כאן ועכשיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כאן ועכשיו
מכר
מאות
עותקים
כאן ועכשיו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כאן ועכשיו

4.9 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"ספר עם דמויות נפלאות, מצחיק, עצוב, מעורר מחשבה ומכמיר לב... הכינו את הממחטות"

מגזין Choice

סיפור נוּגה ומעורר מחשבה מחד, ומנגד שופע אופטימיות, קסם והומור, על התבגרות והתפכחות, ועל זיכרונות שעוברים מדור לדור.

מריגולד ודניס הם זוג מאושר בסוף שנות השישים לחייהם. לאחר שנים של טיפול בכל הסובבים, ניהול חנות המכולת ותפעול סניף הדואר בכפר, מריגולד מוכנה להתחיל ליהנות מימי גיל הזהב עם בעלה בכפר האנגלי הפסטורלי שהקימו בו את ביתם. אמנם הבית מסרב להתרוקן – נוסף על אמה שעברה לגור איתם והבת הצעירה שלא חושבת לעזוב, גם הבת הבכורה חוזרת – אבל מריגולד נהנית מהקרבה המחודשת.

הבנות דייזי וסוז אמנם מתענגות על הנוחות הביתית המוכרת, אבל אט-אט הן מגלות שאמן כבר אינה כתמול שלשום. נכון, היא עדיין טובת לב ותמיד נכונה לעזור, אבל משהו בה השתנה, ולבני המשפחה קשה יותר ויותר להתעלם מכך. לראשונה בחייהם הם מוצאים את עצמם מטפלים במריגולד ולא להפך.

גם הקהילה המקומית מתגייסת לתמוך במשפחה האהובה, ויחד כולם מראים למריגולד שאיבוד הזיכרון הוא לא הדבר הנורא מכול כאשר את מוקפת אנשים שזוכרים וחוגגים את חייך בשבילך.

מחברת רבי-המכר סנטה מונטיפיורי טווה באמפתיה מארג משפחתי שובה לב ומרגש עד דמעות. זהו רומן מנחם ויפהפה, עם דמויות מקסימות שכמו קמות ויוצאות מבין הדפים וחודרות היישר אל תוך הלב.

פרק ראשון

1

ירד שלג. פתיתים שמנים, תְפוּחים, גדולים ככדורי צמר גפן, התגלגלו מהשמים, בשעה שאור השחר ניסה באומץ לפלס את דרכו מבעד לכיפת עננים סמיכים ולבשר את בוא היום. מריגוֹלד עמדה ליד חלון המטבח ובידה כוס תה. בגופה החסון, העטוי חלוק בית ורוד ונעלי בית מפרווה ורודה תואמת, היא התבוננה בעונג בנוף שנחשף לאטו לנגד עיניה במלוא רכותו הנשגבת. אט־אט הגיח הגן מתוך שמי הלילה: גדר צמחי הטקסוס, הערוגות והשיחים, העצים על ענפיהם המסוקסים והמפותלים, כולם שפופים ודוממים, שקועים בשינה עמוקה מתחת לשמיכת טלאים נהדרת. היה קשה לדמיין חיים שם על האדמה הקפואה. כמעט בלתי־אפשרי להעלות על הדעת ששיחי המורן והלילך ילבלבו באביב. בלתי־אפשרי לחשוב בכלל על אביב כעת, בעיצומו של החורף.

בקצה הגן, לצד סדנת המלאכה של בעלה דניס, הציץ עץ התפוח מבעד לשלג היורד. בגזעו העבה וענפיו הגרומים הוא נראה כמו יצור מיתי שקפא על מקומו באמצע תנועה כמו במטה קסם עתיק, או שפשוט קפא בקור, מפני שבאמת היה קר מאוד. עיניה של מריגולד קלטו את מתקן ההאכלה של הציפורים משתלשל לו, נטוש ומוזנח, מאחד הענפים. הוא עדיין משך פה ושם איזו ציפור נועזת, שרפרפה סביבו בתקווה למצוא זרע שחמק מעיני אחרים. מריגולד מילאה אותו יום לפני כן, אבל עכשיו הוא היה ריק. לבה יצא אל הציפורים הרעבות ששרדו במהלך החורף בזכות מתקן ההאכלה שלה. היא החליטה שברגע שתסיים את כוס התה היא תנעל מגפיים ותצא למלא אותו שוב.

היא חשה שמישהו מסתכל עליה, וכשהסתובבה ראתה את דניס עומד בפתח החדר ובוחן אותה במבט אוהב. הוא היה לבוש לכנסייה, בחליפה כחולה כהה ובעניבה, שערו האפור מסורק הצדה ומוברש כהלכה וזקנו מטופח. הוא היה נאה בעיני מריגולד, שעדיין ראתה אותו מבעד לעיני הבחורה בת העשרים שהיתה כשנפגשו לפני יותר מארבעים שנה. היא הרימה את סנטרה והחזירה לו חיוך שובב. "על מה בדיוק אתה מסתכל?" היא שאלה.

"עלייך," הוא ענה, ובעיניו הכחולות ניצוץ.

היא נדה בראשה והחזירה את תשומת לבה אל הגן. "יורד שלג," היא אמרה.

הוא הצטרף אליה במקומה ליד החלון, ושניהם הסתכלו החוצה באותה מידה של הנאה. "כל כך יפה," הוא אמר באנחה. "באמת יפה." הוא כרך את זרועו סביב מותניה, קירב אותה אליו והנחית נשיקה על רקתה. "את זוכרת את הפעם הראשונה שהחזקתי לך ביד, גולדי? גם אז ירד שלג, נכון?"

מריגולד צחקה. "אתה מזכיר לי את זה בכל פעם שיורד שלג, דניס."

חיוכו היה ביישני. "אני אוהב להיזכר בזה. אישה יפה, ערב יפה, שלג יורד והיד שלה ביד שלי. היא היתה חמה, היד שלך. ולא משכת אותה בחזרה. ואז ידעתי שיש לי סיכוי. נתת לי להחזיק אותה. בזמנו זה היה הישג גדול."

"אתה כזה רומנטיקן זקן!" היא הטתה את ראשה מפני שידעה שהוא ינשק אותה שוב.

"את אוהבת את הרומנטיקן הזקן שלך," הוא לחש לתוך שערה.

"נכון," היא השיבה. "אתה יצור נדיר. כבר לא מייצרים אנשים כמוך." היא טפחה על חזהו. "עכשיו לך שב, ואני אביא לך תה."

"כבר לא מייצרים גם אנשים כמוך," אמר דניס והתקדם לעבר שולחן המטבח, שם ישב מאק, החתול השחור־לבן וחיכה לו על כיסאו. "ידעתי שתפסתי מישהי מיוחדת ברגע שהחזקתי לך את היד."

בתם סוּז נכנסה לחדר במבט ישנוני, לבושה בפיג'מה פרחונית, קרדיגן אפור ארוך וגרביים עבים. שערה הבלונדיני היה סתור ונפל על פניה בפוני צפוף, ותשומת לבה היתה נתונה לטלפון הנייד שבידה. "בוקר טוב, מתוקה," אמרה מריגולד בעליזות. "ראית את השלג?"

סוז לא הרימה את עיניה. היא ראתה את השלג. אז מה? היא התיישבה במקומה הקבוע לצד אביה ומלמלה "בוקר טוב" שבקושי נשמע. דניס החליף מבט עם מריגולד והם תקשרו ביניהם ללא מילים. מריגולד הורידה מהמדף שני ספלים. היא הכינה לדניס תה ולסוז את הקפה שהיא אוהבת, בדיוק כפי שעשתה כל בוקר. היא נהנתה מהשגרה. השגרה עזרה לה להרגיש נחוצה, ומריגולד אהבה להרגיש נחוצה. ואז היא נזכרה שהם כבר לא רק שלושה והורידה עוד ספל.

"בחיי, ראיתם מה הולך בחוץ? שלג! כל הארץ תיתקע לגמרי," אמרה נאן כשנכנסה למטבח. אמהּ של מריגולד טרחה תמיד לחפש את הצד השלילי בכל דבר והיתה מאושרת באמת רק כשמצאה אותו. "את זוכרת את חורף 63'?" היא שאפה אוויר מבין שפתיה. "נתקענו בבית שבוע שלם! אבא שלך היה צריך לחפור לנו דרך החוצה באֵת. זה גמר לו את הגב, הסיפור הזה. הוא יצא מהמלחמה בלי שריטה, אבל גמר לעצמו את הגב כשחפר לנו דרך החוצה עם את." היא הידקה את חלוק הבית סביב גופה ורעדה. "בחיים לא אשכח כמה קר היה אז. אוי, זה היה כמו בסיביר."

"היית פעם בסיביר, נאן?" שאלה סוז בנימה אדישה, בלי להסיר את עיניה מהטלפון.

סבתהּ התעלמה ממנה. "אז לא היו לנו מותרות כמו חימום מרכזי, סוז," היא אמרה. "היה באמת קר מאוד. קרח כיסה את החלונות מבפנים, והיינו צריכים לרוץ החוצה לגינה כדי לצאת לשירותים. אז לא היו שירותים בתוך הבית. אנשים בגילך פשוט לא מבינים כמה מזל יש לכם."

מריגולד הסתכלה החוצה מבעד לחלון. מראה השלג רומם את רוחה. נראה שכל הארץ תהיה תקועה לגמרי, חשבה מריגולד בשמחה, אבל היא תיראה כמו ארץ פלאות בשעת חורף.

