הרצחת וגם ירשת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרצחת וגם ירשת
הוספה למועדפים

הרצחת וגם ירשת

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דניאל פרידמן (נולד בשנת 1936) הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כיהן כשר המשפטים בממשלת ישראל השלושים ואחת.

דניאל יונה פרידמן נולד בארץ ישראל, בן ליהודית ולוויקטור, והוא דור שמיני בארץ מצד אמו. הוא נשוי ואב לשלושה, ומתגורר ברמת אביב. למד בתיכון גאולה במגמת גאוגרפיה וידיעת ארץ ישראל, שסבו, ישראל ויינברג, יסד, והיה פעיל בצופים.
פרידמן נחשב מומחה למשפט מנהלי, למשפט השוואתי ולמשפט אזרחי - דיני חוזים, דיני ביטוח ודיני נזיקין, ופרסם מאמרים רבים בתחומים אלה, בכתב העת "עיוני משפט" של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובכתבי עת נוספים. כתב יחד עם נילי כהן את סדרת הספרים "חוזים" שנחשבת לאחד משני הספרים החשובים בתחום. על הכרך הראשון בסדרה הם זכו בפרס זוסמן למשפט.

תקציר

הרצחת וגם ירשת הוא ניתוח משפטי ופוליטי חדשני של סיפורי המקרא, אגב השוואתם לאגדות מהמיתולוגיה, למקורות ספרותיים קלאסיים, לאירועים היסטוריים ולכמה מנקודות המבט של המשפט המודרני.
הספר גם בוחן את הרקע ההיסטורי לגלגולי הנבואה הישראלית הקדומה ולעליית ירושלים בתודעת עם ישראל לכדי בירת הנצח שלו. הספר גם דן בשינוי הדרמטי של הנסיבות בישראל בת ימינו, שהשפיעו על הפסיקה בבעיית "מיהו יהודי", המעסיקה אותנו מאז ימי עזרא הסופר.
המהדורה הראשונה של הרצחת וגם ירשת יצאה לאור בשנת 2000 והיתה לרב-מכר. זוהי מהדורה שנייה מורחבת של הספר.
דניאל פרידמן, פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת תל אביב וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. זכה בפרס ישראל למשפטים וכיהן בעבר כשר המשפטים.

מהביקורות על המהדורה הראשונה:
"זהו ספר מקסים. כמו ספרי מסעות הפותחים לעיניך נופים מתחלפים ומגוונים שלא שיערת יופיים, אם כי ידעת על קיומם, כך ספר זה לוקח אותך לטיולים מפתיעים אל שדות התנ"ך על גווניהם וצבעיהם... דניאל פרידמן קרא את התנ"ך כמשפטן מובהק...למדנותו המופלגת בכל ענפי המשפט, בקיאותו בהליכות העולם... וכן השכלתו ההיסטורית, כולן חברו יחד להכשירו, מאין כמותו, למבצע גדול זה שלקח על עצמו."    (חיים כהן, המשפט)

"דניאל פרידמן... כתב ספר יוצא דופן: הוא מביא את כלי הניתוח המשפטיים ואיזמל ההיגיון לתנ"ך, ומפעילם בשום שכל ומתוך רגישות רבה... הוא משווה את הדין המקראי לדינים אחרים מהמשפט העתיק – וההשוואות למיתולוגיה היוונית, לסאגות הצפוניות, למשפט הרומי ולקודקס חמורבי הן רבות ומהנות ביותר. הספר קל לקריאה ומרתק."                                                      (אמנון רובינשטיין, "הארץ")

"בהיררכיה בין הז'אנרים ניתן למקם את הספר כסוג של 'פרשנות חילונית'... המגוון הזה הופך את הקריאה למסע מרתק, מעשיר ובעיקר מפתיע ומקורי. ויש בו תועלת נוספת והיא קירוב פוטנציאלי של חילונים לסיפורי המקרא. בעיקר לאחד המסרים, המחתרתיים אם תרצו, שעולים מהם..."        (משה גורלי, "גלובס")

פרק ראשון

פרק 1
ממשפטם של אדם וחוה ועד שלמה ודניאל

הפרק הנוכחי עניינו בהעברת המשפט מידי אלוהים לידי האדם, כפי שהיא באה על ביטויָה בסיפורי המקרא.

החטא הקדמון
שני המשפטים הראשונים בתנ"ך, משפטם של אדם וחוה ומשפט קין, שייכים לתקופה המיתולוגית. אופייני להם ניהול ההליך כולו, מראשיתו ועד סופו, בידי אלוהים עצמו. הוא החוקר, והוא גם השופט המרשיע בדין וגוזר את העונש.

