שלוש שנים ללא שם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש שנים ללא שם
מכר
מאות
עותקים
שלוש שנים ללא שם
מכר
מאות
עותקים

שלוש שנים ללא שם

4.9 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 52 דק'
  • קריינות: חני שפירא
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 29 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ב-27 במרס 1942 נכנסה בשערי מחנה אושוויץ רכבת ועליה 999 נשים צעירות מסלובקיה, שסברו לתומן שהגיעו למחנה עבודה לשהות בת שלושה חודשים. לרובן היתה זו היציאה הראשונה אל מחוץ לגבולות ארצן. לימים יוגדר השילוח הזה כטרנספורט הראשון שהגיע לאושוויץ במסגרת הפתרון הסופי. הקעקוע האיקוני, הסלקציה בתחנה, כל אלה טרם קרו.

מרבית הנשים האלו נרצחו בתוך חודשים ספורים; וכעבור שלוש שנים, בימיו האחרונים של המחנה, נותרו מהטרנספורט הראשון כחמש נשים בלבד, שנידונו אף לשרוד את צעדות המוות מאושוויץ לגרמניה. 
יוליה שקודובה, שנולדה בשם יוצי פולדי באוגוסט 1914 בעיירה לבוצ'ה שבמזרח סלובקיה, היא אחת מאותן נשים. שנים ספורות לאחר השחרור העלתה את קורותיה על הכתב, וסיפורה מרעיד הנימים רואה אור לראשונה בעברית.

שלוש שנים ללא שם מסלובקיה לאושוויץ מציג בפני הקורא את מחנה אושוויץ-בירקנאו מבפנים ומספק הצצה נדירה אל קרביו של המחנה ואל חוויותיהם היומיומיות של הקורבנות היהודים, ובפרט אל חייהן של הנשים. כיצד פירשו את המראות והאירועים בזמן אמת? מתי ובאיזה אופן הבינו את מהותו של המקום שאליו הגיעו? איך עלה בידן לשרוד את התופת? את המענה לשאלות הללו ולרבות אחרות ימצא הקורא בין דפי הספר על פס הזמן הארוך של העדות ולאור המראות המשתנים במחנה. 

תיאורי החיים במחנה, ייסורי השאול של צעדות המוות והשיבה הנוגה הביתה הם עוצרי נשימה, עוכרי שלווה ומטלטלים, אך בה בעת שזורות בהם אהבת אדם, רעות מופלאה ותובנות אנושיות מרגשות. סיפורה של שקודובה על אודות מי ששרדו באושוויץ-בירקנאו במשך שלוש שנים ארוכות הוא עדות ייחודית וחשובה מאין כמוה.

פרק ראשון

הדרך אל הלא נודע

מרס 1942. בבית כבר הופיעו פעמי האביב, אבל היום, ב-23 בחודש,3 אני מביטה מבעד לסורגי קרון הבהמות על השדות המושלגים. חוסר האוויר חונק את הגרון. מזה יממה שלמה אנחנו כאן, דחוסות זו ליד זו. מספרנו כה גדול, עד כי איננו יכולות לשבת. משאלתנו היחידה היא להגיע סוף־סוף ליעד כלשהו. בשום מקום לא יכול להיות גרוע יותר מאשר כאן בקרון, שאפילו לנשום לא ניתן בו.

סוף כל סוף הגענו ליעד. אחרי הדרך הנוראה, קבלת הפנים נוראה עוד יותר. צעקות, מכות. אנשי ס"ס מקיפים אותנו מכל עבר. את המיטלטלים עלינו להשאיר בקרון, ומיד נשמעת פקודה: "להסתדר בחמישיות!" למרבה המזל, באותו רגע אף אחת מאיתנו אינה יכולה לנחש שכך נצעד ימים, חודשים, שנים... אנחנו מצויות בשטח מגודר בתיל דוקרני, אך עדיין לא יודעות היכן. כשהוציאו אותנו מבתינו, הודיעו לנו שלוקחים אותנו לעבודה לחודשיים־שלושה חודשים לכל היותר. אנשי משמר הלינקה (Hlinkova Garda)4 הם שאמרו לנו זאת, ואנחנו האמנו להם. האדם מאמין בנקל לדברים שהוא משתוקק להם...

