עשרים ושש

05:00
"מזכיר לכולם, ביקור בוקר בשש, יש הרבה חולים בצד," מהבהבת הודעה מפּוּטָה בקבוצת הווטסאפ של העבודה.

בחוץ דמדומי בוקר. קרני שמש ראשונות מאירות את הפינה בחדר השינה שלנו. אני מתהפכת קצת במיטה אבל השעון המעורר בנייד ממשיך לנדנד. אני מציצה בגדי שישן לצדי שינה עמוקה, מכבה את הצלצול וקמה. עוד יום ארוך לפני. לוקחת את הבגדים ומתלבשת. בבואתי הלבושה במדים הירוקים נשקפת אלי מן המראה הגדולה שממול.

השעון המעורר מכוון לשעה 05:00, ריטואל קבוע בשנתיים האחרונות, שעה בלתי־אפשרית לקום בה, שלא לדבר על להישאר שפויה עד תשע בערב, או עד למחרת בבוקר בימים של תורנות כמו היום. אני לא זוכרת בוקר שבו אני רואה את הילדות שלי ערות. בשעה כזאת הן תמיד ישנות, שערן סתור, חמימות וריחניות במיטות שלהן. ניצן ישנה עם הכרית מעל הראש, כמו תמיד מאז היתה תינוקת, ותמר עם הדלת סגורה, בחושך מוחלט. אני עוברת לסלון, מדליקה את המחשב ועוברת על כל רשימת החולים שנוספו למחלקה, מנסה להכין את עצמי לעוד יום של מלחמה. בעיקר ביום כזה של תורנות יש איזושהי תחושה של פחד, כאב בטן קטן, אגיטציה¹ שלא עוברת אף פעם. אני צוברת עוד ועוד ניסיון ועוד ועוד ביטחון, אבל מעלי מרחפת תמידית תחושת הלא־נודע ולפעמים יש לי הרגשה שכל זה גדול עלי בכמה מידות.

לפני שבוע הכנסתי נקז חזה לבד לגמרי לבחור צעיר שנפגע בתאונת דרכים, והרגשתי את הפעם הראשונה הזאת של לבד, ומה יהיה אם בטעות אחורר לו את הלב תוך כדי, ומה יהיה אם אני לא אצליח... אלוהים, אין אף אחד שיחזיק לי את היד, ולפעמים אני כל כך צריכה את זה.

אני חונה בחניה של בית החולים. השעה 05:45 והשמש מתחילה לטפס קצת מעל בניין הקרדיולוגיה שממול. מזל שעוד קיץ וחם כי כשקר לי ונוסף לכול אני גם עייפה, זה שילוב קטלני. כשהייתי קטנה, אני וענבל, שהיא החברה הוותיקה ביותר שלי מגיל שלוש בערך, ישבנו באוטובוס וניסינו להגדיר מהו השילוב הגרוע ביותר בזמן נתון, והגענו למסקנה שלהיות רעבה, לסבול מכאב ראש, שקר לך ושאת צריכה פיפי - זה הגרוע ביותר. אז עוד לא ידעתי מה זה לעשות תורנות מיון בפעם הראשונה בכירורגיה כללית, עם ארבעים אנשים שמחכים בחוץ כמו להקה של זאבים שרוצים לטרוף אותך, או לעמוד מכווצת בפינה כשכירורג בכיר מתעצבן עלייך בחדר הניתוח.

אני ממהרת לביקור בוקר. האחיות, בסיום משמרת לילה, כותבות דיווח במחשבים ומתכוננות להעברה, ואנחנו, המתמחים, זאת אומרת הצד הכחול או הצד של פוטה, מתכוננים למעבר זריז על החולים. פוטה הוא כמו האח הגדול שלי כאן. הוא הגיע להתמחות שנה לפני, אבל כירורגיה זה כמו צבא, או במילים של פוטה, שהיה במסייעת גולני והתבהם שם והביא את הבהמה שבתוכו למחלקה: "מספיק שמישהו נמצא יום נוסף בהתמחות בשביל שהוא ייחשב בכיר ממך." וככה התנהלנו, אני, אימְרישׁ ופוטה, כשפוטה הוא למעשה הבכיר במתמחים, אימריש הוא המתמחה הפחות בכיר, ואני הצעירה שעושה את כל העבודות השחורות בצד ולא מתווכחת עם אף אחד מהם.

