היום אתם יוצאים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היום אתם יוצאים
הוספה למועדפים

היום אתם יוצאים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלחנן ניר

הרב אלחנן נריה ניר (נולד ב-1980) הוא ר"מ בישיבת 'שיח יצחק', מלמד בישיבת 'מחניים' ועורך את מוסף "שבת" ב"מקור ראשון". כתב את ספר ההגות "אם רץ לבך" (ידיעות ספרים) ושלושה ספרי שירה ("תחינה על האינטימיות", "האש הרגילה" ו"מי שנפלה עליו מפולת", שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ריתמוס). חתן פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2011.

תקציר

הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים עוסק בתכנים הבסיסיים של חג היווצרות העם היהודי – חג החירות. הוא מוצא בהם ממדים חדשים של עומק ורלוונטיות וקושר את השאלות שמעלה החג לאלו העומדות במרכז השיח הציבורי בימינו: משמעות הגיור, אנטישמיות, רוחניות וגבולות ההלכה, מקום המסורת וזיכרון העבר ביחס לאתגרי ההווה, חיים בטבע למול חיים אורבניים ועוד.
פרקי הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים נוגעים בנושאים גדולים בשפה אישית ומלאת לב והופכים את המפגש עם החג למסע מקורי בשאלות הזהות הקיומיות ביותר שלנו. הספר מתחיל בפסוקי המקרא, בדברי חז"ל ופוסקי ההלכה, מצרף אליהם את תורות המקובלים והחסידים ואת מחשבת הרב קוק והרב שג"ר ומשלב בהם עושר ספרותי, פילוסופי ופסיכולוגי.

הרב אלחנן ניר הוא ראש בית המדרש נהלך ברג"ש בישיבת שיח יצחק, מלמד בישיבת מחניים, עורך מוסף שבת בעיתון "מקור ראשון" וחתן פרס ראש הממשלה ליצירה. זהו ספרו התורני־הגותי השלישי. קדמו לו "אם רץ לבך" ו"יהודי בלילה", ארבעה ספרי שירה ורומן.

פרק ראשון

פתיחה

שני ראשי שנים הם - תשרי וניסן, ראש השנה ופסח.

על ראש השנה נאמר: "'בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ' - איזהו חג שהחֹדש מתכסה בו? הווי אומר זה ראש השנה".1 לא רק הלבנה נכסית בראש השנה - גם היהודי נכסה. הוא מסתתר, נחבא, נבלע במתכוון בתוך כלל היצורים החוזרים לראשית הווייתם ומבקשים ומשוועים על חייהם: "כי צריכין בראש השנה לכסות מדרגות בני ישראל ולהתערב בתוך כל הברואים לבקש רחמים".2 זו הבקשה בראשית השנה - זכירת הנבראים באשר הם לחיים. בפסח, לעומת זאת, היהודי אינו נבלע אלא מובחן, חוגג את היותו שונה. אחר. נבדל.

בעוד בראש השנה היהודי נכלל בדין, השווה לכל הברואים העוברים לפני הבורא כבני מרון, הרי שבפסח הוא שייך לחסד, לאהבה, ואלו ספציפיים יותר, פונים בצורה ממוקדת: "כי תשרי ראש השנה בדין ובחינת היראה, וניסן ראש השנה בחסד ובחינת אהבה, ולכן הוא רק לכם".3 בראש השנה הקשר הוא של אב ובן, מלך ועבד - "אם כבנים אם כעבדים" - ואילו בפסח זהו קשר אינטימי בין בני זוג; ילדים רבים להורים ונתינים רבים למלך, אך לקשר הזוגי שייכים רק שני השותפים לו.

האינטימיות הזו מתקיימת גם ביחס לדורות הקודמים שחגגו את הלילה הזה, והפכו אותו לחג של דיאלוג בין־דורי ורב־דורי. פסח אינו רק תחנת חיבור אל דורות העבר, אלא תחנת ממסר מהדורות הקודמים לדורות הבאים; זהו חג של מסירת סיפור יציאת מצרים, ולא פחות מכך - מסירת התורה. אם שבועות הוא יום קבלת התורה הרי שפסח הוא ליל מתן תורה, המרחב האינטימי והמשפחתי שבו ההורים נותנים ומעבירים לילדיהם את התורה, שכל עניינה אינו אלא סעיפי ההתפרטות של "בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". משום כך, האזכור הראשון של "תורת ה'" בפסוקים הוא דווקא בהקשר של פסח ושל סיפור יציאת מצרים לילדים:

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.4

זהו חג שבו העם כולו על כל גווניו חוגג את הברית ואת ההתגלות, באמצעות סעודה שהיא טקס פולחני מראשיתה ועד סופה. "אין זו ברית עם מלך או שופט... אלא ברית עם העם כולו, ברית שמחייבת את כל בניו... זו הייתה ברית כתובה, שנחקקה בכתבי הקודש, ולכן היה אפשר להעביר אותה מדור לדור ומיבשת ליבשת, עד שהיתה למודל לאחרים. מצב זה היה יחיד במינו בעולם העתיק, ואפילו אויבי היהודים ראו בהם לעתים אומה של פילוסופים".5

האמונה מופיעה במשפחה
פסח הוא חג היסוד של העם העברי. "בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ", מכנה אותו הנביא יחזקאל, הרואה בו את חג ההולדת של האומה.6 "ראש השנה לרגלים",7 מגדירים אותו חז"ל. "בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח", כותב עליו הפייטן הארץ־ישראלי רבי אלעזר הקליר, בפיוטו "ובכן ואמרתם זבח פסח".

ההולדת הזו מתוארת בספר ההולדת, ספר שמות, המתחיל במיילדות שפרה ופועה, ממשיך בהולדת משה, ומגיע אל ישראל היוצאים לחירות מפתח הבית הצר והצבוע בדם, דומים בכך לתינוק קטן היוצא מרחם אימו, טבול בדם. מכאן ואילך יצטרך העם ההולך וגדל לצאת למסע חייו שלו, וייאסר עליו לשוב אל מקום הולדתו, כפי שמוזכר בפסוקים ואף בספרות ההלכה האיסור לשוב למצרים. ברגעי קושי במדבר הוא ייזכר בו בגעגוע גדול, יבקש לשוב אליו: "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".8 אך הוא יידרש ללכת הלאה, אל הארץ המובטחת, ובה לבנות את חייו העצמאיים.