מריצים אותנו הלאה. אין זמן לחשוב. אנחנו מצויות באולם גדול. מכל העברים מהדהדת הפקודה "להתפשט!" יש לציית לפקודה לאלתר. מי שלא תפסה זאת, מלמדים אותה במכות. אנו מאיצות את הקצב, וכעבור שניות אחדות עומדות - כמאה נשים ונערות - לבושות בגופיות ובתחתונים. נשמעת צרחה "להתפשט לגמרי!" אנו מביטות סביבנו במבוכה. סביבנו עומדים גברים, ואחדות מן העומדות לידינו הן נערות צעירות שמעולם לא חשפו את מערומיהן אפילו לעיני חברותיהן, שלא לדבר על גברים.

אנו יוצאות לאולם אחר. כאן ממתינות לנו נשים לבושות מדים אפורים ומכנסי חצאית. אלה נשות ס"ס. שאר הנשים לובשות בגדי פסים אפורים. הן אסירות גרמניות שהובאו לכאן ממחנה הריכוז רָאווֶנְסבְּרִיק (Ravensbrück).5 תפקידן להכין אותנו כראוי לחיים במקום זה. הן מגלחות אותנו ודוחפות אותנו לבריכה מטונפת מלאת מים פושרים. לאחר הרחצה אנו מקבלות מדים רוסיים בלויים, כמעט כולם ללא כפתורים, וקבקבים. ראשינו המגולחים נותרים ללא כיסוי כלשהו. בתום התהליך הזה אנו עוזבות את האולם בדלת אחרת.

▪▪▪ 

יום קריר של חודש מרס. אנחנו עומדות במסדר תחת כיפת השמים, מסודרות בחמישיות. שעות על שעות. חמש, שש - מי יודע? אי־אפשר להכיר אותנו: רועדות מקור, רעבות, ראשינו לא רק קירחים, הם גם ריקים. דומה כי יחד עם השיער הסירו מעלינו גם את המחשבות, והמים המלוכלכים הוציאו אותנו מן הדעת.

אחר כך עלינו לרוץ למבנים המכוּנים בלוקים. קבקבי העץ נופלים מהרגליים. אסור לעצור, חייבות לרוץ. שאי את הקבקבים בידייך, רוצי יחפה. הקרקע קרה, לחה. האם מישהי חשה זאת? למי יש זמן להרגיש משהו? בכל בלוק מצויים חדרים גדולים. הריצו אותנו אליהם ופקדו עלֵינו לשכב על האדמה, ללא שמיכות, ללא קש. אך התמקמנו, השינה משתלטת עלינו. אחדות יושבות, אינן יכולות להירדם. הן אלה שישתגעו מאוחר יותר. האם הקדימו לחשוב?

ההשכמה איומה ונוראה. היא נוראה יותר מן ההגעה למקום זה, מגילוח הראש, מהבטן המתכווצת ברעב. חושינו שהוקהו מתעוררים. הימצאותנו במקום זה חודרת לתודעתנו. אנחנו נמצאות במחנה הריכוז הגרמני אושוויץ. כן, אושוויץ! דיכאון וייאוש משתלטים עלינו. טוב לזו שיכולה לפרוץ בבכי. אני לא מסוגלת לבכות. עם זאת, עדיין אין אנו נכנעות, אין אנו רוצות לאבד תקווה. האמיצות והחזקות יותר מעודדות את כולנו. נכון, אנחנו במחנה ריכוז, אבל באנו לכאן ככוחות עבודה, חפות מכל פשע. אם כן, על שום מה נאסרנו? הבחורות שהספיקו לקרוא על מחנות הריכוז הגרמניים, אלה המַכּירות את הספר החום6 ואת נוראותיו, כאילו שכחו את אשר קראו ושמעו. גם הן מתנחמות מדיבורים שכאלה.

המִסְדָר (Apell) מתחיל. זו הפעם הראשונה שאנו נפגשות עם מונח זה, אשר נעשה הרה גורל לאלפי בני אדם. עם שחר, לפני הנץ החמה, מריצים אותנו לחצר. עלינו להסתדר בשורות. סופרים אותנו: פעם אחת, עשר פעמים, מאה פעמים. הנשים בבגדי הפסים עומדות יחד עמנו. גם הן אסירות כמונו, אך בדרגה שונה. המפקחות נכנסות לפעולה. זעופות פנים מתרוצצות בין השורות. סטירות לחי עפות לכל עבר. "הקשיבי! עמדי ישר!" מגיעה המפקחת הראשית, שמה לַנְגֶפֶלְד (Langefeld) ומקבלת דין וחשבון על כל בלוק ובלוק. היא מבוגרת יותר ושמנה יותר משאר המפקחות. ייתכן שעד לאחרונה מכרה ירקות בשוק, ועתה היא אשת ס"ס שבכוחה להחליט מי לחיים ומי למוות.7

