהתעשרו מן המלחמה, מחזהו כולם היו בני עבד גם כאלגוריה על משפטי נירנברג, עם ההגדרה, השימוש במספרים והתיאור הפיזי של ג'ו קלר, שדומה מאוד לזה של הרמן גֶרינג. מילר גם הקפיד שלא ניתן יהיה לטעות ולחשוב שקלר הוא יהודי, והוא נותן לו בן בשם כריס.

נדהמתי תחילה מן העובדה שזירת הלחימה אינה אירופה, ושהמילים יהודי, שואה, ורצח אינן מוזכרות בסיפור. אצלי, ההשמטה המוזרה הזו זעקה לשמים. בסופו של דבר, כן היה יהודי אחד בסיפור כולו: רופא יהודי, השכן של משפחת קלר. הוא יודע על פשעי המלחמה של קלר אבל היה שבור מדי, אולי מפוחד מדי, לעשות משהו בנידון.

במחזה המאוחר יותר של מילר, מותו של סוכן, ניכרת המוזיקה הכלֵיזמרית המתנגנת ברקע. מלבד זאת, בית לומן הוא מבנה קטן ורעוע דמוי בקתה ומוקף מגדלים שפולטים עשן ואור כתום זועם, מפחיד ומהבהב מעל הבניין הגבוה, שנעלם רק לאחר מותו של וילי לומן. האור הכתום של מילר הוא מטפורה לארובות של המשרפות באושוויץ. מילר כנראה אהב את המטפורה הזו עד כדי כך שהוא השתמש בה שוב בעיבוד שלו לספר תזמורת על תנאי (Playing For Time) של ניצולת השואה פַניה פנלון, שנכתב במקור בצרפתית. בספרה מתארת פנלון אש אדומה בשמי אושוויץ־בירקנאו, אבל מילר, 30 שנה לאחר כתיבת מותו של סוכן, חוזר לזוהר הכתום שלו, אף שבסיפור המקורי הצבע הזה אינו מופיע. מילר התכוון שהאור בשמים שמעל בית לומן הוא רמז למשרפות. ביטויים אחרים במחזה תומכים ברעיון זה, והקשר אכן קיים. הצלחתי גם לחבר את מילר למשפטי נירנברג. יש מאמר נוקב של מילר, שכותרתו "המשפטים הנאציים והלב הגרמני", שבו הוא מטיח אשמה באומה הגרמנית כולה על שתיקתה ומאשים אפילו את "עקרת הבית הגרמנייה [...] שבוכה כשהיא שומעת את העדות, אבל במשך עשר שנים מעולם לא מחתה נגד הנאציזם".

ספרו של פיליפ רות, סופר הצללים (The Ghostwriter), תמך בצורה מושלמת בהגדרה שלי לגבי האופן שבו נתפסות זהות יהודית, שייכות אתנית ויצירת הזיכרון של עם.

לאחר שהמנחה שלי קראה את כל 228 העמודים של הדיסרטציה ואישרה אותה, אוניברסיטת חיפה שלחה אותה לשני קוראים חיצוניים, אחד באמריקה ואחד באנגליה, כאשר באותה תקופה אוניברסיטאות בריטיות החרימו את מוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ. מי שקיבל את הדוקטורט שלי באנגליה היה חוקר ארתור מילר המפורסם ביותר בעולם, והוא לא אהב את הנחת היסוד שלי לגבי השפעת השואה והזהות היהודית. הוא כתב כך: "הבה נשים בצד, לעת עתה, את הרעיון שהיהודים הם קבוצה אתנית נפרדת", והוסיף כי כיוון שארתור מילר אינו יהודי דתי, הוא לא הושפע מאירועי השואה. "כשהוא רצה, הוא היה עוסק בשואה, ובפעמים אחרות הוא בחר שלא לעשות זאת". כמי שקורא ספרות שואה הוא אכן שיבח אותי על התלהבותי ואהב את הפרק על פיליפ רות, אבל סיים באומרו שמועמד לדוקטורט אינו יכול לכתוב מה שעולה על רוחו, אלא הוא חייב להתבסס על המקורות הקיימים. "בעולם שלי", הוא סיכם, "זה לא ימריא". במילים אחרות, הוא נתן לי ציון נכשל! בדרך כלל, כישלון פירושו סוף הדרך למועמד לדוקטורט, אלא שהקורא השני דווקא קבע כי הדוקטורט שלי ראוי לציון "מעולה". האוניברסיטה הבינה כי היא לא התחשבה די באקלים הפוליטי שהשפיע על התגובה השלילית שהתקבלה מאנגליה. לאחר כמה התלבטויות מצד ראשיה, ותקופה מתוחה מאוד עבורי, נשלחה עבודת הדוקטורט שלי לקורא שלישי, שאהב אותה. וכך נהייתי לד"ר רות סמואל טננהולץ!

טקס הדוקטורט היה מהמם. כאשר נקראתי לבמה על מנת לקבל את התואר החדש שלי, לחצתי ידיים עם כולם, כולל עם האדם המפורסם שהנחה את הטקס, דניאל פאר. "את מאוד מתרגשת", הוא אמר לי בחיוך. "אל תבכי". אבל הדמעות המשיכו לרדת, דמעות על כך שהחזרתי לחיים משהו שכמעט אבד ללא שוב. הקדשתי את הדוקטורט שלי לאבותי המתים. אפילו שיניתי באופן פורמלי את שם המשפחה שלי כך שיכלול את שם הנעורים שלי, כדי שאבי יקבל חלק מהכבוד. "הרבה שמות", אמר המנחה, כאשר שמי הארוך הופיע על המסך. אולי, אבל לכולם הגיע מקום בדפי ההיסטוריה שלי, וכולם מילאו תפקיד בהבאתי לרגע המאושר הזה.

אני חלק משבט גדול שנקרא הדור השני. השתייכות זו עיצבה אותי. היא הובילה אותי כל ימי חיי והכריחה אותי לחפש שורשים גם מעברוֹ של הדור הראשון.