סוכות הוא חג מרובה הלכות. "נפישי מילתא"9 (מרובים ענייניו), מתבטאת כלפיו הגמרא. אך הלכות הפסח רבות יותר, ונראה כי הוא החג התובעני ביותר מבין חגי ישראל. החוקים בו רבים באופן ניכר ביחס לחגים האחרים, ועם זאת הוא גם החג הנחוג ביותר בקרב החברה הישראלית (גם אם לא כל החוגגים ממלאים אחר כל דקדוקיו ההלכתיים). התובענות, מתברר, יוצרת דווקא זיקה ורצון לשייכות ולנטילת חלק, ולא הסתייגות והתרחקות. גם במרחבים העמומים, הרחוקים לכאורה ממחויבות למסורת, כמו בתנועה הקיבוצית בישראל, נחוג החג הזה. כך כתב אבא קובנר, לוחם בגטו וילנה, משורר וחבר קיבוץ עין־החורש, על העדה החילונית שהופכת, מעצם שותפותה לסיפור יציאת מצרים, לעדה מאמינה במובן העמוק של המושג:

חג הפסח הוא אולי היחידי מכל החגים שבו עדה "חילונית" כמו זו שבקיבוץ הופכת להיות עדת אנשים מאמינים, אם אמונה היא תחושת צניעות בפני משהו הגדול ממך... בחג זה גם ציבור רציונאלי, כביכול, המנותק מפולחן דתי מגיע לזהות עִם העָם כולו. חג עיקרו מיתוס. מיתוס עיקרו בתום המאמין. אין לנו היום במדינת ישראל תום זה. יותר קל להזדהות עם תום האמונה של דורות קודמים ולראות את עצמך ממשיך להם.10

ההיסטוריה היהודית עוברת בין המסובים לשולחן הסדר, בין השותפים לסעודה שהיא אירוע משולש - דתי, לאומי ומשפחתי הבאים כאחד - והופכת אותם לבני בית בתוכה. זהו חג האמונה מעצם העובדה שהאמונה היהודית אינה הצהרה אלא שייכות. משפחה. לכן בלילה זה כל ארבעת הבנים והבנות מסבים יחד, על אף השונות הרבה שביניהם.

כך, גם ציבור המגדיר את עצמו כלא מאמין, משתייך כמו מאליו בלילה הזה אל קהילת המאמינים, ו"מגיע לזהות עִם העָם כולו". וגם מי שהחמיץ בעל כורחו את החג במועדו הראשון, זוכה למועד שני ולהזדמנות נוספת בפסח שני. זהו החג היחיד שבו ניתנת הזדמנות מעין זו, בשל היותו המצע לשייכות הבסיסית ביותר עם העם הזה.11

ההבנה כי גם לאחר אלפי שנים מהיווסדו, העם הזה עדיין תופס את עצמו כמשפחה, וחי בתודעה משפחתית שבה "מה אגוז זה אַת נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה - כך הן ישראל, לקה אחד מהן כולן מרגישין",12 מעניקה פרופורציות ביחס למאורעות היום־יום שלנו. אחר כל הוויכוחים והמחלוקות, ולא פעם אף המריבות והנאצות, אנחנו נאספים ללילה אחד שבו אנו נזכרים כי בני איש אחד אנחנו, וכי גרעין הבסיס הזה קודם לכול.

כוחה של המשפחה הוא בהיותה חורגת מתחום יחידי הסגולה והאליטה האקסקלוסיבית, שהרי יש בה סוגים וגוונים רבים. היכולת להזדהות עם הקבוצה הראשונית הזאת, שאינה בנויה על גיל משותף או על תחומי מקצוע ותחביבים משותפים, אלא דווקא על נקודת הראשית הקודמת להם, היא שמייצרת אחריות מוסרית וזיקה אל מעגלים רחבים ואף רחוקים ממנה. כך כתב המדינאי האירי־בריטי בן המאה ה-18, אדמונד ברק, בהקשר של הזיקה המשפחתית היוצרת זיקה אל המרחבים שמעבר לה:

קשר אל יחידת המשנה, אהבה למחלקה הקטנה שאליה אנו משתייכים בחברה, היא העיקרון הראשון (הזרע כביכול) לרגשי חיבה בתחום הציבורי. זו החוליה הראשונה בשרשרת המצעידה אותנו אל האהבה למולדתנו ולכלל האדם.13

המשפחתיות היא מרחב מאתגר, והמשפחתיות המודרנית־עכשווית אף מאתגרת יותר מזו העתיקה. שכן במבנה המשפחה העכשווי יש רכיב של רצון ובחירה, בניגוד למשפחה העתיקה שהקשרים הפנימיים בה התבססו על מעמדם המשפטי של בני המשפחה ככפופים לאבי המשפחה ו"שייכים" לו, משל היו חלק מקנייניו. לא פעם הצפיפות המשפחתית נוגעת בעצבים חשופים ובמטענים נפשיים בלתי פתירים. קרבת הדם אינה בהכרח קרבת הלב, ותחומי העניין לרוב אינם חופפים. אך השותפות בחג מזכירה לנו כי ישנו גרעין של זיקה התוסס מעבר לתחומי העניין וקרבת הלב; זהו הסיפור המשותף שלנו, זיכרונות העבר כמו גם חלומות העתיד (אף שאלו כמעט אינם מצויים בהגדה של פסח). היחד הזה שנכפה עלינו הוא גם הזדמנות להשיל את קליפת דיבורי הסתם והבנאליות, להתיר את חוסר האמון שהלך והקיף אותנו, ולטהר את התעלות הסודיות המחברות בינינו, שהלכו והתנוונו עם השנים.

אכן, כשאנו מדברים על משפחה, על טריטוריה שאינה שווה לכל באי עולם, על קהילה שיש בה אלמנט של מרחב סגור - יש להיזהר מפני סכנת הזלזול והבוז לאחר, מהתנשאות, מאובדן אהבת הבריות הפשוטה. שהרי כל החלטה מי בפנים, מגדירה למעשה גם מי בחוץ.

הראי"ה קוק, שעסק ללא הרף במשמעות הייחוד הלאומי של ישראל, ידע גם להצביע על הסכנה בלאומיות המבוצרת בעצמה ואינה מוכנה לקלוט מחוץ לה: "צרות העין, הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא אחת מהמחשכים היותר נוראים, שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו".14 הוא אף ראה את מותו העתידי של משיח בן יוסף, המתואר בגמרא,15 כנובע מהתכנסות לאומית עודפת "שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה", תוצאה של לאומיות שאינה מצליחה לחרוג מעצמה, ואילו משיח בן דוד מבטא לדבריו את התאחדות "כל באי עולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ה'".16

יהדות אתנית ואהבת ישראל
ניסן ואייר מצויים על ציר משותף, אף שמפרידים ביניהם אלפי שנים.

