יום אחד גם אתם תצאו לדרך

הקדמה

חמישה ימים לאחר שיצאנו לפנסיה מוקדמת, כבר היינו על מטוס בדרכנו לאוסטרליה לקראת המסע הגדול שלנו. בארץ השארנו שתי בנות, ארבעה נכדים ועוד אחד בדרך, דירה שהשכרנו, ושמונים ארגזים במחסן.
על הרעיון לטייל בקרוון התחלנו לפנטז כעשר שנים קודם לכן. אמנם גם בשנים שעבדנו טיילנו הרבה, אבל תמיד בלחץ של זמן ועם לו"ז מתוכנן. חלמנו על טיול שיאפשר לנו לשהות במקום אחד בלי הגבלת זמן, שלא יהיה מתוכנן לפרטי פרטים, שנהיה פטורים בו מסחיבת מזוודות, והעיקר: לא נהיה מוטרדים בכל ערב מ'איפה נאכל' ו'איפה נישן'.
ומכאן הייתה הדרך קצרה לרעיון הקרוון.
במהלך השנים שקדמו למסע עשינו הרבה שיעורי בית: בכל טיול בחו"ל בחנו קרוונים, נכנסנו לאתרי קמפינג שנקרו בדרכנו. בטיול בניו זילנד אף עשינו ניסוי 'על אמת' ושכרנו קמפר וָן [מיניבוס מותאם למגורים] לחודש. רצינו לבדוק אם אנחנו מסתדרים בוָן קטן כזה, איך זה לחיות בקמפינג ואיך תשפיע הצפיפות על הזוגיות שלנו.
אהבנו. והחלטנו ללכת על זה.
טיילנו שלוש שנים: שנה וחצי בקרוון באוסטרליה, חצי שנה עם תרמילים בדרום מזרח אסיה, שנה בקרוון באירופה.
מסגרת התקציב שקבענו לעצמנו הייתה הפנסיה של יורם פלוס שכר הדירה שגבינו. במענק הפרישה קנינו קרוון ומכונית, ובסוף הטיול מכרנו אותם והחזרנו לעצמנו חלק גדול מההשקעה.
הסיפורים שבספר מבוססים על קטעי יומן, על תזכורות שרשמנו על מפיות בבתי קפה, על אימֵילים ששלחנו למשפחה ולחברים, על הזיכרונות הפרטיים של כל אחד מאתנו ועל הזיכרונות המשותפים של שנינו.
הספר מוקדש לכל מי שרואה בחלום שהגשמנו את חלומו שלו.

חדוה ויורם

קונים מכונית משומשת

אוסטרליה. היבשת הקטנה ביותר בעולם. האי הגדול ביותר בעולם. קרוב לשמונה מיליון קילומטרים מרובעים. כעשרים מיליון תושבים. המתיישבים הבריטים הראשונים הגיעו אליה במאה השבע־עשרה ומצאו שם את הילידים האבוריג'ינים. בסוף המאה השמונה־עשרה הייתה אוסטרליה למושבת עונשין אנגלית, ובהדרגה הפכה לארץ קולטת הגירה מכל העולם. שם נחתנו. בסידני.
משימתנו הראשונה הייתה לקנות מכונית וקרוון. מכונית חדשה לא הייתה לפי כיסנו, והתברר לנו שקניית מכונית משומשת בסביבה חדשה ובלתי מוכרת היא משימה קשה ומלחיצה. מצוידים בהמלצה שקיבלנו מחברים בארץ ניגשנו אל לוח המודעות במכבסה שבשכונת בּוֹנדי ביץ' [Bondi Beach], ושם מצאנו מודעה הכתובה באנגלית ובעברית בזו הלשון: לתרמילאים המטיילים באוסטרליה / מוסכניק עם הרבה ניסיון / נותן ייעוץ לקניית מכוניות משומשות / נא לפנות אל דוד. באותו הרגע הוקל לנו. מצאנו מישהו מקומי שאפשר לסמוך עליו.
 
את משרדו הנייד קבע דוד במסעדת מקדונלד שליד החוף, ולשם הזמין אותנו לפגישה.
פגשנו גבר ממוצע קומה באמצע שנות החמישים, פאה שחורה מיוזעת דבוקה לראשו, גופייה אדומה גדולה ממידותיו מסתירה ברישול את בטנו, מכנסי בד כחולים רחבים תלויים על מותניו. כשעבר את המפתן ניגב ממצחו את הזיעה והביט כה וכה לחפש את הלקוחות החדשים שלו. כשהבחין בנו, הוא נראה מופתע.
"נראה לי שלא ציפה לאנשים בגילנו המתקדם," אמרתי לחדוה.