זכיתי לכתוב ספר על ההיסטוריה של משפחתי. הוא נכתב במקור בעברית ופורסם על ידי המכללה שבה לימדתי, מכללת שאנן. כתבתי גם גרסה הולנדית, שראתה אור בנובמבר 2020. הספר הצליח בארץ, ותרגום לאנגלית של ארץ גשרים רבים נמצא בהגהה ויֵצא לאור ב-2022. כתבתי גם ספר שני, שהתקבל לפרסום, אֶת אחותי, אֶת עצמי, רומן העוסק בבת הדור השני שיוצאת למסע לתקן עוול נורא, שהתרחש עוד לפני שנולדה. אני מאמינה שלהיות בת לדור השני לימד אותי שהמחווה החשובה ביותר שאני יכולה לעשות למען הסבים והסבתות, הדודים והדודות שלי, קורבנות השואה, היא לזכור אותם ולהביא את סיפוריהם לידיעת הציבור.

אוטוביוגרפיה היא סוגה חסרה. למעשה, אין לה ממש התחלה וסוף, משום שאנו לא באמת יכולים לדעת על החיים לפני שנולדנו, או לזכור את השנים הראשונות המכריעות כל כך של חיינו. גם אין לנו יכולת לתאר את מותנו ומה שבא אחרי לכתנו. אני מבינה שאני קרובה יותר לסוף מאשר להתחלה, ולכן אני מקווה שהשארתי חותם עוצמתי דיו על עולמי כדי לחשל ולחזק את ילדי, את נכדי ואת ניני, שנטעתי בהם אומץ לבנות את חייהם סביב יהדותם, להיות גאים בארצם ולדעת שיש להם מולדת כאן בישראל.

לסיום נשוב לסיפור של טובה שאיתה התחלתי את דברי. סיפרתי לה שבפרויקט הזה הזכרתי גם אותה ואת הסיפור שהיא הכתיבה לי, והיא אמרה, "אבל עוד לא סיימנו! הייתי לא רק ברוסיה, בקומי, בסיביר! גם בגרמניה ובצרפת הייתי. שנתיים בדרך לארץ ישראל! ושם הנעורים שלי היה פרלוב. את חייבת להוסיף את זה". הבטחתי שאעשה זאת.

ובעתיד לבוא, בעזרת השם, ימשיכו ילדינו לשאת את זכרם של כל אלה שאפילו לא זכו לקבר, כשם שבני ישראל נשאו את עצמות יוסף אל הארץ המובטחת.

 

 

חוקרים זוכרים יהודית תידור באומל-שוורץ, שמואל רפאל

אחקור ולא אשכח
רות סמואל טננהולץ

מבוא

ישבתי מול טובה, ניצולת שואה בת 87, שמסלול חייה הוביל אותה מילדות מפנקת ומוגנת בליטא, בדרך מפותלת ובלתי־אפשרית, לארץ ישראל. בדרך עברה בסיביר, באוקראינה, בפולין, בגרמניה, בצרפת, בקפריסין ובעתלית, עד שהגיעה בגיל 14 לקיבוץ כחלק מקבוצת ילדים יתומים. ילדה רזה ומורעבת, לבדה בעולם. אולי ההתעקשות שלי להעלות את סיפור חייה על הכתב היא תוצאה של כל מה שמאפיין את חיי כבת הדור השני, ילדה של ניצולי השואה. הסיפור הזה שלה שחרר אותי לכתוב את האוטוביוגרפיה הזו כאשר הדוקטורט שלי בספרות אנגלית מחייך קלות ומעודד אותי להתוודות מה בדיוק עשיתי בכל אותן שנות לימוד.

הורי לא דיברו על השואה, אך היא לחשה בתוך הקירות והשטיחים של הבית שלנו. דיוקנאות של אנשים חמורי סבר עקבו אחרי מהקירות. הייתי הילדה שנולדה ב-1946, לידה שנועדה להפיח חיים חדשים בכל מה שאבד, ילדת תיקון והתחלה חדשה. והנה אני, ילדה לא ממושמעת, לא מקשיבה להורים, לא שומרת על בגדי, לא זהירה כאשר אני רוכבת על אופניים. ילדה כה מלאת חיים, שההורים שלי לא יכלו לעמוד בקצב שלי. הזיכרון החזק ביותר שלי כילדה היהודייה היחידה בבית הספר בכפר שלנו היה כאשר נשלחתי לאסוף חבילה של בשר כשר שהגיעה ברכבת, חבילה נוטפת דם. אם לא זה - אז אולי הפעמים שבהן עמדתי מובכת ליד שולחן המורה, והסברתי לה למה לא הייתי בבית הספר ביומיים הראשונים והאחרונים של פסח, או של סוכות. אמי אמרה לי להגיד שהיו לנו שני ימי ראשון נוספים באותו שבוע. הילדים צחקקו, והמורה, שהובך לא פחות ממני, הורה לי לשבת במקומי.

אולי זה לא כל כך מפתיע שבחרתי במסלול הלימודים שבו בחרתי. בגיל 48, כאשר סוף־סוף הגעתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, כבר ידעתי כי המצפון שלי ינחה אותי להשתמש באקדמיה כדי לאפשר לי לחזור לילדה בת התשע ולנתח את האירועים שהותירו את משפחתי כמשפחה היהודית היחידה ששרדה בכפר הולנדי פסטורלי, בְּמקום שידע פעם קהילה יהודית. אברר איך ילדותי בצל השואה השפיעה על חיי, ובכך אבין ואסלח להורי על כל מה שחוויתי כפגיעה בי בשנים הללו.