ניסן הוא הולדת העם מחוץ לכל טריטוריה, יצירה שונה במהותה מיצירת כל עם אחר, כפי שעולה מהפסוקים: "הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ".17 עם ישראל אינו מייחס קדושה למדבר סיני, המקום שבו נוצר ובו נחגגו כלולותיו, ואף לא להר סיני שבו ניתנה לו תורה. הקדושה, בהקשר של פסח, היא א־טריטוריאלית. היא מצויה בהעברת המסורת המשפחתית ובשמירת החוקים והמצוות, "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם",18 וכפי שממשיכים ומפרטים הפסוקים - בהליכה אל הארץ, המקום שטרם פורש שמו ושמני אז אנו שותפים בגילויו.

לא בכדי הכניסה אל הארץ איננה נזכרת כמעט בהגדה של פסח, שכן חג הפסח מקיף את התקופה שמהיציאה ועד ההתגלות בסיני. הוא אומנם החג של יצירת העם, אך הוא אינו ממשיך מהכוס השלישית והרביעית של "וגאלתי" ו"ולקחתי", אל הכוס החמישית של "והבאתי" (אף כי יש שנהגו כך). כאן נכנס מקומו של יום העצמאות כהמשך של הפסח, כתנועת המשך מהשמיים אל הארץ. אלפי שנים אחרי היציאה ממצרים, הביאה הראשונה אל הארץ בימי יהושע והשנייה בימי עזרא ונחמיה, ולאחר אלפיים שנות גלות, הנה ביאה שלישית - אל הטריטוריה והאדמה האהובה, אל האתוס הישראלי היניק־עתיק ההולך ונרקם, אל הזהות הרוחנית הישנה־חדשה שנוצרת כאן, ואל החששות והתפילות המעורבות ברעד זו בזו.

בדור האחרון נשמעים קולות פרוגרסיביים, בעיקר ביהדות צפון אמריקה, הקוראים ליהדות פוסט־אתנית, שהמשותף לחברים בה הוא רעיון אמורפי ולא קרבת דם. בהשפעת הרוחניות הנוצרית המופשטת מוצעת לנו רליגיוזיות כלל־עולמית, תרבות טרנסצנדנטית החסרה ונעדרת הקשר לאומי. קולות אלו הולכים ונשמעים לאחרונה גם בישראל. ההתבוללות ונישואי התערובת אינם נתפסים עוד כסכנה קיומית בקרב אותם חוגים ליברליים, אלא כתהליך מתבקש שכל יציאה נגדו מוצגת כגזענות. כך יוצרים כיווני חשיבה אלו ערעור חריף על עצם המשך קיומו של העם היהודי.

פסח הוא רגע ההיזכרות בנקודת קיומנו הבסיסית ביותר. הוא השיבה אל הראשית - אל עם ישראל הלאומי, "ישראל שבבשר", אל הדם שהכניס אותנו בברית, אל ההבדלה שעומדת בבסיס הקיום היהודי לדורותיו. זיכרון יציאת מצרים הוא ההשתייכות לדורות העבר שהטמיעו את סיפור החירות המיתי בתוך סדרי החיים, בריתמוס היהודי. הוא התודעה האישית שהנה אני עצמי, דרך חוקת הפסח ומשפטו, חוצה את הסימבולי המיוצג בשפה ובא אל הממשי - שותף לאותה יציאה מכוננת, לאותו לוח שנה חי העובר מדור לדור.

האמונה עומדת על השייכות לכלל הנזכר פעם בשנה בילדותו, ברגע ההולדת, בסודות הראשית שלו. היא מתפקדת כפונקציה של שייכות. הרשע בהגדה אינו רואה עצמו כחלק מכך, "וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר".19 האמונה בעיקרה איננה תיאולוגיה או שותפות באוסף של טענות והיגדים, גם לא ברעיון או בתוכן מסוים, אלא במוצא המשותף, בקרבת הדם, בסיפור. וסיפור הוא לעולם משפחתי, פרטיקולרי וחסר רפלקסיה. וכשאינך חלק ממנו, אינך שותף לאמונה.

זהו התורף של אהבת ישראל, של לימוד הזכות שרווח במשך הדורות ביחס לרחוקים, של היכולת לכפור ברשעת הרשעים כל עוד הינם משתייכים אל הריתמוס הביתי.20 כאשר אתה רואה את עצמך כחלק מהמשפחה - והרי "כל ישראל הם שארי בשר אלו עם אלו"21 - היחס אליך הוא של שייכות למעגל הראשון, המשפחתי.

בהקשר זה מסופר על הרב יצחק זאב סולוביצ'יק, הרב מבריסק, שהיה מתנגד חריף לציונות אך כיבד מאוד את קרוב משפחתו הציוני, הרב מאיר בר־אילן. שאל אותו אחד ממקורביו, הרב משה לייב שחור: הכיצד? ענה לו: "ר' מאיר איז דאך מיינער א פעטער!" (ר' מאיר הוא הרי דוד שלי). השיב הרב שחור ואמר לרב מבריסק: "אצל הרב קוק היה כל יהודי נחשב כמו דוד".22

מהבית והמשפחה אל החבורה
פסח הוא חג משפחתי. הפסוקים בספר שמות (פרק יב) המתארים את חג הפסח הראשון, שנחגג במצרים, מתארים אותו כחג ביתי: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (פסוק ג). רק אם "הבית" אינו גדול דיו, ניתן להתחבר אל משפחת השכנים הקרובה: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (ד).

המשפחה חוגגת את הפסח בביתה, דם הפסח מרוח על המשקוף, "לְאֹת עַל הַבָּתִּים" (יג), והיא נדרשת להימנע מכל יציאה ממנו עד הבוקר: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (כב). נוכח הדם, המלאך־המשחית יפסח על אותו בית, "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (כג). רק הבתים המצריים ילקו, ולא יהיה בהם "בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (ל).

גם אכילת הפסח לדורות היא אכילה ביתית: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה" (מו). השבתת החמץ הנדרשת לדורות גם היא השבתה מהבית: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם... שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (טו, יט). בדומה לכך, גם הזיכרון לדורות הוא זיכרון של הצלה, הצלת הבית: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (כו־כז).