סוף המסדר. אנחנו רצות כפראי אדם לעבר הכניסות לבלוקים, כדי שסוף־סוף תהיה מעלינו קורת גג. פתיתי שלג זעירים יורדים עלינו. מזג האוויר הפולני קודר. אנחנו עומדות על המדרכות, מכחילות מן הקור. בסירים גדולים מביאים ארוחת בוקר. אנחנו מקבלות כלי אוכל מפח וכהרף עין מתנפלות על הקפה. הקפה אמנם חם, אבל יש לו טעם לוואי מריר, מיוחד. מאוחר יותר נודע לנו שהוא מכיל ברום.8 אנחנו מתיישבות ובוהות נכחנו. מתפלאות שמאפשרים לנו לשבת. בחדרים קר. יש בהם תנורים, אך אין חומרי הסקה. לחדר מגיעה גרמנייה אחת ומייעצת: "אַרגנו לכן עצים! אינכן יודעות איך?" מה כוונתה? לשווא אנו שוברות את ראשינו, אין בפינו תשובה. אחת הבחורות יוצאת מהבלוק. היא חוזרת עם ערימת עצים בין זרועותיה. "את רואה, תפסת את העניין!" צוחקת הגרמנייה. "במחנה לומדים דברים כאלה חיש מהר". איננו משתחררות מפליאתנו.

"מאין השגת את העצים?"

"הם היו מונחים בחצר. כשאיש לא ראה אותי, לקחתי אותם".

עכשיו תפסנו. לארגן משמעו פשוט לגנוב. קחי מה שתרצי. אם זה עושה לך טוב, קחי. הדבר דומה לציד, אף על פי שאת הניצודה. יתפסו אותך? לא יתפסו אותך? זה עניין של מזל. כך אנו "מארגנות" סבון, מגבות, מברשות שיניים, ואפילו משחת שיניים, ומיד מתחילות החלפות. לחם בעבור סבון, מגבת בעבור מרגרינה. את ההחלפות עושות הבחורות הפחות זריזות, שאין ביכולתן "לארגן". אחדות מהן כבר יצרו קשר עם "לובשות בגדי הפסים", שניתן לקבל מהן הכול בעבור סיגריות. כיצד משיגים סיגריות? זה סיפור מסובך. המחנה בנוי מעשרות בלוקים. מצדו האחד ניצבת גדר אבן נמוכה, ואילו לאורך צדו השני מתוחה גדר תיל טעונה מתח חשמלי גבוה. מעבר לגדר האבן מתגוררים הגברים; פולנים שהגיעו לכאן כבר ב-1940,9 ולצדם יהודים מכל קצות תבל. הפולנים כבר התאקלמו באופן כלשהו. רובם עובדים במקומות טובים: במטבח ובמחסנים. זה שנתיים לא ראו נשים. הם מטפסים לגדר על מנת לשלוח מבט חטוף לעבר מחנה הנשים. הבחורות מתחנחנות, ועד מהרה "מארגנות" לעצמן מטפחות, אותן הן כורכות על ראשיהן הקירחים. מעל חומת האבן עפות סיגריות ונשלחים אפילו מכתבים, למרות שחל איסור חמור לכתוב. כל כתיבה דינה עונש מוות.

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 52 דק'
  • קריינות: חני שפירא
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 29 דק'
שלוש שנים ללא שם יוליה שקודובה

הדרך אל הלא נודע

מרס 1942. בבית כבר הופיעו פעמי האביב, אבל היום, ב-23 בחודש,3 אני מביטה מבעד לסורגי קרון הבהמות על השדות המושלגים. חוסר האוויר חונק את הגרון. מזה יממה שלמה אנחנו כאן, דחוסות זו ליד זו. מספרנו כה גדול, עד כי איננו יכולות לשבת. משאלתנו היחידה היא להגיע סוף־סוף ליעד כלשהו. בשום מקום לא יכול להיות גרוע יותר מאשר כאן בקרון, שאפילו לנשום לא ניתן בו.