ההיסטוריה נושפת בעורפי

מובן שבמשך שנות ילדותי ונעורי המסך האטום מעל השואה נקרע קצת פה ושם, אבל לא היתה לי תמונה בהירה לגבי שורשינו מעבר ליהדותנו המבודדת, עד שצוות צילום אמריקאי הגיע להולנד כדי לצלם את יומנה של אנה פרנק. הניסיונות של הורי, כמו רוב הניצולים בהולנד, "לשים את הכול מאחורינו ולהעמיד פנים שאנחנו בסדר" התפוררו. הסרט נראה כהודאה פומבית של אשמה מצד הממסד. הורי הרשו לי לשאול את היומן מהספרייה, ועם תדהמה גוברת והולכת קראתי שהם לא היו היחידים שהצילו את עצמם על ידי onderduik, המילה ההולנדית שפירושה לרדת למחתרת, או בתרגום מילולי - צלילה מתחת. רציתי לקרוא עוד ספרים, אבל בספרייה הכפרית שלנו לא היה דבר ולא חצי דבר על רדיפת היהודים, ולכן לא למדתי דבר חדש עד למשפט אייכמן ששודר בטלוויזיה ההולנדית. בעודי צעירה מכדי להבין באמת את גודל האירוע הזה, ובהיעדר כל ידיעה של השפה העברית והאנגלית, יכולתי רק לבהות בפניו של הרוע בהתגלמותו בתא הזכוכית חסין הירי, על האיש ששלח את קרובי אל מותם הנורא. התנצלתי בשקט בפני סבי וסבתי המתים, דודותי ודודי. מונחים כמו "שואה" או "רדיפה" עדיין לא היו מוכרים לי. בהולנד היהודית התקופה נקראה (אם בכלל הוזכרה) "הקטסטרופה", או "הזמנים הנוראים", אבל בעיקר אנשים פשוט דיברו על "המלחמה".

בדיעבד כל מה שקרה לאחר מכן נראה כמו נבואה שמתגשמת: הקב"ה לא ישכח את שארית הפליטה של עמו. בפינה המבודדת שלנו בהולנד, השליח הישראלי שבא להחיות את בני עקיבא, תנועת הנוער הדתית־ציונית, גילה אותנו בסופו של דבר, וכשהוקם סניף בני עקיבא בעיר דבנטר (Deventer) הצטרפתי לפעילות השבועית ונטלתי בה חלק מרכזי. בכל יום ראשון נסעתי בשלושה אוטובוסים כדי להגיע לסניף, וכיוון שהייתי מהילדים הגדולים, מהר מאוד מוניתי לנהל את המפגשים שלנו. גמולי היה כאשר בגיל 16 נבחרתי להשתתף בסמינר בינלאומי בן חודש ולפגוש בני נוער יהודים מכל רחבי אירופה, ללמוד תנ"ך ותולדות העם היהודי. להוטה לתרגל את האנגלית שלי, הגזמתי בכישורי השפה שלי והותר לי ללמוד עם הקבוצה הבריטית. היו לנו שיעורים על הרדיפה באירופה, ובפעם הראשונה שמעתי את המילה "שואה". כששאלתי מה משמעות המילה, השתררה דממה. בתמימות הנחתי שזו מילה באנגלית שפשוט עדיין לא למדתי בבית הספר. הוויכוח שפרץ בעקבות פליטת הפה שלי היה הרבה מעבר ליכולות שלי באנגלית, אבל בסופו של דבר הבנתי שמידע חשוב הוסתר ממני ומכל הילדים היהודים שהכרתי עד לאותו רגע. מה שקרה בהולנד לא היה מוגבל למדינה אחת. זו היתה מגיפה אירופאית בניצוחו של אדם אחד. הבנתי שאני חייבת לצאת לחיפוש אחרי מידע. למצוא ספרים באופן רציני. אבל איפה אמצא את הספרים, כאשר בספרייה הכפרית שלנו אין דבר מעבר ליומנה של אנה פרנק?

 

הרדיפה ויסודות האוריינות

סיימתי תיכון ועם מלגה המכסה נסיעה, שהות ולימודים, הגעתי לירושלים לשנה במכון לנוער מחו"ל. אהבתי את האמריקאים עם השיניים הישרות והלבנות והעור המושלם, את המתבגרים במכנסי הברמודה המוזרים והחולצות החושפות יותר ממה שהן מכסות. הם היו כל כך, איך להגיד, נורמלים. לא היתה להם בעיה עם הזהות הכפולה שלהם כיהודים וכאמריקאים. שתי הזהויות גם יחד נחו על כתפיהם בשלום. הייתי המומה לחלוטין כשהם ישבו על הקרקע ובכו במשך ימים כאשר הנשיא האמריקאי דאז, ג'ון קנדי, נרצח. איך האיש הזה יכול להיות להם כל כך חשוב? בביתי בעיקר התעלמנו ממשפחת המלוכה, ואבי מעולם לא הניף את הדגל ביום הולדתה של המלכה. החלטתי להתרכז בַּיום שאוכל לעלות ארצה ולהיות ישראלית: אז לא תהיה לי שאלה של זהות כפולה, ויהיה קל להגדיר מי אני.

בירושלים למדתי על הקשר שבין רצח שישה מיליון יהודים באירופה לבין הקמת המדינה היהודית. לקחו אותנו לסיור מודרך ביד ושם והתמכרתי לנושא. פתאום ילדותי היתה חידה שיכולתי לפתור ולשלב בזהותי. אור נדלק במסדרון החשוך של ילדותי, והדיוקנאות התלויים בו התעוררו לחיים. הם חייכו אלי בגאווה בזמן שקראתי וקראתי. זה היה בשנים 1963-1964, והחומר הארכיוני על השואה שהיה זמין היה רחוק מזה שקיים היום. קראתי ספרים של פרימו לוי ושל אלי ויזל. רציתי לברר על צעדות המוות כי ידעתי שאחיה של אמי, לואי יעקב, נספה באחת מאלו. רציתי לקרוא על סוביבור כי רוב בני המשפחה שלי נרצחו שם. ניסיתי לקרוא את חנה ארנדט על אייכמן ועל הבנאליות של הרוע, אבל השפה היתה מעבר ליכולתי. ובכל זאת, שיחות לחושות סתומות בביתי על המשטרה המקומית, אנשים שבגדו ביהודים, מכות ומעצרים, קיבלו פתאום היגיון, והבנתי שההורים שלי ברחו אבל בקושי רב, כמו גם שתי אחיותי הגדולות. לא הצלחתי לדמיין את אבי, הלבוש תמיד בצורה מסודרת בחליפה המחויטת היקרה שלו ובעניבת המשי, ואת אמא שלי עם בגדי המעצבים שלה והשיער המוקפד, עם אותם אנשים שנסו על חייהם. ואיך ההורים המגוננים שלי מצאו את האומץ למסור את בנותיהם הקטנות לזרועות זרים?