אלא שבמעבר מ"פסח מצרים" ל"פסח דורות", כפי שחז"ל מכנים אותם, מתרחש מעתק ברור: הבית והמשפחה, שהיו הבסיס לפסח מצרים, הופכים בארץ ישראל לביתה של עדת ישראל כולה; האישי־משפחתי הופך עם הכניסה לארץ לציבורי־לאומי:

כשם שפסח מצרים אינו כשר אלא למשפחה, אף פסח דורות אינו כשר אלא למשפחה? תלמוד לומר "כל עדת ישראל" - מגיד שפסח דורות בא בערבוביה.23

פסח מצרים כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו. פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד.24

בעקבות זאת ניתן להצביע על ההבדל המהותי בין קורבנות הפסח במצרים ולדורות. בעוד פסח מצרים עניינו קורבן הגנה והצלה, ואלה מתרחשים בבית המתפקד כבית־מצודות וכמרחב מוגן, הרי שעניינו של פסח דורות הוא אחר: זהו זבח חג וזיכרון לאומי, ולפיכך מקומו הראוי הוא במרכז הלאומי, במקדש.

במקדש ובירושלים הבית חורג מהמשפחה הגרעינית ומזוהה עם החבורה החורגת מהמשפחתיות, המהווה מעין ייצוג של העם כולו:

"בבית אחד יאכל" - בחבורה אחת הכתוב מדבר... מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות, ואין הפסח נאכל בשתי חבורות. רבי שמעון בן יוחאי אומר: בשני מקומות כיצד, היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה, יוצאין לחצר. היו בחצר וירדו עליהם גשמים ונכנסין בבית, נמצא אוכלין אותו בשני מקומות.25

החבורה והנאמנות לה מחליפות במשנת התנאים את הבית והנאמנות לו. בימי הפסח המקדשי, הבית אינו העיקר עוד. לפי ר' שמעון בן יוחאי ניתן לאכול בשני מקומות - בבית ואחריו בחצר, בחצר ואחריה בבית. החבורה העושה את פסחה היא שהפכה להיות העיקר. הקבוצה האנושית מחליפה את המרחב הפיזי, ולפיכך אסור להוציא את הפסח מחוץ לגבולותיה של החבורה.

נדמה כי ליל הפסח שלנו כיום שב להיות כפסח מצרים, כלומר בעל אופי משפחתי מובהק, בין אם זו המשפחה הגרעינית ובין אם זו המשפחה המורחבת. לרוב הוא אינו מזוהה עם הפסח התנאי ואינו נחוג עם החבורה החוגגת יחד. בעוד העולם המערבי שם דגש על האינדיווידואל המנותק ממשפחתו וסביבתו, על הסובייקט המתבונן וחווה את עצמו ואת העולם המתגלה לעיניו מתוך עצמו, העולם המסורתי שם דגש על המשפחה, הניצבת כקונטרה לאותה שאיפה לעצמאות נטולת זיקה. אך בשניהם נדם סודה של החבורה.

בעיניי זה הזמן לשוב ולגלות את החבורה. כך שניתן שנה אחת לחוג את ליל הסדר עם המשפחה המורחבת, ושנה אחת עם החבורה. אך לשם כך יש לעמול הרבה משך כל השנה על יצירת חבורה, שהיא דרך מרכזית לצמיחה רוחנית בשלב הבוגר של ההתפתחות הרוחנית של האדם.

ישנן חבורות שבמרכזן מנהיג, ואחרות שהמשותף להן הוא תפקודן כקבוצת שווים, אך העיקר הוא שישנה חבורה שגדלה יחד, שנפגשת על בסיס קבוע ולאורך זמן, ומצליחה ליצור שפה רגישה וקשובה ביחס לעולם הפנימי המתפתח אצל בני החבורה, לחוד וביחד. זהו מרחב מוגן, שבניגוד למרבית הקשרים החברתיים המסתפקים בחיצוניות העולמות, בו מדברים ונוגעים בממשי, בפנימיות העולמות, בדברים עצמם. בני החבורה צועדים יחד, מלאים בעין טובה האחד על חברו, שותפים בשמחה ובכאב, ויחד מבקשים לחוות את החיים לעומקם ולהאמין.

מיהודי בלילה ליהודי ביום
הספר שלפניכם עוסק בחג היסודי ביותר בעולם היהודי, חג הפסח, וממנו הוא מבקש לצאת לסוגיות מרכזיות במשמעות הקיום היהודי, דוגמת מסורת ורצף היסטורי לעומת אינדיווידואליות, זיכרון בעת גלות לעומת זיכרון בעת ריבונות וגאולה, רצינות בעבודת ה' הצומחת במקביל ליכולת ליצור תנועת השתחררות ממנה, יחסי הורים וילדים, משמעות החוק וההלכה לעומת תנועת החיק והרצון בזיקה בלתי אמצעית אל הקב"ה, ועוד.

הספר נפתח בהכנה הנפשית לחג, ולאחר מכן בא אל החג עצמו, אל מרכזו בליל הסדר, סיפור יציאת מצרים וקריאת ההלל. לאחר מכן הוא מגיע לאזורים נוספים בחג, דוגמת אמירת ה"יזכור", משמעותן של הגרות ובחירת ישראל, ושאלת האנטישמיות. משם הוא מסתיים בדרכי עיבוד החג לימי השגרה, ובזיקה שבין ימי הפסח ליום העצמאות.

כתיבת הספר הזה הפתיעה אותי במידה רבה, משום שלמען האמת אני יהודי של סוכות יותר משל פסח. חשבתי שאם אכתוב על החגים אתחיל את המסע מחגי תשרי - מהחרדה וההתכווצות של ראש השנה ויום כיפור, אל ההתפשטות והשמחה של סוכות ושמחת תורה; תקופה שבה נולדתי, בה עליתי לתורה וממנה חיותי. והנה מצאתי את עצמי כותב על ניסן ועל פסח. חשבתי שאכתוב על האישי, על האינטימי ועל עמידת האדם נוכח פניו שלו ונוכח פני ה', נושאים שכתבתי עליהם בעבר, והנה מצאתי את עצמי עוסק באזורים אחרים: משפחה, עַם והשפה הנוצרת מתוכם. חשבתי שאכתוב על הסתיו ועל הלילה, והנה אני כותב על האביב ועל תקופת האור. העיסוק בניסן הוא אולי הניסיון הלא־מודע שלי לכתוב אחרי הספר "יהודי בלילה", שיצא למסע פנימי בעקבות חלומותיו של ר' נחמן מברסלב, ספר על "יהודי ביום", העוסק בעם שיוצא לאור עולם בעצם היום.

