מפלצת בעיניו 2 - עינוי לנשמתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מפלצת בעיניו 2 - עינוי לנשמתה
מכר
אלפי
עותקים
מפלצת בעיניו 2 - עינוי לנשמתה
מכר
אלפי
עותקים

מפלצת בעיניו 2 - עינוי לנשמתה

4.4 כוכבים (36 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

אל תגידו כלום, אם אתם לא מתכוונים לזה...
זה עיקרון פשוט. עיקרון שחזרתי עליו פעם אחר פעם, אבל אנשים בכל זאת לא מבינים אותו. צריך לבחור כל הברה בזהירות, כי לעולם אין לדעת מתי מישהו יתפוס אתכם במילה.
מישהו כמוני.
אני לא בן אדם טוב. אני לא. אני יודע. האפלה שבתוכי יכולה להעלים כל קרן אור מהעולם. אבל יש קרן אור אחת שלעולם לא אפגע בה, קרן אור אחת שאני לא מסוגל לכבות.
קאריסה.
היא חושבת שאני מפלצת, ואולי זה נכון. אני מפתה אותה במגע שלי, נהנה לענות את נשמתה. אבל אני לא המפלצת היחידה. העולם מלא במפלצות, ואני לא המפלצת המסוכנת ביותר שמסתובבת בו.
אפילו לא קרוב לזה...
שאלוהים יעזור לי, אני אוהב אותה.
אני אוהב אותה.
שאלוהים יעזור לכל מי שינסה לקחת אותה ממני.

פרק ראשון

פרולוג

סודות הם עניין משונה.

אתה שומר אותם עמוק בפנים, מחשבות נסתרות שאף אחד לא שומע. הם מקשים על אנשים אחרים להתקרב אליך — מקשים עליהם להכיר אותך באמת — כשאתה נועל את החלקים העמוקים ביותר שבך מאחורי סורג ובריח, ומניח לאנשים לגעת רק בפני השטח.

אבל לדעתי, יש סודות שעדיף לא לומר בקול.

לפעמים לסודות יש כוח להרוג. כוח להרוס. כל אחד מאיתנו מחזיק בתוכו נשק גרעיני, אצבעותינו תמיד מרחפות מעל לכפתור ההשמדה. רובנו לוחצים עליו. חלקנו לא.

לצערי, אין לי את האיפוק הנדרש.

אני מקנא באלו שמצליחים להתרחק מאנשים אחרים.

אני חלש.

פשוט פאקינג חלש מדי.

הנחתי לה להתקרב אליי.

פעם, לפני הרבה מאוד זמן, שמעתי אִמרה שמעולם לא שכחתי: שלושה אנשים יכולים לשמור על סוד, כל עוד שניים מהם מתים. במהלך חיי גיליתי הרבה סודות, סודות שתמיד הובילו למותו של מישהו. לפעמים בגללי, ולפעמים... טוב... בגללי. אני חושב עליהם כשאני שוכב במיטה בלילה, רואה את פניהם כשאני עוצם את עיניי, חי מחדש את רגע הלחיצה על הכפתור, כשהכול סביבי קרס.

אני גבר רדוף.

אפוף אפלה.

אפלה כמות שהיא.

אפלה פשוטו כמשמעו.

חשוך.

החשכה סמיכה, מהסוג שמרגישים כשנושמים, מהסוג שממלא את הריאות וחונק אותך באיטיות. אין שום הקלה באפלה הזאת... רק עוד ייסורים. זיעה מכסה את עורי כשהלחות של עונת הקיץ מציפה את האוויר, מקשה עליי למצוא שבריר של נחמה. אני מתהפך במיטה שוב ושוב, חסר מנוחה, נרדם ומתעורר שוב, מאבד שניות, דקות, שעות...

בכל פעם שאני מסתכל עליו, השעון בחדר השינה מראה שעה שונה, המספרים האדומים הזוהרים מקניטים אותי.

23:43 בלילה.

00:11 בלילה.

1:45 לפנות בוקר.

2:09 לפנות בוקר.

אני נשכב על גבי, עוצם את עיניי בחוזקה, מניח את זרועי מעל פניי, מנסה להכריח את עצמי להפסיק להסתכל על השעון הארור. הוא מכתיב את חיי ואני שונא את זה, פאקינג שונא את זה. הדממה מתוחה, הרעשים שעולים מהבית הישן נשמעים לי מוגזמים. אין בשקט שום דבר שלֵו.

עוד חריקה.

רצפת העץ נאנחת.

המיטה זזה לפתע.

אני מזיז את זרועי ופוקח עיניים, מבטי ננעץ בתקרה כשאני מתעורר בפתאומיות. מעליי אין דבר מלבד חשכה, וזוהר השעון המעורר בזווית עיניי.

אני מפנה את ראשי באיטיות, מביט שוב בשעה.

2:45 לפנות בוקר.

עוד רעש.

קליק קולני.

ליבי מחסיר פעימה, ואז מתחיל לדפוק בחוזקה.

אני מכיר את הצליל הזה.

הוא לא רגיל.

לא טבעי.

צלילו של רובה ציד שנדרך.

אני מתיישב, ממצמץ שוב ושוב, נואש למצוא את מה שמסתתר בחשכה, אבל לעיניי נדרש יותר מדי זמן להסתגל. לא, העיניים שלה מסתגלות לפני שלי, והיא רואה אותו... היא רואה את הטורף.

היא מבינה שאנחנו הטרף.

"נאז!" קולה הוא זעקה מבוהלת. "אלוהים, נאז!"

אני קופא. רק לשנייה. שנייה אחת של השתהות עד שעיניי סוף סוף מסתגלות. אני מביט בפנים המוכרות — פנים שחייכו אליי לפני כמה שעות, כאילו אין בינינו דבר מלבד אהבה. פנים, התחוור לי, של גבר ששמר על סודות. גבר שלא באמת הכרתי.

פניו של החבר הכי טוב שלי.

זאת רק שנייה, אבל זאת שנייה אחת יותר מדי.

שנייה של היסוס שלוקחת ממני את כל מה שאהבתי.

בום.

הרעש מתפוצץ באור לוהט שמזעזע אותי, שגורר אותי להכרה מלאה. אני מזדקף במקומי והאפלה שוב חונקת אותי. אני מנסה לנשום, זיעה נוטפת במורד פניי. אני ממצמץ שוב ושוב, ואותו מחזה שוב נגלה ועולה מולי בכל פעם שאני עוצם את עיניי.

אני ממצמץ שוב.

ושוב.

ושוב.

פאק.

לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליח לשכוח.

אני לא יכול להפסיק לראות את זה.

לא יכול להפסיק לחיות את זה מחדש.

המיטה זזה לידי, ולרגע אני משכנע את עצמי שזה לא באמת קרה. שרק דמיינתי. זה הכול.

זה לא באמת קרה.

אני בסדר.

היא לא מתה.

אבל כשאני מביט לעברה, אלה לא עיניה של מריה שמחזירות לי מבט, לא פניה שאני רואה, והמציאות שוב מכה בי.

זה לא היה סיוט.

לא, זה היה זיכרון.

קאריסה בוחנת אותי בהיסוס בחשכה, אבל היא לא אומרת דבר. היא לא מנסה לנחם אותי או שואלת מה קרה. היא לא צריכה.

היא כנראה כבר יודעת.

היא מכירה אותי.

אני נאנח ומסיט ממנה את מבטי בהשלמה, מבלי משים מעיף מבט בשידה שליד מיטתי, מחפש שעון מעורר שלא היה לי כבר עשרים שנה. תוהה מה השעה עכשיו... תוהה אם זה בכלל משנה.

הזמן עצר מלכת באותו יום, בשעה 2:45 לפנות בוקר.

ומאז אני בעלטה.

אני אגלה לכם סוד.

סוד שמעולם לא סיפרתי לאף אחד.

אני, איגנציו ויטאלה, מאז ומעולם פחדתי מהחושך.

אם תגלו למישהו, אני אהרוג אתכם.

פרק 1

החיים שלי הם סמל לגרגרנות.

אם אתם מצפים שאתנצל, כדאי שתחפשו את ההתנצלות במקום אחר. אני בכלל לא מצטער. כל מה שאני עושה, אני עושה בהגזמה. כל מה שבבעלותי, ובכן, יש לי יותר משאי פעם אזדקק לו.

מה אני יכול להגיד? אני לא חוסך מעצמי דבר.

הרגתי מעל לתריסר גברים במהלך חיי. מעל לשני תריסרים, בכל הכנות. מזמן הפסקתי לספור. אני הורג, ואני פוגע, אבל עד לאחרונה, אהבתי רק אדם אחד.

מריה אנג'לו.