בפעם הראשונה הבנתי שלתאריך הלידה שלי - 10 במרס 1946 - היתה משמעות גדולה מאוד. הייתי הוכחה חיה לרצון של הורי לבחור בחיים. כעת הבנתי את חבילות הבשר הנוטפות דם שהבאתי הביתה בכל שבוע: אמי ואבי קיבלו החלטה מודעת להיאחז ביהדותם ולבנות מחדש את חייהם כיהודים. קראתי על מרד גטו ורשה, וידעתי שהורי עשו מרד משלהם בכך שידעו להיעלם מעיני ציידי היהודים, לשרוד ולחנך את ילדיהם כיהודים. דמיינתי את אמי כחנה סנש, נחושה ולא מפחדת. דמיינתי את אבי מפר את העוצר כדי להציל את משפחתו. הם היו קורבנות, אבל הם גם היו גיבורים. והם ניצחו!

 

עלייה

השנה הקסומה בירושלים הסתיימה באירוסין שלי עם בחור אמריקאי נחמד שפגשתי במהלך השנה; התחתַנו והתיישבנו בניו יורק, ותכננו לחזור לארץ עם סיום לימודיו. זה לקח לנו כמעט חמש שנים, אבל ב-1969 חזרנו לארץ כעולים חדשים, כבר עם שני ילדים. זה היה העידן שלאחר מלחמת ששת הימים: ירושלים היתה מאוחדת, ויכולנו לגעת בכותל המערבי. בחברון נכנסנו למערת המכפלה ועמדנו ברטט מול קבר שרה אמנו. חוויה מטלטלת! אמי הקדומה נקברה כאן, האישה שאת סיפורה הכרתי מהטקסטים המקודשים. אני יכולה להשאיר אבן על קברה. אני, האישה שבאה מההרס של יהדות הולנד, אני שייכת למקום הזה! במהלך 20 השנים הבאות בנינו את משפחתנו, ובסופו של דבר היינו הורים גאים לשישה ילדים, כולל ארבעה צברים שנולדו במולדת העתיקה. הצלחנו! הצלחתי! בישראל כולם קנו חלה ביום שישי, איחלו אחד לשני "שבת שלום", בחנוכה הדליקו נרות בכל חלון, ובראש השנה ובחגים האחרים אנשים בירכו מכרים ועוברי אורח ב"חג שמח". לא שמתי לב לתאריך חג המולד. לא זכרתי לאחל למשפחתי ההולנדית שנה טובה בראש השנה האזרחי. כאן כולם יהודים, כמוני.

עם זאת, מהר מאוד למדתי שלא ניתן להתקיים מההכנסה שהביא בעלי הביתה. בארץ, גם הנשים עבדו, ובזכות האנגלית השוטפת שלי, למדתי בקורסים ממשלתיים שהכשירו אותי כמורה לאנגלית. בתחילה לימדתי בבית ספר יסודי, ואט־אט התקדמתי ללמד בתיכון. החיים התגלגלו במסלול נינוח וברור.

 

אוניברסיטת חיפה, 1994

הייתי כבר סבתא לכמה נכדים, ובזמן שהתענגתי על המעמד החדש שלי, הדור החדש הדגיש עבורי בצורה כואבת את מה שהיטלר גנב ממני עוד לפני שנולדתי. במשך יותר מ-25 שנה סיפור השואה התגורר ברקע של חיי, שכן המאמץ לפרנס ולחנך משפחה גדולה העסיק אותי יותר. המשימות היומיומיות של הקמת משפחה גדולה בשילוב עם עבודה לא הותירו זמן להתמקד בעבר. מידע נוסף לגבי רצח הדור שחי לפני נותר חבוי מאחורי הדיוקנאות של סבי וסבתי שהבאתי מבית הורי. כמו בילדותי, חלפתי על פניהם בעיניים מושפלות.

את הזרז לחזור לספרי השואה נתנה לי מפקחת משרד החינוך במקצוע האנגלית. המפקחת הגיעה כדי לצפות בשיעור ספרות שהעברתי. דיברתי עם התלמידות על סיפורו של ברנרד מלמוד, והיא ביקשה ממני לבוא אליה למשרד כדי לקבל משוב על מה שלימדתי. "השיעור היה בסדר", היא התחילה, אבל הוסיפה שיש בכל זאת בעיה. אין לי תואר ראשון, ובלי התואר הזה לא אוכל להמשיך כמורה בתיכון. כשהתקבלתי לעבודה, היה מחסור במורים לאנגלית, והרישיון ללמד ביסודי יחד עם האנגלית השוטפת שלי וההתלהבות הספיקו אז, אבל עכשיו הכול השתנה. אם ארצה להמשיך בתיכון, אצטרך לשדרג את הרישיון שלי. במילים אחרות, אני צריכה תואר אוניברסיטאי.

