אפשר לנצח

פרק 1
פוליטיקה וזהות

בהרצאות מול חניכי מכינות או קצינים בצה"ל אני מספר להם כך: למעשה, אני שייך בכלל למגזר החקלאי. הורי נולדו במושב חקלאי וגידלו תירס, חיטה, זיתים ותאנים. ליד ביתם זרם נחל.

הם מחייכים, ואני ממשיך:

למושב ההוא קראו וארזאזאת, בהרי האטלס שבמרוקו, שם עבר נחל של מים חיים. הורי היו מושבניקים, חקלאים, והם התפרנסו גם ממסחר. אט־אט התקרבו לעיירה, קנו כמה חנויות. רבי יחיא בן ברוך, הצדיק שלהם, קבור שם כיום וסביבו שוקקים חיים.

הערבים לא רצו את המתים היהודים קרוב אליהם, פחדו מהם שמא שוכנת עליהם קללה, ועל כן שוכן בית הקברות היהודי על הגבעה, רחוק מהכפר־מושב. גם סבתי קבורה שם.

עד גיל 21 רציתי להיות צבר, ציוני, ישראלי, גזעי. התכחשתי לשורשַי. אחר כך הגיעה ההתפכחות, ההבנה שאני איני אלא הגבעול שיונק משורשי. הכיתי על חטא, ויצאתי למסע של לימוד והעמקה בזהותי המגוונת.

דרך ארוכה מאוד עברתי מאז. היום, כשישאלוני מי ומה אני, אשיב: יהודי, ישראלי, ציוני, מרוקאי, מסורתי, ירוחמי, ובתוך אלה עוד שלל זהויות משנה.

בתוכי אני חש שלמות בריבוי הזהויות הללו, עם העושר שבהן. לכולן יש מקום בקרבי. אני נהנה לשוחח מעט במרוקאית ומצפה שכל אחד מילדי ידע לפחות מאה מילים בשפת סבם וסבתם.

אחרי הכול, הם חצי מרוקאים וחצי אמריקאים. אנגלית הם ידעו, משום שבאופן טבעי היא מדוברת כאן והם נדרשים לה, אבל חשוב לי לא פחות שהם יֵדעו לבשל את האוכל של סבתא ויכירו פיוטים מרוקאיים. בזאת הצלחנו.

זה מכבר עלה בני לתורה לרגל בר המצווה וקרא בה חצי בסגנון מרוקאי וחצי באשכנזית. כך עשו גם חלק מבנותי. אלו הן הזהויות שלנו.

אדם הוא סך כל זהויותיו. את חלקן קיבל בירושה מהוריו, מתרבותו, מהבית שבו גדל. אחרות הוא יונק מהסביבה - החברים, בית הספר, השפה. וישנן זהויות נרכשות, שאדם בוחר לעצמו. לעתים, כבני אדם, יש לנו נטייה לזלזל בזהויות של אנשים אחרים כדי לחזק את זהותנו שלנו. כך היה כאן בראשית ימי המדינה, וכך לעתים גם היום.

אז, היה זה דוד בן־גוריון שביקש למגר את היידיש, לשנות את השמות הגלותיים, ועל הדרך לדרוס כל זהות שאינה הזהות ה"ישראלית"-מערבית, שהכיר. כך, כשהגיעו לכאן עולי אתיופיה, הם נאלצו לשנות את שמותיהם, ורק לאחר שנים חזרו רבים מילדיהם לשמות היפים שאיתם נולדו.

▪▪▪

בילדותנו יכולנו להיות כל מי שרצינו, מלבד להמשיך בזהותם היהודית המיוחדת של הורינו. הרי מה עמד בפני נער או נערה להורים עולים ממרוקו בשנות ה-60, ה-70 וה-80?

או שתידרדר ולא תסיים תיכון; או שתברח מהדת ומהעיירה לאיזו פנימייה בקיבוץ; או שתלך לאולפנה או לישיבת בני עקיבא אם שפר עליך גורלך; או לישיבה חרדית, בלי מיון. לעתים היה מגיע מישהו עם טנדר לבן גדול ואוסף המוני ילדים לישיבות החרדיות. כך, בין השאר, נולדה בעצם תנועת ש"ס.

העולים שבאו לירוחם היו ברובם מסורתיים ודתיים ממרוקו. הראשונים היו עירוניים וליברלים, אבל המאוחרים יותר שהגיעו מהכפרים, כמו הורי, היו שמרנים יותר עד כדי כך שיצאו להפגין בדרישה לפתוח בעיירה בית ספר דתי.