"יופי," אמרה נאן כשכוס תה הוצבה לפניה אחר כבוד. בגיל שמונים ושש, שערה המתולתל היה לבן, גופה שברירי ופניה מקומטים כמו נייר קרפ, אבל מוחה היה צלול וממוקד כפי שהיה תמיד. השנים גזלו ממנה הרבה, אבל לא את שכלה. מריגולד נתנה לנאן את התשבץ מהעיתון, ואז ניגשה למזנון והכניסה שתי פרוסות לחם לטוסטר. נאן עברה לגור עם מריגולד ודניס רק שבוע לפני כן, אחרי חודשים של עידוד ולחץ עדין. אף שביתה היה באותו רחוב, במרחק כמה דקות הליכה, היא לא ששה לעזוב את הבית שגרה בו בכל שנות נישואיה ושבו גידלה את שני ילדיה, פטריק ומריגולד. היא התעקשה שהיא בהחלט מסוגלת לטפל בעצמה והתלוננה שהיא מרגישה כאילו דוחפים אותה לעבר חדר ההמתנה של גן עדן בשעה שהיא עדיין לא חולמת להתקרב לשם. עם זאת, למרות רטינותיה, היא מכרה את הבית תמורת סכום נאה, עברה לגור עם בתה וסידרה את חדרה החדש לנוחותה. היא דרשה שדניס יחליף את התמונות שעל הקיר בתמונותיה שלה, ודניס נעתר בדרכו טובת הלב בזמן שמריגולד עזרה לה לפרוק את חפציה ולסדר אותם לשביעות רצונה. למעשה, האם והבת גיבשו לעצמן מהר מאוד שגרה נינוחה. נאן גילתה שלמרות הכול היא די נהנית שמישהו עומד לשירותה בכל עת, ומריגולד, שאהבה להביא תועלת, התענגה על כך שיש לה עוד מישהו לטפל בו. היא ניהלה את חנות המכולת וסניף הדואר בכפר, כפי שעשתה יותר משלושים שנה, והיות שאהבה להיות עסוקה, היא גם היתה חברה בכמה ועדות של מועצת הכפר והכנסייה המקומית ושל כמה ארגוני צדקה. בגיל שישים ושש, למריגולד לא היתה כל כוונה להאט את קצב חייה. והעובדה שנאן עברה לגור בביתה סיפקה לה תחושה נעימה שזקוקים לה.

"בכל מקרה, אני מתה על שלג," היא אמרה ושברה ביצים לתוך מחבת.

נאן בחנה את התשבץ מבעד למשקפיה. "הכל פה יתקע לגמרי, תזכרו שאמרתי," היא חזרה שוב ונדה בראשה. "אני זוכרת את חורף 63'. הכבשים והעזים מתו, אנשים קפאו למוות, שום דבר לא עבד. בכל מקום היה רק מוות והרס."

"טוב, אני זוכרת את חורף 2010, וכולנו הסתדרנו לא רע," אמרה סוז, שעדיין בהתה בטלפון שלה.

"מה את בכלל עושה שם עם הדבר הזה?" שאלה נאן והציצה בטלפון ממקומה מעבר לשולחן. "לא הורדת ממנו את העיניים כל הבוקר."

"זאת העבודה שלי," מלמלה סוז וסילקה את הפוני מעל פניה באצבעות מטופחות.

"היא 'משפיענית'," קטעה אותה מריגולד ושלחה לעבר סוז הנהון מעוֹדד, אף שסוז לא ראתה זאת. היא גם לא ראתה את המבט הגאה, גם אם תמהּ במקצת, שעלה על פני אמה.

"מה זה 'משפיענית'?" שאלה נאן.

"זה אומר שכולם רוצים להיות כמוני," בישרה לה סוז בנימה עניינית ונטולת אירוניה.

"היא כותבת על אופנה ועל אוכל ובאופן כללי על לייף סטייל, נכון, מתוקה?" הוסיפה מריגולד. "קצת מכל דבר, והיא מעלה הכול לחשבון האינסטגרם שלה. כדאי לך לראות אותו, יש שם תמונות מקסימות."

"ואת עושה כסף מזה שאת עושה קצת מכל דבר?" שאלה נאן, וקולה הביע ספק בשאלה אם "משפיענית" נחשב מקצוע ראוי ומכניס.

"היא תעשה הון." דניס ענה במקום בתו, מפני שעניין הכסף היה נושא כאוב. לסוז מלאו עשרים וחמש בקיץ, ולא היו לה כל תוכניות לצאת מהבית ולעבור לדירה משלה, או למצוא לעצמה מה שנקרא עבודה "נורמלית". ולמה לה לעזוב את הבית כשאמה מארגנת לה חיים נוחים כל כך, כשהוריה מממנים הכול? את המעט שהרוויחה כעיתונאית עצמאית הוציאה על בגדים ואיפור שהזינו את פעילותה ברשתות החברתיות, אבל אף אחד משני הוריה לא היה ערוך להתעמת איתה על כך. סוז היתה רגזנית מטבעה, ומתוסכלת עוד יותר מהקצב האטי שבו התגשמו שאיפותיה. בזמן שאחותה הבכורה דייזי יצאה ללימודים וחיה חיים מתוחכמים במילאנו עם בן זוגה האיטלקי, בילתה סופי שבוע בפריז וברומא ועבדה במוזיאון נחשב בעולם, היא היתה תקועה בכפר הקטן שגדלה בו, גרה בבית וחלמה על כסף ועל תהילה שסירבו להתממש.

"אני מרוויחה כסף מכתיבה בעיתונים ומגזינים, דברים כאלה. אני בונה פרופיל וצוברת עוקבים. זה לוקח זמן." סוז נאנחה, כאילו קוננה על הזקנים שלא מבינים את עולם הרשתות החברתיות.

"את והדור המודרני שלך!" אמר דניס בחיוך, בתקווה לפייס את בתו. "זקנים כמונו פשוט לא מבינים אתכם."

"יש לי כמעט שלושים אלף עוקבים באינסטגרם," היא אמרה, ופניה הוארו מעט.

"באמת, חמודה?" אמרה מריגולד, שלא הבינה מה בדיוק זה אומר, אבל הניחה שמדובר במספר גדול. סוז פתחה לאמה חשבון אינסטגרם כדי שתוכל לשמור על קשר עם בנותיה. והן באמת שמרו על קשר, אף שהיא לא העלתה תמונות בעצמה. היא לא ממש אהבה את הטלפון הנייד. היא העדיפה לדבר עם אנשים פנים אל פנים.

דניס פתח את העיתון ולגם מהתה. מריגולד הכינה לו את הארוחה המיוחדת של ימי ראשון: שתי ביצי עין, בייקון פריך, נקניקייה, פרוסת טוסט מלחם מלא וכף שעועית אפויה, בדיוק כמו שהוא תמיד אהב. בזמן שהניחה את האוכל מולו הוא חייך אליה ועיניו נצצו בחיבה. דניס ומריגולד עדיין הסתכלו זה על זה באותם מבטים רכים ועדינים של אנשים שאהבתם מעמיקה עם השנים.

"סוז, את רוצה משהו לאכול?" שאלה מריגולד. סוז לא ענתה. מסך השיער הבלונדיני היה מחסום בלתי־עביר. "אז אני יוצאת להאכיל את הציפורים שלי," היא אמרה.

"הן לא הציפורים שלך, אמא," אמרה סוז מאחורי שערה. "למה את תמיד אומרת שהן הציפורים שלך? הן פשוט ציפורים."

"כי היא מאכילה אותן, בדיוק כמו שהיא מאכילה אותך," אמר דניס ולעס פיסה מהנקניקייה, בעוד שאר המשפט - וכל עוד היא מאכילה אותך ומטפלת בך את יכולה להפגין קצת חיבה ותודה - נבלע בלי קול. "זה מאוד טעים, גולדי. ממש!"

"הן ימותו בקור הזה," אמרה נאן, וכשחשבה עליהן ראתה בעיני רוחה פגרי ציפורים מכסים את הגינה.

"אה, תופתעי לדעת שהן יודעות להחזיק מעמד גם בתנאים קיצוניים, אמא."

נאן נדה בראשה. "טוב, אם תצאי ככה את תצטנני למוות, וגם את לא תזכי לחיות עד האביב."

"אני יוצאת רק לדקה." מריגולד החליקה את כפות רגליה לתוך מגפיים, הרימה את שקית זרעי הציפורים שהיתה מונחת על מדף ליד הדלת האחורית ויצאה לגינה. היא התעלמה מאמה שצעקה לעברה שתלבש מעיל. היא כבר עברה מזמן את גיל שישים, ולא היתה צריכה שאמא שלה תגיד לה מה לעשות. היא קיוותה שלא תתחרט על כך שהציעה לאמה לבוא לגור איתם.

מריגולד נאנחה בהנאה כשהטביעה בשלג את צעדיה הראשונים. הכול היה לבן ורך ודומם. היא תהתה לפשר הדממה הקסומה שנופלת תמיד על העולם כשיורד שלג. זאת היתה דממה שונה מכל דממה אחרת. כאילו מישהו נופף במטה קסמים והפסיק הכול, והעולם נעצר במצב של כישוף. היא פילסה לעצמה דרך בתוך הדממה והסירה את מתקן ההאכלה מהעץ. בזהירות היא מילאה אותו בזרעים, ואז החזירה אותו למקומו ותלתה אותו על ענף. היא הבחינה באדום החזה שמצא לו בית על גג סדנת המלאכה של דניס. הוא הביט בה בעיני חרוזים שחורות, וניתוריו הותירו את עקבות טפריו בשלג. "אתה רעב, נכון?" היא אמרה וחייכה אל הציפור הקטנה והמרוטה, שלעתים קרובות התקרבה אליה בזמן שהיתה על ברכיה בערוגה ושתלה צמחים או עישבה. באביב היתה הגינה מלאה ציפורים, אבל עכשיו היה סוף נובמבר, והחכמות שביניהן התעופפו לאזורים חמים יותר. רק אדום החזה הזה נשאר, עם חזהו הנפוח והמלא נוצות, לצד כמה שחרורים וקיכלים ויונים מעצבנות, ושחפים, כמובן, כיאה לכפר ששוכן במרחק קילומטרים אחדים מהים. "אל תקשיב לנאן. אתה לא תמות," היא הוסיפה. "כל עוד אתן לך אוכל, אתה תחיה עד סוף החורף ובקרוב יגיע שוב האביב."

מריגולד התרחקה מהמקום, ואדום החזה עף לעבר המתקן. חימם את לבה לראות אותו אוכל. היא ידעה שבקרוב יצטרפו אליו עוד ציפורים. מדהים באיזו מהירות השמועה נפוצה - קצת כמו השמועות בכפר, היא חשבה בשעשוע. בזמן שפתחה את הדלת האחורית, מחשבותיה נדדו אל הכנסייה. היא תצטרך לעלות למעלה ולהחליף בגדים. היא תפַנה את הכלים של ארוחת הבוקר ברגע שתתלבש. דניס אהב להגיע לכנסייה מעט מוקדם, כדי לפטפט עם אנשים. היא לא אהבה לתת לו לחכות. הוא עבד קשה במהלך השבוע בסדנה ועמל על בניית דברים נפלאים מעץ, כפי שעשה אביו לפניו; הוא היה זקוק למנוחה טובה בימי ראשון ולבילוי עם חבריו. בשביל מריגולד ודניס, הכנסייה לא היתה רק עניין שקשור לאלוהים, אלא גם אירוע חברתי, שבסיומו הוגשו תה וביסקוויטים באולם הכנסייה. הם תמיד ציפו לכך בקוצר רוח.