אודה לחברים שקראו ותרמו כל אחד בקריאתו ומדעתו הרחבה: שהם אייזן, ר' אהוביה גורן, אריאל הורוביץ, ר' ברוך הייפרט, פרופ' אביעד הכהן, ד"ר מוישי וינשטוק, הרב אורי ליפשיץ, הרב אברהם סתיו, הרב יונתן פיינטוך, דוד קורצווייל, ד"ר חננאל רוזנברג, ר' חננאל רוס, ור' שלום (מתן) שלום.

ותודה לאשת בריתי, שרה.

יהיה הלימוד בספר לעילוי נשמות אהובינו: אמי, רחל, אשת תבונות חכמת לב, וחמי, הרב בנימין אלון, שאהב את ישראל ואת הזמנים.

אלחנן ניר

ניסן תשפ"ב

 

 

אלחנן ניר

הרב אלחנן נריה ניר (נולד ב-1980) הוא ר"מ בישיבת 'שיח יצחק', מלמד בישיבת 'מחניים' ועורך את מוסף "שבת" ב"מקור ראשון". כתב את ספר ההגות "אם רץ לבך" (ידיעות ספרים) ושלושה ספרי שירה ("תחינה על האינטימיות", "האש הרגילה" ו"מי שנפלה עליו מפולת", שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ריתמוס). חתן פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2011.

עוד על הספר

היום אתם יוצאים אלחנן ניר

פתיחה

שני ראשי שנים הם - תשרי וניסן, ראש השנה ופסח.

על ראש השנה נאמר: "'בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ' - איזהו חג שהחֹדש מתכסה בו? הווי אומר זה ראש השנה".1 לא רק הלבנה נכסית בראש השנה - גם היהודי נכסה. הוא מסתתר, נחבא, נבלע במתכוון בתוך כלל היצורים החוזרים לראשית הווייתם ומבקשים ומשוועים על חייהם: "כי צריכין בראש השנה לכסות מדרגות בני ישראל ולהתערב בתוך כל הברואים לבקש רחמים".2 זו הבקשה בראשית השנה - זכירת הנבראים באשר הם לחיים. בפסח, לעומת זאת, היהודי אינו נבלע אלא מובחן, חוגג את היותו שונה. אחר. נבדל.

בעוד בראש השנה היהודי נכלל בדין, השווה לכל הברואים העוברים לפני הבורא כבני מרון, הרי שבפסח הוא שייך לחסד, לאהבה, ואלו ספציפיים יותר, פונים בצורה ממוקדת: "כי תשרי ראש השנה בדין ובחינת היראה, וניסן ראש השנה בחסד ובחינת אהבה, ולכן הוא רק לכם".3 בראש השנה הקשר הוא של אב ובן, מלך ועבד - "אם כבנים אם כעבדים" - ואילו בפסח זהו קשר אינטימי בין בני זוג; ילדים רבים להורים ונתינים רבים למלך, אך לקשר הזוגי שייכים רק שני השותפים לו.

האינטימיות הזו מתקיימת גם ביחס לדורות הקודמים שחגגו את הלילה הזה, והפכו אותו לחג של דיאלוג בין־דורי ורב־דורי. פסח אינו רק תחנת חיבור אל דורות העבר, אלא תחנת ממסר מהדורות הקודמים לדורות הבאים; זהו חג של מסירת סיפור יציאת מצרים, ולא פחות מכך - מסירת התורה. אם שבועות הוא יום קבלת התורה הרי שפסח הוא ליל מתן תורה, המרחב האינטימי והמשפחתי שבו ההורים נותנים ומעבירים לילדיהם את התורה, שכל עניינה אינו אלא סעיפי ההתפרטות של "בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". משום כך, האזכור הראשון של "תורת ה'" בפסוקים הוא דווקא בהקשר של פסח ושל סיפור יציאת מצרים לילדים:

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.4

זהו חג שבו העם כולו על כל גווניו חוגג את הברית ואת ההתגלות, באמצעות סעודה שהיא טקס פולחני מראשיתה ועד סופה. "אין זו ברית עם מלך או שופט... אלא ברית עם העם כולו, ברית שמחייבת את כל בניו... זו הייתה ברית כתובה, שנחקקה בכתבי הקודש, ולכן היה אפשר להעביר אותה מדור לדור ומיבשת ליבשת, עד שהיתה למודל לאחרים. מצב זה היה יחיד במינו בעולם העתיק, ואפילו אויבי היהודים ראו בהם לעתים אומה של פילוסופים".5

האמונה מופיעה במשפחה
פסח הוא חג היסוד של העם העברי. "בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ", מכנה אותו הנביא יחזקאל, הרואה בו את חג ההולדת של האומה.6 "ראש השנה לרגלים",7 מגדירים אותו חז"ל. "בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח", כותב עליו הפייטן הארץ־ישראלי רבי אלעזר הקליר, בפיוטו "ובכן ואמרתם זבח פסח".

ההולדת הזו מתוארת בספר ההולדת, ספר שמות, המתחיל במיילדות שפרה ופועה, ממשיך בהולדת משה, ומגיע אל ישראל היוצאים לחירות מפתח הבית הצר והצבוע בדם, דומים בכך לתינוק קטן היוצא מרחם אימו, טבול בדם. מכאן ואילך יצטרך העם ההולך וגדל לצאת למסע חייו שלו, וייאסר עליו לשוב אל מקום הולדתו, כפי שמוזכר בפסוקים ואף בספרות ההלכה האיסור לשוב למצרים. ברגעי קושי במדבר הוא ייזכר בו בגעגוע גדול, יבקש לשוב אליו: "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".8 אך הוא יידרש ללכת הלאה, אל הארץ המובטחת, ובה לבנות את חייו העצמאיים.