מהר מאוד הסבירו להם, שמי שרוצה חינוך טוב - מוטב לו שיברח מהעיר. רק החרדים היו אלה שקיבלו את כולם בלא תנאים. משום כך, כמעט כל אחַי למדו בישיבות החרדיות. שלומי באשקלון, דוד בנווה ארץ, וכך גם האחרים. דוד, שהבין שזה לא בשבילו, עבר לוולפסון, ישיבה תיכונית בבאר שבע.

"אתה לא יודע כלום", אמרו לו, "תרד כיתה". הוא עבר לתיכון בדימונה, סיים בגרות, הלך לצנחנים, והיום הוא דוקטור להיסטוריה שעושה מהפכות.

ומדוע לא יכולנו להיות כמו הורינו ולהמשיך בדרכם? משום שאף אחד לא הציע לנו להמשיך. הסיפור שלהם־שלנו לא עניֵין את הממסד, וכיוצא מכך הוא גם לא עניין אותנו. המציאות הזו נולדה מתוך השבר המשפחתי.

כדי לשרוד, צריך היה לעבוד. ואבא עבד כדי שאנחנו נוכל להשכיל. מבוקר עד ערב הוא עבד, לפעמים עד חצות. חמישה ימים בשבוע, 14 עד 17 שעות עבודה ביום.

שם נוצר השבר. תשעה ילדים בבית, כשאבא איננו משום שהוא עובד, ואמא עובדת גם היא ומאלתרת כדי להיות איתנו. במצב כזה אין ברירה אלא לפתח עצמאות.

בזכות ההורים, לנו היה קוד חינוכי ברור. לא הפכנו לעבריינים, בזכות מה שראינו בבית. לא יכולנו לנהוג אחרת, גם אם לא יכולנו להיות כמותם.

סביבנו בבלוק ובבלוקים הסמוכים היו שלל עבריינים. נרקומנים, סוחרי סמים, עברייני רכוש, כאלה שנכנסו ויצאו מבתי הכלא. קרובי משפחתנו, משפחות חברות של הורינו במעגל הכי קרוב, וכולנו ראינו את הכאב הזה. מקרוב ועל בסיס יומיומי.

והיתה החבורה שלנו, שהאדיקות שבה שמרה עלינו. היינו שם כמה משפחות, החברים הכי טובים של ההורים, שאיתם נערכו הילולות וטיולים יחדיו, ורבים מאיתנו היו מהגרעין הקשה של הקמת בני עקיבא בעיר - מכנה משותף חדש לקבוצה שרצתה לשמור על המסורת, עם הושטת יד של הציונות הדתית.

▪▪▪

שבעה מבניהם של מסעודה ואליהו ביטון היו לוחמים ומפקדים - בנח"ל, בצנחנים, בגולני, בשריון, בהנדסה, בחרמ"ש ובתצפיות בגבולות, ואחותי - ששירתה בשריון כבר ב-1976, מחזה נדיר למדי בירוחם.

אברהם, השישי באחַי, היה היחיד שלא שירת בקרבי. למד בפנימייה צבאית, שירת בחיל החימוש, ובאחד הימים כשחזר הביתה - ימים אחדים אחרי שעבר תאונת דרכים שכלל לא ידענו עליה - לקה באירוע מוחי וכעבור עוד ארבעה ימים נפטר.

הייתי אז בן 14, במחנה סיירים של בני עקיבא. הרחק מהבית, בלי טלפון ובלי יכולת לתקשר. רגע לפני כניסת השבת אברהם התמוטט בדירתה של כוכי אחותי, ורק במוצאי השבת החזירו אותי מהמחנה היישר לבית החולים.

אחי היה מאושפז וביום רביעי - 14 באוגוסט 1985, כ"ז באב התשמ"ה - הוא הלך לעולמו. הורי עשו הכול כדי להרחיק אותי מהדאגה ומהכאב.

אברהם שלום ביטון

שנים אחר כך, ממש באותו יום, באותו חדר ובאותה מיטה, לקה גם אבינו באירוע מוחי ונפטר. צירוף מקרים מעורר צמרמורת. בכל שנה יש להם אזכרה משותפת - אחי אברהם ואבא, היקרים לנו, אינם עוד איתנו.

עד למותו של אחי אברהם, הורי היו שמחים, צעירים, מלאי חיים. החל מאותו יום קפצה עליהם הזִקנה במהירות. הם נותרו טובים ונדיבים, אבל הכאב כרסם בהם מבפנים.

כשמדברים על הרצון של אבא לשמור על בית שמח ועל קהילה שמחה, אני נזכר בשיר של ארז ביטון, שבו הוא אומר: "ואילו אבא שלי היה אומר, טוב חצי בית בארץ ישראל, מהרבה בתים בחוסה לארס. ואני ברגעים של קנטור אומר לו נו אדון יוסף, הטיחו טלית בפניך ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל".