למחרת, כן, כבר למחרת, התקשרתי לחוג לאנגלית באוניברסיטת חיפה, התייצבתי, עברתי את הריאיון הראשון, ניגשתי לבחינת הכניסה והתקבלתי. את הקורס הראשון שלי בחוג התחלתי ללמוד כמה שבועות לאחר מכן. עשיתי את בחינת הפסיכומטרי אחרי שכבר נרשמתי. הייתי בת 48 אבל הרגשתי כמו ילדה בת 16. ברגע שנכנסתי לספרייה העצומה, ידעתי למה אני שם: ללמוד על ההיסטוריה שלי; לשלב בין מה שקרה לפני שנולדתי לבין חיי בהווה; להבין את הילדות שלי. הייתי סטודנטית חד־חוגית בחוג לשפה ולספרות אנגלית, אבל האוניברסיטה בכל זאת דרשה ממני ללמוד קורסי העשרה מחוץ לחוג, ובחרתי בחוג להיסטוריה של תולדות העם היהודי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה ללמוד. עד מהרה ההיסטוריה גלשה לקורסים שלי באנגלית. במידת האפשר, שכנעתי את הפרופסורים שלי שיש היבט יהודי בתוכנית הלימודים שאני יכולה לעסוק בו, כמו "הסוחר מוונציה" של שייקספיר בקורס על ספנסר, או "בית הקברות היהודי" של לונגפלו בניופורט. הטלתי ספק בהיכרותו של מארק טוויין עם יהודים ותהיתי כיצד האבות המייסדים התייחסו ליהודים. ראיתי יהודים בכל מקום, ונדנדתי למורים שלי כדי שיאפשרו לי להתרכז תמיד בהיבט היהודי, גם אם הוא כמעט שלא היה קיים. למדתי להרים את הרעלה שההורים עטו מעל השואה.

גדלתי במשפחה שומרת מצוות, וחייתי בידיעה שיש מעלינו בורא עולם שמנהל את העולם. היהדות היתה אבן היסוד של חיינו, והתחושה הזו של להיות חלק משלמות גדולה יותר ולהיות כפופה לכוח עליון שידריך אותנו מעולם לא עזבה אותי. אחרי הכול, הוא שמר על הורי ושתי אחיותי הגדולות - והם שרדו נגד כל הסיכויים! לכן, אני מאמינה שהקב"ה שולח עזרה כשצריך באמת, והוא עשה זאת גם לגבי, אולי בצורה פחות דרמטית, אבל עדיין הרגשתי את ההשגחה הפרטית המבורכת. בקורס העוסק בהיסטוריה של יהדות ארצות הברית התבקשתי לכתוב עבודה סמינריונית. הפרופסורית שלי ידעה הרבה על הולנד, כולל את השפה. ניגשתי אליה אחרי השיעור וביקשתי לכתוב על היעלמותה של אנקה ביקמן, פעוטה הולנדית יהודייה שנחטפה על ידי הכנסייה הקתולית לאחר מלחמת העולם. הפרופסורית תהתה איך נושא זה קשור ליהדות ארצות הברית. חשבתי קצת, ובסוף הצעתי שאוכל להוכיח בקלות שאם משפחתה של אנקה היתה מהגרת לאמריקה, הטרגדיה הזו לא היתה מתרחשת. היא צחקה ואישרה את הנושא. מיד גם הפנתה אותי למאמרים של חוקר אמריקאי שהתעניין בשואה בהולנד וכתב על המקרה הספציפי הזה. בהמשך, העבודה שכתבתי במסגרת הקורס ההוא הפכה לאחד המאמרים הראשונים שלי שפורסמו אחרי שקיבלתי את הדוקטורט שלי.

הפכתי למיסיונרית, בתחושה שיותר מדי פרסומים, ספרים ודיונים מתמקדים בפולין, ולא מספיק במערב אירופה, ובוודאי מעט מאוד נכתב על הולנד. לא פעם אנשים אפילו לא ידעו שהיטלר כבש את ארץ מולדתי, ורצח כ-75% מיהודיה. ההרס היה עד כדי כך עצום, שעד 1960 לא ראיתי שם חתונה יהודית, או לוויה יהודית, עד שעברתי את גיל 30, וטקס ברית המילה היחיד שחגגתי היה של האחיינים שלי. בשל ממדי ההשמדה בהולנד, לא חיו בעת ההיא צעירים מאוד או מבוגרים מאוד. רק עכשיו הפכו דברים אלה שוב לחלק בלתי־נפרד מחיינו. ורק עכשיו, כאשר אני מחבקת כבר דור רביעי, הפכה משפחתי למשפחה מורחבת ונורמלית עם סבים ודודים, ובני דודים לרוב, ושוב אפשר להצביע על ריבוי טבעי של הדנ"א שממנו באתי.

כמורה הייתי זכאית למלגה במימון משרד החינוך, ולאחר שסיימתי תואר ראשון בהצטיינות, הגשתי בקשה ללימודי תואר שני. צללתי בהתרגשות אל תוך ספריו של פרימו לוי וקראתי גם את Ondergang ("הכחדה") של יעקב (ז'ק) פרסר, הקורפוס הקלסי של חורבן יהדות הולנד. מצאתי את ספרה של אלמה ורהי, Om het Joodse Kind ("על אודות הילד היהודי"), הבוחן את האופן שבו התייחסה הולנד ליתומים היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. הספר מאשים אנשים שעמדו בחזית הצלת ילדים יהודים, אך כאלה שפעלו מתוך מניעים נסתרים "להציל" את נשמות הילדים ולמנוע מהם לחזור לעם היהודי. קראתי את הספר של מרשוק, Dienaren van het Gezag ("משרתי השלטון"), על מעורבותה של משטרת הולנד ברצח היהודים, והבנתי למה אבא שלי לא נכנס לתחנת משטרה. את הספר De Kleine Sjoa ("השואה הקטנה") של יצחק ליפשיץ, קראתי בנשימה עצורה, כי תיאורו של ליפשיץ את החיים לאחר "הזמנים הנוראים" עבור יהדות הולנד הקטועה והמדממת שיקף במידה רבה את החוויה שלי בכפר הפסטורלי שבמזרח הולנד.