פוטה הוא רב־אמן בניהול צד. יש שקוראים לו מאחורי גבו "הקוסם", כי הוא יודע בדיוק מושלם את הרגע הזה שבו חולה כירורגי מפסיק להיות כירורגי ונהפך להיות פנימאי - "את רואה שגברת ברקוביץ' חרבנה, דרזניק? זה אומר שהיא נפתחה ואין לה חסימת מעי, עכשיו תציגי אותה למחלקה פנימית כי יש לה דלקת ריאות."

אימריש, שהגיע להתמחות חצי שנה אחריו, הוא הצ'ארמר, שילוב קטלני של בלורית ארוכה, מבט מהורהר וחוש הומור מטריף. אל "ביב השופכין" הזה נזרקתי אני, וכך שלושתנו ניסינו לשרוד בזמן ביקור הבוקר בכל יום ולתקתק אותו עד שמונה כדי לרדת מהר לניתוחים.

"נו, דרזניק, את עושה היום ניתוח שד עם קליימן?" שואל אותי אימריש רגע אחרי שסיימנו לעבור על "הברזל", אותו קלסר כמעט מתפורר שמרכז את כל המשימות של אותו היום, כמו לקחת בדיקות דם ולתאם קולונוסקופיות ואנגיו וסי־טי למרבית החולים במחלקה. ד"ר קליימן הוא אחד הרופאים הוותיקים במחלקה, כירורג מעולה ומלחיץ ברמות יוצאות דופן בחדר הניתוח. פוטה גיחך והזכיר לאימריש את המאורע, בה"א הידיעה, שהתרחש לפני שבועיים, ואסור שיתרחש עוד. אפילו עכשיו אימריש נעשה לבן וחיוור כשהוא נזכר איך לא התעורר בזמן בבוקר לניתוח עם קליימן, חוק אלוהים שאסור בתכלית האיסור לעבור עליו ורק המוות יכול לכפר על מעשה כזה. למזלו של אימריש, פוטה כִּסתח עליו והגיע מוכן ומזומן לחדר הניתוח, והספיק לעשות את הרחצה וההשכבה במקומו, רק כדי שאימריש יגיע לחדר הניתוח חסר נשימה, קמט של כרית עדיין על פניו, עיניו מתרוצצות בחוריהן באימה - אבל בזמן. רק הסיפור, שבשבועיים האחרונים סופר שוב ושוב בפורומים שונים של המתמחים, כולל תיאור מדויק של פוטה, ברמפה על סיגריה וקפה הפוך קטן, באיזו מהירות אימריש התרחץ לניתוח כאילו כלום לא קרה, די היה בו כדי להלחיץ אותי לקראת הניתוח היום ולקוות שהכול ייגמר מהר. בתור מתמחים בכירורגיה אנחנו רק מחכים לנתח, אבל יש רגעים שבהם העדפתי לשבת במחלקה מאשר לסבול בחדר הניתוח, וזה היה אחד מהרגעים האלה.

התמחות בכירורגיה כללית זה משהו שתמיד רציתי, עוד בשלבים המוקדמים בבית הספר לרפואה. המפגש הראשוני עם הגופות בחדר המתים בפקולטה לרפואה בתל אביב הוא אולי המפגש הכי הזוי והכי מלחיץ שיש.