בימים עברו נהג דניס לצאת לפאב בכל ערב, לשחק בקליעה למטרה, לשתות כמה כוסות בירה ולהתעדכן בחיי חבריו. עכשיו הוא העדיף להישאר בבית ולהתמסר לתחביב שלו. בידיו הגדולות והיציבות הוא יצר פסלונים קטנים והציג אותם על מדפים בכל רחבי הבית. היו אבירים עתיקים, חיילים ממלחמת העולם הראשונה ודמויות שהוא בדה מדמיונו. הפרויקט האחרון שלו היה כנסייה - טוב, זה התחיל ככנסייה אבל נהפך עד מהרה לקתדרלה, ומריגולד חשבה שסביר בהחלט שבסופו של דבר יצמח מזה כפר שלם, על כל האנשים שחיים בו. במשך שעות ארוכות הוא עבד בשקט ובמיומנות של אמן מלידה - חתך את הפלסטיק, לש את המֶרק וצבע את הדמויות. זה הזכיר לה את בית הבובות שהוא הכין לבנות כשהיו קטנות. זאת היתה מלאכה של אהבה, בית מלא ברהיטים, רצפות מלוחות עץ אלון, אחים מבוערות וטפטים. בית מיניאטורי, מגולף להפליא, שהיה משובח יותר מכל בית שאפשר למצוא בחנות צעצועים.

סוז דיברה בטלפון עם החבר שלה בּאטי כשמריגולד עלתה למעלה כדי להתארגן. ההבדל בנימת הקול של בתה היה מהמם. נדמה כאילו היתה שתי בחורות שונות. אחת חמוצה ושקטה, האחרת פטפטנית ומלאת חיים. אטיקוס באקלי, הידוע בכינוי באטי, היה בן הזוג של סוז כבר שלוש שנים. מריגולד תהתה אם הם יתחתנו אי־פעם. נראה שבימינו אנשים לא ממהרים להתחתן. פחות מחצי שנה אחרי שדניס והיא נפגשו, הם כבר נישאו. באטי בחור טוב, היא חשבה לעצמה, למרות כינויו המטופש. הוריו היו שניהם מורים והוא עדיין גר איתם בביתם הגדול שבעיר. מריגולד תהתה למה הוא לא יוצא מהבית ושוכר דירה משלו; אחרי הכול, סוז אמרה להם שהעסק שלו לעיצוב גינות משגשג למדי. צעירים, היא חשבה ונדה בראשה. אולי הם עלו על משהו, היא הרהרה. אחרי הכול, למה להוציא כסף טוב על שכר דירה כשאפשר לגור אצל ההורים בחינם?

בדיוק כשמריגולד עמדה לרדת למטה כדי לפנות את הכלים של ארוחת הבוקר, צלצל הטלפון שלצד המיטה. היא הזעיפה פנים ותהתה ברוגז קל מי זה מטריד אותם ככה ביום ראשון בבוקר. היא הרימה את השפופרת.

"אמא?"

הרוגז שלה התפוגג לשמע קולה המוטרד של בתה הבכורה. "דייזי, הכול בסדר, חמודה?"

"אני חוזרת הביתה."

מריגולד הבינה שהיא לא מתכוונת רק לחג המולד. לבה עצר מלכת. "מה קרה?"

"זה נגמר." קולה של דייזי נשמע מאומץ, כאילו התאמצה בכל כוחה לא לבכות. "אני עוזבת ברגע שאצליח למצוא טיסה." היה רגע של שתיקה בזמן שמריגולד התיישבה על שפת המיטה וניסתה לעכל את מה שבתה סיפרה לה. מריגולד חיבבה את לוּקה. היא חיבבה אותו מאוד. הוא היה מבוגר מדייזי באחת־עשרה שנים, ובהתחלה זה הטריד את מריגולד, אבל אז הקסם שלו שבה את לבה, כמו גם המבטים העדינים ששלח אל בתה. הוא היה צלם, שזה מקצוע רומנטי. מריגולד אהבה אנשים יצירתיים. אחרי הכול היא התחתנה עם אדם כזה, וללוקה היה אופי צבעוני ומלא להט של אמן. היא חשבה עד כה שהיחסים ביניהם יחזיקו מעמד. היא לא הטילה בכך ספק. שש שנים הן זמן ממושך, ומבחינתה היה מובן מאליו שבסופו של דבר הם יתחתנו ויקימו משפחה. "אני רק רוצה להיות בבית, אמא," אמרה דייזי. "איתך ועם אבא."

"נוכל לדבר על זה כשנשב יחד ונשתה תה," אמרה מריגולד בקול מרגיע. "אין כמו כוס תה לשיפור מצב הרוח."

דייזי הרגישה שאמה מניחה שהפרידה תהיה זמנית והוסיפה בתקיפות, "זה נגמר לתמיד, אמא. אני לא אחזור. לוקה ואני רוצים דברים שונים." אכזבתה היתה מוחשית. "אנחנו פשוט רוצים דברים שונים," היא חזרה ואמרה בשקט.

כשמריגולד ניתקה את השיחה, היא נשארה על מיטתה והיתה מודאגת. דייזי היתה בת שלושים ושתיים. הזמן הלך ואזל. היא פגשה את לוקה כשנסעה לעבוד באיטליה אחרי שלמדה באוניברסיטה איטלקית ותולדות האמנות, וזמן קצר לאחר מכן עברה לגור איתו. מריגולד תהתה לאיזה מין "דברים שונים" דייזי מתכוונת; אחד מהם היה מן הסתם נישואים. מה עוד יכול להפריד ביניהם? האם היא בזבזה שש שנים מחייה בתקווה שהוא יהיה האחד והיחיד? נשים בימינו הן אולי נשים מודרניות, אבל מריגולד עדיין האמינה שהנטייה לקינון חזקה אצלן מאוד. האם לדייזי יהיה די זמן להכיר מישהו אחר לפני שיהיה מאוחר מדי?

היות שהתקשתה להתמודד עם התחושה הלא־נעימה שהמחשבות האלה עוררו, היא חיפשה פן חיובי כלשהו, קרן אור שתבצבץ מאחורי העננים השחורים. בפרץ פתאומי של שמחה היא מצאה אותה: דייזי חוזרת הביתה.

היא מיהרה לקומת הקרקע כדי למצוא את דניס. הוא היה במטבח ועבד על הכנסייה המיניאטורית שלו. נאן עלתה לחדרה כדי להתכונן לתפילת יום ראשון, וסוז ישבה בסלון ועדיין דיברה בטלפון עם באטי - היא ויתרה על הכנסייה כבר לפני שנים. "זאת היתה דייזי," אמרה לו מריגולד בקול קצר נשימה. "היא חוזרת הביתה."

דניס הניח מידו את מברשת הצביעה והסיר את משקפיו.

"היא ולוקה נפרדו. היא אומרת שהם רוצים דברים שונים."

"אה." הוא נראה מבולבל. "ולקח להם שש שנים לגלות את זה?"

מריגולד החלה לפנות את הכלים. היא היתה רגילה כל כך לפנות את הכלים בתום ארוחות משפחתיות, שהיא עשתה זאת בלי לחשוב ובלי להתמרמר על כך שאיש מעולם לא עזר לה. "יהיה נחמד שהיא תהיה שוב איתנו בבית," היא אמרה.

דניס הרים גבה. "אני מכיר מישהי, שלא נמצאת במרחק מיליון קילומטרים מאיתנו, שזה לא ממש ישמח אותה!"

"טוב, נאן גרה בחדר שהיה של דייזי, אז סוז תצטרך לתת לדייזי לגור יחד איתה. בכל זאת, יש לה שתי מיטות בחדר."

"אבל סוז רגילה שהחדר הזה רק שלה, לא?" הוא חייך. "אולי זה יעודד אותה למצוא עבודה כמו שצריך ודירה משלה."

"ילדים לא יוצאים מהבית בימינו. קראתי על זה. אני לא זוכרת איפה. הם גרים עם ההורים שלהם לנצח, אני חושבת, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם."

"אי־אפשר לקנות דירה לפני שמוצאים עבודה." דניס נאנח ונד בראשו. "את מפנקת אותה," הוא הוסיף. "שנינו מפנקים אותה."

"יום אחד היא תמצא עבודה נורמלית ותצא מהבית, ואז נתגעגע אליה." מריגולד הכניסה את המחבת לכיור ונאנחה. "נהדר שדייזי חוזרת הביתה."

"אני במקומך הייתי שומר את זה בינתיים בסוד, אם את לא רוצה להרוס לעצמך את יום ראשון," אמר דניס ואז קם והעביר את הכנסייה המיניאטורית לשידה.

מריגולד צחקקה. "כן, אני מסכימה. אמא תגיד שממילא לא היה ליחסים האלה סיכוי, וסוז תתפרק לגמרי. אז בוא נשמור את זה בינתיים לעצמנו." 

•••

דניס, מריגולד ונאן, עטופים במעילים ובכובעים, פילסו לעצמם דרך בשלג לעבר הכנסייה שהיתה במרחק חמש דקות הליכה מהבית. נאן אחזה בדניס כאילו חייה תלויים בכך, ואילו מריגולד הלכה מצדו הנגדי וידיה בכיסי מעילה. הם חלפו על פני בית הספר היסודי שדייזי וסוז למדו בו, ועל פני בית המועצה של הכפר, שם הן הלכו לתנועת נוער. אבל יש דברים שהשתנו: הכפר התהדר פעם בתחנת דלק קטנה שבה רֶג' טאקֶר, בלבוש קבוע של אוברול כחול וכובע, מילא דלק למכוניות במו ידיו וגבה מהמקומיים תשלום חודשי, אבל בשנות התשעים נהפכה התחנה לבית מהודר שגג הסכך שלו היה היום מכוסה בשלג. רג' מת לפני שנים ונקבר בחצר הכנסייה שעכשיו נגלתה לעיניהם מעבר למזלג שפיצל את הכביש. שַחרור זימר מראש האנדרטה לזכר המלחמה. היא הוקמה על מדשאה משולשת מול השער, ולרגליה הונח זר פרגים אדומים שכמו חלחל אל תוך יריעת השלג הלבנה כמו דם של נופלים.

