חופים של סודות

1
ג'ון בּי
 

המאבטח כמעט ראה אותי, אבל ג'יי־ג'יי תפס אותי בחולצה מאחור והספקתי להתחבא בדיוק בזמן. ארבעתנו הסתתרנו בחושך בדיוק כשהמאבטח נסע לידנו בעגלת גולף.

"אתה חושב שבמלון מחזיקים עגלות גולף במיוחד למאבטחים?" לוחש ג'יי־ג'יי. "כאילו, עם סירנות של משטרה והכול?"

"אולי," אני עונה, אפילו שלא ראיתי שום ציוד מיוחד בעגלה שעברה לידנו. לא שהיתה לי הזדמנות להסתכל מקרוב.

ארבעתנו - גֵ'יי־גֵ'יי, פּוֹפּ, קיאָרָה ואני - קמים וממשיכים ללכת באזור מסלול הגולף של המלון.

עכשיו, כשהמאבטח רחוק מאיתנו, ג'יי־ג'יי כבר לא טורח ללחוש. "החופשה הזאת על הפנים," הוא מכריז בתוקף.

ג'יי־ג'יי הוא לא בדיוק בנאדם שרואה את "חצי הכוס המלאה". תאמינו לי, אין שום טעם להגיד לו דברים כמו, הֵיי, לפחות יש לנו שבוע או שבועיים בלי לימודים, כי ממילא לא אכפת לו מהלימודים. או, נגיד, אני יכול להגיד שהטמפרטורה אחר הצהריים הגיעה לעשרים ואחת מעלות, (אפילו שבדרך כלל באי הזה הטמפרטורה לא מגיעה ליותר מחמש־עשרה מעלות), וככה יכולנו להעביר את היום במכנסיים קצרים וטישרטים, אבל הוא רק יגיד שממילא בלילה היא צונחת לבערך חמש מעלות. וחוץ מזה, קיארה תתחיל להרצות לנו על שינוי האקלים, ואפילו שהיא לגמרי צודקת בעניין הזה, ההרצאות של קיארה הן לא הדבר שהכי כיף להקשיב לו. והמטרה שלנו הערב היתה לבלות.

וחוץ מזה, העניין הוא שג'יי־ג'יי צודק. כשגרים באַאוּטֶר בֵּנקס כמונו, חופשת האביב באמת די גרועה.

אתם מכירים את הסרטונים שאנשים מעלים לרשת, כולם בבגדי ים ועושים כיף בשמש באיזה חוף מקסים? או שאולי הם, לא יודע, עושים סקי על פסגה של הר. או נמצאים באיזה מלון מפנק ומקבלים טיפולים בספא. או שהם עושים צניחה חופשית או מרוצי יאכטות או משהו אחר באיזה מקום אקזוטי. (כל הדברים שעשירים עושים בחופשות שלהם.) בכל מקרה, התמונות האלה באות ממקום כמו המקום הזה. המקומות שבהם העשירים - אנחנו קוראים להם קוּקס - שוכחים שיש אנשים שממש גרים כל השנה במקום שאליו הם מגיעים לחופשה. כאן באאוטר בנקס, בחופשה של האביב מגיעים לאי עשרות קוּקס שבדרך כלל גרים ביבשה, והם ממלאים את המלונות, מציפים את החופים ותופסים את המקומות בכל המסעדות. הם קונים את כל מה שיש בחנויות המקומיות, אז אי־אפשר להשיג פיתיונות וקרסים ואנחנו לא יכולים לצאת לדוג.

ואז, אחרי שבועיים, הם חוזרים הביתה ומשאירים את כל הבלגן שלהם מאחור, ואנחנו צריכים לנקות אחריהם.

אז למה להתווכח עם ג'יי־ג'יי כשהוא צודק? (מספיק קשה להתווכח איתו כשהוא טועה.) זאת באמת חופשה מבאסת. או בכל מקרה, היא מבאסת בשביל פּוֹגס כמונו.