אני וזהבית, החברה שלי מבית הספר לרפואה, בדרך למטה יחד עם עוד מאה סטודנטים, ריח חזק של פורמלין מכה בנו. אנחנו עם כפפות וחלוק לבן וסקלפל ופינצטה, וערימות של גופות על דרגשי ברזל, מגבת כחולה עוטפת כל אחת מהן. קצת לפני המפגש המפחיד עם הגופות, כשכולנו נרגשים במבואה עם ספרים ורשימות ושרטוטים באנטומיה, מזכירת החוג עורכת שיחת הכנה ואנחנו מקשיבים להסבריה על כבוד המת ואיך מתנהגים בחדר הדיסקציות² ומה התהליך. אני זוכרת שהעיניים שלי נדדו אז ופגשו בעיניים של זהבית, ואצל שתינו היתה לחלוחית של פחד וחשש.

בהתחלה לומדים על שרירי הגב, רק בהמשך נחשפים לראש של הגופה, כשההלם הראשוני פוחת עד כמה שאפשר. לכל שישה סטודנטים יש מדריך דיסקציות, והם עומדים סביבו בעיניים פעורות, וכשהמדריך עושה את החתך הראשון וחושף את הלטיסימוס דורסי והטרפזיוס, שרירי הגב, משתרר בחדר שקט מחריש אוזניים.

כבר אז ידעתי שאני רוצה לאחוז בסכין. תמיד ישנו הסיפור הזה על סטודנט שמתעלף בדיסקציה הראשונה, אבל אצלנו לא היה אף אחד כזה, וישנו גם סיפור על סטודנט שמיד לאחר הדיסקציות עוזב את בית הספר לרפואה, אבל במחזור שלנו לא היה מישהו כזה; כולנו שרדנו והמשכנו הלאה. עוד באותו יום שבו הפשטנו את העור של הגופה ידעתי שני דברים: האחד, שאין לי תיאבון ושכנראה הוא יחזור רק מחר בבוקר; השני, שאני אהיה כירורגית. אבל איזו כירורגיה - כירורגיה לב וחזה, כירורגיה כללית, נוירוכירורגיה - את זה עדיין לא ידעתי. וככה המשכתי, עם זהבית, לצלוח בקושי רב את שיעורי הדיסקציה, ואז עברתי לשנים הקליניות רק כדי להיווכח שוב שמקומי אינו במחלקות הפנימיות. בליל המחלות הפנימיות - אי־ספיקת לב ואי־ספיקת כליות וזיהומי אורוספסיס ואנשים מבוגרים שהולכים ומתדרדרים לנגד עינינו כשהרופא הפנימאי מאזן אותם קצת עם תרופות ונוזלים ואנטיביוטיקה - את זה לא יכולתי לשאת. ולכן במהלך הלימודים, הרגעים שבהם ניתנה לי סוף־סוף ההזדמנות לתפור חתכים, להוציא פורט לילדים קטנים, ואפילו להשתתף באופן פעיל בניתוחי תוספתן, הם אלה שגרמו לי ללחוץ את ידו של הפרופסור, מנהל מחלקת כירורגיה כללית, בסוף השנה השישית ללימודי הרפואה. פוטה היה עוד סטז'ר, ואימריש בכלל עוד לא הפציע, אבל אני כבר הבטחתי את עתידי במחלקה הזאת ועוד לא ידעתי כמה דם, יזע ודמעות נכונו לי.

השעה 05:55. אנחנו עומדים כמו חיילים במסדר מול חדר מספר אחת במסדרון הארוך של המחלקה הכירורגית. יחד איתנו שלושה סטז'רים מפוחדים, מחזיקים את קלסר המשימות ומחכים שפוטה ינבח עליהם. בחדרים הרחוקים יותר מדלפק האחיות מאושפזים חולים במצב קל יותר, מטבע הדברים. לכל צד, הכחול או האדום, יש כשלושים חולים בממוצע שהם צריכים לבדוק בשעות הבוקר המוקדמות ולהחליט מה ייעשה בהם בהמשך: מי לשחרור, מי לבדיקות נוספות, מי להערכה אחרי ניתוח וכן הלאה. המתמחה הצעיר ביותר, דהיינו אני, מופקד על דיווח הביקור במחשב הנייד.

שנים אחר כך, כשישאלו אותי איפה למדתי להקליד כל כך מהר בהקלדה עיוורת, אענה בלי להסס שבכירורגיה כללית.