נאן התלוננה כל הדרך. "זה רק נראה יפה בשעות הראשונות, ואחר כך זה נהיה בוץ חום ומלוכלך שאנשים מחליקים עליו ונופלים. אני בטח אפול ואשבור את המפרקת. זה בדיוק המזל שלי, להחליק בשלג ולשבור את המפרקת. היו צריכים לדעת שיֵרד שלג ולפזר כאן מלח. אבל לא, בלילה הכול ייהפך לקרח, ומחר אני אחליק עליו ואשבור את המפרקת."

מריגולד לא ניסתה לשנות את דעתה של אמהּ. היא היתה רגילה לתלונות של נאן, והן זלגו מעליה כמו גשם מעל גג פח. במקום זאת, היא נהנתה ממראה הכפר העוטה שלג. "ממש יפה, נכון, דניס?" היא אמרה ושילבה את זרועה בזרוע הפנויה של בעלה.

"יפה מאוד," הסכים דניס, ששמח להיות בחוץ באוויר הבוקר הקריר והצח, בדרכו לפגוש את חבריו. "נכון זה נפלא, בנות?" הוא קרא בעליזות. "שלושתנו צועדים ככה יחד בשלג."

"דבר בשם עצמך, דניס," רטנה נאן. "וכדאי שתחזיק אותי חזק, כי אחרת אפול."

"חשבתי שתיפלי ותשברי את המפרקת מחר," אמר דניס בחיוך.

נאן לא שמעה אותו. דעתה כבר הוסחה מהאנשים שגדשו את השער ונכנסו לשביל המוליך אל דלתות הכנסייה. "אני רואה שפינו את השביל," היא אמרה ומצמצה. "אבל לא עשו עבודה מי יודע מה. כדאי שתחזיק אותי כל הדרך עד הכנסייה, דניס," היא אמרה. "היינו צריכים להישאר בבית ולא לצאת במזג האוויר הנורא הזה."

דניס עשה כדבריה. הוא הוביל אותה בשביל, ובדרך גם בירך לשלום את חבריו. "השלג ממש מקסים!" קראו כולם בהתפעלות, שהרי הערות על מזג האוויר הן נושא השיחה החביב על בני העם הבריטי.

"נאלצתי לחפש את מגפי השלג ולהוציא אותם מהארון," אמר מישהו.

"נאלצנו לפנות את שביל הגישה באֵת," אמר אחר.

נאן משכה באפהּ במורת רוח. "בעלי המנוח גמר לעצמו את הגב כשחפר בשלג באת," היא אמרה. "במקומך הייתי נזהרת מאוד."

בכנסייה עמד ריח נעים של שעווה ופרחים. נאן הרפתה מזרועו של דניס. היא לא אהבה לדבר עם אנשים עליזים ופנתה היישר לעבר הספסלים כדי למצוא לעצמה מקום. מריגולד הרגישה חובה ללכת בעקבותיה.

כמו אביו לפניו, דניס היה הנגר המקומי. כמעט לא היה בית בכפר שהוא לא עבד בו. שידה פה, שולחן שם, כוננית ספרים או ארונות מטבח, בית עץ לילדים או מחסן גינה לסבא. הוא הכיר את כולם ואהב לפטפט איתם. הוא נחשב בעיני רבים לאוצר מקומי, חבר כבוד של המשפחה, מפני שהוא לא רק פטפט אלא חיבר במיומנות את הרהיטים שבנה, ולעתים קרובות, כשכבר הגיע לבית כלשהו, הוא החליף ידית שהתפרקה, או מרח חומר אטימה בחדר האמבטיה, בלי לגבות תוספת מחיר. כזה הוא היה, דניס; איש טוב.

עם זאת, מקצועו גבה מחיר מגופו. היו לו בעיות בברכיים וכאבי גב כרוניים מסחיבת משאות כבדים, והאגודל של ידו השמאלית נשא צלקות שהותירו כלי העבודה החדים שלו. אבל הוא מעולם לא התלונן. דניס תמיד ראה בעצמו בר־מזל על כך שהתאפשר לו לעשות את הדבר שהוא אוהב יותר מכול. המחיר ששילם בבריאותו היה שולי מבחינתו.

מריגולד היתה גאה בבעלה. הוא היה אמן בתחומו. "רק תנו לו חתיכת עץ והוא יהיה מאושר כמו תינוק," היא נהגה לומר כשמישהו הזמין ממנו רהיט. וזה היה נכון, דניס היה תמיד מאושר יותר מכול כשעבד בסדנה שלו, על רקע מוזיקה מערוץ הרוק ברדיו, ובחברת מאק החתול, שצפה בו בשקט ממקומו על אדן החלון.

אבל שום דבר לא גרם לדניס סיפוק יותר מאשר להכין למריגולד מתנה לחג המולד.

בכל שנה הוא הכין לה פאזל. זאת לא היתה הפתעה, היא ידעה איזו מתנה תקבל לחג, אבל לא ידעה איך המתנה תיראה. זאת תמיד היתה הפתעה. קודם הוא בחר נושא, אחר כך מצא תמונות, ואז הדביק אותן ליריעת דיקט בעובי של שישה מילימטרים וחתך אותה במסור נימה. זאת היתה מלאכה עדינה ומורכבת, אבל דניס היה טוב במלאכות עדינות ומורכבות. בשנה שעברה הוא הכין פאזל של פרחים, כי מריגולד אהבה פרחים. בשנה שלפני כן היא קיבלה פאזל של ציפורים. השנה הוא בחר תמונה מיושנת של זירת החלקה על הקרח, שבה מבוגרים וילדים מחליקים בשלג היורד. הוא מצא את התמונה בחנות יד שנייה וחשב שהיא תמצא חן בעיניה. בזמן שישב על הספסל בכנסייה נדדו מחשבותיו לפאזל שלה, וההתרגשות חיממה אותו בפנים כמו תפוח האדמה האפוי שאמו נהגה להכניס לתוך כיס מעילו כשצעד לבית הספר בימי החורף. מריגולד אהבה תמיד להרכיב פאזלים, ודניס ידע להכין פאזלים נהדרים. בכל שנה הוא ניסה להכין פאזל מעט מורכב או גדול יותר, כדי לספק לה אתגר מעניין יותר. השנה הוא ידע שהתעלה על עצמו. הפאזל הורכב ממאה חלקים קטנים, והיה ברור שהרכבתו תגזול ממנה זמן רב, מפני שהוא לא צילם את התמונה המקורית כך שלא היה לה מקור להעתיק ממנו. הוא הציץ לעברה בזמן שישבה לצדו. לחייה היו ורודות מההליכה, והעיניים שלה, החומות־ירקרקות, נצצו מהעונג שההליכה הסבה לה. הוא אחז בידה ולחץ עליה קלות. היא החזירה לו לחיצה וחייכה. נאן הבחינה בכך, ומיד צקצקה בלשונה ונדה בראשה. הם מבוגרים מדי לדברים כאלה, היא חשבה בחמיצות.

בתום הטקס התאספו בני הקהילה באולם, לתה וביסקוויטים. זה החלק שמריגולד ודניס אהבו יותר מכול. נאן אהבה אותו פחות מכול. היא גרה בכפר מאז נישאה, וסבלה מההתרועעות החברתית שבעלה נהנה ממנה, אבל אחרי שהתאלמנה היא תמיד קמה והלכה הביתה ברגע שהכומר דקלם את הברכה האחרונה. עכשיו לא היתה לה ברירה אלא לשוחח עם אנשים, מפני שהיתה תלויה במריגולד ובדניס והיתה זקוקה לזרועו של דניס שתעזור לה לחזור הביתה.

מריגולד ודניס דיברו עם שכניהם, ג'ון וסוזן גלֶן, ואז מריגולד הרגישה טפיחה קלה על כתפה. כשהסתובבה היא ראתה את פניה הלהוטים של אַיילין אַטלי, שבשנות התשעים לחייה עדיין ניגנה בעוגב בכל תפילת יום ראשון ולא טעתה בנגינתה אפילו פעם אחת. היא החזיקה את תיק היד של מריגולד. "השארת אותו על הספסל," היא אמרה.

מריגולד הביטה בתיק והזעיפה פנים. ואז היא הביטה בזרועה הימנית וציפתה לראות תיק תלוי עליה, כמו תמיד. למרבה תדהמתה, לא היה שם תיק. "ממש מוזר," היא אמרה לאיילין. "כנראה חשבתי על משהו אחר." אולי על כך שדייזי חוזרת הביתה? "תודה."

היא נאנחה. "בזמן האחרון אני לא מפסיקה לשכוח דברים. זאת לא הפעם הראשונה שאני שוכחת לקחת משהו. אבל כל הכבוד לך, איילין. את חדה כמו תער. את לא שוכחת אף פעם כלום!"

"אני בת תשעים ושתיים!" אמרה איילין בגאווה. "וכל הברגים עדיין במקום. הסוד הוא תשבצים וסודוקו. הם מכריחים את המוח לעבוד. זה כמו שריר, תביני. צריך לאמן אותו."

"אמא פותרת את התשבץ כל יום."

"ותראי אותה." שתיהן הפנו את מבטיהן אל נאן, שהחזיקה כוס תה והתלוננה באוזני הכומר על כך שלא פוזר מלח על הכביש. הוא האזין בסבלנות שאלוהים העניק לו בדיוק לרגעים כאלה. "גם אצלה כל הברגים עדיין במקום, נכון?"

"כן, בהחלט."

"איך זה, לחיות איתה באותו בית?"

"אני חושבת שטוב לה יותר אצלנו. אבא מת כבר לפני יותר מחמש־עשרה שנה, ולבד היא היתה בודדה. היא לא אוהבת בעלי חיים, אז היא לא רצתה אפילו לשמוע על כלב או חתול שיארחו לה לחברה. היא מצליחה להסתדר עם מאק והוא שומר ממנה מרחק. ממילא היחיד שהוא אוהב באמת זה דניס. אז חשבנו שהגיוני שהיא תעבור אלינו, בייחוד שהחדר של דייזי נשאר ריק. וזה המעט שאני יכולה לעשות. אחרי הכול, היא טיפלה בי במשך שמונה־עשרה שנה, נכון?"