החטא הראשון, המכונה לעתים החטא הקדמון, שחטא בו הזוג הראשון שחי בגן העדן, הוא הפרת מצוות האל שאסר עליהם לאכול מפרי עץ הדעת. עיקרו של הסיפור הוא שאלוהים נטע גן בעדן ושם בו את אדם. היה זה גן נפלא ואלוהים העמיד את כולו לרשותו של אדם, למעט עץ אחד, שלגביו נאמר: "וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל; וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, 16-17).

האיסור חל אפוא על אכילה מעץ הדעת בלבד. לא נאסר על אדם לאכול מעץ החיים, ולכך עוד נחזור. האיסור עצמו לא נומק, אך זו זכותו וכוחו של האל. יש והוא מנמק את איסוריו והוראותיו ויש והוא שומר את שיקוליו לעצמו. מיד לאחר מכן מחליט האל שלא טוב היות האדם לבדו, הוא מפיל תרדמה על אדם, נוטל אחת מצלעותיו ובורא לו בת זוג.ה כעת מופיעה דמות מרכזית נוספת, הנחש, המציע לחוה לאכול מפרי עץ הדעת. חוה חוששת לגורלה אם תעשה זאת, ומזכירה את דברי אלוהים שלפיהם "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג, 3) (חוה מוסיפה איסור נגיעה בפרי, אלא שאלוהים לא אסר לגעת. האיסור היה על אכילה בלבד). ראוי לשים לב לכך שהצו האלוהי, הכולל אזהרת מוות, הופנה לאדם, ולפי המסופר, היה זה עוד לפני בריאתה של חוה. ואולם, מן הסתם סיפר לה אדם על האיסור, וההנחה היא שהאיסור חל גם עליה.

 


אדם וחוה (אלברכט דירר)

הנחש מפיג את חששותיה באומרו: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, 4-5). בעקבות דברים אלה, ולמראה יופיו של העץ ופריו, מתפתה האישה, אוכלת ונותנת לבעלה. בכך נפקחו עיניהם, הם בושו בעירומם ותפרו לעצמם בגדים. בשלב הבא נפתחת חקירה אלוהית, המתוארת בלשון זו:

וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה? וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (פסוקים 9-14).

במהלך החקירה האלוהית אדם וחוה מודים במעשה אך אדם מאשים את חוה והיא מאשימה את הנחש. הנחש עצמו, שנראה כי ידע לדבר, לא נשאל ולפיכך גם לא סיפר מה היו מניעיו. פרשה עתירת מוטיבים זו זכתה לפרשנויות רבות. היא גם מלמדת על אחריותו של המסית ועל עונשו. הנחש עצמו, שזכה בסיפור להפיכתו לדמות אנושית הדוברת שפת בני אדם, כמקובל בספרות המשלים, לא נדרש להימנע מאכילה מעץ הדעת וכנראה לא אכל ממנו. עובדה זו לא גרעה מעורמתו. מסתבר שלא היה זקוק לשם כך לפרי העץו (האומנם נטע בו אלוהים מלכתחילה יתר עורמה מאשר באדם?), ואולי לא היה זה מאכל חביב עליו. ואולם, העובדה שאיסור האכילה מעץ הדעת לא הוטל על הנחש, לא גרעה מאחריותו כמי שהסית את חוה ואת בעלה לעשות מעשה שנאסר רק עליהם. פרשה זו משמשת אפוא עד היום נדבך מרכזי בדין העברי לאשמת המסית והמדיח.

יש המעוררים את השאלה מה היה האינטרס או המניע של הנחש לביצוע מעשהו. בעיני, לא נדרש מניע מיוחד מן הטעם שהנחש מסמל את הרוע לשמו. הוא מסמל את הכוח ההרסני הבא לשבש את העולם הטוב והמזהיר שברא ה'. וכשם שהשטן אינו זקוק למניע לעשיית הרע, שזו דרכו מטבע בריאתו, כך גם הנחש.ז ספרות האגדה העלתה את הסברה שהנחש חמד את האישה וביקש לגרום למותו של אדם.3 אך לא הובהר כיצד ימות אדם וחוה תישאר בחיים. פירוש אחר הוצע על ידי ג'יימס ג'ורג' פרייזר (Frazer), בספרו Folk-lore in the Old Testament (עמ' 18), ולפיו תכנן הנחש להערים על האדם ולזכות בחיי נצח ואף הצליח בכך. התיאוריה מבוססת על אמונה, שהיתה קיימת בעבר, ואשר ייחסה חיי נצח לנחש. אמונה זו הושתתה על כך שהנחש משיל עורו ו"מתחדש" בדרך זו (באגדה היהודית מיוחסת תכונה מעין זו לעוף מלחס, הוא עוף החול). חיזוק להשקפתו מוצא פרייזר באפוס השומרי, עלילות גלגמש, שבו מנסה הגיבור גלגמש לזכות בחיי נצח. לאחר תלאות רבות הוא משיג צמח שבכוחו לחדש את הנעורים, אך הנחש גוזל את הצמח מידו.