סוכות הוא חג מרובה הלכות. "נפישי מילתא"9 (מרובים ענייניו), מתבטאת כלפיו הגמרא. אך הלכות הפסח רבות יותר, ונראה כי הוא החג התובעני ביותר מבין חגי ישראל. החוקים בו רבים באופן ניכר ביחס לחגים האחרים, ועם זאת הוא גם החג הנחוג ביותר בקרב החברה הישראלית (גם אם לא כל החוגגים ממלאים אחר כל דקדוקיו ההלכתיים). התובענות, מתברר, יוצרת דווקא זיקה ורצון לשייכות ולנטילת חלק, ולא הסתייגות והתרחקות. גם במרחבים העמומים, הרחוקים לכאורה ממחויבות למסורת, כמו בתנועה הקיבוצית בישראל, נחוג החג הזה. כך כתב אבא קובנר, לוחם בגטו וילנה, משורר וחבר קיבוץ עין־החורש, על העדה החילונית שהופכת, מעצם שותפותה לסיפור יציאת מצרים, לעדה מאמינה במובן העמוק של המושג:

חג הפסח הוא אולי היחידי מכל החגים שבו עדה "חילונית" כמו זו שבקיבוץ הופכת להיות עדת אנשים מאמינים, אם אמונה היא תחושת צניעות בפני משהו הגדול ממך... בחג זה גם ציבור רציונאלי, כביכול, המנותק מפולחן דתי מגיע לזהות עִם העָם כולו. חג עיקרו מיתוס. מיתוס עיקרו בתום המאמין. אין לנו היום במדינת ישראל תום זה. יותר קל להזדהות עם תום האמונה של דורות קודמים ולראות את עצמך ממשיך להם.10

ההיסטוריה היהודית עוברת בין המסובים לשולחן הסדר, בין השותפים לסעודה שהיא אירוע משולש - דתי, לאומי ומשפחתי הבאים כאחד - והופכת אותם לבני בית בתוכה. זהו חג האמונה מעצם העובדה שהאמונה היהודית אינה הצהרה אלא שייכות. משפחה. לכן בלילה זה כל ארבעת הבנים והבנות מסבים יחד, על אף השונות הרבה שביניהם.

כך, גם ציבור המגדיר את עצמו כלא מאמין, משתייך כמו מאליו בלילה הזה אל קהילת המאמינים, ו"מגיע לזהות עִם העָם כולו". וגם מי שהחמיץ בעל כורחו את החג במועדו הראשון, זוכה למועד שני ולהזדמנות נוספת בפסח שני. זהו החג היחיד שבו ניתנת הזדמנות מעין זו, בשל היותו המצע לשייכות הבסיסית ביותר עם העם הזה.11

ההבנה כי גם לאחר אלפי שנים מהיווסדו, העם הזה עדיין תופס את עצמו כמשפחה, וחי בתודעה משפחתית שבה "מה אגוז זה אַת נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה - כך הן ישראל, לקה אחד מהן כולן מרגישין",12 מעניקה פרופורציות ביחס למאורעות היום־יום שלנו. אחר כל הוויכוחים והמחלוקות, ולא פעם אף המריבות והנאצות, אנחנו נאספים ללילה אחד שבו אנו נזכרים כי בני איש אחד אנחנו, וכי גרעין הבסיס הזה קודם לכול.

כוחה של המשפחה הוא בהיותה חורגת מתחום יחידי הסגולה והאליטה האקסקלוסיבית, שהרי יש בה סוגים וגוונים רבים. היכולת להזדהות עם הקבוצה הראשונית הזאת, שאינה בנויה על גיל משותף או על תחומי מקצוע ותחביבים משותפים, אלא דווקא על נקודת הראשית הקודמת להם, היא שמייצרת אחריות מוסרית וזיקה אל מעגלים רחבים ואף רחוקים ממנה. כך כתב המדינאי האירי־בריטי בן המאה ה-18, אדמונד ברק, בהקשר של הזיקה המשפחתית היוצרת זיקה אל המרחבים שמעבר לה:

קשר אל יחידת המשנה, אהבה למחלקה הקטנה שאליה אנו משתייכים בחברה, היא העיקרון הראשון (הזרע כביכול) לרגשי חיבה בתחום הציבורי. זו החוליה הראשונה בשרשרת המצעידה אותנו אל האהבה למולדתנו ולכלל האדם.13

המשפחתיות היא מרחב מאתגר, והמשפחתיות המודרנית־עכשווית אף מאתגרת יותר מזו העתיקה. שכן במבנה המשפחה העכשווי יש רכיב של רצון ובחירה, בניגוד למשפחה העתיקה שהקשרים הפנימיים בה התבססו על מעמדם המשפטי של בני המשפחה ככפופים לאבי המשפחה ו"שייכים" לו, משל היו חלק מקנייניו. לא פעם הצפיפות המשפחתית נוגעת בעצבים חשופים ובמטענים נפשיים בלתי פתירים. קרבת הדם אינה בהכרח קרבת הלב, ותחומי העניין לרוב אינם חופפים. אך השותפות בחג מזכירה לנו כי ישנו גרעין של זיקה התוסס מעבר לתחומי העניין וקרבת הלב; זהו הסיפור המשותף שלנו, זיכרונות העבר כמו גם חלומות העתיד (אף שאלו כמעט אינם מצויים בהגדה של פסח). היחד הזה שנכפה עלינו הוא גם הזדמנות להשיל את קליפת דיבורי הסתם והבנאליות, להתיר את חוסר האמון שהלך והקיף אותנו, ולטהר את התעלות הסודיות המחברות בינינו, שהלכו והתנוונו עם השנים.

אכן, כשאנו מדברים על משפחה, על טריטוריה שאינה שווה לכל באי עולם, על קהילה שיש בה אלמנט של מרחב סגור - יש להיזהר מפני סכנת הזלזול והבוז לאחר, מהתנשאות, מאובדן אהבת הבריות הפשוטה. שהרי כל החלטה מי בפנים, מגדירה למעשה גם מי בחוץ.

הראי"ה קוק, שעסק ללא הרף במשמעות הייחוד הלאומי של ישראל, ידע גם להצביע על הסכנה בלאומיות המבוצרת בעצמה ואינה מוכנה לקלוט מחוץ לה: "צרות העין, הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא אחת מהמחשכים היותר נוראים, שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו".14 הוא אף ראה את מותו העתידי של משיח בן יוסף, המתואר בגמרא,15 כנובע מהתכנסות לאומית עודפת "שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה", תוצאה של לאומיות שאינה מצליחה לחרוג מעצמה, ואילו משיח בן דוד מבטא לדבריו את התאחדות "כל באי עולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ה'".16

יהדות אתנית ואהבת ישראל
ניסן ואייר מצויים על ציר משותף, אף שמפרידים ביניהם אלפי שנים.

ניסן הוא הולדת העם מחוץ לכל טריטוריה, יצירה שונה במהותה מיצירת כל עם אחר, כפי שעולה מהפסוקים: "הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ".17 עם ישראל אינו מייחס קדושה למדבר סיני, המקום שבו נוצר ובו נחגגו כלולותיו, ואף לא להר סיני שבו ניתנה לו תורה. הקדושה, בהקשר של פסח, היא א־טריטוריאלית. היא מצויה בהעברת המסורת המשפחתית ובשמירת החוקים והמצוות, "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם",18 וכפי שממשיכים ומפרטים הפסוקים - בהליכה אל הארץ, המקום שטרם פורש שמו ושמני אז אנו שותפים בגילויו.