"את בת טובה, מריגולד," אמרה איילין וטפחה על זרועה. "נתראה מחר," היא הוסיפה. איילין קפצה למכולת בכפר בכל בוקר בשעה תשע, לא מפני שבאמת היתה זקוקה למשהו, אלא מפני שלא היה לה שום דבר אחר לעשות.

מריגולד תלתה את התיק על זרועה ותהתה איך זה שלא שמה לב שהוא חסר. עד לא מזמן היא לא היתה מסוג האנשים ששוכחים חפצים. אני כנראה באמת מזדקנת, היא חשבה במידה קלה של מורת רוח. מחשבותיה חיפשו דבר־מה חיובי. ואז היא מצאה אותו: דייזי חוזרת הביתה...

 

 

עוד על הספר

כאן ועכשיו סנטה מונטיפיורי

1

ירד שלג. פתיתים שמנים, תְפוּחים, גדולים ככדורי צמר גפן, התגלגלו מהשמים, בשעה שאור השחר ניסה באומץ לפלס את דרכו מבעד לכיפת עננים סמיכים ולבשר את בוא היום. מריגוֹלד עמדה ליד חלון המטבח ובידה כוס תה. בגופה החסון, העטוי חלוק בית ורוד ונעלי בית מפרווה ורודה תואמת, היא התבוננה בעונג בנוף שנחשף לאטו לנגד עיניה במלוא רכותו הנשגבת. אט־אט הגיח הגן מתוך שמי הלילה: גדר צמחי הטקסוס, הערוגות והשיחים, העצים על ענפיהם המסוקסים והמפותלים, כולם שפופים ודוממים, שקועים בשינה עמוקה מתחת לשמיכת טלאים נהדרת. היה קשה לדמיין חיים שם על האדמה הקפואה. כמעט בלתי־אפשרי להעלות על הדעת ששיחי המורן והלילך ילבלבו באביב. בלתי־אפשרי לחשוב בכלל על אביב כעת, בעיצומו של החורף.

בקצה הגן, לצד סדנת המלאכה של בעלה דניס, הציץ עץ התפוח מבעד לשלג היורד. בגזעו העבה וענפיו הגרומים הוא נראה כמו יצור מיתי שקפא על מקומו באמצע תנועה כמו במטה קסם עתיק, או שפשוט קפא בקור, מפני שבאמת היה קר מאוד. עיניה של מריגולד קלטו את מתקן ההאכלה של הציפורים משתלשל לו, נטוש ומוזנח, מאחד הענפים. הוא עדיין משך פה ושם איזו ציפור נועזת, שרפרפה סביבו בתקווה למצוא זרע שחמק מעיני אחרים. מריגולד מילאה אותו יום לפני כן, אבל עכשיו הוא היה ריק. לבה יצא אל הציפורים הרעבות ששרדו במהלך החורף בזכות מתקן ההאכלה שלה. היא החליטה שברגע שתסיים את כוס התה היא תנעל מגפיים ותצא למלא אותו שוב.

היא חשה שמישהו מסתכל עליה, וכשהסתובבה ראתה את דניס עומד בפתח החדר ובוחן אותה במבט אוהב. הוא היה לבוש לכנסייה, בחליפה כחולה כהה ובעניבה, שערו האפור מסורק הצדה ומוברש כהלכה וזקנו מטופח. הוא היה נאה בעיני מריגולד, שעדיין ראתה אותו מבעד לעיני הבחורה בת העשרים שהיתה כשנפגשו לפני יותר מארבעים שנה. היא הרימה את סנטרה והחזירה לו חיוך שובב. "על מה בדיוק אתה מסתכל?" היא שאלה.

"עלייך," הוא ענה, ובעיניו הכחולות ניצוץ.

היא נדה בראשה והחזירה את תשומת לבה אל הגן. "יורד שלג," היא אמרה.

הוא הצטרף אליה במקומה ליד החלון, ושניהם הסתכלו החוצה באותה מידה של הנאה. "כל כך יפה," הוא אמר באנחה. "באמת יפה." הוא כרך את זרועו סביב מותניה, קירב אותה אליו והנחית נשיקה על רקתה. "את זוכרת את הפעם הראשונה שהחזקתי לך ביד, גולדי? גם אז ירד שלג, נכון?"

מריגולד צחקה. "אתה מזכיר לי את זה בכל פעם שיורד שלג, דניס."

חיוכו היה ביישני. "אני אוהב להיזכר בזה. אישה יפה, ערב יפה, שלג יורד והיד שלה ביד שלי. היא היתה חמה, היד שלך. ולא משכת אותה בחזרה. ואז ידעתי שיש לי סיכוי. נתת לי להחזיק אותה. בזמנו זה היה הישג גדול."

"אתה כזה רומנטיקן זקן!" היא הטתה את ראשה מפני שידעה שהוא ינשק אותה שוב.

"את אוהבת את הרומנטיקן הזקן שלך," הוא לחש לתוך שערה.

"נכון," היא השיבה. "אתה יצור נדיר. כבר לא מייצרים אנשים כמוך." היא טפחה על חזהו. "עכשיו לך שב, ואני אביא לך תה."

"כבר לא מייצרים גם אנשים כמוך," אמר דניס והתקדם לעבר שולחן המטבח, שם ישב מאק, החתול השחור־לבן וחיכה לו על כיסאו. "ידעתי שתפסתי מישהי מיוחדת ברגע שהחזקתי לך את היד."

בתם סוּז נכנסה לחדר במבט ישנוני, לבושה בפיג'מה פרחונית, קרדיגן אפור ארוך וגרביים עבים. שערה הבלונדיני היה סתור ונפל על פניה בפוני צפוף, ותשומת לבה היתה נתונה לטלפון הנייד שבידה. "בוקר טוב, מתוקה," אמרה מריגולד בעליזות. "ראית את השלג?"

סוז לא הרימה את עיניה. היא ראתה את השלג. אז מה? היא התיישבה במקומה הקבוע לצד אביה ומלמלה "בוקר טוב" שבקושי נשמע. דניס החליף מבט עם מריגולד והם תקשרו ביניהם ללא מילים. מריגולד הורידה מהמדף שני ספלים. היא הכינה לדניס תה ולסוז את הקפה שהיא אוהבת, בדיוק כפי שעשתה כל בוקר. היא נהנתה מהשגרה. השגרה עזרה לה להרגיש נחוצה, ומריגולד אהבה להרגיש נחוצה. ואז היא נזכרה שהם כבר לא רק שלושה והורידה עוד ספל.

"בחיי, ראיתם מה הולך בחוץ? שלג! כל הארץ תיתקע לגמרי," אמרה נאן כשנכנסה למטבח. אמהּ של מריגולד טרחה תמיד לחפש את הצד השלילי בכל דבר והיתה מאושרת באמת רק כשמצאה אותו. "את זוכרת את חורף 63'?" היא שאפה אוויר מבין שפתיה. "נתקענו בבית שבוע שלם! אבא שלך היה צריך לחפור לנו דרך החוצה באֵת. זה גמר לו את הגב, הסיפור הזה. הוא יצא מהמלחמה בלי שריטה, אבל גמר לעצמו את הגב כשחפר לנו דרך החוצה עם את." היא הידקה את חלוק הבית סביב גופה ורעדה. "בחיים לא אשכח כמה קר היה אז. אוי, זה היה כמו בסיביר."

"היית פעם בסיביר, נאן?" שאלה סוז בנימה אדישה, בלי להסיר את עיניה מהטלפון.

סבתהּ התעלמה ממנה. "אז לא היו לנו מותרות כמו חימום מרכזי, סוז," היא אמרה. "היה באמת קר מאוד. קרח כיסה את החלונות מבפנים, והיינו צריכים לרוץ החוצה לגינה כדי לצאת לשירותים. אז לא היו שירותים בתוך הבית. אנשים בגילך פשוט לא מבינים כמה מזל יש לכם."

מריגולד הסתכלה החוצה מבעד לחלון. מראה השלג רומם את רוחה. נראה שכל הארץ תהיה תקועה לגמרי, חשבה מריגולד בשמחה, אבל היא תיראה כמו ארץ פלאות בשעת חורף.

"יופי," אמרה נאן כשכוס תה הוצבה לפניה אחר כבוד. בגיל שמונים ושש, שערה המתולתל היה לבן, גופה שברירי ופניה מקומטים כמו נייר קרפ, אבל מוחה היה צלול וממוקד כפי שהיה תמיד. השנים גזלו ממנה הרבה, אבל לא את שכלה. מריגולד נתנה לנאן את התשבץ מהעיתון, ואז ניגשה למזנון והכניסה שתי פרוסות לחם לטוסטר. נאן עברה לגור עם מריגולד ודניס רק שבוע לפני כן, אחרי חודשים של עידוד ולחץ עדין. אף שביתה היה באותו רחוב, במרחק כמה דקות הליכה, היא לא ששה לעזוב את הבית שגרה בו בכל שנות נישואיה ושבו גידלה את שני ילדיה, פטריק ומריגולד. היא התעקשה שהיא בהחלט מסוגלת לטפל בעצמה והתלוננה שהיא מרגישה כאילו דוחפים אותה לעבר חדר ההמתנה של גן עדן בשעה שהיא עדיין לא חולמת להתקרב לשם. עם זאת, למרות רטינותיה, היא מכרה את הבית תמורת סכום נאה, עברה לגור עם בתה וסידרה את חדרה החדש לנוחותה. היא דרשה שדניס יחליף את התמונות שעל הקיר בתמונותיה שלה, ודניס נעתר בדרכו טובת הלב בזמן שמריגולד עזרה לה לפרוק את חפציה ולסדר אותם לשביעות רצונה. למעשה, האם והבת גיבשו לעצמן מהר מאוד שגרה נינוחה. נאן גילתה שלמרות הכול היא די נהנית שמישהו עומד לשירותה בכל עת, ומריגולד, שאהבה להביא תועלת, התענגה על כך שיש לה עוד מישהו לטפל בו. היא ניהלה את חנות המכולת וסניף הדואר בכפר, כפי שעשתה יותר משלושים שנה, והיות שאהבה להיות עסוקה, היא גם היתה חברה בכמה ועדות של מועצת הכפר והכנסייה המקומית ושל כמה ארגוני צדקה. בגיל שישים ושש, למריגולד לא היתה כל כוונה להאט את קצב חייה. והעובדה שנאן עברה לגור בביתה סיפקה לה תחושה נעימה שזקוקים לה.