"לפחות אתה לא צריך לעבוד כל הזמן," אומרת קיארה.

קיארה היא בפירוש טיפוס שרואה את "חצי הכוס המלאה". או שאולי היא פשוט מאמינה שהיא תוכל איכשהו להשיג את חצי הכוס המלאה אם אנשים רק יקשיבו למה שיש לה לומר ויבינו את כל מה שהיא יודעת על אי־שוויון וצדק סביבתי ודברים כאלה.

היא אומרת שכל החגיגות האלה גורמות לסחיפה של החול בחופים, אבל הן תורמות הרבה לעסק - העסק של ההורים שלה. אבא שלה הוא הבעלים של הרֵק, אחת המסעדות הכי פופולריות באי, ובחופשת האביב יש לו מיליוני לקוחות. מאז שהיא הגיעה לגיל שהיא יכולה להחזיק מגש, קיארה צריכה לעבוד במסעדה בזמן שכולנו בחופש. ההורים שלה יכלו בלי בעיה למצוא עובדת אחרת, אבל אבא שלה חושב שזה חינוכי ומחשל. וחוץ מזה, הוא רוצה שקִי תדע כל מה שצריך לדעת על ניהול המסעדה. הוא חושב שיום אחד היא תנהל אותה במקומו.

כמובן, לקי יש תוכניות אחרות. (קי היא גם מסוג הטיפוסים שתמיד יש להם תוכניות אחרות). אבל ההורים שלה לא יודעים שהבת שלהם רוצה להקדיש את החיים שלה למלחמה למען צדק סביבתי, ולא להגשת מנות של צדפות טריות לעשירים שנושאים כאלה לא מעניינים להם את קצה הנעל.

קי אומרת לי דברים שהיא אף פעם לא מגלה להורים שלה.

לא רק לי, נראה לי. כאילו, נעים לי לחשוב שהיא קרובה אלי יותר מאשר לג'יי־ג'יי או לפופ, אבל אני בטוח שג'יי־ג'יי ופופ חושבים את אותו הדבר. קי היא החברה הכי טובה שלנו, אבל היא גם בת, ובת שהיא יפהפייה אמיתית וגם ממש קוּלית. היא אפילו לא פּוֹגית כמו שלושתנו.

נראה לי שאני צריך להסביר: כאן באאוטר בנקס, המקומיים (ואלה שבאים לחופשות) מתחלקים לשני מחנות: הקוּקס והפּוֹגס. הקוקס, כמו שאמרתי, הם המשפחות העשירות שמוציאות את כל הכסף שלהם במסעדות ובתי מלון לאורך החוף, והפוגס הם אלה שעובדים במסעדות ובמלונות האלה. אין באמת שום דבר באמצע, לא אצלנו. באי שלנו, או שיש לך שתי עבודות או שיש לך שני בתים.

בכל מקרה, שלושתנו - ג'יי־ג'יי, פופ ואני - מתנהגים כאילו אנחנו לא מקנאים או מתחרים אחד בשני על קיארה, אבל לפעמים יש איזה מתח באוויר בינינו, נגיד כשקי אוספת את השיער הארוך שלה לקוקו וחושפת את הצוואר העדין שלה, או יוצאת מהמים בבגד ים רטוב.

"לפחות אבא שלך נתן לך היום ערב חופשי," אומר פופ בקול שקול והגיוני. פופ הוא לא טיפוס שרואה את חצי הכוס המלאה או הריקה - הוא פשוט אומר את הדברים כמו שהם. הוא מאמין באמת ובהיגיון, דברים כאלה. אז עכשיו הוא מציין שכן, קי צריכה לעבוד במשך כל חופשת האביב, אבל הערב יש לה ערב חופשי. וזה אומר שארבעתנו יכולים לצאת לבלות.