"שיט," מסנן פוטה בשקט. עמדנו ליד המיטה של אהרון, שלפני שבוע עבר כריתת קיבה מלאה בגלל גידול ענקי. אהרון כבר היה רגע לפני שחרור, הנקזים שיצאו מהבטן היו בצבע טוב ורצינו היום להוציא אחד מהם. אתמול אשתו באה וביחד צחקנו על זה שלא כדאי שאהרון יאכל סופגנייה בחנוכה כדי שלא תיתקע לו בגרון; בדיחות מפגרות שהעלו חיוך על פניו של אהרון שלנו, שבימים האחרונים נכנס לי ללב יותר ויותר. מדהים איך אנשים נכנסים ללב בתוך שנייה אחת, כשבביקור רופאים הגוף שלהם פרוש והנשמה שלהם צועקת מתוך העיניים שמתבוננות בחשש. בדיוק כמו שהנשמה של אהרון צועקת לנו עכשיו כשפוטה מרים את הנקז מול העיניים של כולנו ואומר בקול נכאים, "הנקז דולף עם מיץ של לבלב, תעדכנו את ד"ר ואסר. יאללה, תתחילו טזוצין³ ותעבירו אותו לדלפק האחיות כמה שיותר מהר."

06:00
בדיוק כשאימריש ופוטה ואני מסתכלים על הנקז העכור של אהרון, אשתו, לאה, נכנסת לחדר בחיוך על הפנים ועם שקיות של ממתקים לצוות. היא מסתכלת על פוטה ומעבירה את המבט שלה בין כולנו, כמו סרט נע אטי. "תראי," אומר פוטה כשהוא מגייס את כל האמפתיה שיש לו, ואין לו הרבה בשעות האלו של הבוקר כשיש עוד עשרים חולים שממתינים לבדיקה שלנו וכשד"ר ואסר, מנתח הקיבה, נמצא בחיוג המהיר שלו בנייד. "תראי," הוא אומר, הנקז הוא בצבע לא כל כך טוב, אנחנו צריכים להעביר את אהרון לחדר יותר קרוב קדימה, לתת אנטיביוטיקה, לראות מה קורה. כמובן, צום מוחלט." לאה מניחה את שקית הממתקים בצד ומביטה בי בעיניים שואלות, ואני יוצאת איתה החוצה לדקה לפני שפוטה יתעצבן שאני נוטשת את הסיבוב. זה הרגע הכי מתסכל, חשבתי לעצמי כשהיא מוחה דמעה בזווית העין, התחושה הזאת שמשהו מתקלקל רגע לפני שמשתחררים, אחרי חודשים של כימותרפיה והקרנות וניתוח ענקי וחיוכים שמבשרים שאוטוטו יוצאים הביתה. אני בולעת רוק וקצת מפזרת את הערפל מאחורי ההסבר של פוטה, והיא מתרצה ומקווה לטוב ובעזרת השם, והאחיות מגיעות ומעבירות את אהרון קרוב אליהן, לדלפק.

אני מלווה במבטי את אהרון ולאה, רואה איך היא מסתכלת עליו במבט חרד, בעיניים נפוחות מדמעות, ונזכרת במרפאת טרום־ניתוח שבה הייתי איתם רק לפני שבועיים. מרפאת טרום־ניתוח היא מרפאה גדולה שתפקידה להשלים את כל הבדיקות, את האנמנזה ואת המידע הנדרשים לפני כל ניתוח. למעשה זהו סרט נע שמתחיל אצל האחות, ממשיך אצל הסטז'ר ומסתיים בחתימה על הסכמה לניתוח אצל המתמחה, שלפעמים, כמו בניתוחים גדולים, משלב גם הסברים של כירורג בכיר. אני יושבת במרפאה מול אהרון ולאה. מאחר שאהרון שקט יותר ומופנם, לאה מתנדבת לספר לי את השתלשלות העניינים. זה התחיל לפני שלושה חודשים. הוא עבד כנהג מונית והיה מסור לעבודתו. הם גידלו יחד שלוש בנות שהן משוש חייו, שתיים מהן בהיריון כעת והוא מחכה בקוצר רוח לנכדים. אהרון סבל תמיד מצרבת וחשב שזה בגלל העבודה הלא־מסודרת שלו: נסיעות מוזמנות לערב, נסיעות לא מתוכננות, ולפעמים משמרות לילה. היא הזהירה אותו שהעובדה שהוא מעשן כמו קטר לא ממש עוזרת לו במצבו.