נקודה נוספת, שיש בה עניין, כרוכה בכך שהנחש לא שיקר. דבריו היו דברי פיתוי ושכנוע. הוא הפיג את חששותיה של חוה מהמעשה, אך מסתבר שאמר אמת. אלוהים הזהיר את אדם וחוה, שאם יאכלו מפרי העץ מות ימותו. הנחש אמר שלא ימותו כי אם יהיו "כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". מסתבר שהנחש צדק. השניים אכן לא מתו, ולקושי הנעוץ בכך שדבר האל לא קוים ובני הזוג נותרו בחיים, אתייחס בהמשך. בכל אופן, עיניהם של השניים נפקחו. אמנם ספק אם בעקבות זאת נהיו "כאלוהים", אך המסורת מייחסת לאכילת הפרי את רכישת הדעת או לפחות את רכישת הכושר להבחין בין טוב ורע. המאפיין את סיפור הנחש הוא שאדם וחוה, העבריינים העיקריים, שהפרו את הצו שהוטל עליהם, לא טעו ולא הוטעו. הם עשו את המעשה בידיעה מלאה שהם עושים מעשה אסור, וכי הם עוברים על מצוות האל. מבחינה זו, ודאי שאין ההסתה של הנחש גורעת מאחריותם. הנחש לא אמר להם שהאיסור בוטל ולא שהמעשה מותר. כל שאמר לחוה הוא שכדאי מאוד לעבור את העבירה. אמנם נראה שלפני אכילת הפרי לא ידעו אדם וחוה להבחין בין טוב לרע. מבחינה זו, יש משהו רעוע באחריותם, ואולי משקף הדבר היבט של אחריות ללא אשם (לפחות מן הצד המוסרי), אך אפשר שהמקרא מניח שאפילו חסרי תבונה ודעת חייבים להבין שעליהם לקיים את מצוות האל, וכאן היתה הוראה מפורשת שלו.

מכל מקום, סיפור ההדחה על ידי הנחש ועונשו מלמד שלמרות שאחריותו המלאה של המבַצע בעינה עומדת, מצטרפת אליה אחריות נוספת - אחריותו של המסית והמדיח.

יתר על כן, המפרשים המסורתיים מצאו בסיפור רמז לכך שאחריות המסית חמורה יותר. במהלך החקירה האלוהית נדרשו אדם וחוה למסור את גרסתם. אפשרות זו שניתנה לשני אלה להעלות את טיעוניהם שימשה בתחילת המאה ה-18 לשופט האנגלי פורטסקיו (Fortescue) ראיה לכך שיש להעניק זכות הטיעון לכל מי שעלול להיפגע מהחלטה שיפוטית או מעין שיפוטית. המקרה שהתברר בפניו נגע לאדם ושמו ד"ר בנטלי, שתאריו האקדמיים נשללו ממנו. והשופט Fortescue ציין:

זכורני כי איש אחד מאוד מלומד אמר לי בהזדמנות מעין זו, כי אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא חרץ דינו של אדם בלי להזמינו תחילה לערוך את הגנתו. אדם (אומר אלוהים) איכה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ואותה שאלה גופה הוצגה גם לחוה...4

אלא שבפרשת החטא הקדמון לא ניתנה זכות טיעון לנחש ולא ניתנה לו הזדמנות כלשהי להסביר את מעשהו. אדם וחוה אכן נשאלו לפשר התנהגותם. לעומת זאת, מסתבר שאלוהים לא פנה לנחש כלל. מהטקסט המקראי עולה בבירור שאלוהים שמע את הסבריהם (הבלתי־מספקים) של אדם וחוה, ומיד לאחר מכן נפתח מסע העונשין. ראשון הנענשים היה הנחש. הוא כלל לא נשאל לפשר מעשיו והוא היחיד שממנו נשללה זכות השימוע. רש"י מסביר זאת באומרו: "מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב: דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?" (פירוש לבראשית ג, 14). ההסבר הוא דחוק למדי. נאמר שאין טעם לשמוע את הנחש, שהרי ברור שבפיו טענה מוחצת, המוצגת על דרך של שאלה "דברי הרב (כלומר האלוהים) ודברי התלמיד (כלומר הנחש) דברי מי שומעין?" טיעון זה מושתת על כך שהנחש פיתה או שכנע, בעזרת נתונים הידועים למסית ולמוסת, שכדאי לעבור את העבירה. כיוון שהנתונים היו ידועים לכל הצדדים, היה זה מחובתם של אדם וחוה לקיים את מצוות האל (הרב) ולהתעלם מדברי הפיתוי של יציר כפיו (הנחש).