סוף כל סוף הגענו ליעד. אחרי הדרך הנוראה, קבלת הפנים נוראה עוד יותר. צעקות, מכות. אנשי ס"ס מקיפים אותנו מכל עבר. את המיטלטלים עלינו להשאיר בקרון, ומיד נשמעת פקודה: "להסתדר בחמישיות!" למרבה המזל, באותו רגע אף אחת מאיתנו אינה יכולה לנחש שכך נצעד ימים, חודשים, שנים... אנחנו מצויות בשטח מגודר בתיל דוקרני, אך עדיין לא יודעות היכן. כשהוציאו אותנו מבתינו, הודיעו לנו שלוקחים אותנו לעבודה לחודשיים־שלושה חודשים לכל היותר. אנשי משמר הלינקה (Hlinkova Garda)4 הם שאמרו לנו זאת, ואנחנו האמנו להם. האדם מאמין בנקל לדברים שהוא משתוקק להם...

מריצים אותנו הלאה. אין זמן לחשוב. אנחנו מצויות באולם גדול. מכל העברים מהדהדת הפקודה "להתפשט!" יש לציית לפקודה לאלתר. מי שלא תפסה זאת, מלמדים אותה במכות. אנו מאיצות את הקצב, וכעבור שניות אחדות עומדות - כמאה נשים ונערות - לבושות בגופיות ובתחתונים. נשמעת צרחה "להתפשט לגמרי!" אנו מביטות סביבנו במבוכה. סביבנו עומדים גברים, ואחדות מן העומדות לידינו הן נערות צעירות שמעולם לא חשפו את מערומיהן אפילו לעיני חברותיהן, שלא לדבר על גברים.

אנו יוצאות לאולם אחר. כאן ממתינות לנו נשים לבושות מדים אפורים ומכנסי חצאית. אלה נשות ס"ס. שאר הנשים לובשות בגדי פסים אפורים. הן אסירות גרמניות שהובאו לכאן ממחנה הריכוז רָאווֶנְסבְּרִיק (Ravensbrück).5 תפקידן להכין אותנו כראוי לחיים במקום זה. הן מגלחות אותנו ודוחפות אותנו לבריכה מטונפת מלאת מים פושרים. לאחר הרחצה אנו מקבלות מדים רוסיים בלויים, כמעט כולם ללא כפתורים, וקבקבים. ראשינו המגולחים נותרים ללא כיסוי כלשהו. בתום התהליך הזה אנו עוזבות את האולם בדלת אחרת.

▪▪▪ 

יום קריר של חודש מרס. אנחנו עומדות במסדר תחת כיפת השמים, מסודרות בחמישיות. שעות על שעות. חמש, שש - מי יודע? אי־אפשר להכיר אותנו: רועדות מקור, רעבות, ראשינו לא רק קירחים, הם גם ריקים. דומה כי יחד עם השיער הסירו מעלינו גם את המחשבות, והמים המלוכלכים הוציאו אותנו מן הדעת.

אחר כך עלינו לרוץ למבנים המכוּנים בלוקים. קבקבי העץ נופלים מהרגליים. אסור לעצור, חייבות לרוץ. שאי את הקבקבים בידייך, רוצי יחפה. הקרקע קרה, לחה. האם מישהי חשה זאת? למי יש זמן להרגיש משהו? בכל בלוק מצויים חדרים גדולים. הריצו אותנו אליהם ופקדו עלֵינו לשכב על האדמה, ללא שמיכות, ללא קש. אך התמקמנו, השינה משתלטת עלינו. אחדות יושבות, אינן יכולות להירדם. הן אלה שישתגעו מאוחר יותר. האם הקדימו לחשוב?

ההשכמה איומה ונוראה. היא נוראה יותר מן ההגעה למקום זה, מגילוח הראש, מהבטן המתכווצת ברעב. חושינו שהוקהו מתעוררים. הימצאותנו במקום זה חודרת לתודעתנו. אנחנו נמצאות במחנה הריכוז הגרמני אושוויץ. כן, אושוויץ! דיכאון וייאוש משתלטים עלינו. טוב לזו שיכולה לפרוץ בבכי. אני לא מסוגלת לבכות. עם זאת, עדיין אין אנו נכנעות, אין אנו רוצות לאבד תקווה. האמיצות והחזקות יותר מעודדות את כולנו. נכון, אנחנו במחנה ריכוז, אבל באנו לכאן ככוחות עבודה, חפות מכל פשע. אם כן, על שום מה נאסרנו? הבחורות שהספיקו לקרוא על מחנות הריכוז הגרמניים, אלה המַכּירות את הספר החום6 ואת נוראותיו, כאילו שכחו את אשר קראו ושמעו. גם הן מתנחמות מדיבורים שכאלה.