בשלושת החודשים האחרונים המצב החמיר. צרבות תכופות, כאבים בבטן העליונה, ירידה קלה במשקל. בהתחלה, רופא המשפחה לא ייחס לכך חשיבות, החליף את הטיפול התרופתי וקבע ביקורת חוזרת חודש לאחר מכן. אבל בפגישה החוזרת, כשהרופא ראה שאהרון נעשה כחוש יותר, נדלקו לו נורות אדומות והוא המליץ על גסטרוסקופיה דחופה. בבדיקה גילו אצל אהרון גוש ענקי בקיבה עם מראה ממאיר. לאה, אשתו של אהרון, זוכרת את היום הזה לפרטי פרטים, כי מאותו הרגע הכול התחלק ל"לפני" ו"אחרי". היא זוכרת את הרופא שניגש אליהם כשאהרון התעורר מההתאוששות ועדכן על הגוש הענקי בקיבה ועל הביופסיות שנלקחו, את החיוורון שאחז בשניהם, את ההליכה האטית לאוטו ואת רכבת ההרים שבאה אחר כך: סי־טי חזה ובטן, פגישה אצל אונקולוג, התשובה של הביופסיה שאומרת שמדובר בגוש ממאיר, וההחלטה על טיפול כימותרפי עקב גודלו של הגידול במטרה להקטינו לפני הניתוח. בשלושת החודשים האלה לאה הגיעה תמיד עם קלסר מסודר וישבה לצדו של אהרון בפגישות עם כל הרופאים. בשלושה חודשים היא הכירה יותר רופאים משהכירה כל ימי חייה. היא ואהרון כבר פיתחו סוג של הומור פנימי משלהם; האונקולוג היהיר שדיבר אליהם בשפה לא מובנת, עם המון מונחים לא ברורים, או המזכירה שהתבוננה בו במבט מלא רחמים כשסיפר לה שהוא צריך מדבקות לאשפוז יום באונקולוגיה ופלטה, "אלוהים שישמור," כשסיפר לה על הגידול.

כל התקופה הזאת קירבה ביניהם והגבירה את התלות ההדדית. דווקא היא, שכל השנים תמיד נשענה עליו בכל המשברים שלה בעבודה ועם הבנות ובכלל, נהפכה פתאום למי שמנהלת את הבית, את הבנות ואותו. ולפני כשבועיים הם ישבו בחדרו של ד"ר ואסר והקשיבו להסברים לקראת הניתוח המורכב והסיבוכים שעלולים להיווצר בעקבותיו. כיוון שהגידול קרוב לוושט, אמר ד"ר ואסר, הוא ייאלץ לבצע כריתת קיבה מלאה, ונוסף על כך לכרות את כל בלוטות הלימפה שמסביב ולשלוח אותן לפתולוגיה. "את הוושט אנחנו מחברים למעי הדק ואחרי שבוע בערך, אם אין הפתעות, אפשר ללכת הביתה ולהמשיך מעקב אונקולוגי," הוסיף ושרטט את הקיבה, הוושט, התריסריון והמעי הדק, והסביר שוב על הסיבוכים האפשריים כתוצאה מהניתוח, כולל מוות. אבל לאה הרגישה באותה שיחה שכל מה שהרופא אומר כמו מרחף למעלה באוויר ולא באמת מגיע אליה, לא נוגע בה, לא באמת רלוונטי.