חשבתי שהיא האחת, חשבתי שהיא האדם היחיד שאי פעם ייגע בליבי, היחידה שאי פעם תחדור מבעד לשריון החבוט שאני לובש. חשבתי שהיכולת שלי לאהוב נעלמה איתה, וזה לא הפריע לי. אני חי את חיי בהגזמה מפני שזה מספק אותי. אהבה, מצד שני, כואבת רצח.

אני יודע.

תאמינו לי, אני יודע.

ראיתי את האהבה מתה לנגד עיניי, נשנקת, נאבקת לנשום עוד נשימה אחת שהחיים לא העניקו לה. באותו רגע החלטתי שאני מעדיף למות מאשר להרגיש כך שוב.

אבל אז היא הופיעה.

אני עוצר בפתח המטבח ונשען באגביות על המשקוף, צופה בקאריסה מבשלת. או מנסה לבשל, ליתר דיוק. שמן מתיז ועף באוויר מתוך המחבת שעל הכיריים, העוף מיטגן, שחור מבחוץ וכמעט בלתי מזוהה. הסיר מאחוריה מבעבע ועולה על גדותיו, המבער תוסס כשהנוזל פוגע בו, ועשן עולה מתוך התנור.

"שיט, שיט, שיט," היא אומרת שוב ושוב, שולפת את האוזניות הוורודות מתוך אוזניה וכורכת אותן סביב צווארה. היא לוקחת זוג כפפות תנור, פותחת את הדלת ומנופפת בניסיון לסלק את העשן. הוא ממלא את האוויר סביבה במהירות ובאותו רגע צפצופים חזקים ממלאים את החדר.

היא שולחת מבט נרגז לעבר גלאי העשן הסמוך ואז מוציאה את התבנית, זורקת אותה על הדלפק ומפטירה צרור קללות לעבר מה שזה לא יהיה. לחמניות, אני מניח, אם כי הן נראות כמו גושי חרא.

מעורר תיאבון.

אני ניגש אליה ומרים את ידי, פותח את מכסה גלאי העשן ומוציא את הסוללה כדי שהוא יפסיק להרעיש. קאריסה מעיפה בי מבט, שולחת אליי חיוך מבויש במקום שתגיד משהו.

בזמן האחרון, אני זוכה לשמוע אותה מדברת רק לעיתים נדירות. היא המטירה עליי לא מעט מילים קשות לפני שהמאגר יבש ונכנסנו לתקופת בצורת.

אני מחכה שהיא תעבור, אבל השתיקה שלה מחרישת אוזניים.

מתסכלת.

לפעמים זה עינוי צרוף.

היא מסתובבת פה עם האוזניות תחובות באוזניה, מאזינה למוזיקה ומתעלמת מהעולם. אם היא לא שומעת אותי, היא יכולה להעמיד פנים שאני לא פה. אם היא לא שומעת אותי, היא חושבת שלא אבזבז אנרגיה בניסיונות לדבר איתה.

היא נפנית בחזרה לתנור, אל האוכל השרוף שלה. היא בדרך כלל יותר טובה בזה, אבל משהו ערער אותה. אני לא בטוח מה.

"הכול בסדר, קאריסה?"

היא מכבה את שני המבערים ורוטנת, "הכול פאקינג נפלא."

לסתי נקפצת בתגובה לטון שלה, ואני מכריח את עצמי לא לענות. אני לא מגיב טוב לזלזול, אבל לפעמים היא זורקת לי את זה לפרצוף כאילו זה בדיוק מה שהיה חסר לי.

לעזאזל, אולי זה נכון.

אולי זה מגיע לי.

אבל זה לא מוצא חן בעיניי.

בכלל.

במקום ללחוץ עליה בניסיון לקבל תשובה אמיתית, תשובה טובה, אני פשוט יוצא מהחדר, משאיר אותה להציל ארוחת ערב שהיא יודעת שלא אוכל. היא עושה את זה כל יום, לאחרונה, חלק מהשגרה שהיא אימצה הקיץ, שגרה שהיא שוברת לעיתים רחוקות בלבד.

היא צפויה, כמעט רובוטית בניסיונותיה להסוות את רגשותיה לידי, כאילו אם תעשה את אותם הדברים מדי יום ביומו, אולי אהפוך לשאנן ואתעלם מנוכחותה. כאילו יש סיכוי שאשכח ממנה. כאילו כך היא עשויה לחמוק ממני. היא לא מבינה שככה אני תופס אנשים. הם חושבים שהם נעלמים לתוך ההמולה, אבל כך אני בעצם רואה אותם טוב יותר.

היא מסיחה את דעתה עם ארוחות הערב הנוראיות האלה, ההרגלים האלו, אבל זה לא מונע מבעדה לחשוב. לחשוב יותר מדי. שתיקה מתוחה יכולה ללבות את המחשבות הקודרות ביותר. אני יודע. האמינו לי, אני יודע. וזה רק מחמיר את המצב עוד יותר.

היא פצצת זמן מתקתקת.

תיק.

תק.

תיק.

תק.

זה רק עניין של זמן עד שאחתוך את הכבל הלא נכון והיא תתפוצץ.

אני נכנס לחדר העבודה, מתיישב ליד השולחן ושולף את הטלפון הנייד כדי להתקשר למסעדה הסינית הקרובה. אני מזמין את מנת הספיישל היומית לצד מנת בִּיף לוֹ מֶיין ללא ירקות, המנה האהובה על קאריסה.

אני שומע אותה מסתובבת במטבח, טורקת את דלתות הארונות וזורקת דברים. אני נשען לאחור בכיסא ומאזין לבלאגן שהיא עושה, סופג את הפגיעה כאילו אלה אגרופיה.

לא התכוונתי לאהוב אותה.

בכלל לא תכננתי לחבב אותה.

אבל התאהבתי בה... התאהבנו... ואני עדיין מנסה להבין איך להתמודד עם זה.

השליח מגיע בתוך פחות מחצי שעה. בכל פעם זה שליח אחר, מקום אחר ממנו אני מזמין, כך אף אחד לא יכול לחזות מהיכן אזמין. זאת לא תוכנית חסינה מטעויות, אבל זה בהחלט בטוח יותר מלאכול את מה שקאריסה מבשלת.

אני משלם על האוכל ואז נכנס לחדר האוכל מתוך סקרנות. האור כבוי, אבל קאריסה יושבת ליד השולחן לבדה. הזוהר שמחלחל מהמטבח מאפשר לי לראות את הצלחת שמונחת לפניה. היא מזיזה את האוכל במזלג שלה, לא אוכלת אותו, והאוזניות שוב באוזניה.

אני לא מופתע.

זה עוד חלק מהשגרה שלה: היא לא מוכנה להכיר בכישלונותיה.

אני שולף את קופסת הביף לו מיין בדממה ומניח אותה על השולחן לידה, ואז חוזר אל חדר העבודה ומשאיר אותה עם מעט הכבוד העצמי שנשאר לה, מניח לה לנפשה, לאכול מה שתרצה.

להתמודד עם אנשים.

לאתר הזדמנויות ופריטים.

המומחיות שלי.

אני יושב בחדר העבודה, רגליי על השולחן, נשען לאחור בכיסא העור המשרדי ומחסל את ארוחת הערב שלי. עיניי נעוצות במחשב הנייד, במסך מתעדכן של נתוני הבורסה. השקעתי חלק מהכסף שלי בכמה בתי עסק בולטים, עסקים לגיטימיים שמשאירים אותי מתחת לרדאר של הממשלה, אבל כרגע אני מרוכז בעסקים הקטנים, במניות הפרוטה שאף אחד לא מתעניין בהן.

מניות צ'וֹפּ, קוראים להן.

מוצאים אחת, משקיעים, ומרמים לא מעט אנשים אחרים להשקיע בה מכספם, משכנעים אותם שזה הדבר הגדול הבא, ואז, ברגע שהמחיר מרקיע שחקים, מייד מושכים את הכסף בחזרה. המניה תצנח, כי היא חרא מניה, וכל שאר המשקיעים יפסידו, אבל אתה תצא עם רווח נאה הודות לכל הפראיירים.

זה לא חוקי, ואני לא עושה את זה, באופן אישי, אבל זה חלק מהתפקיד.

לאתר הזדמנויות ופריטים.

תמיד הצטיינתי בלחרוש מזימות, במציאת דרכים להשיג דברים, להרוויח כסף, אבל רק כשהתחלתי לעבוד אצל ריי באמת השחזתי את כישוריי. עכשיו יש לי קשרים בכל רחבי העולם — אם אדם מסוים צריך דבר מסוים, אני מכיר מישהו, או מכיר מישהו שמכיר מישהו שיכול להשיג את זה. זה חלק בלתי נפרד מעבודה עם אנשים, בסופו של דבר. כשאנשים מפחדים ממך — ממה שאתה מסוגל לעשות — הם לעולם לא ירגיזו אותך או יפנו לך עורף.