ואולי גם להסתבך קצת בצרות.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" שואל פופ ופונה אלי. אני חושב שלפעמים הוא מצפה שגם אני אהיה הנציג של ההיגיון. כאילו, אני גר לבד מאז שאבא שלי נעלם ועדיין לא שרפתי את הבית, אז אני כנראה מבין משהו על החיים.

הדוד שלי טדי הוא רשמית האפוטרופוס שלי, אבל הוא לא ממש אמין. כאילו, לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו כבר שבועות - הוא פועל בניין והוא נעלם בכל פעם שיש פרויקט בנייה באיזה עיר או עיירה אחרת. אז אני גר לבד בבית שבו גרתי פעם עם אבא - לא, רגע: אני עדיין גר שם עם אבא שלי, הוא פשוט לא נמצא כרגע. לתקופה קצרה. אבל בכל מקרה, הייתי לא מעט לבד. וכמו שאמרתי, עדיין לא פוצצתי את הבית, וזה מספיק כדי לשכנע את פופ שאני בטח בוגר כמוהו, ובגלל זה הוא מסתכל עלי עכשיו ומקווה שאני אהיה זה שאבטל את התוכנית שלנו להיום.

אין סיכוי.

"כן, בטח, אני רוצה לעשות את זה," אני אומר. "לא בא לי לתת לַקוקס ליהנות לבד מכל הכיף."

"צודק מאה אחוז," מסכים ג'יי־ג'יי.

אז מה התוכנית שלנו להיום? היא די פשוטה. כמו שאמרתי, המלונות מפוּצצים בפרצופים לא־מוכרים (של קוקס) ויישארו ככה בשבועיים הבאים - משפחות עם ילדים מעצבנים, בני נוער עם כרטיסי אשראי של ההורים שלהם. וזה אומר שהמאבטחים במלונות כבר עסוקים עד מעל הראש בחיפוש אחרי פעוטות שהלכו לאיבוד בזמן שההורים שלהם רק שתו עוד ועוד, או שהם מנסים לעצור קוקס צעירים שיכורים ולמנוע מהם לקפוץ לבריכות קפואות שפתוחות רק בשביל היופי. וזה אומר שלארבעה פוגס תמימים כמונו יש הזדמנות להיכנס פנימה בלי בעיה, לגנוב כמה בקבוקי אלכוהול מהבר של המלון או מאיזו עגלה של שירות החדרים או איך שקוראים לדברים האלה (קיארה היתה בקיץ שעבר בחופשה במלון יפה בקליפורניה עם המשפחה שלה, אז היא יודעת יותר טוב מכולנו מה יש בבתי מלון), ולחגוג כמו שבאמת בא לנו במה שהוא גם החופשה שלנו, האמת.

למה קי נסעה למלון מפואר בקיץ שעבר? כמו שאמרתי, היא אמנם בחבורה שלנו, אבל טכנית היא שייכת לקוקס. המשפחה שלה גרה בפיגֶר אֵייט, האזור של הקוקס שיש להם בתים באאוטר בנקס, לא בַּקָאט, שזה האזור הדרומי של האי, שבו ג'יי־ג'יי, פופ ואני גרים. קי אפילו למדה בבית הספר של הקוקס במשך שנה. אבל בדיוק כמונו, קיארה לא אוהבת את הקוקס, והיא מתעקשת שהיא שייכת לגמרי ובכל מובן לפוגס.

ובגלל זה ארבעתנו לבושים עכשיו בגוונים של שחור ואפור ומתגנבים במסלול הגולף שליד המלון הכי יפה באי. כאילו, אם כבר, אז למה לא ללכת בגדול. אם אנחנו רוצים לעשות את זה, אז נעשה את זה במקום הכי טוב, מסוג המקומות שבהם בחיים לא תמצאו ארבעה פוגס בנסיבות רגילות.