אכן, הכלל בדין העברי הוא שהמסית איננו אחראי לעבירה שבוצעה על ידי מי שהוסת על ידו, שכן אסור היה למוסת להישמע להסתה. בלשון מודרנית, ניתן לומר שבעיני הדין העברי, שיקול הדעת העצמאי, שאמור להיות למוסת, מנתק את הקשר הסיבתי בין ההסתה למעשה. לפיכך אין המסית אחראי לפשעו של המוסת. אחריותו היא אך ורק בשל העבירה הנפרדת של הסתה. לעומת זאת, בדין הישראלי המודרני (וכך גם בדין האנגלו־אמריקאי) נחשב המסית (המתואר בחוק העונשין כ"משדל") שותף לעבירה עצמה שבוצעה על ידי מי שהוסת על ידו.5

במאמר מוסגר אצביע על ההבחנה בין הדחה או הסתה לבין מתן פקודה לביצוע מעשה בלתי־חוקי. הדחה משמעותה אמירת דברי שכנוע לעשיית מעשה פסול. זאת, שעה שאין למדיח כל סמכות על מי שהוא מבקש להדיחו, והלה חופשי לחלוטין להתעלם מדבריו ולנהוג כראוי. זה היה מעמדם של חוה ואדם ביחס לנחש. לעומת זאת, פקודה לביצוע עבירה חורגת מהדחה במובן זה שמקבל הפקודה כפוף לנותן, וכי הוא אף עלול להיענש אם לא ימלא אותה. ואולם, גם לגבי מקבל פקודה ניתן לעורר את השאלה אם אין לו שיקול דעת עצמאי המחייבו לנהוג כראוי ולהתעלם מפקודה בלתי־חוקית (בלשון הדין העברי: להישמע לדברי הרב). הדין המודרני פותר שאלה זו באמצעות ההבחנה בין פקודה בלתי־חוקית גרידא לפקודה בלתי־חוקית בעליל. נותן הפקודה אחראי בשני המקרים, ואילו מקבל הפקודה, שעשה את המעשה הבלתי־חוקי, פטור אם היתה הפקודה בלתי־חוקית גרידא, אך אין הוא פטור אם היתה בלתי־חוקית בעליל.

מכל מקום, בעוד שהדין העברי המאוחר פוטר את המדיח מאחריות למעשה העבירה שבוצעה עקב ההסתה, הרי מבחינת הדין התנ"כי, לפחות במקרה של פקודה, אחראי נותן הפקודה למעשה שבוצע על יסוד הפקודה הבלתי־חוקית. לפיכך נחשב דוד אחראי לרצח אוריה, שבוצע לפי פקודתו, ואחאב ואיזבל נחשבים בעיני התנ"ך אחראים לרצח נבות, שבוצע לפי פקודה שנתנה איזבל בשמו של אחאב.

נשוב לעניינם של אדם, חוה והנחש. בתום החקירה האלוהית נגזר העונש. הנחש, שזכות הטיעון נשללה ממנו, ושעד אז כנראה הילך על רגליו, איבד אותן ונאמר לו כי "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, 14).

האישה נענשה בכאבי היריון ולידה ונגזר ש"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, 16). אדם נענש בכך ש"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, 17, 19).

גזר הדין מותיר בעינו את השאלה כיצד ניצלו אדם וחוה מעונש המוות, אף שנאמר לאדם ש"בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"? תשובתם של המפרשים המסורתיים, דוגמת הרמב"ן ורד"ק, היא שכוונת "מוֹת תָּמוּת" היא שהאדם ייהפך לבן־תמותה, וימות בבוא יומו. כלומר, שמלכתחילה יועדו לו חיי נצח, אבל לאחר שאכל מעץ הדעת הפך בן־תמותה ונחשף למוות. רד"ק אף מפנה למדרש (בראשית רבה יט, ח), שלפיו יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה ואדם חי תשע מאות ושלושים שנה (בראשית ה, 5) וכך נותרו עוד שבעים שנה להשלמת האלף, ושבעים שנה הם משך חיי אדם בדורות הבאים.

 

 


הגירוש מגן העדן (גוסטב דורה)

פרשנות זו, שלפיה קודם שאכל אדם מעץ הדעת צפוי היה לחיות לנצח, נראית דחוקה ואינה מתיישבת עם המילים "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". לא ברור גם כיצד היא מתיישבת עם קיומו של עץ החיים, שממנו לא נאסר על אדם לאכול, אך כל עוד לא אכל מעץ הדעת, נראה - לפחות לפי פרשנות זו - שלא היה לו צורך להיזקק לעץ החיים. הצורך קם לאחר שעבר על מצוות האל, ולכן, לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, גורשו אדם וחוה מגן העדן ואלוהים אף הציב משמר על הדרך לעץ החיים כדי למנוע את האפשרות שאדם "יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג, 22).