המִסְדָר (Apell) מתחיל. זו הפעם הראשונה שאנו נפגשות עם מונח זה, אשר נעשה הרה גורל לאלפי בני אדם. עם שחר, לפני הנץ החמה, מריצים אותנו לחצר. עלינו להסתדר בשורות. סופרים אותנו: פעם אחת, עשר פעמים, מאה פעמים. הנשים בבגדי הפסים עומדות יחד עמנו. גם הן אסירות כמונו, אך בדרגה שונה. המפקחות נכנסות לפעולה. זעופות פנים מתרוצצות בין השורות. סטירות לחי עפות לכל עבר. "הקשיבי! עמדי ישר!" מגיעה המפקחת הראשית, שמה לַנְגֶפֶלְד (Langefeld) ומקבלת דין וחשבון על כל בלוק ובלוק. היא מבוגרת יותר ושמנה יותר משאר המפקחות. ייתכן שעד לאחרונה מכרה ירקות בשוק, ועתה היא אשת ס"ס שבכוחה להחליט מי לחיים ומי למוות.7

סוף המסדר. אנחנו רצות כפראי אדם לעבר הכניסות לבלוקים, כדי שסוף־סוף תהיה מעלינו קורת גג. פתיתי שלג זעירים יורדים עלינו. מזג האוויר הפולני קודר. אנחנו עומדות על המדרכות, מכחילות מן הקור. בסירים גדולים מביאים ארוחת בוקר. אנחנו מקבלות כלי אוכל מפח וכהרף עין מתנפלות על הקפה. הקפה אמנם חם, אבל יש לו טעם לוואי מריר, מיוחד. מאוחר יותר נודע לנו שהוא מכיל ברום.8 אנחנו מתיישבות ובוהות נכחנו. מתפלאות שמאפשרים לנו לשבת. בחדרים קר. יש בהם תנורים, אך אין חומרי הסקה. לחדר מגיעה גרמנייה אחת ומייעצת: "אַרגנו לכן עצים! אינכן יודעות איך?" מה כוונתה? לשווא אנו שוברות את ראשינו, אין בפינו תשובה. אחת הבחורות יוצאת מהבלוק. היא חוזרת עם ערימת עצים בין זרועותיה. "את רואה, תפסת את העניין!" צוחקת הגרמנייה. "במחנה לומדים דברים כאלה חיש מהר". איננו משתחררות מפליאתנו.

"מאין השגת את העצים?"

"הם היו מונחים בחצר. כשאיש לא ראה אותי, לקחתי אותם".

עכשיו תפסנו. לארגן משמעו פשוט לגנוב. קחי מה שתרצי. אם זה עושה לך טוב, קחי. הדבר דומה לציד, אף על פי שאת הניצודה. יתפסו אותך? לא יתפסו אותך? זה עניין של מזל. כך אנו "מארגנות" סבון, מגבות, מברשות שיניים, ואפילו משחת שיניים, ומיד מתחילות החלפות. לחם בעבור סבון, מגבת בעבור מרגרינה. את ההחלפות עושות הבחורות הפחות זריזות, שאין ביכולתן "לארגן". אחדות מהן כבר יצרו קשר עם "לובשות בגדי הפסים", שניתן לקבל מהן הכול בעבור סיגריות. כיצד משיגים סיגריות? זה סיפור מסובך. המחנה בנוי מעשרות בלוקים. מצדו האחד ניצבת גדר אבן נמוכה, ואילו לאורך צדו השני מתוחה גדר תיל טעונה מתח חשמלי גבוה. מעבר לגדר האבן מתגוררים הגברים; פולנים שהגיעו לכאן כבר ב-1940,9 ולצדם יהודים מכל קצות תבל. הפולנים כבר התאקלמו באופן כלשהו. רובם עובדים במקומות טובים: במטבח ובמחסנים. זה שנתיים לא ראו נשים. הם מטפסים לגדר על מנת לשלוח מבט חטוף לעבר מחנה הנשים. הבחורות מתחנחנות, ועד מהרה "מארגנות" לעצמן מטפחות, אותן הן כורכות על ראשיהן הקירחים. מעל חומת האבן עפות סיגריות ונשלחים אפילו מכתבים, למרות שחל איסור חמור לכתוב. כל כתיבה דינה עונש מוות.