ג'יי־ג'יי שם את הכובע של הסווטשרט על השיער הבלונדיני שלו. קיארה לובשת ג'ינס כחולים כהים וחולצה שחורה עם שרוולים ארוכים. פופ בא עם טישרט לבנה וג'ינס. תיארתי לעצמי שהוא לא באמת יקלוט את הקטע של אווירת ההתגנבות, אז הבאתי עוד חולצה שחורה, ליתר ביטחון, והכרחתי אותו ללבוש אותה מעל החולצה הלבנה לפני שיצאנו אל הדשא המטופח של מסלול הגולף של המלון.

"אנחנו צריכים רק להיכנס ולצאת הכי מהר שאפשר," אומר ג'יי־ג'יי. הוא עדיין לובש את המכנסיים הקצרים שלבש אחרי הצהריים - כשהשמש זרחה והיה חם - ואני רואה שהוא מנסה לא להראות לנו שעכשיו כשאין שמש הוא קופא מקור. ג'יי־ג'יי לא אוהב לחשוף חולשות.

מסלול הגולף מקיף את המלון כמו תעלה סביב טירה, אבל כשאנחנו מתקרבים לבניין הראשי, הדממה שבמסלול מתחלפת ברעש של דיבורים. מהר מאוד אנחנו רואים את הדֵק של המלון - יש שם בריכה גדולה ונוצצת, אפילו שקַר מדי לשחות בה. בקצה הבריכה יש ג'קוזי שמלא בילדים די קטנים, אפילו שכבר אחרי עשר בלילה. (נראֶה לי שאפילו הורים עשירים לא מקפידים על שעות שינה כשהם יוצאים לחופשה.)

כמה מבוגרים - ההורים של הילדים? - מסתובבים בשטח ומחזיקים כוסות עם כל מיני משקאות מפונפנים. מאחורי הבריכה יש מרפסת גבוהה יותר - המסעדה של המלון - ויש בה כמה שולחנות וביניהם תנורי חימום, כדי שאנשים יוכלו לשבת בחוץ למרות הקור. כמעט ליד כל שולחן יושבת משפחה - שני הורים, הבנות והבנים שלהם, כולם נקיים ומאירי פנים ומחייכים ולבושים יפה.

"זה אפילו לא נראה כיפי," אני לוחש, ואני די מתכוון לזה. ליד חלק מהשולחנות יושבים תיכוניסטים עם ההורים שלהם. מה, זה באמת מה שהם רוצים לעשות בחופשה שלהם, לבלות עם ההורים שלהם? ברגע שנעוף מכאן ונחזור אלי הביתה לא יהיו מבוגרים שיגידו לנו שאנחנו צעירים מדי בשביל זה או בשביל זה, לא יהיה אבא של קיארה שיגיד לה לחזור לעבוד, לא יהיו ההורים של פופ שישאלו אם הוא הכין את המטלה לבית הספר, ובהחלט לא יהיה אבא של ג'יי־ג'יי באחד ממצבי הרוח שלו.

אני מתגעגע לאבא שלי, אבל אני אשקר אם אגיד שאין לפחות כמה יתרונות בחיים לבד.

אני רואה את שרה קָמֵרוֹן (נסיכה מקומית מהקוקס) יושבת ליד אחד השולחנות עם ההורים שלה ואחיה. השיער הבלונדיני שלה, שהוא ארוך ותמיד טיפה מבולגן, אסוף לקוקו. אני כבר יודע שמשפחת קמרון לא תצא השנה מאאוטר בנקס ותיסע לאיזה מקום בחופשה של האביב, כי אני עובד אצל מר קמרון - ווֹרד - בתחזוק היאכטה שלו. וורד מחייך אל כל התיירים כאילו הוא ראש העיר או יושב ראש ועדת האירוח של האי, אבל שרה נראית משועממת. לא שאני מכיר אותה כל כך טוב ויודע לפענח את הבעת הפנים שלה, אבל הפרצוף שעושים בני נוער משועממים שתקועים עם ההורים שלהם הוא די אוניברסלי.

"הלכה לנו אווירת ההתגנבות," לוחשת קיארה.