לפי אמונה זו של מפרשי המקרא, היה באדם, לפי שאכל מעץ הדעת, כוח אלוהי שיכול היה לתת לו חיי נצח, ובלבד שיעבוד את הקדוש ברוך הוא ויתרחק מהבלי העולם הזה. האכילה מעץ הדעת נטעה בגוף האדם פגם, המונע מהכוח האלוהי להמשיך להתקיים בגופו, ומותיר אותו בן־תמותה השב לעפר, עד תחיית המתים - אם יזכה לכך.6 פגם זה, שאולי לבש את דמות היצר הרע והכפיפות למוות, עבר לדורות הבאים ולאנושות כולה.

מכאן הגיעה לנצרות דוקטרינת החטא הקדמון (Original Sin) והידרדרות האדם שבאה בעקבותיה, המכונה: הנפילה (The Fall), שתוצאותיה עיוות אופיו של האדם וכפיפותו למוות הבלתי־נמנע, תכונות העוברות מדור לדור. דוקטרינה זו מהווה מרכיב מרכזי בתיאולוגיה הנוצרית. דיון בה חורג מענייננו.

*המשך הפרק בספר המלא*

דניאל פרידמן (נולד בשנת 1936) הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כיהן כשר המשפטים בממשלת ישראל השלושים ואחת.

דניאל יונה פרידמן נולד בארץ ישראל, בן ליהודית ולוויקטור, והוא דור שמיני בארץ מצד אמו. הוא נשוי ואב לשלושה, ומתגורר ברמת אביב. למד בתיכון גאולה במגמת גאוגרפיה וידיעת ארץ ישראל, שסבו, ישראל ויינברג, יסד, והיה פעיל בצופים.
פרידמן נחשב מומחה למשפט מנהלי, למשפט השוואתי ולמשפט אזרחי - דיני חוזים, דיני ביטוח ודיני נזיקין, ופרסם מאמרים רבים בתחומים אלה, בכתב העת "עיוני משפט" של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובכתבי עת נוספים. כתב יחד עם נילי כהן את סדרת הספרים "חוזים" שנחשבת לאחד משני הספרים החשובים בתחום. על הכרך הראשון בסדרה הם זכו בפרס זוסמן למשפט.

עוד על הספר

הרצחת וגם ירשת דניאל פרידמן

פרק 1
ממשפטם של אדם וחוה ועד שלמה ודניאל

הפרק הנוכחי עניינו בהעברת המשפט מידי אלוהים לידי האדם, כפי שהיא באה על ביטויָה בסיפורי המקרא.

החטא הקדמון
שני המשפטים הראשונים בתנ"ך, משפטם של אדם וחוה ומשפט קין, שייכים לתקופה המיתולוגית. אופייני להם ניהול ההליך כולו, מראשיתו ועד סופו, בידי אלוהים עצמו. הוא החוקר, והוא גם השופט המרשיע בדין וגוזר את העונש.

החטא הראשון, המכונה לעתים החטא הקדמון, שחטא בו הזוג הראשון שחי בגן העדן, הוא הפרת מצוות האל שאסר עליהם לאכול מפרי עץ הדעת. עיקרו של הסיפור הוא שאלוהים נטע גן בעדן ושם בו את אדם. היה זה גן נפלא ואלוהים העמיד את כולו לרשותו של אדם, למעט עץ אחד, שלגביו נאמר: "וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל; וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, 16-17).

האיסור חל אפוא על אכילה מעץ הדעת בלבד. לא נאסר על אדם לאכול מעץ החיים, ולכך עוד נחזור. האיסור עצמו לא נומק, אך זו זכותו וכוחו של האל. יש והוא מנמק את איסוריו והוראותיו ויש והוא שומר את שיקוליו לעצמו. מיד לאחר מכן מחליט האל שלא טוב היות האדם לבדו, הוא מפיל תרדמה על אדם, נוטל אחת מצלעותיו ובורא לו בת זוג.ה כעת מופיעה דמות מרכזית נוספת, הנחש, המציע לחוה לאכול מפרי עץ הדעת. חוה חוששת לגורלה אם תעשה זאת, ומזכירה את דברי אלוהים שלפיהם "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג, 3) (חוה מוסיפה איסור נגיעה בפרי, אלא שאלוהים לא אסר לגעת. האיסור היה על אכילה בלבד). ראוי לשים לב לכך שהצו האלוהי, הכולל אזהרת מוות, הופנה לאדם, ולפי המסופר, היה זה עוד לפני בריאתה של חוה. ואולם, מן הסתם סיפר לה אדם על האיסור, וההנחה היא שהאיסור חל גם עליה.