"בכל מקרה, אני מתה על שלג," היא אמרה ושברה ביצים לתוך מחבת.

נאן בחנה את התשבץ מבעד למשקפיה. "הכל פה יתקע לגמרי, תזכרו שאמרתי," היא חזרה שוב ונדה בראשה. "אני זוכרת את חורף 63'. הכבשים והעזים מתו, אנשים קפאו למוות, שום דבר לא עבד. בכל מקום היה רק מוות והרס."

"טוב, אני זוכרת את חורף 2010, וכולנו הסתדרנו לא רע," אמרה סוז, שעדיין בהתה בטלפון שלה.

"מה את בכלל עושה שם עם הדבר הזה?" שאלה נאן והציצה בטלפון ממקומה מעבר לשולחן. "לא הורדת ממנו את העיניים כל הבוקר."

"זאת העבודה שלי," מלמלה סוז וסילקה את הפוני מעל פניה באצבעות מטופחות.

"היא 'משפיענית'," קטעה אותה מריגולד ושלחה לעבר סוז הנהון מעוֹדד, אף שסוז לא ראתה זאת. היא גם לא ראתה את המבט הגאה, גם אם תמהּ במקצת, שעלה על פני אמה.

"מה זה 'משפיענית'?" שאלה נאן.

"זה אומר שכולם רוצים להיות כמוני," בישרה לה סוז בנימה עניינית ונטולת אירוניה.

"היא כותבת על אופנה ועל אוכל ובאופן כללי על לייף סטייל, נכון, מתוקה?" הוסיפה מריגולד. "קצת מכל דבר, והיא מעלה הכול לחשבון האינסטגרם שלה. כדאי לך לראות אותו, יש שם תמונות מקסימות."

"ואת עושה כסף מזה שאת עושה קצת מכל דבר?" שאלה נאן, וקולה הביע ספק בשאלה אם "משפיענית" נחשב מקצוע ראוי ומכניס.

"היא תעשה הון." דניס ענה במקום בתו, מפני שעניין הכסף היה נושא כאוב. לסוז מלאו עשרים וחמש בקיץ, ולא היו לה כל תוכניות לצאת מהבית ולעבור לדירה משלה, או למצוא לעצמה מה שנקרא עבודה "נורמלית". ולמה לה לעזוב את הבית כשאמה מארגנת לה חיים נוחים כל כך, כשהוריה מממנים הכול? את המעט שהרוויחה כעיתונאית עצמאית הוציאה על בגדים ואיפור שהזינו את פעילותה ברשתות החברתיות, אבל אף אחד משני הוריה לא היה ערוך להתעמת איתה על כך. סוז היתה רגזנית מטבעה, ומתוסכלת עוד יותר מהקצב האטי שבו התגשמו שאיפותיה. בזמן שאחותה הבכורה דייזי יצאה ללימודים וחיה חיים מתוחכמים במילאנו עם בן זוגה האיטלקי, בילתה סופי שבוע בפריז וברומא ועבדה במוזיאון נחשב בעולם, היא היתה תקועה בכפר הקטן שגדלה בו, גרה בבית וחלמה על כסף ועל תהילה שסירבו להתממש.

"אני מרוויחה כסף מכתיבה בעיתונים ומגזינים, דברים כאלה. אני בונה פרופיל וצוברת עוקבים. זה לוקח זמן." סוז נאנחה, כאילו קוננה על הזקנים שלא מבינים את עולם הרשתות החברתיות.

"את והדור המודרני שלך!" אמר דניס בחיוך, בתקווה לפייס את בתו. "זקנים כמונו פשוט לא מבינים אתכם."

"יש לי כמעט שלושים אלף עוקבים באינסטגרם," היא אמרה, ופניה הוארו מעט.

"באמת, חמודה?" אמרה מריגולד, שלא הבינה מה בדיוק זה אומר, אבל הניחה שמדובר במספר גדול. סוז פתחה לאמה חשבון אינסטגרם כדי שתוכל לשמור על קשר עם בנותיה. והן באמת שמרו על קשר, אף שהיא לא העלתה תמונות בעצמה. היא לא ממש אהבה את הטלפון הנייד. היא העדיפה לדבר עם אנשים פנים אל פנים.

דניס פתח את העיתון ולגם מהתה. מריגולד הכינה לו את הארוחה המיוחדת של ימי ראשון: שתי ביצי עין, בייקון פריך, נקניקייה, פרוסת טוסט מלחם מלא וכף שעועית אפויה, בדיוק כמו שהוא תמיד אהב. בזמן שהניחה את האוכל מולו הוא חייך אליה ועיניו נצצו בחיבה. דניס ומריגולד עדיין הסתכלו זה על זה באותם מבטים רכים ועדינים של אנשים שאהבתם מעמיקה עם השנים.

"סוז, את רוצה משהו לאכול?" שאלה מריגולד. סוז לא ענתה. מסך השיער הבלונדיני היה מחסום בלתי־עביר. "אז אני יוצאת להאכיל את הציפורים שלי," היא אמרה.

"הן לא הציפורים שלך, אמא," אמרה סוז מאחורי שערה. "למה את תמיד אומרת שהן הציפורים שלך? הן פשוט ציפורים."

"כי היא מאכילה אותן, בדיוק כמו שהיא מאכילה אותך," אמר דניס ולעס פיסה מהנקניקייה, בעוד שאר המשפט - וכל עוד היא מאכילה אותך ומטפלת בך את יכולה להפגין קצת חיבה ותודה - נבלע בלי קול. "זה מאוד טעים, גולדי. ממש!"

"הן ימותו בקור הזה," אמרה נאן, וכשחשבה עליהן ראתה בעיני רוחה פגרי ציפורים מכסים את הגינה.

"אה, תופתעי לדעת שהן יודעות להחזיק מעמד גם בתנאים קיצוניים, אמא."

נאן נדה בראשה. "טוב, אם תצאי ככה את תצטנני למוות, וגם את לא תזכי לחיות עד האביב."

"אני יוצאת רק לדקה." מריגולד החליקה את כפות רגליה לתוך מגפיים, הרימה את שקית זרעי הציפורים שהיתה מונחת על מדף ליד הדלת האחורית ויצאה לגינה. היא התעלמה מאמה שצעקה לעברה שתלבש מעיל. היא כבר עברה מזמן את גיל שישים, ולא היתה צריכה שאמא שלה תגיד לה מה לעשות. היא קיוותה שלא תתחרט על כך שהציעה לאמה לבוא לגור איתם.

מריגולד נאנחה בהנאה כשהטביעה בשלג את צעדיה הראשונים. הכול היה לבן ורך ודומם. היא תהתה לפשר הדממה הקסומה שנופלת תמיד על העולם כשיורד שלג. זאת היתה דממה שונה מכל דממה אחרת. כאילו מישהו נופף במטה קסמים והפסיק הכול, והעולם נעצר במצב של כישוף. היא פילסה לעצמה דרך בתוך הדממה והסירה את מתקן ההאכלה מהעץ. בזהירות היא מילאה אותו בזרעים, ואז החזירה אותו למקומו ותלתה אותו על ענף. היא הבחינה באדום החזה שמצא לו בית על גג סדנת המלאכה של דניס. הוא הביט בה בעיני חרוזים שחורות, וניתוריו הותירו את עקבות טפריו בשלג. "אתה רעב, נכון?" היא אמרה וחייכה אל הציפור הקטנה והמרוטה, שלעתים קרובות התקרבה אליה בזמן שהיתה על ברכיה בערוגה ושתלה צמחים או עישבה. באביב היתה הגינה מלאה ציפורים, אבל עכשיו היה סוף נובמבר, והחכמות שביניהן התעופפו לאזורים חמים יותר. רק אדום החזה הזה נשאר, עם חזהו הנפוח והמלא נוצות, לצד כמה שחרורים וקיכלים ויונים מעצבנות, ושחפים, כמובן, כיאה לכפר ששוכן במרחק קילומטרים אחדים מהים. "אל תקשיב לנאן. אתה לא תמות," היא הוסיפה. "כל עוד אתן לך אוכל, אתה תחיה עד סוף החורף ובקרוב יגיע שוב האביב."

מריגולד התרחקה מהמקום, ואדום החזה עף לעבר המתקן. חימם את לבה לראות אותו אוכל. היא ידעה שבקרוב יצטרפו אליו עוד ציפורים. מדהים באיזו מהירות השמועה נפוצה - קצת כמו השמועות בכפר, היא חשבה בשעשוע. בזמן שפתחה את הדלת האחורית, מחשבותיה נדדו אל הכנסייה. היא תצטרך לעלות למעלה ולהחליף בגדים. היא תפַנה את הכלים של ארוחת הבוקר ברגע שתתלבש. דניס אהב להגיע לכנסייה מעט מוקדם, כדי לפטפט עם אנשים. היא לא אהבה לתת לו לחכות. הוא עבד קשה במהלך השבוע בסדנה ועמל על בניית דברים נפלאים מעץ, כפי שעשה אביו לפניו; הוא היה זקוק למנוחה טובה בימי ראשון ולבילוי עם חבריו. בשביל מריגולד ודניס, הכנסייה לא היתה רק עניין שקשור לאלוהים, אלא גם אירוע חברתי, שבסיומו הוגשו תה וביסקוויטים באולם הכנסייה. הם תמיד ציפו לכך בקוצר רוח.