לא בכדי הכניסה אל הארץ איננה נזכרת כמעט בהגדה של פסח, שכן חג הפסח מקיף את התקופה שמהיציאה ועד ההתגלות בסיני. הוא אומנם החג של יצירת העם, אך הוא אינו ממשיך מהכוס השלישית והרביעית של "וגאלתי" ו"ולקחתי", אל הכוס החמישית של "והבאתי" (אף כי יש שנהגו כך). כאן נכנס מקומו של יום העצמאות כהמשך של הפסח, כתנועת המשך מהשמיים אל הארץ. אלפי שנים אחרי היציאה ממצרים, הביאה הראשונה אל הארץ בימי יהושע והשנייה בימי עזרא ונחמיה, ולאחר אלפיים שנות גלות, הנה ביאה שלישית - אל הטריטוריה והאדמה האהובה, אל האתוס הישראלי היניק־עתיק ההולך ונרקם, אל הזהות הרוחנית הישנה־חדשה שנוצרת כאן, ואל החששות והתפילות המעורבות ברעד זו בזו.

בדור האחרון נשמעים קולות פרוגרסיביים, בעיקר ביהדות צפון אמריקה, הקוראים ליהדות פוסט־אתנית, שהמשותף לחברים בה הוא רעיון אמורפי ולא קרבת דם. בהשפעת הרוחניות הנוצרית המופשטת מוצעת לנו רליגיוזיות כלל־עולמית, תרבות טרנסצנדנטית החסרה ונעדרת הקשר לאומי. קולות אלו הולכים ונשמעים לאחרונה גם בישראל. ההתבוללות ונישואי התערובת אינם נתפסים עוד כסכנה קיומית בקרב אותם חוגים ליברליים, אלא כתהליך מתבקש שכל יציאה נגדו מוצגת כגזענות. כך יוצרים כיווני חשיבה אלו ערעור חריף על עצם המשך קיומו של העם היהודי.

פסח הוא רגע ההיזכרות בנקודת קיומנו הבסיסית ביותר. הוא השיבה אל הראשית - אל עם ישראל הלאומי, "ישראל שבבשר", אל הדם שהכניס אותנו בברית, אל ההבדלה שעומדת בבסיס הקיום היהודי לדורותיו. זיכרון יציאת מצרים הוא ההשתייכות לדורות העבר שהטמיעו את סיפור החירות המיתי בתוך סדרי החיים, בריתמוס היהודי. הוא התודעה האישית שהנה אני עצמי, דרך חוקת הפסח ומשפטו, חוצה את הסימבולי המיוצג בשפה ובא אל הממשי - שותף לאותה יציאה מכוננת, לאותו לוח שנה חי העובר מדור לדור.

האמונה עומדת על השייכות לכלל הנזכר פעם בשנה בילדותו, ברגע ההולדת, בסודות הראשית שלו. היא מתפקדת כפונקציה של שייכות. הרשע בהגדה אינו רואה עצמו כחלק מכך, "וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר".19 האמונה בעיקרה איננה תיאולוגיה או שותפות באוסף של טענות והיגדים, גם לא ברעיון או בתוכן מסוים, אלא במוצא המשותף, בקרבת הדם, בסיפור. וסיפור הוא לעולם משפחתי, פרטיקולרי וחסר רפלקסיה. וכשאינך חלק ממנו, אינך שותף לאמונה.

זהו התורף של אהבת ישראל, של לימוד הזכות שרווח במשך הדורות ביחס לרחוקים, של היכולת לכפור ברשעת הרשעים כל עוד הינם משתייכים אל הריתמוס הביתי.20 כאשר אתה רואה את עצמך כחלק מהמשפחה - והרי "כל ישראל הם שארי בשר אלו עם אלו"21 - היחס אליך הוא של שייכות למעגל הראשון, המשפחתי.

בהקשר זה מסופר על הרב יצחק זאב סולוביצ'יק, הרב מבריסק, שהיה מתנגד חריף לציונות אך כיבד מאוד את קרוב משפחתו הציוני, הרב מאיר בר־אילן. שאל אותו אחד ממקורביו, הרב משה לייב שחור: הכיצד? ענה לו: "ר' מאיר איז דאך מיינער א פעטער!" (ר' מאיר הוא הרי דוד שלי). השיב הרב שחור ואמר לרב מבריסק: "אצל הרב קוק היה כל יהודי נחשב כמו דוד".22

מהבית והמשפחה אל החבורה
פסח הוא חג משפחתי. הפסוקים בספר שמות (פרק יב) המתארים את חג הפסח הראשון, שנחגג במצרים, מתארים אותו כחג ביתי: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (פסוק ג). רק אם "הבית" אינו גדול דיו, ניתן להתחבר אל משפחת השכנים הקרובה: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (ד).

המשפחה חוגגת את הפסח בביתה, דם הפסח מרוח על המשקוף, "לְאֹת עַל הַבָּתִּים" (יג), והיא נדרשת להימנע מכל יציאה ממנו עד הבוקר: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (כב). נוכח הדם, המלאך־המשחית יפסח על אותו בית, "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (כג). רק הבתים המצריים ילקו, ולא יהיה בהם "בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (ל).

גם אכילת הפסח לדורות היא אכילה ביתית: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה" (מו). השבתת החמץ הנדרשת לדורות גם היא השבתה מהבית: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם... שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (טו, יט). בדומה לכך, גם הזיכרון לדורות הוא זיכרון של הצלה, הצלת הבית: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (כו־כז).

אלא שבמעבר מ"פסח מצרים" ל"פסח דורות", כפי שחז"ל מכנים אותם, מתרחש מעתק ברור: הבית והמשפחה, שהיו הבסיס לפסח מצרים, הופכים בארץ ישראל לביתה של עדת ישראל כולה; האישי־משפחתי הופך עם הכניסה לארץ לציבורי־לאומי:

כשם שפסח מצרים אינו כשר אלא למשפחה, אף פסח דורות אינו כשר אלא למשפחה? תלמוד לומר "כל עדת ישראל" - מגיד שפסח דורות בא בערבוביה.23

פסח מצרים כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו. פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד.24

בעקבות זאת ניתן להצביע על ההבדל המהותי בין קורבנות הפסח במצרים ולדורות. בעוד פסח מצרים עניינו קורבן הגנה והצלה, ואלה מתרחשים בבית המתפקד כבית־מצודות וכמרחב מוגן, הרי שעניינו של פסח דורות הוא אחר: זהו זבח חג וזיכרון לאומי, ולפיכך מקומו הראוי הוא במרכז הלאומי, במקדש.