את הכישרון המסוים הזה שלי גיליתי רק מאוחר יותר... כשהעולם שבניתי התמוטט סביבי, ולא נשאר ממני דבר מלבד קליפה חסרת רחמים. כשלא נותר בך כלום מלבד אפלה, הרבה יותר קל לכבות את אורם של אחרים.

וזה אני. אני עושה מה שאני רוצה, לוקח מה שאני רוצה, ולא מתנצל על שום דבר. אחרי הכול, לא נולדתי כזה. העולם הפך אותי למי שאני, והעולם משלם על הטעות הזאת מדי יום. רק דבר אחד אי פעם הצליח לחמוק ממני, היה פיקח דיו להישאר מחוץ להישג ידי כל אותן שנים.

כרמלה ריטה.

את ג'וני מצאתי בקלות. הוא בחר באותה דרך פעולה בה בוחרת קאריסה עכשיו: הוא היה צפוי. הוא החזיק את הקלפים קרוב לחזה, ניהל שגרה יומיומית, קנה בית ועבד בעבודה משרדית מחורבנת, קיווה להישאר מתחת לרדאר על ידי כך שהפך לכלום. מתאים לו בעצם, מאחר שהוא באמת כלום.

כרמלה, מצד שני, זעזעה את השגרה שלה, ניהלה חיים כאוטיים, אימפולסיביים. בכל פעם שהתקרבתי אליה, היא נמלטה, שינתה טקטיקה, עברה למקום אחר.

היא מאוד דומה לי, לדעתי.

היא חכמה.

אבל אני חכם ממנה.

משום כך אני יודע שזה לא הסוף, שהמוות של ג'וני לא סתם את הגולל על שום דבר. הלוואי שהיא תברח שוב, תעלם לתוך חיים אחרים, תבנה לעצמה חיים במקום אחר ולעולם לא תביט לאחור, אבל זה לא יקרה.

אני יודע, כי זה לא מה שאני הייתי עושה.

גם כרמלה מלאה באפלה. האור היחיד שעוד נותר בה עתה מאיר את הבית שלי, והיא תבוא לקחת אותו בחזרה. תבוא לקחת את קאריסה בחזרה.

שאלוהים יעזור לה כשהיא תעשה זאת.

ואם כבר מדברים על האור שבחיי...

עיניי מתרוממות מהמחשב הנייד וננעצות בקאריסה כשהיא נכנסת לחדר העבודה, בקושי משמיעה רעש כשהיא מצטנפת על הספה ולוקחת את השלט. היא מדליקה את הטלוויזיה, בווליום נמוך, ומעבירה ישירות לערוץ האוכל. מחברת פתוחה נחה בחיקה, היא מנערת את העט שבין אצבעותיה מבלי משים ומביטה במסך.

היא כותבת הערות, כאילו זה חשוב.

היא כותבת מתכונים, כאילו היא זקוקה לרעיונות.

והיא לומדת... ולומדת... ולומדת, אפה תחוב באותה מחברת חצי יום דפוק, כאילו בסוף מחכה לה מבחן כלשהו, כאילו היא עומדת להתחרות ראש בראש עם בובי פליי או רייצ'ל ריי או כל מנחה תוכנית גועלי אחר שהיא צופה בו היום.

אני סוגר את המחשב הנייד ומסיים לאכול, תשומת ליבי עתה נתונה לקאריסה. אני צופה בה, מנתח אותה כפי שהיא מנתחת את מה שמתבשל באותו רגע, מפרק אותה לחלקיקים קטנטנים כמו המרכיבים שהיא כותבת במחברת שלה.

אני תוהה אם היא יודעת כמה זמן אני כבר עושה זאת, כמה זמן חקרתי אותה, עד כמה אני מכיר אותה, מבפנים ומבחוץ. אני מכיר את האנחות והחיוכים שלה, את משמעות השבר בקולה והצמרמורות שעל עורה. אני יודע מתי היא שמחה, מתי היא עצובה, מתי היא זועמת, רק מהניצוץ בעיניה וקצב צעדיה. היא כמו ספר פתוח, אישה אנרגטית ואמפטית, ולא משנה כמה היא מתאמצת להסוות את רגשותיה, אני יודע בדיוק מה דעתה עליי.

אני יודע שהיא שונאת אותי.

אני רואה את זה. אני חש בזה.

זה חקוק במתח שבשריריה, באופן שבו היא מתכנסת בעצמה בקרבתי, בסומק שעולה בעורה כשאני מעז לגעת בה. אבל אני יודע שהיא גם אוהבת אותי. כי מתחת לעורה בוערת אש, ולא רק כעס מלבה אותה.

לפעמים היא שוכחת שהיא אמורה לתעב אותי, היא שוכחת שאסור לה לחשוק בי.

היא שוכחת שאני מפלצת.

ובאותו רגע, כל מה שהיא זוכרת, כל מה שהיא יודעת, כל מה שאכפת לה הוא שאני גבר, גבר שעבר גיהינום, גבר שאוהב אותה, שנשבע שלא יפגע בה, ולרגע היא תניח לעצמה להאמין בזה. היא תשכח שאני האיש הרע ותזכור איך היא הרגישה כשחשבה שאני הגיבור.

זה שיטבע רק כדי שהיא תוכל להישאר מעל לפני המים.

אני נאחז בזה.

זה הניצוץ שאני מחפש כשאני בוחן אותה.

היום הוא לא שם.

היא מזעיפה פנים, כל סנטימטר בגופה מתוח, לסתה קפוצה. היא יודעת שאני מסתכל עליה אבל מסרבת אפילו להכיר בקיומי.

אני מחייך, מביט בה.

היא מנסה לפגוע בי, אבל הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו הוא כמה היא יפה כשהיא עצבנית.

צלצול הטלפון מסיח את דעתי מהרגע. אני מרים אותו מהשולחן, עונה מבלי לטרוח להביט במסך. אני יודע מי זה על פי הצלצול. "כן."

"איגנציו!"

ריי כבר שיכור כלוט. קולו לא מסגיר דבר, הוא חזק ויציב כמו תמיד, אבל הוא קורא לי בשמי הפרטי. הוא לא עושה את זה כשהוא לגמרי בשליטה.

"כן," אני אומר שוב, מזדקף בכיסא ומוריד את רגליי לרצפה.

"אנחנו בקובלט," הוא אומר. "בוא לכאן."

"כן," אני אומר וקם. "אוקיי."

אני מנתק, מחזיר את הנייד לכיס מכנסיי השחורים. יכולתי לסרב לו... אני כנראה האדם היחיד שיכול לסרב להזמנתו ללא השלכות חמורות... אבל האווירה בבית מחניקה מדי, ואני לא רוצה להישאר פה. היא זקוקה למרחב נשימה כדי להתגבר על מה שלא יהיה שהרגיז אותה היום. אני יודע שהיא תהיה פה כשאחזור.

היא תהיה פה, כי היא יודעת שאחרת, אני פשוט אעלה על עקבותיה ואגרור אותה לכאן בחזרה.

אני נועל את נעליי, מסדר את העניבה, ולוקח את המעיל מהכיסא. אני לובש אותו, רוכס את הכפתור ונפנה אל הדלת. "יש לי דברים לעשות."

קאריסה לא עונה, אפילו לא מביטה בי, אבל היא שמעה. אני יודע מהעווית שעולה בפניה, מהאופן בו היא נושכת את לחייה.

"יכול להיות שאגיע מאוחר," אני אומר וניגש אל הספה, עוצר ממש לידה. "ויכול להיות שלא."

עוד עווית. עוד שתיקה.

אני עומד שם לרגע, מהרהר, ואז מתכופף ומנשק את ראשה. אני לא מבזבז זמן בניסיון לנשק את שפתיה. היא לא תתנגד, היא אף פעם לא מתנגדת, אבל היום היא לא תחזיר לי נשיקה.

"תתקשרי אם תצטרכי אותי."

אנחה, שקטה וגרונית נפלטת מפיה, כאילו היא נאבקת לרסן את המילים ובמקומן נשאר לה רק רעש מרוגז. רוגז שנובע מהעובדה שאני מעז לחשוב שהיא תצטרך אותי? או רוגז, מפני שעמוק בפנים, היא יודעת שהיא כבר צריכה אותי?

בכל אופן, אני מחייך שוב, צוחק לעצמי, ויוצא.

חדר הקובלט הוא מועדון חברה יוקרתי במנהטן, לא רחוק מקמפוס אוניברסיטת ניו יורק. זה מסוג המקומות שאנשים מתפעלים מהם מבחוץ, מבנה מפואר ועתיק שכמו נשלף מדפיו של כתב עת היסטורי, אבל מעט מאוד זוכים להיכנס בשעריו. חובה להיות חבר מן המניין, רק חבר יכול להזמין אותך להצטרף, ובימים אלה, כדי לזכות בהזמנה, צריך לעבור דרך ריי.