 


אדם וחוה (אלברכט דירר)

הנחש מפיג את חששותיה באומרו: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, 4-5). בעקבות דברים אלה, ולמראה יופיו של העץ ופריו, מתפתה האישה, אוכלת ונותנת לבעלה. בכך נפקחו עיניהם, הם בושו בעירומם ותפרו לעצמם בגדים. בשלב הבא נפתחת חקירה אלוהית, המתוארת בלשון זו:

וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה? וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (פסוקים 9-14).

במהלך החקירה האלוהית אדם וחוה מודים במעשה אך אדם מאשים את חוה והיא מאשימה את הנחש. הנחש עצמו, שנראה כי ידע לדבר, לא נשאל ולפיכך גם לא סיפר מה היו מניעיו. פרשה עתירת מוטיבים זו זכתה לפרשנויות רבות. היא גם מלמדת על אחריותו של המסית ועל עונשו. הנחש עצמו, שזכה בסיפור להפיכתו לדמות אנושית הדוברת שפת בני אדם, כמקובל בספרות המשלים, לא נדרש להימנע מאכילה מעץ הדעת וכנראה לא אכל ממנו. עובדה זו לא גרעה מעורמתו. מסתבר שלא היה זקוק לשם כך לפרי העץו (האומנם נטע בו אלוהים מלכתחילה יתר עורמה מאשר באדם?), ואולי לא היה זה מאכל חביב עליו. ואולם, העובדה שאיסור האכילה מעץ הדעת לא הוטל על הנחש, לא גרעה מאחריותו כמי שהסית את חוה ואת בעלה לעשות מעשה שנאסר רק עליהם. פרשה זו משמשת אפוא עד היום נדבך מרכזי בדין העברי לאשמת המסית והמדיח.

יש המעוררים את השאלה מה היה האינטרס או המניע של הנחש לביצוע מעשהו. בעיני, לא נדרש מניע מיוחד מן הטעם שהנחש מסמל את הרוע לשמו. הוא מסמל את הכוח ההרסני הבא לשבש את העולם הטוב והמזהיר שברא ה'. וכשם שהשטן אינו זקוק למניע לעשיית הרע, שזו דרכו מטבע בריאתו, כך גם הנחש.ז ספרות האגדה העלתה את הסברה שהנחש חמד את האישה וביקש לגרום למותו של אדם.3 אך לא הובהר כיצד ימות אדם וחוה תישאר בחיים. פירוש אחר הוצע על ידי ג'יימס ג'ורג' פרייזר (Frazer), בספרו Folk-lore in the Old Testament (עמ' 18), ולפיו תכנן הנחש להערים על האדם ולזכות בחיי נצח ואף הצליח בכך. התיאוריה מבוססת על אמונה, שהיתה קיימת בעבר, ואשר ייחסה חיי נצח לנחש. אמונה זו הושתתה על כך שהנחש משיל עורו ו"מתחדש" בדרך זו (באגדה היהודית מיוחסת תכונה מעין זו לעוף מלחס, הוא עוף החול). חיזוק להשקפתו מוצא פרייזר באפוס השומרי, עלילות גלגמש, שבו מנסה הגיבור גלגמש לזכות בחיי נצח. לאחר תלאות רבות הוא משיג צמח שבכוחו לחדש את הנעורים, אך הנחש גוזל את הצמח מידו.

נקודה נוספת, שיש בה עניין, כרוכה בכך שהנחש לא שיקר. דבריו היו דברי פיתוי ושכנוע. הוא הפיג את חששותיה של חוה מהמעשה, אך מסתבר שאמר אמת. אלוהים הזהיר את אדם וחוה, שאם יאכלו מפרי העץ מות ימותו. הנחש אמר שלא ימותו כי אם יהיו "כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". מסתבר שהנחש צדק. השניים אכן לא מתו, ולקושי הנעוץ בכך שדבר האל לא קוים ובני הזוג נותרו בחיים, אתייחס בהמשך. בכל אופן, עיניהם של השניים נפקחו. אמנם ספק אם בעקבות זאת נהיו "כאלוהים", אך המסורת מייחסת לאכילת הפרי את רכישת הדעת או לפחות את רכישת הכושר להבחין בין טוב ורע. המאפיין את סיפור הנחש הוא שאדם וחוה, העבריינים העיקריים, שהפרו את הצו שהוטל עליהם, לא טעו ולא הוטעו. הם עשו את המעשה בידיעה מלאה שהם עושים מעשה אסור, וכי הם עוברים על מצוות האל. מבחינה זו, ודאי שאין ההסתה של הנחש גורעת מאחריותם. הנחש לא אמר להם שהאיסור בוטל ולא שהמעשה מותר. כל שאמר לחוה הוא שכדאי מאוד לעבור את העבירה. אמנם נראה שלפני אכילת הפרי לא ידעו אדם וחוה להבחין בין טוב לרע. מבחינה זו, יש משהו רעוע באחריותם, ואולי משקף הדבר היבט של אחריות ללא אשם (לפחות מן הצד המוסרי), אך אפשר שהמקרא מניח שאפילו חסרי תבונה ודעת חייבים להבין שעליהם לקיים את מצוות האל, וכאן היתה הוראה מפורשת שלו.