כל עולה במעברה יכול לבחור את הדרך. אחת הדרכים היא ייאוש, דרך אחרת ניכור וזעם וכעס, ודרך נוספת היא תושייה, מבט חיובי, התמדה.

לאבא היו עיניים טובות על המציאות. הוא ראה את חצי הבית שלו כגן עדן. האופי הזה שלו ניכר בכל מצב וחלחל גם אלינו, ילדיו.

אבא היה ידוע בכך שכאשר הוא מנחם אבלים, הוא מעלה צחוק וחיוך על פניהם. אנשים ציפו לבואו, ולא בזילות חלילה, לא בחוסר כבוד למת, אלא מתוך עוצמה אישיותית. פניו עטורות זקן, מוארות. עיניים גדולות וירוקות. איש גבוה. עם חיוך ענק, הוא פשוט היה מעודד את האבלים בבדיחה טובה, בדיבור משפחתי טוב. בעיקר דאג ששבת תהיה יפה, שבניו ובתו איתו סביב השולחן, שיהיו אורחים, שיהיו פיוטים, ושיהיו כמובן דברי תורה.

כמו עבודה שבועית קשה וסיזיפית, שתכליתה אותם יומיים רוחניים של ערב שבת, בין השמשות, בהליכה לבית הכנסת.

אני מתבונן כיום על המשפחה המורחבת, על ההקרבה. מדברים הרבה על סיפורי הגבורה של בוני הארץ, על המשפחות שהקריבו את מיטב הבנים. "יפי הבלורית והתואר" משתייכים כמעט כולם לאותה קבוצה, לאותה אליטה.

על סיפור ההקרבה של משפחות כמו ביטון איש אינו מדבר: בן דוד אחד, גבי, נהרג בפיגוע בכפר דרום ונקבר בירוחם; אחיה של אמי, נסים ועקנין, נהרג בצבא קבע; בן דוד שני, אף הוא מיכאל ביטון, נהרג בשירותו הצבאי.

ובנו יחידו של מיכאל, אייל, שאמו התעקשה שלא יהיה לוחם, שובץ בחיל האוויר ונפל בעת מילוי תפקידו.

יש כאלה, והם אינם מעטים. לעתים, בימי זיכרון, אנחנו זוכרים את הגיבורים שנפלו בקרב, שקפצו על רימון כדי להציל את חבריהם; זוכרים אותם, ושוכחים שיש עוד מאות ואלפים, שמתו מוות לא הרואי. שהלכו משום שמשא השירות הצבאי היה קשה על גבם; או נהרגו בתאונות.

גם הם ראויים לזיכרון. גם הם ראויים למצבה קולקטיבית, משום שבלי לזכור אותם ואת הדרך שבה נסתיימו חייהם, לא נוכל לתקן את המציאות עבור האחרים. זוהי חובתנו כלפיהם וכלפי עצמנו.

היו במשפחתי המורחבת עוד רבים שהוקרבו על מזבח הארץ הקדושה הזו שלנו. נפגעו בגוף או בנפש. אמא ואבא וקרובי המשפחה מעולם לא ביקשו לעצמם אות גבורה ולא דרשו ללמד על המורשת המשפחתית בבית הספר. הם שתקו והתכנסו באבלם.

▪▪▪

פחות מעשרה לוחמים היו בגרעין המייסד של מחתרת ניל"י, ועוד עשרות במעגלים רחבים יותר. אבל יש להם מוזיאון, יש מי שמספר את הסיפור שלהם דור אחר דור, והם חלק מתוכנית הלימודים בכל בתי הספר. כל ישראלי לומד מיהי שרה אהרנסון גיבורת ניל"י; ספרים וסרטים הנציחו אותה ואת חבריה.

למסעודה ביטון היו שבעה לוחמים בבית, במשפחה הגרעינית, ועוד עשרות במשפחה המורחבת. אין מוזיאון שמספר את סיפורה ואת סיפורן של אמהות כמותה. לא מלמדים עליהן בבתי הספר.

שני מיליון איש יישבו את הנגב והגליל, רק שניים עד שלושה אחוזים מהם קיבוצניקים ומושבניקים. 98 אחוזים הם כמו מסעודה ואליהו ביטון. ובכל זאת, הסיפור שלהם ושל אלפי הורים כמותם לא סופר מעולם באופן ראוי, מקיף, מעמיק ובולט בסיפורה של מדינת ישראל.

מיישבי הנגב והגליל, העולים ממרוקו, מרוסיה, מרומניה ועוד, עשו היסטוריה. לא תמיד מבחירתם. המדינה היא ששלחה אותם, ובכל זאת הם לא היו ניצבים בהצגה של מישהו אחר. הם לא רק אותם חסרי קול ושם שהמדינה שפכה ממשאיות בירוחם.