הוא לא הבעלים, אבל הוא בהחלט שולט במקום. הוא מנהל את רוב העסקים שלו מהמשרד האחורי, שנחבא מאחורי הבר העמוס וחדרי האירוח האופנתיים. הוא בדרך כלל מסתובב בחוץ, מנצח על קהל הלקוחות באישיותו החברותית, אבל כשלוקחים אותך לחדר האחורי, אתה יודע שאתה עומד לשלם מחיר גבוה.

אני לא טורח להראות את התעודה המזהה שלי כשאני נכנס. קלווין, האיש ששומר על הדלת, מכיר אותי — הוא אחד מאיתנו, ככלות הכול. הוא עובד פה בשביל ריי ברוב הימים אחר הצוהריים, בסופי שבוע הוא עובד כמה בניינים משם במועדון לילה קטן בשם טימבר'ז. הוא שמר על הדלת באותו לילה, בלילה שקאריסה יצאה לשם עם חברתה, בלילה שהחלטתי לעשות את הצעד לכיוונה.

קלווין הודיע לי ברגע שהיא הופיעה שם. הוא זיהה את פניה וידע שהיא המטרה שלי. כולם ידעו, למען האמת... כל אחד ואחד מאנשיו של ריי יודעים בדיוק מי היא קאריסה.

קלווין מניד בראשו כשאני חולף על פניו, ייתכן שמתוך כבוד, אבל רוב הסיכויים שהוא עושה זאת כי החבר'ה לא אוהבים להביט לי בעיניים.

מעט מאוד אנשים עושים זאת.

חברי הכנופיות, הבריונים האכזריים שמשקרים, מרמים, רוצחים וגונבים, מתחמקים ממבטי, שעה שקאריסה הקטנה, שגודלה חצי ממני וכוחה הפיזי מינימלי, מעולם לא היססה להביט ישירות בעיניי, כאילו היא יכולה לקרוא את נשמתי במבט חטוף אחד. בתחילה חשבתי שהיא פשוט לא רואה את זה, לא רואה מה אני, אבל אחרי זמן מה הבנתי שהיא רואה אותי — זה פשוט לא מפריע לה במיוחד.

לא מפריע לה שיש בי די אפלה להכחיד כל שבריר אור מהעולם הזה.

אף אחד אף פעם לא מביט בי כך, בפתיחות שכזאת, באמון וחיבה שכאלה.

אפילו לא ריי.

חוץ מאשר כשהוא שיכור, אולי. והלילה הוא שיכור. הוא מחייך כשהוא רואה אותי מתקרב אל האזור הפרטי שלו בבר, מחייך כמו חתול צ'שייר שמצא לו איזו אליס להתעסק איתה. "נאז!"

אני כמעט נרתע כשהוא קורא לי. הוא מייד מבחין בטעות שלו אבל לא מתנצל, אלא מושך בכתפיו ומעקם את פרצופו כאומר, 'אוי, שיט, תפסת אותי.' הוא מנופף בידו, הוראה אילמת לגבר שיושב לידו בכורסת העור לפנות אותה, ואני מתיישב בה ברגע שהוא מסתלק. אני מסמן בידי למלצרית, אומר לה להביא לי את ההזמנה הרגילה — בקבוק בירת אֶיְיל בהירה, עם הפקק סגור. היא מביאה אותה מבלי לשאול שאלות, ללא היסוס, ואני משתמש בפותחן הבקבוקים שעל צרור המפתחות שלי כדי להסיר את הפקק.

"אז משכנו את הכסף של מניית האוכל הקפוא הבוקר," אומר ריי מייד, נשען בכורסה שלו. "רווח של כמעט רבע מיליון."

"נהדר," אני אומר ונרגע בכורסה. "אז אני מבין שהמשקאות שלי הערב הם על חשבונך?"

"כמובן," אומר ריי, שמרים את הכוס שלו — ויסקי סקוטי, עם קרח — ומשיק אותה עם הבקבוק שלי. "תמשיך ככה ואני אקנה לך מבשלה שלמה."

אני צוחק ולוגם מהבירה. "אני אזכור שאמרת את זה."

"אין לי ספק."

מצב הרוח טוב והאלכוהול זורם. ריי צוחק ומתבדח, מצב רוחו מדבק. אני מרצה אותו, מחייך, מנסה להירגע ולדחוק את כל שאר הבעיות מראשי, אבל מחשבות על קאריסה כל הזמן מחלחלות שוב פנימה.

למראית עין, אנחנו רק מבלים יחד, אבל במקרה של גברים כמונו, זאת עבודה. מתחבלים תחבולות, חורשים מזימות, מנהלים שיחות, מתערים בחברה... זה החלק השנוא עליי בתפקיד. לא שאני שונא אנשים באופן כללי. אני לא. לא ממש. אני רק שמח יותר כשהם לא בסביבה.

חוץ ממנה.

מקאריסה הארורה.

לאחרונה, היא תמיד יוצאת מן הכלל.

זה בכלל לא היה אמור להיות ככה.

כבר אחרי חצות כשהנשים מגיעות. הן לא מוזמנות בדרך כלל, לא מורשות להיכנס לקובלט, אבל כשריי נתקף דחף לחגוג, כולם מרצים אותו.

יצאניות. הן קוראות לעצמן נערות ליווי. אני קורא להן זונות. רובן לא יותר מנערות עם יותר מדי איפור ומעט מדי שכל.

ברנדי, חברתו הבלונדינית והחטטנית של ריי, מגיעה ונדחפת לכורסה לידו, משתרעת בחיקו וכובשת את פניה בצווארו. פעם היא מכרה את עצמה כמו האחרות, אבל היא מצאה חן בעיני ריי, אז הוא שמר אותה לעצמו.

הבובה הקטנה שלו, כך הוא קורא לה.

כל שאר האורחים מתחילים להירגע, אבל השרירים שלי רק נקפצים עוד יותר, האלכוהול בגופי כלל לא משקיט את אי הנוחות הגדלה שאני חש.

העובדה שחברתה הקטנה של ברנדי מתיישבת על זרוע הכורסה שלי לא משפרת את המצב. היא חדשה, מן הסתם, זאת הפעם הראשונה שלה פה. היא מביטה בי, מחייכת, אישוניה נראים כמו גולות שחורות. היא שתויה. "הי, חתיך, בא לך לחגוג הלילה?"

אני מביט בה, הבעת פניי אטומה, ורגלה מתחככת בשלי, היא משפשפת את כף רגלה לעומת השוק שלי. ברנדי מבחינה בה וממהרת לעצור אותה. היא מגמגמת בשכרות, אבל ריי מכסה את פיה בכף ידו כדי להשתיק אותה, עיניו נעוצות בי, והוא שוב מחייך.

הוא רוצה לראות איך אגיב.

לפעמים הוא גורם לי להרגיש כמו אחד הצעצועים שלו.

אני מסיים את הבירה — הרביעית כבר — ומניח את הבקבוק הריק על השולחן לידי. אני מזדקף במקומי ומסמן לבחורה להתקרב. היא מתכופפת, מחייכת בפתיינות, חושבת שאני עומד לנשק את שפתיה מלאות הקולגן, אבל במקום זאת אני מקרב את פי אל אוזנה. "אם אי פעם תגעי בי שוב, אני אשסף את הגרון שלך."

הבעת פניה ודאי מזועזעת, אם לשפוט מצחוקו הפרוע של ריי. אבל לי לא אכפת. אני קם ועושה את דרכי אל היציאה מבלי להביט לאחור. "להתראות, ריי."

"ביי, נאז."

הפעם אני נרתע.

זה לא השם עצמו שמפריע לי. תמיד העדפתי אותו על פני איגנציו. אבל כשאני שומע אותו, אני נזכר בגבר שהייתי, באדם שהייתי פעם. לנאז הייתה תקווה. נאז היה מלא אהבה.

נאז מת מוות אכזרי.

אמרתי לקאריסה לקרוא לי נאז. אמרתי את זה ברגע של חולשה, כי היא הביטה בי בעיניים מלאות באור, בהבעה כה תמימה, עד שלרגע חשבתי שזאת עשויה להיות השתקפות של מי שהייתי פעם.

תמים ומאושר.

באותו רגע איבדתי את דרכי, שכחתי מי אני, ואני עדיין לא יודע איך לעזאזל לחזור.

כשאני מגיע הביתה, כבר אחרי אחת לפנות בוקר. הבית חשוך ושקט. אני מסיר את הז'קט כשאני נכנס, ומשחרר את העניבה באנחה. חדר העבודה ריק, הטלוויזיה כבויה, השלט נח על השולחן הקטן מעל למחברת של קאריסה. אני מסלק את השלט בדחיפה ואוחז במחברת, מרים אותה כדי לקרוא את העמוד הראשון. מתכון למנת תפוחי אדמה כלשהי עם הערות בתחתית: איך לבשל את הסטייק המושלם.