היה לי ברור שאכתוב תזה במסגרת לימודי התואר השני, וגם שהיא חייבת לשקף את השפעת השואה על בני הדור השני, כלומר, הדור שלי, ובכך אכבד את זכרם של קרובי שנרצחו. אך עדיין לא ידעתי מספיק על חוויות הניצולים בזמן המלחמה, ועל הדרך שבה בחרו לאחר מכן. פניתי לאוטוביוגרפיות וביוגרפיות של הדור הראשון. דור השואה. טרפתי את דמעות כבושות של נחמה טק, על חייה במחבוא בפולין, ואחר כך קראתי בשקיקה גם את בגוב האריות, הביוגרפיה שלה על אוסוואלד רופאייזן, הידוע גם בשם האב דניאל. במשך זמן־מה גרתי בביתה של אחותי בירושלים וקראתי את כל מה שהיה זמין במרכז לחקר יהדות הולנד שליד האוניברסיטה העברית. גיליתי את כתב העת לעזרת העם, עיתון שהופק בהולנד בין חורף 1944 לקיץ 1945, והופץ באזורים ששוחררו בזכות צבא בעלות הברית. חיילים יהודים לקחו את העיתונים איתם צפונה וחילקו אותם ליהודים שיצאו ממחבואם. במהדורת אפריל 1945 מצאתי את שמו של אבי. הכתובת שמסר היתה זו של המשפחה שהצילה אותו ואת אמא - כתובת האונדרדויק, בניברדל, בכפר.

אבי היה רשום כאיש הקשר של כל מי שמחפש ניצולים. מאז מצאתי את הפרסום הזה שלו, חשבתי כמה עצוב שאף אחד מבני המשפחה הקרובה של הורי לא חזר, אבל תוך כדי שאני כותבת את הדפים האלה, גיליתי שמיד לאחר שחרור הכפר התחיל אבי להסתובב בכל האזור בחיפוש אחרי משפחות שהחביאו יהודים, ומצא בעיקר ילדים. הנק פונטסטין, יליד ניברדל, ובנם של הורים חסידי אומות העולם שהסתירו והצילו ילדים יהודים רבים במהלך המלחמה, החליט לכתוב ספר יחד עם דיננד וובינק כדי להנציח את גבורת הוריו. החומרים שברשותו כוללים, בין היתר, את היומן שאביו כתב בשנים הללו, ותכתובת בין אמו ובין אחד הילדים היהודים מהשנים שלאחר המלחמה. כותרת המשנה של הספר היא "המדור לחסידי אומות העולם". ביומנו של מר פונטסטין גם מוזכר אבי, במכתב מאפריל 1945, זמן קצר לאחר שחרור הכפר. "מר סמואל רושם את היהודים המוסתרים בסביבה, ואני אלך לבקר אותו אחרי הצהריים עם הנסייה. "הנסייה" היה ילד יהודי בשם יוחנן (Joopi) סנדרס, אחד מהילדים הרבים שהצילה משפחת פונטסטין. הציטוט מסתיים באומרו כי "עד כה, יש ל[שמואל] כבר 120 שמות".

הבנתי שאבי המסכן והשבור חזר לתפקיד המנהיגותי שלו מיד עם השחרור, והשתמש ב"לעזרת העם" כדי לעזור לניצולים, המפוזרים ברחבי הולנד, למצוא האחד את השני. לא פלא שאבי אהב את ניברדל: כל כך הרבה אנשים היו "טובים" במהלך המלחמה. צריך להוסיף שלפני השואה, הקהילה היהודית בכל הכפרים באזור יחד מנתה רק 25 נפשות, אך במהלך המלחמה הוסתרו שם לפחות 120 יהודים.

כשכמה מחברי הסטודנטים בחרו לכתוב תזה על מכשפות בספרות, או על רמזים שייקספיריים בביירון, ורמזו שההתמקדות שלי צרה מדי, משכתי בכתפי. הייתי סטודנטית באוניברסיטה בישראל, היתה לי גישה לאחת הספריות הטובות בארץ, וכבר לא הייתי מוגבלת בחומר הקריאה שלי לעותק אחד של יומנה של אנה פרנק בספרייה כפרית שבה הייתי הילדה היהודייה היחידה ששאלה ספרים. הייתי קיצונית בגישה שלי לשואה, אבל בצורה חיובית. שוב הקב"ה נחלץ לעזרתי ועזר לי למצוא מנחָה לתואר שני (ומאוחר יותר לדוקטורט), שאמה איבדה את בעלה ובנה במהלך המלחמה ובנתה חיים חדשים לאחר מכן. ד"ר שרה גלעד, שהיתה מבנות הדור השני, עודדה אותי להתמיד בדרכי, לא לפחד ממה שאומרים הסובבים, ולחקור.

הנושא שנבחר לתזה התמקד בסופרים יהודים ובשואה. כאלה שלא היו ניצולים, וגם לא בני ניצולים. הם היו קבוצה שהוגדרה כסופרי שוליים, מפני שיצירותיהם מעולם לא הגיעו למיינסטרים של קהל הקוראים בגלל השימוש במטפורה ובסימבוליזם של שואה, שאולי לא היו ברורים לקהל הרחב, וכך חלק מהנאת הקריאה שלהם אבדה. התזה זיכתה אותי בכבוד רב, וסיימתי את הלימודים כמצטיינת דיקן. השתמשתי באוטוביוגרפיה של דני אבסי, יליד קארדיף, אפר על שרוול של בחור צעיר, שעצם הכותרת שלו היא משחק על שיר של ט"ס אליוט, "אפר על שרוול של איש זקן", אבל אבסי לוקח אותנו לרכבת תחתית בלונדון מלאה בשלדים במדי פסים ואל חבר לפאב בשם גאסי, שלובש מסכה כי הוא מתקשה לנשום באזור הכפרי, המלא במגדלים שפולטים עשן. היו לי ספרים מאת פרימו לוי, ספרה של הסופרת ההולנדית קלרה אשר פינקהוף, ילדי־כוכבים - הילדים המיועדים למוות בווסטרבורק, המחנה בהולנד - והלילה, והקבצן מירושלים מאת אלי ויזל. יכולתי לשמוע סופרים אלה מוחאים כפיים. הראיתי כיצד השואה הנָה פריזמה שדרכה ספרות זו מקבלת "חיים", ומשום כך המיינסטרים לא קיבל את יצירותיהם - והמחברים לא זכו לתהילה שהגיעה להם.