למרות הקושי, הם לקחו את גורלם בידיהם. בני הדור השני, ילדיהם, עשו מעשה. הם התמודדו ומתמודדים עד היום. אצלנו, במשפחה, ההתמודדות לא מסתיימת לעולם. הערבות ההדדית בין האחים, בין בני הדורות השונים, אינה פחותה מן הערבות ההדדית של גיבורי הספרים, יפי הבלורית והתואר.

▪▪▪

בילדותי עבדה אמי כפועלת ניקיון, בדירות של פועלים ובבית ספר. בכל בוקר הם היו יוצאים לעבודה, מותירים אחריהם שובל של אפר סיגריות ואדי אלכוהול.

ראיתי את הקושי של אמא, ומעת לעת הייתי הולך במקומה לנקות. עד היום ריח הסיגריות נישא באפי, בלתי־ניתן לגירוש.

לא סבלתי. הסיטואציה דווקא סקרנה אותי. עבורי, ניקוי בתיהם של אחרים היה אתגר, שמילא אותי בסקרנות: מי הם האנשים האלה, שמעשנים מלוא ריאותיהם? ניסיתי ללמוד על אודותם מהריחות, מהפרטים שהיו פזורים על הרצפה, מסוג האוכל שבישלו. תהיתי עבור מי אני מנקה, אך מעולם לא פגשתי אותם. עד שהיו חוזרים, אני כבר הייתי שוב בביתי.

כיום יש הרואים פחיתות כבוד בעבודה בניקיון. הם טועים. כל חיי עבדתי בניקיון, וכשעבדתי כמנהל בסוכנות היהודית אף כתבתי על כך שיר - "נצר למשפחת פועלי ניקיון":

מִרְיָם מְנַקָּה אֶת חַדְרִי.

אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי נֵצֶר לְמִשְׁפַּחַת פּוֹעֲלֵי נִקָּיוֹן,

אָבִי שֶׁנִּקָּה מְקוֹמוֹת סוֹדִיִּים,

אִמִּי שֶׁנִּקְּתָה בָּתֵּי סֵפֶר,

זוֹכֵר אֶת אִמִּי

מַאֲכִילָה אוֹתִי שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל דַּג מָרוֹקָאִי

בְּחֵךְ מִתְבַּגֵּר, בְּטַעַם אֱלֹהִי,

עַל מִפְתַּן אוּלַם הַסְּפּוֹרְט.

מַבִּיט בָּעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים שֶׁמְּלַקְּטִים לְמִרְיָם שַׁי לַחַג,

שֶׁשָּׁכְחוּ מֵאֵיפֹה הֵם בָּאוּ, וּלְאָן הֵם הוֹלְכִים.

כאשר עבדתי בסוכנות, פגשתי מנקה ממוצא גיאורגי, ונתקלתי בתופעות של יחס מזלזל כלפיה דווקא מילדי עולים. התבוננתי בה ואמרתי, "אמא שלי מסתובבת כאן, שפופה אך גאה".

עזרתי לאמא בניקיונות בדירות הפועלים, וגם בבתי הספר. אמא היתה אחראית על ניקיון אולם הספורט, שהיה קשה לנקותו - פרקט ענקי, ודאי בעיניים של ילד, ואני רק בן שבע או שמונה, לוקח מגב שגדול ממני פי שניים, ומקרצף את האולם כולו, שהוא כגשר צר מאוד.

בחלוף השנים, כשגרתי בארצות הברית, עבדתי בתור שמרטף משבע בבוקר ועד חמש אחר הצהריים, ואחר כך למדתי אנגלית. פעם בשבוע, נוסף על כך, הייתי שומר על המסורת ועובד בניקיון בתים כדי לממן את הלימודים.

גם אבינו, שעבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה (קמ"ג), היה פועל פשוט. כשכבר הייתי ראש מועצה, הזמינו אותי לביקור ממלכתי בקמ"ג. כינסו בעבורי את ההנהלה ואת העובדים מירוחם וערכו ארוחה חגיגית.

אמרתי, אתם חושבים שהזמנתם ראש מועצה? עומד לפניכם ילד שבמשך 40 שנה חלם לראות היכן עבד אביו, והיום לראשונה נכנסתי בשערי המקום המיוחד הזה.

אחרי שסיימתי את הקדנציה השנייה, פנה אלי המנכ"ל החדש של הקמ"ג והזמין אותי לבוא לביקור נוסף, הפעם לא למשרדים אלא למקום שבו עבד אבא, שבו נטמעו אגלי זיעתו. לקראת סיום העשור החמישי לחיי ניתנה לי לראשונה הזכות לעמוד על האדמה שעליה עבד אבא. דמעות עלו בעיני.