מכל מקום, סיפור ההדחה על ידי הנחש ועונשו מלמד שלמרות שאחריותו המלאה של המבַצע בעינה עומדת, מצטרפת אליה אחריות נוספת - אחריותו של המסית והמדיח.

יתר על כן, המפרשים המסורתיים מצאו בסיפור רמז לכך שאחריות המסית חמורה יותר. במהלך החקירה האלוהית נדרשו אדם וחוה למסור את גרסתם. אפשרות זו שניתנה לשני אלה להעלות את טיעוניהם שימשה בתחילת המאה ה-18 לשופט האנגלי פורטסקיו (Fortescue) ראיה לכך שיש להעניק זכות הטיעון לכל מי שעלול להיפגע מהחלטה שיפוטית או מעין שיפוטית. המקרה שהתברר בפניו נגע לאדם ושמו ד"ר בנטלי, שתאריו האקדמיים נשללו ממנו. והשופט Fortescue ציין:

זכורני כי איש אחד מאוד מלומד אמר לי בהזדמנות מעין זו, כי אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא חרץ דינו של אדם בלי להזמינו תחילה לערוך את הגנתו. אדם (אומר אלוהים) איכה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ואותה שאלה גופה הוצגה גם לחוה...4

אלא שבפרשת החטא הקדמון לא ניתנה זכות טיעון לנחש ולא ניתנה לו הזדמנות כלשהי להסביר את מעשהו. אדם וחוה אכן נשאלו לפשר התנהגותם. לעומת זאת, מסתבר שאלוהים לא פנה לנחש כלל. מהטקסט המקראי עולה בבירור שאלוהים שמע את הסבריהם (הבלתי־מספקים) של אדם וחוה, ומיד לאחר מכן נפתח מסע העונשין. ראשון הנענשים היה הנחש. הוא כלל לא נשאל לפשר מעשיו והוא היחיד שממנו נשללה זכות השימוע. רש"י מסביר זאת באומרו: "מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב: דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?" (פירוש לבראשית ג, 14). ההסבר הוא דחוק למדי. נאמר שאין טעם לשמוע את הנחש, שהרי ברור שבפיו טענה מוחצת, המוצגת על דרך של שאלה "דברי הרב (כלומר האלוהים) ודברי התלמיד (כלומר הנחש) דברי מי שומעין?" טיעון זה מושתת על כך שהנחש פיתה או שכנע, בעזרת נתונים הידועים למסית ולמוסת, שכדאי לעבור את העבירה. כיוון שהנתונים היו ידועים לכל הצדדים, היה זה מחובתם של אדם וחוה לקיים את מצוות האל (הרב) ולהתעלם מדברי הפיתוי של יציר כפיו (הנחש).

אכן, הכלל בדין העברי הוא שהמסית איננו אחראי לעבירה שבוצעה על ידי מי שהוסת על ידו, שכן אסור היה למוסת להישמע להסתה. בלשון מודרנית, ניתן לומר שבעיני הדין העברי, שיקול הדעת העצמאי, שאמור להיות למוסת, מנתק את הקשר הסיבתי בין ההסתה למעשה. לפיכך אין המסית אחראי לפשעו של המוסת. אחריותו היא אך ורק בשל העבירה הנפרדת של הסתה. לעומת זאת, בדין הישראלי המודרני (וכך גם בדין האנגלו־אמריקאי) נחשב המסית (המתואר בחוק העונשין כ"משדל") שותף לעבירה עצמה שבוצעה על ידי מי שהוסת על ידו.5