 

דוקטורט

באוניברסיטה הציעו לי להרחיב את נושא התזה לדיסרטציה, וביקשתי מד"ר שרה גלעד שתדריך אותי. "השתמשי בקולך", היא חזרה ואמרה לי, "ותדעי שאנשים יאהבו את הנושא שבחרת בו או שישנאו אותו. אין אמצע. תהיי מוכנה לכך". הבנתי, ולא פחדתי מהמשימה. הרגשתי בטוחה ברקע לימודי השואה החזקים שלי כדי לאתגר את עצמי. הפעם חיפשתי סופרים מפורסמים שיצירותיהם לא נבדקו בצורה כזו קודם לכן. בעידוד ספרו של נורמן רבין, בית המילים: כתיבה יהודית, זהות וזיכרון, חיפשתי את מה שהוא כינה צוהר במערה האפלטונית, כדי להשקיף אל נוף העולם שלאחר השואה. יהודים נרדפו ונרצחו בכל מקום שבו התיישבו, ולכן, טוען רבין, בניגוד למהגרים אמריקאים אחרים, לא היתה להם מדינה משלהם לחזור אליה. במקרה הטוב, היתה אנדרטה או בית קברות מוזנח. לכן, לדעתו, יהודים נאלצו לשמר ולהנציח את ההיסטוריה במילים, ובשל כך הסיפורים שלהם לא היו חלק ממערת הספרות האפלטונית. הצוהר הזה במערה היה צריך להימצא איפשהו גבוה, ובחוץ יהיה בית המילים, הבית הישן. זו היתה תמונה גרפית שהתחברתי אליה מיד.

כדי ללמוד איך הסופרים שבחרתי לחקור יצרו פורטל משלהם בקורפוס הספרות, היה עלי להבין כיצד הם מגדירים את זהותם היהודית, ואיזה מקום תופסת השואה בחייהם האמנותיים. הגיוני לחפש רק את אלה שכתבו אוטוביוגרפיות או ספרים ששיקפו באופן ברור זהות יהודית ואת השפעת השואה עליהם. חיפשתי תחילה אנשים שלא היו ניצולים ולא דור שני. מצאתי את ארתור מילר, המחזאי האמריקאי המובהק, וקראתי קודם כול את נפתולי זמן (Timebends), שבו הוא כתב ששני אירועים עיצבו את חייו, השפל הגדול באמריקה והשואה. אך היתה לי השערה משלי, שמילר השתמש בשני האירועים האלה כרקע ליצירותיו ושייתכן ששניהם מרכזיים אצלו במידה שווה. חיפשתי את המחזות המוקדמים שלו ובחרתי שניים. ידעתי שמילר החליט לכתוב מחזות עם פנייה אוניברסלית יותר, שהוא התרחק מחומר יהודי גלוי, וחיפשתי את המוסתר כאתגר. התיישבתי על כולם היו בני (1947) ועל מותו של סוכן (1948). השתמשתי באוטוביוגרפיה שלו כקו מנחה ושיערתי שהתת־מודע שימש את הסימבוליקה של השואה. מלבד היותו מחאה נגד אלה שהתעשרו מן המלחמה, מחזהו כולם היו בני עבד גם כאלגוריה על משפטי נירנברג, עם ההגדרה, השימוש במספרים והתיאור הפיזי של ג'ו קלר, שדומה מאוד לזה של הרמן גֶרינג. מילר גם הקפיד שלא ניתן יהיה לטעות ולחשוב שקלר הוא יהודי, והוא נותן לו בן בשם כריס.

נדהמתי תחילה מן העובדה שזירת הלחימה אינה אירופה, ושהמילים יהודי, שואה, ורצח אינן מוזכרות בסיפור. אצלי, ההשמטה המוזרה הזו זעקה לשמים. בסופו של דבר, כן היה יהודי אחד בסיפור כולו: רופא יהודי, השכן של משפחת קלר. הוא יודע על פשעי המלחמה של קלר אבל היה שבור מדי, אולי מפוחד מדי, לעשות משהו בנידון.

במחזה המאוחר יותר של מילר, מותו של סוכן, ניכרת המוזיקה הכלֵיזמרית המתנגנת ברקע. מלבד זאת, בית לומן הוא מבנה קטן ורעוע דמוי בקתה ומוקף מגדלים שפולטים עשן ואור כתום זועם, מפחיד ומהבהב מעל הבניין הגבוה, שנעלם רק לאחר מותו של וילי לומן. האור הכתום של מילר הוא מטפורה לארובות של המשרפות באושוויץ. מילר כנראה אהב את המטפורה הזו עד כדי כך שהוא השתמש בה שוב בעיבוד שלו לספר תזמורת על תנאי (Playing For Time) של ניצולת השואה פַניה פנלון, שנכתב במקור בצרפתית. בספרה מתארת פנלון אש אדומה בשמי אושוויץ־בירקנאו, אבל מילר, 30 שנה לאחר כתיבת מותו של סוכן, חוזר לזוהר הכתום שלו, אף שבסיפור המקורי הצבע הזה אינו מופיע. מילר התכוון שהאור בשמים שמעל בית לומן הוא רמז למשרפות. ביטויים אחרים במחזה תומכים ברעיון זה, והקשר אכן קיים. הצלחתי גם לחבר את מילר למשפטי נירנברג. יש מאמר נוקב של מילר, שכותרתו "המשפטים הנאציים והלב הגרמני", שבו הוא מטיח אשמה באומה הגרמנית כולה על שתיקתה ומאשים אפילו את "עקרת הבית הגרמנייה [...] שבוכה כשהיא שומעת את העדות, אבל במשך עשר שנים מעולם לא מחתה נגד הנאציזם".