בימים עברו נהג דניס לצאת לפאב בכל ערב, לשחק בקליעה למטרה, לשתות כמה כוסות בירה ולהתעדכן בחיי חבריו. עכשיו הוא העדיף להישאר בבית ולהתמסר לתחביב שלו. בידיו הגדולות והיציבות הוא יצר פסלונים קטנים והציג אותם על מדפים בכל רחבי הבית. היו אבירים עתיקים, חיילים ממלחמת העולם הראשונה ודמויות שהוא בדה מדמיונו. הפרויקט האחרון שלו היה כנסייה - טוב, זה התחיל ככנסייה אבל נהפך עד מהרה לקתדרלה, ומריגולד חשבה שסביר בהחלט שבסופו של דבר יצמח מזה כפר שלם, על כל האנשים שחיים בו. במשך שעות ארוכות הוא עבד בשקט ובמיומנות של אמן מלידה - חתך את הפלסטיק, לש את המֶרק וצבע את הדמויות. זה הזכיר לה את בית הבובות שהוא הכין לבנות כשהיו קטנות. זאת היתה מלאכה של אהבה, בית מלא ברהיטים, רצפות מלוחות עץ אלון, אחים מבוערות וטפטים. בית מיניאטורי, מגולף להפליא, שהיה משובח יותר מכל בית שאפשר למצוא בחנות צעצועים.

סוז דיברה בטלפון עם החבר שלה בּאטי כשמריגולד עלתה למעלה כדי להתארגן. ההבדל בנימת הקול של בתה היה מהמם. נדמה כאילו היתה שתי בחורות שונות. אחת חמוצה ושקטה, האחרת פטפטנית ומלאת חיים. אטיקוס באקלי, הידוע בכינוי באטי, היה בן הזוג של סוז כבר שלוש שנים. מריגולד תהתה אם הם יתחתנו אי־פעם. נראה שבימינו אנשים לא ממהרים להתחתן. פחות מחצי שנה אחרי שדניס והיא נפגשו, הם כבר נישאו. באטי בחור טוב, היא חשבה לעצמה, למרות כינויו המטופש. הוריו היו שניהם מורים והוא עדיין גר איתם בביתם הגדול שבעיר. מריגולד תהתה למה הוא לא יוצא מהבית ושוכר דירה משלו; אחרי הכול, סוז אמרה להם שהעסק שלו לעיצוב גינות משגשג למדי. צעירים, היא חשבה ונדה בראשה. אולי הם עלו על משהו, היא הרהרה. אחרי הכול, למה להוציא כסף טוב על שכר דירה כשאפשר לגור אצל ההורים בחינם?

בדיוק כשמריגולד עמדה לרדת למטה כדי לפנות את הכלים של ארוחת הבוקר, צלצל הטלפון שלצד המיטה. היא הזעיפה פנים ותהתה ברוגז קל מי זה מטריד אותם ככה ביום ראשון בבוקר. היא הרימה את השפופרת.

"אמא?"

הרוגז שלה התפוגג לשמע קולה המוטרד של בתה הבכורה. "דייזי, הכול בסדר, חמודה?"

"אני חוזרת הביתה."

מריגולד הבינה שהיא לא מתכוונת רק לחג המולד. לבה עצר מלכת. "מה קרה?"

"זה נגמר." קולה של דייזי נשמע מאומץ, כאילו התאמצה בכל כוחה לא לבכות. "אני עוזבת ברגע שאצליח למצוא טיסה." היה רגע של שתיקה בזמן שמריגולד התיישבה על שפת המיטה וניסתה לעכל את מה שבתה סיפרה לה. מריגולד חיבבה את לוּקה. היא חיבבה אותו מאוד. הוא היה מבוגר מדייזי באחת־עשרה שנים, ובהתחלה זה הטריד את מריגולד, אבל אז הקסם שלו שבה את לבה, כמו גם המבטים העדינים ששלח אל בתה. הוא היה צלם, שזה מקצוע רומנטי. מריגולד אהבה אנשים יצירתיים. אחרי הכול היא התחתנה עם אדם כזה, וללוקה היה אופי צבעוני ומלא להט של אמן. היא חשבה עד כה שהיחסים ביניהם יחזיקו מעמד. היא לא הטילה בכך ספק. שש שנים הן זמן ממושך, ומבחינתה היה מובן מאליו שבסופו של דבר הם יתחתנו ויקימו משפחה. "אני רק רוצה להיות בבית, אמא," אמרה דייזי. "איתך ועם אבא."

"נוכל לדבר על זה כשנשב יחד ונשתה תה," אמרה מריגולד בקול מרגיע. "אין כמו כוס תה לשיפור מצב הרוח."

דייזי הרגישה שאמה מניחה שהפרידה תהיה זמנית והוסיפה בתקיפות, "זה נגמר לתמיד, אמא. אני לא אחזור. לוקה ואני רוצים דברים שונים." אכזבתה היתה מוחשית. "אנחנו פשוט רוצים דברים שונים," היא חזרה ואמרה בשקט.

כשמריגולד ניתקה את השיחה, היא נשארה על מיטתה והיתה מודאגת. דייזי היתה בת שלושים ושתיים. הזמן הלך ואזל. היא פגשה את לוקה כשנסעה לעבוד באיטליה אחרי שלמדה באוניברסיטה איטלקית ותולדות האמנות, וזמן קצר לאחר מכן עברה לגור איתו. מריגולד תהתה לאיזה מין "דברים שונים" דייזי מתכוונת; אחד מהם היה מן הסתם נישואים. מה עוד יכול להפריד ביניהם? האם היא בזבזה שש שנים מחייה בתקווה שהוא יהיה האחד והיחיד? נשים בימינו הן אולי נשים מודרניות, אבל מריגולד עדיין האמינה שהנטייה לקינון חזקה אצלן מאוד. האם לדייזי יהיה די זמן להכיר מישהו אחר לפני שיהיה מאוחר מדי?

היות שהתקשתה להתמודד עם התחושה הלא־נעימה שהמחשבות האלה עוררו, היא חיפשה פן חיובי כלשהו, קרן אור שתבצבץ מאחורי העננים השחורים. בפרץ פתאומי של שמחה היא מצאה אותה: דייזי חוזרת הביתה.

היא מיהרה לקומת הקרקע כדי למצוא את דניס. הוא היה במטבח ועבד על הכנסייה המיניאטורית שלו. נאן עלתה לחדרה כדי להתכונן לתפילת יום ראשון, וסוז ישבה בסלון ועדיין דיברה בטלפון עם באטי - היא ויתרה על הכנסייה כבר לפני שנים. "זאת היתה דייזי," אמרה לו מריגולד בקול קצר נשימה. "היא חוזרת הביתה."

דניס הניח מידו את מברשת הצביעה והסיר את משקפיו.

"היא ולוקה נפרדו. היא אומרת שהם רוצים דברים שונים."

"אה." הוא נראה מבולבל. "ולקח להם שש שנים לגלות את זה?"

מריגולד החלה לפנות את הכלים. היא היתה רגילה כל כך לפנות את הכלים בתום ארוחות משפחתיות, שהיא עשתה זאת בלי לחשוב ובלי להתמרמר על כך שאיש מעולם לא עזר לה. "יהיה נחמד שהיא תהיה שוב איתנו בבית," היא אמרה.

דניס הרים גבה. "אני מכיר מישהי, שלא נמצאת במרחק מיליון קילומטרים מאיתנו, שזה לא ממש ישמח אותה!"

"טוב, נאן גרה בחדר שהיה של דייזי, אז סוז תצטרך לתת לדייזי לגור יחד איתה. בכל זאת, יש לה שתי מיטות בחדר."

"אבל סוז רגילה שהחדר הזה רק שלה, לא?" הוא חייך. "אולי זה יעודד אותה למצוא עבודה כמו שצריך ודירה משלה."

"ילדים לא יוצאים מהבית בימינו. קראתי על זה. אני לא זוכרת איפה. הם גרים עם ההורים שלהם לנצח, אני חושבת, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם."

"אי־אפשר לקנות דירה לפני שמוצאים עבודה." דניס נאנח ונד בראשו. "את מפנקת אותה," הוא הוסיף. "שנינו מפנקים אותה."

"יום אחד היא תמצא עבודה נורמלית ותצא מהבית, ואז נתגעגע אליה." מריגולד הכניסה את המחבת לכיור ונאנחה. "נהדר שדייזי חוזרת הביתה."

"אני במקומך הייתי שומר את זה בינתיים בסוד, אם את לא רוצה להרוס לעצמך את יום ראשון," אמר דניס ואז קם והעביר את הכנסייה המיניאטורית לשידה.

מריגולד צחקקה. "כן, אני מסכימה. אמא תגיד שממילא לא היה ליחסים האלה סיכוי, וסוז תתפרק לגמרי. אז בוא נשמור את זה בינתיים לעצמנו." 

•••

דניס, מריגולד ונאן, עטופים במעילים ובכובעים, פילסו לעצמם דרך בשלג לעבר הכנסייה שהיתה במרחק חמש דקות הליכה מהבית. נאן אחזה בדניס כאילו חייה תלויים בכך, ואילו מריגולד הלכה מצדו הנגדי וידיה בכיסי מעילה. הם חלפו על פני בית הספר היסודי שדייזי וסוז למדו בו, ועל פני בית המועצה של הכפר, שם הן הלכו לתנועת נוער. אבל יש דברים שהשתנו: הכפר התהדר פעם בתחנת דלק קטנה שבה רֶג' טאקֶר, בלבוש קבוע של אוברול כחול וכובע, מילא דלק למכוניות במו ידיו וגבה מהמקומיים תשלום חודשי, אבל בשנות התשעים נהפכה התחנה לבית מהודר שגג הסכך שלו היה היום מכוסה בשלג. רג' מת לפני שנים ונקבר בחצר הכנסייה שעכשיו נגלתה לעיניהם מעבר למזלג שפיצל את הכביש. שַחרור זימר מראש האנדרטה לזכר המלחמה. היא הוקמה על מדשאה משולשת מול השער, ולרגליה הונח זר פרגים אדומים שכמו חלחל אל תוך יריעת השלג הלבנה כמו דם של נופלים.

נאן התלוננה כל הדרך. "זה רק נראה יפה בשעות הראשונות, ואחר כך זה נהיה בוץ חום ומלוכלך שאנשים מחליקים עליו ונופלים. אני בטח אפול ואשבור את המפרקת. זה בדיוק המזל שלי, להחליק בשלג ולשבור את המפרקת. היו צריכים לדעת שיֵרד שלג ולפזר כאן מלח. אבל לא, בלילה הכול ייהפך לקרח, ומחר אני אחליק עליו ואשבור את המפרקת."