את העדכון במצבו של אהרון מקבל גם שְׁפֶּט, הצ'יף רזידנט⁴ שלנו, שבמקרה הוא התורן הבכיר שלי במיון היום. "הוא עם לבלב בנקזים," אומר פוטה לשפט שנכנס לחדר עם קיסם בין השיניים. שפט כבר מריח את סוף ההתמחות ועוד רגע ייהפך לכירורג בכיר, ואנחנו כולנו מסתובבים סביבו ביראת כבוד וקצת בפחד שהוא יוריד לנו את הראש על החלטה לא טובה שקיבלנו או תנועה לא נכונה שעשינו בניתוח. שפט היה בניתוח של אהרון לפני כשבוע, והוא מכיר היטב את אהרון ואשתו ואת בני המשפחה. הוא יוצא החוצה, מדבר עם ד"ר ואסר, המנתח הבכיר, ומורה לי לחזור לביקור.

ניתוח כריתת קיבה מלאה הוא ניתוח שמתמחים נחשפים אליו באופן פעיל רק לקראת סוף ההתמחות. התחלת ההתמחות, כמו כל התמחות כירורגית, היא אפורה, אפילו שחורה, רצופה ברגעים קשים ומתסכלים. המתמחה נמק במחלקה, כותב מכתבי שחרור בלי סוף, ורק מנסה להחזיק את הראש מעל המים, מביט בעיניים במתמחים הוותיקים יותר שמספרים סיפורי גבורה על ניתוחים שבהם השתתפו, כמו "הוא נתן לי להוציא את הגידול לבד," "עשיתי סקין טו סקין,"⁵ "היה כיס מרה קשה אבל הפרדתי את כולו."

לשמע הסיפורים יושב המתמחה, מתכווץ בפינה שלו בחדר המתמחים ומחכה ליום שבו יגיע גם תורו לספר סיפורי גבורה. אבל בהמשך קצת משחררים לו חבל, או במקרה של כירורגיה כללית - חוט תפירה. זה מתחיל בניתוחים קטנים - הוצאת גוש עורי קטן; ביופסיה של תת־עור; הוצאת פּוֹרט. ואני יושבת בבית וממשיכה להתאמן, לוקחת ענבים וקליפה של בננה ותופרת אותם עם חוט פּרוֹלֶן או חוט ויקריל וקושרת קשרים על הבובות של הילדות, ובחוט מחדר הניתוח תופרת על המדים של הצופים כל מיני סמלים. אימריש יושב איתי בחדר הסמינרים ומראה לי איך בדיוק ד"ר קליימן אוהב שתופרים את העור עצמו. "הנה, את לוקחת את החוט ולא עושה קשר אברדין בסוף, אלא משאירה את זה ושמה סטריסטריפס מעל," הוא מציין ומתבונן בי בסיפוק כשאני תופרת נתח של עוף מוקפא בחדר הסמינרים. "יופי," הוא מעודד אותי, "תעשי ככה עם ד"ר קליימן והוא יעוף על זה."

אני מתבוננת באהרון ובאשתו שמתרחקים מעינַי ככל שאני מתקדמת בביקור, כששפט מסביר לסטז'רים שמולי על הניתוח שעבר אהרון, והמילים זורמות לו מהפה כמו חמאה מותכת של מתמחה ותיק: "כרתנו את הקיבה, ואז ביצענו השקה של מעי דק אל הוושט ודיסקציה של בלוטות הלימפה, ואחד הדברים שיכולים לקרות כשאנחנו עושים כזאת דיסקציה סביב הלבלב, זה שיכול להיות דלף מהלבלב וזה מה שאנחנו רואים מול העיניים שלנו." עיניו של שפט בורקות מול הסטז'רים שבולעים כל מילה שלו. "וממה אני חושש?" הוא ספק שואל־ספק קובע עובדה באוזני הסטז'רים. "אני חושש שהוא יתחיל לדמם, כי מיץ לבלב מאכֵּל כל דבר שנמצא סביבו, כולל כלי דם גדולים שנמצאים באזור." הסטז'רים מהנהנים בשקט, ולעצמי אני חושבת, מזל שאהרון ואשתו לא שמעו את השיחה הזאת, וממשיכה לתקתק במלוא המרץ במחשב.