ספרו של פיליפ רות, סופר הצללים (The Ghostwriter), תמך בצורה מושלמת בהגדרה שלי לגבי האופן שבו נתפסות זהות יהודית, שייכות אתנית ויצירת הזיכרון של עם.

לאחר שהמנחה שלי קראה את כל 228 העמודים של הדיסרטציה ואישרה אותה, אוניברסיטת חיפה שלחה אותה לשני קוראים חיצוניים, אחד באמריקה ואחד באנגליה, כאשר באותה תקופה אוניברסיטאות בריטיות החרימו את מוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ. מי שקיבל את הדוקטורט שלי באנגליה היה חוקר ארתור מילר המפורסם ביותר בעולם, והוא לא אהב את הנחת היסוד שלי לגבי השפעת השואה והזהות היהודית. הוא כתב כך: "הבה נשים בצד, לעת עתה, את הרעיון שהיהודים הם קבוצה אתנית נפרדת", והוסיף כי כיוון שארתור מילר אינו יהודי דתי, הוא לא הושפע מאירועי השואה. "כשהוא רצה, הוא היה עוסק בשואה, ובפעמים אחרות הוא בחר שלא לעשות זאת". כמי שקורא ספרות שואה הוא אכן שיבח אותי על התלהבותי ואהב את הפרק על פיליפ רות, אבל סיים באומרו שמועמד לדוקטורט אינו יכול לכתוב מה שעולה על רוחו, אלא הוא חייב להתבסס על המקורות הקיימים. "בעולם שלי", הוא סיכם, "זה לא ימריא". במילים אחרות, הוא נתן לי ציון נכשל! בדרך כלל, כישלון פירושו סוף הדרך למועמד לדוקטורט, אלא שהקורא השני דווקא קבע כי הדוקטורט שלי ראוי לציון "מעולה". האוניברסיטה הבינה כי היא לא התחשבה די באקלים הפוליטי שהשפיע על התגובה השלילית שהתקבלה מאנגליה. לאחר כמה התלבטויות מצד ראשיה, ותקופה מתוחה מאוד עבורי, נשלחה עבודת הדוקטורט שלי לקורא שלישי, שאהב אותה. וכך נהייתי לד"ר רות סמואל טננהולץ!

טקס הדוקטורט היה מהמם. כאשר נקראתי לבמה על מנת לקבל את התואר החדש שלי, לחצתי ידיים עם כולם, כולל עם האדם המפורסם שהנחה את הטקס, דניאל פאר. "את מאוד מתרגשת", הוא אמר לי בחיוך. "אל תבכי". אבל הדמעות המשיכו לרדת, דמעות על כך שהחזרתי לחיים משהו שכמעט אבד ללא שוב. הקדשתי את הדוקטורט שלי לאבותי המתים. אפילו שיניתי באופן פורמלי את שם המשפחה שלי כך שיכלול את שם הנעורים שלי, כדי שאבי יקבל חלק מהכבוד. "הרבה שמות", אמר המנחה, כאשר שמי הארוך הופיע על המסך. אולי, אבל לכולם הגיע מקום בדפי ההיסטוריה שלי, וכולם מילאו תפקיד בהבאתי לרגע המאושר הזה.

אני חלק משבט גדול שנקרא הדור השני. השתייכות זו עיצבה אותי. היא הובילה אותי כל ימי חיי והכריחה אותי לחפש שורשים גם מעברוֹ של הדור הראשון.

זכיתי לכתוב ספר על ההיסטוריה של משפחתי. הוא נכתב במקור בעברית ופורסם על ידי המכללה שבה לימדתי, מכללת שאנן. כתבתי גם גרסה הולנדית, שראתה אור בנובמבר 2020. הספר הצליח בארץ, ותרגום לאנגלית של ארץ גשרים רבים נמצא בהגהה ויֵצא לאור ב-2022. כתבתי גם ספר שני, שהתקבל לפרסום, אֶת אחותי, אֶת עצמי, רומן העוסק בבת הדור השני שיוצאת למסע לתקן עוול נורא, שהתרחש עוד לפני שנולדה. אני מאמינה שלהיות בת לדור השני לימד אותי שהמחווה החשובה ביותר שאני יכולה לעשות למען הסבים והסבתות, הדודים והדודות שלי, קורבנות השואה, היא לזכור אותם ולהביא את סיפוריהם לידיעת הציבור.

אוטוביוגרפיה היא סוגה חסרה. למעשה, אין לה ממש התחלה וסוף, משום שאנו לא באמת יכולים לדעת על החיים לפני שנולדנו, או לזכור את השנים הראשונות המכריעות כל כך של חיינו. גם אין לנו יכולת לתאר את מותנו ומה שבא אחרי לכתנו. אני מבינה שאני קרובה יותר לסוף מאשר להתחלה, ולכן אני מקווה שהשארתי חותם עוצמתי דיו על עולמי כדי לחשל ולחזק את ילדי, את נכדי ואת ניני, שנטעתי בהם אומץ לבנות את חייהם סביב יהדותם, להיות גאים בארצם ולדעת שיש להם מולדת כאן בישראל.

לסיום נשוב לסיפור של טובה שאיתה התחלתי את דברי. סיפרתי לה שבפרויקט הזה הזכרתי גם אותה ואת הסיפור שהיא הכתיבה לי, והיא אמרה, "אבל עוד לא סיימנו! הייתי לא רק ברוסיה, בקומי, בסיביר! גם בגרמניה ובצרפת הייתי. שנתיים בדרך לארץ ישראל! ושם הנעורים שלי היה פרלוב. את חייבת להוסיף את זה". הבטחתי שאעשה זאת.

ובעתיד לבוא, בעזרת השם, ימשיכו ילדינו לשאת את זכרם של כל אלה שאפילו לא זכו לקבר, כשם שבני ישראל נשאו את עצמות יוסף אל הארץ המובטחת.