אני משליך את המחברת בחזרה על השולחן כשמעטפה מציצה מצידה. אני מושך אותה בסקרנות, רואה שהיא ממוענת לקאריסה מאוניברסיטת ניו יורק.

זה לא יפה מצידי, אבל אני פותח אותה, מוציא את המכתב וקורא אותו.

מיס ריד היקרה, בלה בלה בלה, לא חשוב, איבדת את המלגה שלך אז אנו נאלצים לבקש ממך לשלם.

חשבון של כמעט עשרים וחמישה אלף דולרים דפוקים.

אני שורק באריכות ותוחב את הנייר בחזרה למעטפה, מחזיר אותה למקום בו מצאתי אותה בתוך המחברת.

לא פלא שהיא הייתה מצוברחת.

עוד על הספר

מפלצת בעיניו 2 - עינוי לנשמתה ג׳יי. אם. דרהאוור

פרולוג

סודות הם עניין משונה.

אתה שומר אותם עמוק בפנים, מחשבות נסתרות שאף אחד לא שומע. הם מקשים על אנשים אחרים להתקרב אליך — מקשים עליהם להכיר אותך באמת — כשאתה נועל את החלקים העמוקים ביותר שבך מאחורי סורג ובריח, ומניח לאנשים לגעת רק בפני השטח.

אבל לדעתי, יש סודות שעדיף לא לומר בקול.

לפעמים לסודות יש כוח להרוג. כוח להרוס. כל אחד מאיתנו מחזיק בתוכו נשק גרעיני, אצבעותינו תמיד מרחפות מעל לכפתור ההשמדה. רובנו לוחצים עליו. חלקנו לא.

לצערי, אין לי את האיפוק הנדרש.

אני מקנא באלו שמצליחים להתרחק מאנשים אחרים.

אני חלש.

פשוט פאקינג חלש מדי.

הנחתי לה להתקרב אליי.

פעם, לפני הרבה מאוד זמן, שמעתי אִמרה שמעולם לא שכחתי: שלושה אנשים יכולים לשמור על סוד, כל עוד שניים מהם מתים. במהלך חיי גיליתי הרבה סודות, סודות שתמיד הובילו למותו של מישהו. לפעמים בגללי, ולפעמים... טוב... בגללי. אני חושב עליהם כשאני שוכב במיטה בלילה, רואה את פניהם כשאני עוצם את עיניי, חי מחדש את רגע הלחיצה על הכפתור, כשהכול סביבי קרס.

אני גבר רדוף.

אפוף אפלה.

אפלה כמות שהיא.

אפלה פשוטו כמשמעו.

חשוך.

החשכה סמיכה, מהסוג שמרגישים כשנושמים, מהסוג שממלא את הריאות וחונק אותך באיטיות. אין שום הקלה באפלה הזאת... רק עוד ייסורים. זיעה מכסה את עורי כשהלחות של עונת הקיץ מציפה את האוויר, מקשה עליי למצוא שבריר של נחמה. אני מתהפך במיטה שוב ושוב, חסר מנוחה, נרדם ומתעורר שוב, מאבד שניות, דקות, שעות...

בכל פעם שאני מסתכל עליו, השעון בחדר השינה מראה שעה שונה, המספרים האדומים הזוהרים מקניטים אותי.

23:43 בלילה.

00:11 בלילה.

1:45 לפנות בוקר.

2:09 לפנות בוקר.

אני נשכב על גבי, עוצם את עיניי בחוזקה, מניח את זרועי מעל פניי, מנסה להכריח את עצמי להפסיק להסתכל על השעון הארור. הוא מכתיב את חיי ואני שונא את זה, פאקינג שונא את זה. הדממה מתוחה, הרעשים שעולים מהבית הישן נשמעים לי מוגזמים. אין בשקט שום דבר שלֵו.

עוד חריקה.

רצפת העץ נאנחת.

המיטה זזה לפתע.

אני מזיז את זרועי ופוקח עיניים, מבטי ננעץ בתקרה כשאני מתעורר בפתאומיות. מעליי אין דבר מלבד חשכה, וזוהר השעון המעורר בזווית עיניי.

אני מפנה את ראשי באיטיות, מביט שוב בשעה.

2:45 לפנות בוקר.

עוד רעש.

קליק קולני.

ליבי מחסיר פעימה, ואז מתחיל לדפוק בחוזקה.

אני מכיר את הצליל הזה.

הוא לא רגיל.

לא טבעי.

צלילו של רובה ציד שנדרך.

אני מתיישב, ממצמץ שוב ושוב, נואש למצוא את מה שמסתתר בחשכה, אבל לעיניי נדרש יותר מדי זמן להסתגל. לא, העיניים שלה מסתגלות לפני שלי, והיא רואה אותו... היא רואה את הטורף.

היא מבינה שאנחנו הטרף.

"נאז!" קולה הוא זעקה מבוהלת. "אלוהים, נאז!"

אני קופא. רק לשנייה. שנייה אחת של השתהות עד שעיניי סוף סוף מסתגלות. אני מביט בפנים המוכרות — פנים שחייכו אליי לפני כמה שעות, כאילו אין בינינו דבר מלבד אהבה. פנים, התחוור לי, של גבר ששמר על סודות. גבר שלא באמת הכרתי.

פניו של החבר הכי טוב שלי.

זאת רק שנייה, אבל זאת שנייה אחת יותר מדי.

שנייה של היסוס שלוקחת ממני את כל מה שאהבתי.

בום.

הרעש מתפוצץ באור לוהט שמזעזע אותי, שגורר אותי להכרה מלאה. אני מזדקף במקומי והאפלה שוב חונקת אותי. אני מנסה לנשום, זיעה נוטפת במורד פניי. אני ממצמץ שוב ושוב, ואותו מחזה שוב נגלה ועולה מולי בכל פעם שאני עוצם את עיניי.

אני ממצמץ שוב.

ושוב.

ושוב.

פאק.

לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליח לשכוח.

אני לא יכול להפסיק לראות את זה.

לא יכול להפסיק לחיות את זה מחדש.

המיטה זזה לידי, ולרגע אני משכנע את עצמי שזה לא באמת קרה. שרק דמיינתי. זה הכול.

זה לא באמת קרה.

אני בסדר.

היא לא מתה.

אבל כשאני מביט לעברה, אלה לא עיניה של מריה שמחזירות לי מבט, לא פניה שאני רואה, והמציאות שוב מכה בי.

זה לא היה סיוט.

לא, זה היה זיכרון.

קאריסה בוחנת אותי בהיסוס בחשכה, אבל היא לא אומרת דבר. היא לא מנסה לנחם אותי או שואלת מה קרה. היא לא צריכה.

היא כנראה כבר יודעת.

היא מכירה אותי.

אני נאנח ומסיט ממנה את מבטי בהשלמה, מבלי משים מעיף מבט בשידה שליד מיטתי, מחפש שעון מעורר שלא היה לי כבר עשרים שנה. תוהה מה השעה עכשיו... תוהה אם זה בכלל משנה.

הזמן עצר מלכת באותו יום, בשעה 2:45 לפנות בוקר.

ומאז אני בעלטה.

אני אגלה לכם סוד.

סוד שמעולם לא סיפרתי לאף אחד.

אני, איגנציו ויטאלה, מאז ומעולם פחדתי מהחושך.

אם תגלו למישהו, אני אהרוג אתכם.

פרק 1

החיים שלי הם סמל לגרגרנות.

אם אתם מצפים שאתנצל, כדאי שתחפשו את ההתנצלות במקום אחר. אני בכלל לא מצטער. כל מה שאני עושה, אני עושה בהגזמה. כל מה שבבעלותי, ובכן, יש לי יותר משאי פעם אזדקק לו.

מה אני יכול להגיד? אני לא חוסך מעצמי דבר.

הרגתי מעל לתריסר גברים במהלך חיי. מעל לשני תריסרים, בכל הכנות. מזמן הפסקתי לספור. אני הורג, ואני פוגע, אבל עד לאחרונה, אהבתי רק אדם אחד.

מריה אנג'לו.

חשבתי שהיא האחת, חשבתי שהיא האדם היחיד שאי פעם ייגע בליבי, היחידה שאי פעם תחדור מבעד לשריון החבוט שאני לובש. חשבתי שהיכולת שלי לאהוב נעלמה איתה, וזה לא הפריע לי. אני חי את חיי בהגזמה מפני שזה מספק אותי. אהבה, מצד שני, כואבת רצח.

אני יודע.

תאמינו לי, אני יודע.

ראיתי את האהבה מתה לנגד עיניי, נשנקת, נאבקת לנשום עוד נשימה אחת שהחיים לא העניקו לה. באותו רגע החלטתי שאני מעדיף למות מאשר להרגיש כך שוב.

אבל אז היא הופיעה.