מריגולד לא ניסתה לשנות את דעתה של אמהּ. היא היתה רגילה לתלונות של נאן, והן זלגו מעליה כמו גשם מעל גג פח. במקום זאת, היא נהנתה ממראה הכפר העוטה שלג. "ממש יפה, נכון, דניס?" היא אמרה ושילבה את זרועה בזרוע הפנויה של בעלה.

"יפה מאוד," הסכים דניס, ששמח להיות בחוץ באוויר הבוקר הקריר והצח, בדרכו לפגוש את חבריו. "נכון זה נפלא, בנות?" הוא קרא בעליזות. "שלושתנו צועדים ככה יחד בשלג."

"דבר בשם עצמך, דניס," רטנה נאן. "וכדאי שתחזיק אותי חזק, כי אחרת אפול."

"חשבתי שתיפלי ותשברי את המפרקת מחר," אמר דניס בחיוך.

נאן לא שמעה אותו. דעתה כבר הוסחה מהאנשים שגדשו את השער ונכנסו לשביל המוליך אל דלתות הכנסייה. "אני רואה שפינו את השביל," היא אמרה ומצמצה. "אבל לא עשו עבודה מי יודע מה. כדאי שתחזיק אותי כל הדרך עד הכנסייה, דניס," היא אמרה. "היינו צריכים להישאר בבית ולא לצאת במזג האוויר הנורא הזה."

דניס עשה כדבריה. הוא הוביל אותה בשביל, ובדרך גם בירך לשלום את חבריו. "השלג ממש מקסים!" קראו כולם בהתפעלות, שהרי הערות על מזג האוויר הן נושא השיחה החביב על בני העם הבריטי.

"נאלצתי לחפש את מגפי השלג ולהוציא אותם מהארון," אמר מישהו.

"נאלצנו לפנות את שביל הגישה באֵת," אמר אחר.

נאן משכה באפהּ במורת רוח. "בעלי המנוח גמר לעצמו את הגב כשחפר בשלג באת," היא אמרה. "במקומך הייתי נזהרת מאוד."

בכנסייה עמד ריח נעים של שעווה ופרחים. נאן הרפתה מזרועו של דניס. היא לא אהבה לדבר עם אנשים עליזים ופנתה היישר לעבר הספסלים כדי למצוא לעצמה מקום. מריגולד הרגישה חובה ללכת בעקבותיה.

כמו אביו לפניו, דניס היה הנגר המקומי. כמעט לא היה בית בכפר שהוא לא עבד בו. שידה פה, שולחן שם, כוננית ספרים או ארונות מטבח, בית עץ לילדים או מחסן גינה לסבא. הוא הכיר את כולם ואהב לפטפט איתם. הוא נחשב בעיני רבים לאוצר מקומי, חבר כבוד של המשפחה, מפני שהוא לא רק פטפט אלא חיבר במיומנות את הרהיטים שבנה, ולעתים קרובות, כשכבר הגיע לבית כלשהו, הוא החליף ידית שהתפרקה, או מרח חומר אטימה בחדר האמבטיה, בלי לגבות תוספת מחיר. כזה הוא היה, דניס; איש טוב.

עם זאת, מקצועו גבה מחיר מגופו. היו לו בעיות בברכיים וכאבי גב כרוניים מסחיבת משאות כבדים, והאגודל של ידו השמאלית נשא צלקות שהותירו כלי העבודה החדים שלו. אבל הוא מעולם לא התלונן. דניס תמיד ראה בעצמו בר־מזל על כך שהתאפשר לו לעשות את הדבר שהוא אוהב יותר מכול. המחיר ששילם בבריאותו היה שולי מבחינתו.

מריגולד היתה גאה בבעלה. הוא היה אמן בתחומו. "רק תנו לו חתיכת עץ והוא יהיה מאושר כמו תינוק," היא נהגה לומר כשמישהו הזמין ממנו רהיט. וזה היה נכון, דניס היה תמיד מאושר יותר מכול כשעבד בסדנה שלו, על רקע מוזיקה מערוץ הרוק ברדיו, ובחברת מאק החתול, שצפה בו בשקט ממקומו על אדן החלון.

אבל שום דבר לא גרם לדניס סיפוק יותר מאשר להכין למריגולד מתנה לחג המולד.

בכל שנה הוא הכין לה פאזל. זאת לא היתה הפתעה, היא ידעה איזו מתנה תקבל לחג, אבל לא ידעה איך המתנה תיראה. זאת תמיד היתה הפתעה. קודם הוא בחר נושא, אחר כך מצא תמונות, ואז הדביק אותן ליריעת דיקט בעובי של שישה מילימטרים וחתך אותה במסור נימה. זאת היתה מלאכה עדינה ומורכבת, אבל דניס היה טוב במלאכות עדינות ומורכבות. בשנה שעברה הוא הכין פאזל של פרחים, כי מריגולד אהבה פרחים. בשנה שלפני כן היא קיבלה פאזל של ציפורים. השנה הוא בחר תמונה מיושנת של זירת החלקה על הקרח, שבה מבוגרים וילדים מחליקים בשלג היורד. הוא מצא את התמונה בחנות יד שנייה וחשב שהיא תמצא חן בעיניה. בזמן שישב על הספסל בכנסייה נדדו מחשבותיו לפאזל שלה, וההתרגשות חיממה אותו בפנים כמו תפוח האדמה האפוי שאמו נהגה להכניס לתוך כיס מעילו כשצעד לבית הספר בימי החורף. מריגולד אהבה תמיד להרכיב פאזלים, ודניס ידע להכין פאזלים נהדרים. בכל שנה הוא ניסה להכין פאזל מעט מורכב או גדול יותר, כדי לספק לה אתגר מעניין יותר. השנה הוא ידע שהתעלה על עצמו. הפאזל הורכב ממאה חלקים קטנים, והיה ברור שהרכבתו תגזול ממנה זמן רב, מפני שהוא לא צילם את התמונה המקורית כך שלא היה לה מקור להעתיק ממנו. הוא הציץ לעברה בזמן שישבה לצדו. לחייה היו ורודות מההליכה, והעיניים שלה, החומות־ירקרקות, נצצו מהעונג שההליכה הסבה לה. הוא אחז בידה ולחץ עליה קלות. היא החזירה לו לחיצה וחייכה. נאן הבחינה בכך, ומיד צקצקה בלשונה ונדה בראשה. הם מבוגרים מדי לדברים כאלה, היא חשבה בחמיצות.

בתום הטקס התאספו בני הקהילה באולם, לתה וביסקוויטים. זה החלק שמריגולד ודניס אהבו יותר מכול. נאן אהבה אותו פחות מכול. היא גרה בכפר מאז נישאה, וסבלה מההתרועעות החברתית שבעלה נהנה ממנה, אבל אחרי שהתאלמנה היא תמיד קמה והלכה הביתה ברגע שהכומר דקלם את הברכה האחרונה. עכשיו לא היתה לה ברירה אלא לשוחח עם אנשים, מפני שהיתה תלויה במריגולד ובדניס והיתה זקוקה לזרועו של דניס שתעזור לה לחזור הביתה.

מריגולד ודניס דיברו עם שכניהם, ג'ון וסוזן גלֶן, ואז מריגולד הרגישה טפיחה קלה על כתפה. כשהסתובבה היא ראתה את פניה הלהוטים של אַיילין אַטלי, שבשנות התשעים לחייה עדיין ניגנה בעוגב בכל תפילת יום ראשון ולא טעתה בנגינתה אפילו פעם אחת. היא החזיקה את תיק היד של מריגולד. "השארת אותו על הספסל," היא אמרה.

מריגולד הביטה בתיק והזעיפה פנים. ואז היא הביטה בזרועה הימנית וציפתה לראות תיק תלוי עליה, כמו תמיד. למרבה תדהמתה, לא היה שם תיק. "ממש מוזר," היא אמרה לאיילין. "כנראה חשבתי על משהו אחר." אולי על כך שדייזי חוזרת הביתה? "תודה."

היא נאנחה. "בזמן האחרון אני לא מפסיקה לשכוח דברים. זאת לא הפעם הראשונה שאני שוכחת לקחת משהו. אבל כל הכבוד לך, איילין. את חדה כמו תער. את לא שוכחת אף פעם כלום!"

"אני בת תשעים ושתיים!" אמרה איילין בגאווה. "וכל הברגים עדיין במקום. הסוד הוא תשבצים וסודוקו. הם מכריחים את המוח לעבוד. זה כמו שריר, תביני. צריך לאמן אותו."

"אמא פותרת את התשבץ כל יום."

"ותראי אותה." שתיהן הפנו את מבטיהן אל נאן, שהחזיקה כוס תה והתלוננה באוזני הכומר על כך שלא פוזר מלח על הכביש. הוא האזין בסבלנות שאלוהים העניק לו בדיוק לרגעים כאלה. "גם אצלה כל הברגים עדיין במקום, נכון?"

"כן, בהחלט."

"איך זה, לחיות איתה באותו בית?"

"אני חושבת שטוב לה יותר אצלנו. אבא מת כבר לפני יותר מחמש־עשרה שנה, ולבד היא היתה בודדה. היא לא אוהבת בעלי חיים, אז היא לא רצתה אפילו לשמוע על כלב או חתול שיארחו לה לחברה. היא מצליחה להסתדר עם מאק והוא שומר ממנה מרחק. ממילא היחיד שהוא אוהב באמת זה דניס. אז חשבנו שהגיוני שהיא תעבור אלינו, בייחוד שהחדר של דייזי נשאר ריק. וזה המעט שאני יכולה לעשות. אחרי הכול, היא טיפלה בי במשך שמונה־עשרה שנה, נכון?"

"את בת טובה, מריגולד," אמרה איילין וטפחה על זרועה. "נתראה מחר," היא הוסיפה. איילין קפצה למכולת בכפר בכל בוקר בשעה תשע, לא מפני שבאמת היתה זקוקה למשהו, אלא מפני שלא היה לה שום דבר אחר לעשות.

מריגולד תלתה את התיק על זרועה ותהתה איך זה שלא שמה לב שהוא חסר. עד לא מזמן היא לא היתה מסוג האנשים ששוכחים חפצים. אני כנראה באמת מזדקנת, היא חשבה במידה קלה של מורת רוח. מחשבותיה חיפשו דבר־מה חיובי. ואז היא מצאה אותו: דייזי חוזרת הביתה...