במקדש ובירושלים הבית חורג מהמשפחה הגרעינית ומזוהה עם החבורה החורגת מהמשפחתיות, המהווה מעין ייצוג של העם כולו:

"בבית אחד יאכל" - בחבורה אחת הכתוב מדבר... מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות, ואין הפסח נאכל בשתי חבורות. רבי שמעון בן יוחאי אומר: בשני מקומות כיצד, היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה, יוצאין לחצר. היו בחצר וירדו עליהם גשמים ונכנסין בבית, נמצא אוכלין אותו בשני מקומות.25

החבורה והנאמנות לה מחליפות במשנת התנאים את הבית והנאמנות לו. בימי הפסח המקדשי, הבית אינו העיקר עוד. לפי ר' שמעון בן יוחאי ניתן לאכול בשני מקומות - בבית ואחריו בחצר, בחצר ואחריה בבית. החבורה העושה את פסחה היא שהפכה להיות העיקר. הקבוצה האנושית מחליפה את המרחב הפיזי, ולפיכך אסור להוציא את הפסח מחוץ לגבולותיה של החבורה.

נדמה כי ליל הפסח שלנו כיום שב להיות כפסח מצרים, כלומר בעל אופי משפחתי מובהק, בין אם זו המשפחה הגרעינית ובין אם זו המשפחה המורחבת. לרוב הוא אינו מזוהה עם הפסח התנאי ואינו נחוג עם החבורה החוגגת יחד. בעוד העולם המערבי שם דגש על האינדיווידואל המנותק ממשפחתו וסביבתו, על הסובייקט המתבונן וחווה את עצמו ואת העולם המתגלה לעיניו מתוך עצמו, העולם המסורתי שם דגש על המשפחה, הניצבת כקונטרה לאותה שאיפה לעצמאות נטולת זיקה. אך בשניהם נדם סודה של החבורה.

בעיניי זה הזמן לשוב ולגלות את החבורה. כך שניתן שנה אחת לחוג את ליל הסדר עם המשפחה המורחבת, ושנה אחת עם החבורה. אך לשם כך יש לעמול הרבה משך כל השנה על יצירת חבורה, שהיא דרך מרכזית לצמיחה רוחנית בשלב הבוגר של ההתפתחות הרוחנית של האדם.

ישנן חבורות שבמרכזן מנהיג, ואחרות שהמשותף להן הוא תפקודן כקבוצת שווים, אך העיקר הוא שישנה חבורה שגדלה יחד, שנפגשת על בסיס קבוע ולאורך זמן, ומצליחה ליצור שפה רגישה וקשובה ביחס לעולם הפנימי המתפתח אצל בני החבורה, לחוד וביחד. זהו מרחב מוגן, שבניגוד למרבית הקשרים החברתיים המסתפקים בחיצוניות העולמות, בו מדברים ונוגעים בממשי, בפנימיות העולמות, בדברים עצמם. בני החבורה צועדים יחד, מלאים בעין טובה האחד על חברו, שותפים בשמחה ובכאב, ויחד מבקשים לחוות את החיים לעומקם ולהאמין.

מיהודי בלילה ליהודי ביום
הספר שלפניכם עוסק בחג היסודי ביותר בעולם היהודי, חג הפסח, וממנו הוא מבקש לצאת לסוגיות מרכזיות במשמעות הקיום היהודי, דוגמת מסורת ורצף היסטורי לעומת אינדיווידואליות, זיכרון בעת גלות לעומת זיכרון בעת ריבונות וגאולה, רצינות בעבודת ה' הצומחת במקביל ליכולת ליצור תנועת השתחררות ממנה, יחסי הורים וילדים, משמעות החוק וההלכה לעומת תנועת החיק והרצון בזיקה בלתי אמצעית אל הקב"ה, ועוד.

הספר נפתח בהכנה הנפשית לחג, ולאחר מכן בא אל החג עצמו, אל מרכזו בליל הסדר, סיפור יציאת מצרים וקריאת ההלל. לאחר מכן הוא מגיע לאזורים נוספים בחג, דוגמת אמירת ה"יזכור", משמעותן של הגרות ובחירת ישראל, ושאלת האנטישמיות. משם הוא מסתיים בדרכי עיבוד החג לימי השגרה, ובזיקה שבין ימי הפסח ליום העצמאות.

כתיבת הספר הזה הפתיעה אותי במידה רבה, משום שלמען האמת אני יהודי של סוכות יותר משל פסח. חשבתי שאם אכתוב על החגים אתחיל את המסע מחגי תשרי - מהחרדה וההתכווצות של ראש השנה ויום כיפור, אל ההתפשטות והשמחה של סוכות ושמחת תורה; תקופה שבה נולדתי, בה עליתי לתורה וממנה חיותי. והנה מצאתי את עצמי כותב על ניסן ועל פסח. חשבתי שאכתוב על האישי, על האינטימי ועל עמידת האדם נוכח פניו שלו ונוכח פני ה', נושאים שכתבתי עליהם בעבר, והנה מצאתי את עצמי עוסק באזורים אחרים: משפחה, עַם והשפה הנוצרת מתוכם. חשבתי שאכתוב על הסתיו ועל הלילה, והנה אני כותב על האביב ועל תקופת האור. העיסוק בניסן הוא אולי הניסיון הלא־מודע שלי לכתוב אחרי הספר "יהודי בלילה", שיצא למסע פנימי בעקבות חלומותיו של ר' נחמן מברסלב, ספר על "יהודי ביום", העוסק בעם שיוצא לאור עולם בעצם היום.

אודה לחברים שקראו ותרמו כל אחד בקריאתו ומדעתו הרחבה: שהם אייזן, ר' אהוביה גורן, אריאל הורוביץ, ר' ברוך הייפרט, פרופ' אביעד הכהן, ד"ר מוישי וינשטוק, הרב אורי ליפשיץ, הרב אברהם סתיו, הרב יונתן פיינטוך, דוד קורצווייל, ד"ר חננאל רוזנברג, ר' חננאל רוס, ור' שלום (מתן) שלום.

ותודה לאשת בריתי, שרה.

יהיה הלימוד בספר לעילוי נשמות אהובינו: אמי, רחל, אשת תבונות חכמת לב, וחמי, הרב בנימין אלון, שאהב את ישראל ואת הזמנים.

אלחנן ניר

ניסן תשפ"ב