אני עוצר בפתח המטבח ונשען באגביות על המשקוף, צופה בקאריסה מבשלת. או מנסה לבשל, ליתר דיוק. שמן מתיז ועף באוויר מתוך המחבת שעל הכיריים, העוף מיטגן, שחור מבחוץ וכמעט בלתי מזוהה. הסיר מאחוריה מבעבע ועולה על גדותיו, המבער תוסס כשהנוזל פוגע בו, ועשן עולה מתוך התנור.

"שיט, שיט, שיט," היא אומרת שוב ושוב, שולפת את האוזניות הוורודות מתוך אוזניה וכורכת אותן סביב צווארה. היא לוקחת זוג כפפות תנור, פותחת את הדלת ומנופפת בניסיון לסלק את העשן. הוא ממלא את האוויר סביבה במהירות ובאותו רגע צפצופים חזקים ממלאים את החדר.

היא שולחת מבט נרגז לעבר גלאי העשן הסמוך ואז מוציאה את התבנית, זורקת אותה על הדלפק ומפטירה צרור קללות לעבר מה שזה לא יהיה. לחמניות, אני מניח, אם כי הן נראות כמו גושי חרא.

מעורר תיאבון.

אני ניגש אליה ומרים את ידי, פותח את מכסה גלאי העשן ומוציא את הסוללה כדי שהוא יפסיק להרעיש. קאריסה מעיפה בי מבט, שולחת אליי חיוך מבויש במקום שתגיד משהו.

בזמן האחרון, אני זוכה לשמוע אותה מדברת רק לעיתים נדירות. היא המטירה עליי לא מעט מילים קשות לפני שהמאגר יבש ונכנסנו לתקופת בצורת.

אני מחכה שהיא תעבור, אבל השתיקה שלה מחרישת אוזניים.

מתסכלת.

לפעמים זה עינוי צרוף.

היא מסתובבת פה עם האוזניות תחובות באוזניה, מאזינה למוזיקה ומתעלמת מהעולם. אם היא לא שומעת אותי, היא יכולה להעמיד פנים שאני לא פה. אם היא לא שומעת אותי, היא חושבת שלא אבזבז אנרגיה בניסיונות לדבר איתה.

היא נפנית בחזרה לתנור, אל האוכל השרוף שלה. היא בדרך כלל יותר טובה בזה, אבל משהו ערער אותה. אני לא בטוח מה.

"הכול בסדר, קאריסה?"

היא מכבה את שני המבערים ורוטנת, "הכול פאקינג נפלא."

לסתי נקפצת בתגובה לטון שלה, ואני מכריח את עצמי לא לענות. אני לא מגיב טוב לזלזול, אבל לפעמים היא זורקת לי את זה לפרצוף כאילו זה בדיוק מה שהיה חסר לי.

לעזאזל, אולי זה נכון.

אולי זה מגיע לי.

אבל זה לא מוצא חן בעיניי.

בכלל.

במקום ללחוץ עליה בניסיון לקבל תשובה אמיתית, תשובה טובה, אני פשוט יוצא מהחדר, משאיר אותה להציל ארוחת ערב שהיא יודעת שלא אוכל. היא עושה את זה כל יום, לאחרונה, חלק מהשגרה שהיא אימצה הקיץ, שגרה שהיא שוברת לעיתים רחוקות בלבד.

היא צפויה, כמעט רובוטית בניסיונותיה להסוות את רגשותיה לידי, כאילו אם תעשה את אותם הדברים מדי יום ביומו, אולי אהפוך לשאנן ואתעלם מנוכחותה. כאילו יש סיכוי שאשכח ממנה. כאילו כך היא עשויה לחמוק ממני. היא לא מבינה שככה אני תופס אנשים. הם חושבים שהם נעלמים לתוך ההמולה, אבל כך אני בעצם רואה אותם טוב יותר.

היא מסיחה את דעתה עם ארוחות הערב הנוראיות האלה, ההרגלים האלו, אבל זה לא מונע מבעדה לחשוב. לחשוב יותר מדי. שתיקה מתוחה יכולה ללבות את המחשבות הקודרות ביותר. אני יודע. האמינו לי, אני יודע. וזה רק מחמיר את המצב עוד יותר.

היא פצצת זמן מתקתקת.

תיק.

תק.

תיק.

תק.

זה רק עניין של זמן עד שאחתוך את הכבל הלא נכון והיא תתפוצץ.

אני נכנס לחדר העבודה, מתיישב ליד השולחן ושולף את הטלפון הנייד כדי להתקשר למסעדה הסינית הקרובה. אני מזמין את מנת הספיישל היומית לצד מנת בִּיף לוֹ מֶיין ללא ירקות, המנה האהובה על קאריסה.

אני שומע אותה מסתובבת במטבח, טורקת את דלתות הארונות וזורקת דברים. אני נשען לאחור בכיסא ומאזין לבלאגן שהיא עושה, סופג את הפגיעה כאילו אלה אגרופיה.

לא התכוונתי לאהוב אותה.

בכלל לא תכננתי לחבב אותה.

אבל התאהבתי בה... התאהבנו... ואני עדיין מנסה להבין איך להתמודד עם זה.

השליח מגיע בתוך פחות מחצי שעה. בכל פעם זה שליח אחר, מקום אחר ממנו אני מזמין, כך אף אחד לא יכול לחזות מהיכן אזמין. זאת לא תוכנית חסינה מטעויות, אבל זה בהחלט בטוח יותר מלאכול את מה שקאריסה מבשלת.

אני משלם על האוכל ואז נכנס לחדר האוכל מתוך סקרנות. האור כבוי, אבל קאריסה יושבת ליד השולחן לבדה. הזוהר שמחלחל מהמטבח מאפשר לי לראות את הצלחת שמונחת לפניה. היא מזיזה את האוכל במזלג שלה, לא אוכלת אותו, והאוזניות שוב באוזניה.

אני לא מופתע.

זה עוד חלק מהשגרה שלה: היא לא מוכנה להכיר בכישלונותיה.

אני שולף את קופסת הביף לו מיין בדממה ומניח אותה על השולחן לידה, ואז חוזר אל חדר העבודה ומשאיר אותה עם מעט הכבוד העצמי שנשאר לה, מניח לה לנפשה, לאכול מה שתרצה.

להתמודד עם אנשים.

לאתר הזדמנויות ופריטים.

המומחיות שלי.

אני יושב בחדר העבודה, רגליי על השולחן, נשען לאחור בכיסא העור המשרדי ומחסל את ארוחת הערב שלי. עיניי נעוצות במחשב הנייד, במסך מתעדכן של נתוני הבורסה. השקעתי חלק מהכסף שלי בכמה בתי עסק בולטים, עסקים לגיטימיים שמשאירים אותי מתחת לרדאר של הממשלה, אבל כרגע אני מרוכז בעסקים הקטנים, במניות הפרוטה שאף אחד לא מתעניין בהן.

מניות צ'וֹפּ, קוראים להן.

מוצאים אחת, משקיעים, ומרמים לא מעט אנשים אחרים להשקיע בה מכספם, משכנעים אותם שזה הדבר הגדול הבא, ואז, ברגע שהמחיר מרקיע שחקים, מייד מושכים את הכסף בחזרה. המניה תצנח, כי היא חרא מניה, וכל שאר המשקיעים יפסידו, אבל אתה תצא עם רווח נאה הודות לכל הפראיירים.

זה לא חוקי, ואני לא עושה את זה, באופן אישי, אבל זה חלק מהתפקיד.

לאתר הזדמנויות ופריטים.

תמיד הצטיינתי בלחרוש מזימות, במציאת דרכים להשיג דברים, להרוויח כסף, אבל רק כשהתחלתי לעבוד אצל ריי באמת השחזתי את כישוריי. עכשיו יש לי קשרים בכל רחבי העולם — אם אדם מסוים צריך דבר מסוים, אני מכיר מישהו, או מכיר מישהו שמכיר מישהו שיכול להשיג את זה. זה חלק בלתי נפרד מעבודה עם אנשים, בסופו של דבר. כשאנשים מפחדים ממך — ממה שאתה מסוגל לעשות — הם לעולם לא ירגיזו אותך או יפנו לך עורף.

את הכישרון המסוים הזה שלי גיליתי רק מאוחר יותר... כשהעולם שבניתי התמוטט סביבי, ולא נשאר ממני דבר מלבד קליפה חסרת רחמים. כשלא נותר בך כלום מלבד אפלה, הרבה יותר קל לכבות את אורם של אחרים.

וזה אני. אני עושה מה שאני רוצה, לוקח מה שאני רוצה, ולא מתנצל על שום דבר. אחרי הכול, לא נולדתי כזה. העולם הפך אותי למי שאני, והעולם משלם על הטעות הזאת מדי יום. רק דבר אחד אי פעם הצליח לחמוק ממני, היה פיקח דיו להישאר מחוץ להישג ידי כל אותן שנים.

כרמלה ריטה.