במאמר מוסגר אצביע על ההבחנה בין הדחה או הסתה לבין מתן פקודה לביצוע מעשה בלתי־חוקי. הדחה משמעותה אמירת דברי שכנוע לעשיית מעשה פסול. זאת, שעה שאין למדיח כל סמכות על מי שהוא מבקש להדיחו, והלה חופשי לחלוטין להתעלם מדבריו ולנהוג כראוי. זה היה מעמדם של חוה ואדם ביחס לנחש. לעומת זאת, פקודה לביצוע עבירה חורגת מהדחה במובן זה שמקבל הפקודה כפוף לנותן, וכי הוא אף עלול להיענש אם לא ימלא אותה. ואולם, גם לגבי מקבל פקודה ניתן לעורר את השאלה אם אין לו שיקול דעת עצמאי המחייבו לנהוג כראוי ולהתעלם מפקודה בלתי־חוקית (בלשון הדין העברי: להישמע לדברי הרב). הדין המודרני פותר שאלה זו באמצעות ההבחנה בין פקודה בלתי־חוקית גרידא לפקודה בלתי־חוקית בעליל. נותן הפקודה אחראי בשני המקרים, ואילו מקבל הפקודה, שעשה את המעשה הבלתי־חוקי, פטור אם היתה הפקודה בלתי־חוקית גרידא, אך אין הוא פטור אם היתה בלתי־חוקית בעליל.

מכל מקום, בעוד שהדין העברי המאוחר פוטר את המדיח מאחריות למעשה העבירה שבוצעה עקב ההסתה, הרי מבחינת הדין התנ"כי, לפחות במקרה של פקודה, אחראי נותן הפקודה למעשה שבוצע על יסוד הפקודה הבלתי־חוקית. לפיכך נחשב דוד אחראי לרצח אוריה, שבוצע לפי פקודתו, ואחאב ואיזבל נחשבים בעיני התנ"ך אחראים לרצח נבות, שבוצע לפי פקודה שנתנה איזבל בשמו של אחאב.

נשוב לעניינם של אדם, חוה והנחש. בתום החקירה האלוהית נגזר העונש. הנחש, שזכות הטיעון נשללה ממנו, ושעד אז כנראה הילך על רגליו, איבד אותן ונאמר לו כי "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, 14).

האישה נענשה בכאבי היריון ולידה ונגזר ש"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, 16). אדם נענש בכך ש"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, 17, 19).

גזר הדין מותיר בעינו את השאלה כיצד ניצלו אדם וחוה מעונש המוות, אף שנאמר לאדם ש"בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"? תשובתם של המפרשים המסורתיים, דוגמת הרמב"ן ורד"ק, היא שכוונת "מוֹת תָּמוּת" היא שהאדם ייהפך לבן־תמותה, וימות בבוא יומו. כלומר, שמלכתחילה יועדו לו חיי נצח, אבל לאחר שאכל מעץ הדעת הפך בן־תמותה ונחשף למוות. רד"ק אף מפנה למדרש (בראשית רבה יט, ח), שלפיו יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה ואדם חי תשע מאות ושלושים שנה (בראשית ה, 5) וכך נותרו עוד שבעים שנה להשלמת האלף, ושבעים שנה הם משך חיי אדם בדורות הבאים.

 

 


הגירוש מגן העדן (גוסטב דורה)

פרשנות זו, שלפיה קודם שאכל אדם מעץ הדעת צפוי היה לחיות לנצח, נראית דחוקה ואינה מתיישבת עם המילים "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". לא ברור גם כיצד היא מתיישבת עם קיומו של עץ החיים, שממנו לא נאסר על אדם לאכול, אך כל עוד לא אכל מעץ הדעת, נראה - לפחות לפי פרשנות זו - שלא היה לו צורך להיזקק לעץ החיים. הצורך קם לאחר שעבר על מצוות האל, ולכן, לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, גורשו אדם וחוה מגן העדן ואלוהים אף הציב משמר על הדרך לעץ החיים כדי למנוע את האפשרות שאדם "יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג, 22).

לפי אמונה זו של מפרשי המקרא, היה באדם, לפי שאכל מעץ הדעת, כוח אלוהי שיכול היה לתת לו חיי נצח, ובלבד שיעבוד את הקדוש ברוך הוא ויתרחק מהבלי העולם הזה. האכילה מעץ הדעת נטעה בגוף האדם פגם, המונע מהכוח האלוהי להמשיך להתקיים בגופו, ומותיר אותו בן־תמותה השב לעפר, עד תחיית המתים - אם יזכה לכך.6 פגם זה, שאולי לבש את דמות היצר הרע והכפיפות למוות, עבר לדורות הבאים ולאנושות כולה.

מכאן הגיעה לנצרות דוקטרינת החטא הקדמון (Original Sin) והידרדרות האדם שבאה בעקבותיה, המכונה: הנפילה (The Fall), שתוצאותיה עיוות אופיו של האדם וכפיפותו למוות הבלתי־נמנע, תכונות העוברות מדור לדור. דוקטרינה זו מהווה מרכיב מרכזי בתיאולוגיה הנוצרית. דיון בה חורג מענייננו.

*המשך הפרק בספר המלא*