"מה זאת אומרת?" אני שואל.

"אנחנו לא ממש משתלבים פה עם הבגדים שאנחנו לובשים." קיארה מצביעה על קבוצה של נשים, קוקס בגיל העמידה, שלובשות שמלות פרחוניות ארוכות וסנדלי קש עם פלטפורמה. נראה שהן קופאות מקור, כאילו הן לא טרחו להסתכל בתחזית מזג האוויר לפני שארזו את המזוודות לנסיעה לאאוטר בנקס. או שאולי הן פשוט חשבו, חוף, אי, והניחו שזה אי טרופי, אפילו שהחוף של קרוליינה בחודש מרץ רחוק מאוד מזה. לפחות שרה קמרון - שהיא מקומית כמונו - לבושה בהתאם למזג האוויר, כמונו. (טוב, חוץ מג'יי־ג'יי עם המכנסיים הקצרים שלו.) רוב הגברים לובשים גרסאות שונות של אותו לבוש: מכנסי חאקי, חולצת כפתורים, ז'קט כחול, עניבה עם פסים. מעניין אם הדיבורים שלהם משעממים כמו הבגדים שהם לובשים.

"תקשיבי, קי," אני אומר, בתקווה שזה יצליח. "את יודעת איך להשתלב בין הקוקס, נכון? אז אולי פשוט תלכי לבר ותזמיני כמה משקאות, ותגידי להם לרשום את זה על חשבון החדר שלך או משהו?"

קי מסתכלת עלי כאילו היא רוצה לתקוע בי סכין. היא שונאת שמישהו מאיתנו מזכיר לה שהיא שייכת למעמד של הקוקס. אני מחייך, כי אני יודע שהיא תעשה כל מה שצריך כדי להוכיח שהיא אחת מאיתנו, לא מהם.

"יש לי רעיון יותר טוב," אומרת קי, ואז מורידה את החולצה השחורה שלה (היא לובשת מתחתיה טישרט) וקושרת אותה סביב הכתפיים. היא מכניסה את הטישרט לג'ינס ואוספת את השיער בגולגול הדוק ליד העורף. היא לא נראית מגונדרת כמו הבנות בשמלות שיושבות שם, אבל היא בהחלט יודעת איך להשתלב ביניהן כשהיא רוצה.

"בואו אחרי," היא אומרת וצועדת לכיוון הדֵק כאילו הוא של אבא שלה.

ג'יי־ג'יי, פופ ואני מחליפים מבטים, אבל באים אחריה. כשאנחנו עוברים ליד השולחן של משפחת קמרון אני שומע את שרה מתלוננת על זה שהיא צריכה לבלות את החופשה בבית.

"תסתכלי מסביב," אומר וורד, אבא שלה. "אנשים מתאמצים מאוד כדי לבלות את החופשה שלהם כאן."

"המשפחה של טוֹפּר נסעה בסוף השבוע לוֵוייל, אבא." טופר הוא החבר האידיוט של שרה. "וכל השאר נוסעים לכל השבועיים! אנחנו לא יכולים לנסוע לאיזה מקום רק לכמה ימים?"

"את אפילו לא יודעת לעשות סקי," מציין וורד, ובצדק.

"סנובורד," מתקנת שרה, "וזה לא העניין."

אני מנענע בראש. לעשירים יש בעיות ממש מוזרות. שרה רואה אותי מסתכל ומרימה גבה, אבל היא לא מציינת שאני כאן באוזני אבא שלה ושאר המשפחה, וגם לא שואלת מה אני עושה במקום כזה. היא יודעת בדיוק כמו כולם שהחברים שלי ואני לא שייכים לכאן.

"אמרתי לךָ שלא נצטרך את זה," אומר פופ ותופס בצווארון של החולצה השחורה שנתתי לו.

אני מושך בכתפיים. "נניח. בכל מקרה, זה עזר לנו לחצות את מסלול הגולף, לא?"