את ג'וני מצאתי בקלות. הוא בחר באותה דרך פעולה בה בוחרת קאריסה עכשיו: הוא היה צפוי. הוא החזיק את הקלפים קרוב לחזה, ניהל שגרה יומיומית, קנה בית ועבד בעבודה משרדית מחורבנת, קיווה להישאר מתחת לרדאר על ידי כך שהפך לכלום. מתאים לו בעצם, מאחר שהוא באמת כלום.

כרמלה, מצד שני, זעזעה את השגרה שלה, ניהלה חיים כאוטיים, אימפולסיביים. בכל פעם שהתקרבתי אליה, היא נמלטה, שינתה טקטיקה, עברה למקום אחר.

היא מאוד דומה לי, לדעתי.

היא חכמה.

אבל אני חכם ממנה.

משום כך אני יודע שזה לא הסוף, שהמוות של ג'וני לא סתם את הגולל על שום דבר. הלוואי שהיא תברח שוב, תעלם לתוך חיים אחרים, תבנה לעצמה חיים במקום אחר ולעולם לא תביט לאחור, אבל זה לא יקרה.

אני יודע, כי זה לא מה שאני הייתי עושה.

גם כרמלה מלאה באפלה. האור היחיד שעוד נותר בה עתה מאיר את הבית שלי, והיא תבוא לקחת אותו בחזרה. תבוא לקחת את קאריסה בחזרה.

שאלוהים יעזור לה כשהיא תעשה זאת.

ואם כבר מדברים על האור שבחיי...

עיניי מתרוממות מהמחשב הנייד וננעצות בקאריסה כשהיא נכנסת לחדר העבודה, בקושי משמיעה רעש כשהיא מצטנפת על הספה ולוקחת את השלט. היא מדליקה את הטלוויזיה, בווליום נמוך, ומעבירה ישירות לערוץ האוכל. מחברת פתוחה נחה בחיקה, היא מנערת את העט שבין אצבעותיה מבלי משים ומביטה במסך.

היא כותבת הערות, כאילו זה חשוב.

היא כותבת מתכונים, כאילו היא זקוקה לרעיונות.

והיא לומדת... ולומדת... ולומדת, אפה תחוב באותה מחברת חצי יום דפוק, כאילו בסוף מחכה לה מבחן כלשהו, כאילו היא עומדת להתחרות ראש בראש עם בובי פליי או רייצ'ל ריי או כל מנחה תוכנית גועלי אחר שהיא צופה בו היום.

אני סוגר את המחשב הנייד ומסיים לאכול, תשומת ליבי עתה נתונה לקאריסה. אני צופה בה, מנתח אותה כפי שהיא מנתחת את מה שמתבשל באותו רגע, מפרק אותה לחלקיקים קטנטנים כמו המרכיבים שהיא כותבת במחברת שלה.

אני תוהה אם היא יודעת כמה זמן אני כבר עושה זאת, כמה זמן חקרתי אותה, עד כמה אני מכיר אותה, מבפנים ומבחוץ. אני מכיר את האנחות והחיוכים שלה, את משמעות השבר בקולה והצמרמורות שעל עורה. אני יודע מתי היא שמחה, מתי היא עצובה, מתי היא זועמת, רק מהניצוץ בעיניה וקצב צעדיה. היא כמו ספר פתוח, אישה אנרגטית ואמפטית, ולא משנה כמה היא מתאמצת להסוות את רגשותיה, אני יודע בדיוק מה דעתה עליי.

אני יודע שהיא שונאת אותי.

אני רואה את זה. אני חש בזה.

זה חקוק במתח שבשריריה, באופן שבו היא מתכנסת בעצמה בקרבתי, בסומק שעולה בעורה כשאני מעז לגעת בה. אבל אני יודע שהיא גם אוהבת אותי. כי מתחת לעורה בוערת אש, ולא רק כעס מלבה אותה.

לפעמים היא שוכחת שהיא אמורה לתעב אותי, היא שוכחת שאסור לה לחשוק בי.

היא שוכחת שאני מפלצת.

ובאותו רגע, כל מה שהיא זוכרת, כל מה שהיא יודעת, כל מה שאכפת לה הוא שאני גבר, גבר שעבר גיהינום, גבר שאוהב אותה, שנשבע שלא יפגע בה, ולרגע היא תניח לעצמה להאמין בזה. היא תשכח שאני האיש הרע ותזכור איך היא הרגישה כשחשבה שאני הגיבור.

זה שיטבע רק כדי שהיא תוכל להישאר מעל לפני המים.

אני נאחז בזה.

זה הניצוץ שאני מחפש כשאני בוחן אותה.

היום הוא לא שם.

היא מזעיפה פנים, כל סנטימטר בגופה מתוח, לסתה קפוצה. היא יודעת שאני מסתכל עליה אבל מסרבת אפילו להכיר בקיומי.

אני מחייך, מביט בה.

היא מנסה לפגוע בי, אבל הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו הוא כמה היא יפה כשהיא עצבנית.

צלצול הטלפון מסיח את דעתי מהרגע. אני מרים אותו מהשולחן, עונה מבלי לטרוח להביט במסך. אני יודע מי זה על פי הצלצול. "כן."

"איגנציו!"

ריי כבר שיכור כלוט. קולו לא מסגיר דבר, הוא חזק ויציב כמו תמיד, אבל הוא קורא לי בשמי הפרטי. הוא לא עושה את זה כשהוא לגמרי בשליטה.

"כן," אני אומר שוב, מזדקף בכיסא ומוריד את רגליי לרצפה.

"אנחנו בקובלט," הוא אומר. "בוא לכאן."

"כן," אני אומר וקם. "אוקיי."

אני מנתק, מחזיר את הנייד לכיס מכנסיי השחורים. יכולתי לסרב לו... אני כנראה האדם היחיד שיכול לסרב להזמנתו ללא השלכות חמורות... אבל האווירה בבית מחניקה מדי, ואני לא רוצה להישאר פה. היא זקוקה למרחב נשימה כדי להתגבר על מה שלא יהיה שהרגיז אותה היום. אני יודע שהיא תהיה פה כשאחזור.

היא תהיה פה, כי היא יודעת שאחרת, אני פשוט אעלה על עקבותיה ואגרור אותה לכאן בחזרה.

אני נועל את נעליי, מסדר את העניבה, ולוקח את המעיל מהכיסא. אני לובש אותו, רוכס את הכפתור ונפנה אל הדלת. "יש לי דברים לעשות."

קאריסה לא עונה, אפילו לא מביטה בי, אבל היא שמעה. אני יודע מהעווית שעולה בפניה, מהאופן בו היא נושכת את לחייה.

"יכול להיות שאגיע מאוחר," אני אומר וניגש אל הספה, עוצר ממש לידה. "ויכול להיות שלא."

עוד עווית. עוד שתיקה.

אני עומד שם לרגע, מהרהר, ואז מתכופף ומנשק את ראשה. אני לא מבזבז זמן בניסיון לנשק את שפתיה. היא לא תתנגד, היא אף פעם לא מתנגדת, אבל היום היא לא תחזיר לי נשיקה.

"תתקשרי אם תצטרכי אותי."

אנחה, שקטה וגרונית נפלטת מפיה, כאילו היא נאבקת לרסן את המילים ובמקומן נשאר לה רק רעש מרוגז. רוגז שנובע מהעובדה שאני מעז לחשוב שהיא תצטרך אותי? או רוגז, מפני שעמוק בפנים, היא יודעת שהיא כבר צריכה אותי?

בכל אופן, אני מחייך שוב, צוחק לעצמי, ויוצא.

חדר הקובלט הוא מועדון חברה יוקרתי במנהטן, לא רחוק מקמפוס אוניברסיטת ניו יורק. זה מסוג המקומות שאנשים מתפעלים מהם מבחוץ, מבנה מפואר ועתיק שכמו נשלף מדפיו של כתב עת היסטורי, אבל מעט מאוד זוכים להיכנס בשעריו. חובה להיות חבר מן המניין, רק חבר יכול להזמין אותך להצטרף, ובימים אלה, כדי לזכות בהזמנה, צריך לעבור דרך ריי.

הוא לא הבעלים, אבל הוא בהחלט שולט במקום. הוא מנהל את רוב העסקים שלו מהמשרד האחורי, שנחבא מאחורי הבר העמוס וחדרי האירוח האופנתיים. הוא בדרך כלל מסתובב בחוץ, מנצח על קהל הלקוחות באישיותו החברותית, אבל כשלוקחים אותך לחדר האחורי, אתה יודע שאתה עומד לשלם מחיר גבוה.

אני לא טורח להראות את התעודה המזהה שלי כשאני נכנס. קלווין, האיש ששומר על הדלת, מכיר אותי — הוא אחד מאיתנו, ככלות הכול. הוא עובד פה בשביל ריי ברוב הימים אחר הצוהריים, בסופי שבוע הוא עובד כמה בניינים משם במועדון לילה קטן בשם טימבר'ז. הוא שמר על הדלת באותו לילה, בלילה שקאריסה יצאה לשם עם חברתה, בלילה שהחלטתי לעשות את הצעד לכיוונה.