•••

אני מתקדמת באטיות בביקור ממטופל למטופל, ומשוועת לקפה. ביום ארוך של תורנות, כמו זאת שמחכה לי, זה יכול להיגמר אפילו בעשר כוסות קפה, לא כולל טקס הקפה ברמפה. הרמפה היא אזור החניה האחורי בבית החולים, המקום שממנו הסניטרים מסיעים את המטופלים לבדיקות ברחבי בית החולים עצמו, לרוב בתום הביקור. אנחנו הולכים לשם כדי להתפרק על קפה וסיגריה, אבל בעיקר כדי להטעין אחד את השני באנרגיה. כמו בסדרה של הרובוטריקים, עם קוביות האנרגיה הוורודות, ככה אני מרגישה לפעמים ברמפה עם חברַי להתמחות שהטעינו אותי מחדש באנרגיה לעוד יום מתיש.

ברמפה אנחנו מספיקים להתעדכן במצבם של כל המטופלים ולחלק בינינו משימות דחופות, ושם גם פורקים את הכעס, התסכול, העצב או סתם מעבירים זה לזה סיפורי רכילות. הטקס הזה הוא אולי הטקס הכי כיפי במהלך החיים הכירורגיים שלי, אבל הטקס שללא ספק זכה במקום הראשון הוא טקס הפרישה, או הטקס שבו מכינים ארוחה חגיגית לכל המחלקה על ניתוח חדש שעשינו בתור מתמחים, ולא משנה אם זה ניתוח אפנדיציט ראשון, כריתת טחול ראשונה או כריתת כיס מרה. המתמחים מתחייבים להביא למחלקה ארוחת בוקר מושקעת המוקדשת בעיקר לכירורג הבכיר שנתן למתמחה לבצע את הניתוח, בהשגחתו כמובן.

הארוחה הראשונה שאני זכיתי לה היתה בחודש הראשון להתמחות, כשביצעתי את ניתוח האפנדיציט הראשון שלי. ניתחתי בחורה צעירה וכאובה, בת עשרים וקצת, שנאלצה לחכות לניתוח עד שעות אחר הצהריים כי חדר הניתוח היה תפוס בשעות הבוקר. כל המתמחים הוותיקים כבר הלכו הביתה, ואני נשארתי במחלקה כמו נמר משחר לטרף, יודעת שזאת ההזדמנות שלי לבצע את הניתוח בפעם הראשונה. "כירורג טוב הוא כירורג רעב," אמר לי פעם שפט בעודו נוגס בסנדוויץ' אימתני. "את צריכה כל הזמן לרצות לנתח, לרוץ אחרי ניתוחים, להישאר אחרי כולם." אז נשארתי בערב, ויחד עם מנתח בכיר ממני התכוננתי לניתוח הראשון שלי, הלפרוסקופי, של כריתת תוספתן. המטופלת היתה מורדמת; אני זאת שהחזקתי לה את היד רגע לפני שעברה לעולם ללא חלומות. ובלב חשבתי לעצמי: האם היא יודעת? האם היא מרגישה את החשש שלי, את חוסר הניסיון? אבל כשסיבנתי את הידיים - שלוש פעמים את יד ימין ושלוש פעמים את יד שמאל, מקרצפת אותן כמעט עד המרפק - הסתכלתי במראה, ופתאום נראיתי לעצמי כמו דמות אחרת. מי זאת הכירורגית הזאת עם המשקפיים והמסכה וכובע המנתחים? אולי כדאי לבטוח בה למרות הכול? את החתך הראשון ביצעתי לצד רופא בכיר שהיה איתי. הכנסתי את המצלמה והמכשירים הלפרוסקופיים, אחזתי בתוספתן המודלק וכרַתּי אותו באטיות, בקצב של מי שזו לה הפעם הראשונה.