קלווין הודיע לי ברגע שהיא הופיעה שם. הוא זיהה את פניה וידע שהיא המטרה שלי. כולם ידעו, למען האמת... כל אחד ואחד מאנשיו של ריי יודעים בדיוק מי היא קאריסה.

קלווין מניד בראשו כשאני חולף על פניו, ייתכן שמתוך כבוד, אבל רוב הסיכויים שהוא עושה זאת כי החבר'ה לא אוהבים להביט לי בעיניים.

מעט מאוד אנשים עושים זאת.

חברי הכנופיות, הבריונים האכזריים שמשקרים, מרמים, רוצחים וגונבים, מתחמקים ממבטי, שעה שקאריסה הקטנה, שגודלה חצי ממני וכוחה הפיזי מינימלי, מעולם לא היססה להביט ישירות בעיניי, כאילו היא יכולה לקרוא את נשמתי במבט חטוף אחד. בתחילה חשבתי שהיא פשוט לא רואה את זה, לא רואה מה אני, אבל אחרי זמן מה הבנתי שהיא רואה אותי — זה פשוט לא מפריע לה במיוחד.

לא מפריע לה שיש בי די אפלה להכחיד כל שבריר אור מהעולם הזה.

אף אחד אף פעם לא מביט בי כך, בפתיחות שכזאת, באמון וחיבה שכאלה.

אפילו לא ריי.

חוץ מאשר כשהוא שיכור, אולי. והלילה הוא שיכור. הוא מחייך כשהוא רואה אותי מתקרב אל האזור הפרטי שלו בבר, מחייך כמו חתול צ'שייר שמצא לו איזו אליס להתעסק איתה. "נאז!"

אני כמעט נרתע כשהוא קורא לי. הוא מייד מבחין בטעות שלו אבל לא מתנצל, אלא מושך בכתפיו ומעקם את פרצופו כאומר, 'אוי, שיט, תפסת אותי.' הוא מנופף בידו, הוראה אילמת לגבר שיושב לידו בכורסת העור לפנות אותה, ואני מתיישב בה ברגע שהוא מסתלק. אני מסמן בידי למלצרית, אומר לה להביא לי את ההזמנה הרגילה — בקבוק בירת אֶיְיל בהירה, עם הפקק סגור. היא מביאה אותה מבלי לשאול שאלות, ללא היסוס, ואני משתמש בפותחן הבקבוקים שעל צרור המפתחות שלי כדי להסיר את הפקק.

"אז משכנו את הכסף של מניית האוכל הקפוא הבוקר," אומר ריי מייד, נשען בכורסה שלו. "רווח של כמעט רבע מיליון."

"נהדר," אני אומר ונרגע בכורסה. "אז אני מבין שהמשקאות שלי הערב הם על חשבונך?"

"כמובן," אומר ריי, שמרים את הכוס שלו — ויסקי סקוטי, עם קרח — ומשיק אותה עם הבקבוק שלי. "תמשיך ככה ואני אקנה לך מבשלה שלמה."

אני צוחק ולוגם מהבירה. "אני אזכור שאמרת את זה."

"אין לי ספק."

מצב הרוח טוב והאלכוהול זורם. ריי צוחק ומתבדח, מצב רוחו מדבק. אני מרצה אותו, מחייך, מנסה להירגע ולדחוק את כל שאר הבעיות מראשי, אבל מחשבות על קאריסה כל הזמן מחלחלות שוב פנימה.

למראית עין, אנחנו רק מבלים יחד, אבל במקרה של גברים כמונו, זאת עבודה. מתחבלים תחבולות, חורשים מזימות, מנהלים שיחות, מתערים בחברה... זה החלק השנוא עליי בתפקיד. לא שאני שונא אנשים באופן כללי. אני לא. לא ממש. אני רק שמח יותר כשהם לא בסביבה.

חוץ ממנה.

מקאריסה הארורה.

לאחרונה, היא תמיד יוצאת מן הכלל.

זה בכלל לא היה אמור להיות ככה.

כבר אחרי חצות כשהנשים מגיעות. הן לא מוזמנות בדרך כלל, לא מורשות להיכנס לקובלט, אבל כשריי נתקף דחף לחגוג, כולם מרצים אותו.

יצאניות. הן קוראות לעצמן נערות ליווי. אני קורא להן זונות. רובן לא יותר מנערות עם יותר מדי איפור ומעט מדי שכל.

ברנדי, חברתו הבלונדינית והחטטנית של ריי, מגיעה ונדחפת לכורסה לידו, משתרעת בחיקו וכובשת את פניה בצווארו. פעם היא מכרה את עצמה כמו האחרות, אבל היא מצאה חן בעיני ריי, אז הוא שמר אותה לעצמו.

הבובה הקטנה שלו, כך הוא קורא לה.

כל שאר האורחים מתחילים להירגע, אבל השרירים שלי רק נקפצים עוד יותר, האלכוהול בגופי כלל לא משקיט את אי הנוחות הגדלה שאני חש.

העובדה שחברתה הקטנה של ברנדי מתיישבת על זרוע הכורסה שלי לא משפרת את המצב. היא חדשה, מן הסתם, זאת הפעם הראשונה שלה פה. היא מביטה בי, מחייכת, אישוניה נראים כמו גולות שחורות. היא שתויה. "הי, חתיך, בא לך לחגוג הלילה?"

אני מביט בה, הבעת פניי אטומה, ורגלה מתחככת בשלי, היא משפשפת את כף רגלה לעומת השוק שלי. ברנדי מבחינה בה וממהרת לעצור אותה. היא מגמגמת בשכרות, אבל ריי מכסה את פיה בכף ידו כדי להשתיק אותה, עיניו נעוצות בי, והוא שוב מחייך.

הוא רוצה לראות איך אגיב.

לפעמים הוא גורם לי להרגיש כמו אחד הצעצועים שלו.

אני מסיים את הבירה — הרביעית כבר — ומניח את הבקבוק הריק על השולחן לידי. אני מזדקף במקומי ומסמן לבחורה להתקרב. היא מתכופפת, מחייכת בפתיינות, חושבת שאני עומד לנשק את שפתיה מלאות הקולגן, אבל במקום זאת אני מקרב את פי אל אוזנה. "אם אי פעם תגעי בי שוב, אני אשסף את הגרון שלך."

הבעת פניה ודאי מזועזעת, אם לשפוט מצחוקו הפרוע של ריי. אבל לי לא אכפת. אני קם ועושה את דרכי אל היציאה מבלי להביט לאחור. "להתראות, ריי."

"ביי, נאז."

הפעם אני נרתע.

זה לא השם עצמו שמפריע לי. תמיד העדפתי אותו על פני איגנציו. אבל כשאני שומע אותו, אני נזכר בגבר שהייתי, באדם שהייתי פעם. לנאז הייתה תקווה. נאז היה מלא אהבה.

נאז מת מוות אכזרי.

אמרתי לקאריסה לקרוא לי נאז. אמרתי את זה ברגע של חולשה, כי היא הביטה בי בעיניים מלאות באור, בהבעה כה תמימה, עד שלרגע חשבתי שזאת עשויה להיות השתקפות של מי שהייתי פעם.

תמים ומאושר.

באותו רגע איבדתי את דרכי, שכחתי מי אני, ואני עדיין לא יודע איך לעזאזל לחזור.

כשאני מגיע הביתה, כבר אחרי אחת לפנות בוקר. הבית חשוך ושקט. אני מסיר את הז'קט כשאני נכנס, ומשחרר את העניבה באנחה. חדר העבודה ריק, הטלוויזיה כבויה, השלט נח על השולחן הקטן מעל למחברת של קאריסה. אני מסלק את השלט בדחיפה ואוחז במחברת, מרים אותה כדי לקרוא את העמוד הראשון. מתכון למנת תפוחי אדמה כלשהי עם הערות בתחתית: איך לבשל את הסטייק המושלם.

אני משליך את המחברת בחזרה על השולחן כשמעטפה מציצה מצידה. אני מושך אותה בסקרנות, רואה שהיא ממוענת לקאריסה מאוניברסיטת ניו יורק.

זה לא יפה מצידי, אבל אני פותח אותה, מוציא את המכתב וקורא אותו.

מיס ריד היקרה, בלה בלה בלה, לא חשוב, איבדת את המלגה שלך אז אנו נאלצים לבקש ממך לשלם.

חשבון של כמעט עשרים וחמישה אלף דולרים דפוקים.

אני שורק באריכות ותוחב את הנייר בחזרה למעטפה, מחזיר אותה למקום בו מצאתי אותה בתוך המחברת.

לא פלא שהיא הייתה מצוברחת.