הוא הצטרף לשולחננו, ומהר מאוד התברר שהוא אוהב צ'יפס. מעל צלחת מלאה ושמנונית סיפרה לו חדוה שאנחנו מתכוונים לצאת למסע סביב כל היבשת.
"יש פה הרבה צ'עירים מצ'יילים במכוניץ משביב לאושטרליה," אמר דוד במבטא מרוקאי כבד. "אבל עוד אף פעם לא פגשתי מצ'יילים כאלה בגיל שלכם," הוסיף בהתפעלות. הסברנו לו שאנחנו מחפשים מכונית שתוכל לגרור קרוון גדול, כזה שיהיה לנו נוח לגור בו חודשים רבים. "אין בעיה," אמר מתאמץ להישמע סמכותי. "אני יעז'ור לכם. כולם באים אליי. השם שלי עובר מפה לאוז'ן. אל צידאגו, אני קונה לא רק בשביל ישראלים. גם הולנדים, אנגלים, גרמנים, כולם באים לדוד."
הייתה לו דעה מגובשת על מכוניות: "אני מאמין רק במכוניץ פורד פלקון," הצהיר. "ז'ות מכוניץ שמיוצ'רת באושטרליה. היא הכי מצימה לעבודה קשה. המכוניוץ האחרות אכז'בו אוצי. תמיד עושות בעיוץ."
סמכנו עליו. האמת, איזו בררה הייתה לנו? מאז הגענו לסידני התגוררנו במוטל ורצינו לחסוך בזמן ובכסף. מאחר שרצינו לסיים מהר את התהליך החלטנו ללכת על זה.
"הקליינטים הצ'עירים קונים מכוניוץ ישנות באלף דולר," אמר לנו דוד. כל משפט שני שלו הסתיים בצמד המלים הנחרץ, שלאחריו אין עוררין," דז'ץ' איט [that's it].
"בטח אי אפשר להגיע רחוק במכונית כזאת," אמרתי. "כדאי שנשקיע עכשיו יותר ונחסוך את התיקונים אחר כך."
"אנחנו מוכנים להוציא עשרת אלפים דולר אוסטרלי, ובלבד שהמכונית תהיה אמינה," אמרה חדוה, ודוד כמעט נפל מהכיסא. הסכום הזה גרם לו להביט עלינו בהערצה.
יומיים הסתובבנו עם דוד לחפש מכונית מתאימה. התחלנו מוקדם בבוקר וסיימנו בחשכה. עברנו את סידני לאורכה ולרוחבה. חרשנו את שוק המכוניות המשומשות של קינגס קרוס [Kings Cross] וביקרנו אצל אנשים פרטיים שפרסמו את מכוניותיהם בעיתון. ראינו את כל מכוניות הפלקון סטיישן שעמדו למכירה בעיר, וכמה פעמים כמעט קנינו. אלא שבכל פעם מצאנו פגם שהרתיע אותנו.
בזמן הנהיגה חילק דוד ציונים לנהגים שבדרך במבטא משעשע:
"ציראה ציראה איך ז'ה לא יודע לנהוג."
"ז'ה נהג חרא, לא נותן לעבור."
מקצת הנהגים זכו ממנו לקללות ואחרים זכו לתנועות יד משולבות ביטויים באנגלית ובצרפתית.
דוד דבק במטרה, ואנחנו בתמורה הזמנו אותו לארוחות הצהריים. בדרך כלל אנחנו לא דורכים במסעדות של מקדונלדס, אבל לפי בקשתו עצרנו פעם ביום במקדונלדס כלשהי בדרך, והוא בחר את המנה האהובה עליו: צלחת עמוסה צ'יפס.
היה לנו זמן רב לשוחח, ושאלתי אותו שאלות רבות, בייחוד בעניין המכוניות וקצת על אוסטרליה. בכל פעם שניסיתי לשאול אותו שאלה אישית הייתי נתקל בתשובה מתחמקת. הוא גילה מעט מאוד פרטים על חייו. אפילו לא הצלחתי לברר איפה הוא גר. מהמעט שהצלתי מפיו התברר שעלה לארץ עם הוריו ממרוקו, סיים את השירות הצבאי בארץ ואחר כך חי כמה שנים בפריז. אמו הזקנה עדיין חיה בארץ, וזו גם הסיבה שהוא ממשיך להגיע בכל כמה שנים לביקור בישראל. באוסטרליה הוא גר כבר עשרים שנה, והמקומיים עדיין מתקשים להבין אותו. לעומת זאת, יש לו שם חברים לבנונים וירדנים, ואִתם יש לו שפה משותפת.
כעבור ארבעה ימים אינטנסיביים של ביקורים בעשרות מגרשי מכוניות וסקירה מדוקדקת של העיתונים במדורי המכוניות למכירה מצאנו סוף סוף בסוכנות פורד מכונית בת שבע — פורד פלקון סטיישן, כמובן.
"ממש אוטו של עשירים," אמרה חדוה כשהתיישבנו בפעם הראשונה ברכש החדש.
דוד עשה סיבוב לבדיקת המכונית. המזגן לא פעל, אך הוא נתן את אישורו.
"נתקן את המזגן, והמכונית תהיה מוכנה בשבוע הבא," אמר סוכן המכוניות, ואנחנו שילמנו לו מקדמה בהתרגשות רבה.
כנראה מצאנו חן בעיני דוד, כי הוא הציע: "אולי אתם רוצ'ים שאני אשיע אתכם ביום ראשון כדי לחפש קרוון במגרשים."
שמחנו מאוד להצעה, כי היא הקלה עלינו את השיטוט בעיר הזרה. ביקרנו יחד בחצרות הגדולות של סוחרי הקרוונים, וכך גם הכרנו את פרוורי סידני.
דוד לא הבין בקרוונים, אבל הוא היה תלמיד סקרן וחרוץ ושמח ללמוד את הנושא אתנו יחד.
גם אחרי שמצאנו קרוון והסתיים תפקידו של דוד היה לו קשה להיפרד מאתנו. הוא הוסיף לבקר אותנו במוטל ולהעיר אותנו כל יום בשבע בבוקר. "כנראה התחיל להתרגל לרוטינה הזאת, ואולי אין לו פה חברים," אמרתי לחדוה. "בדרך כלל הקליינטים שלו צעירים ואִתם יש לו פחות שפה משותפת. אצלנו הוא קיבל הזדמנות להתחבר לאנשים בגילו," ענתה חדוה.
כשקיבלנו את המכונית הוצע לנו לתגבר את מערכת הקירור כדי שתעמוד בעומס גרירת קרוון כבד. נסענו למוסך, ואת פנינו קיבל סם, מוסכניק כבן ארבעים ממוצא לבנוני שגדל באוסטרליה וניכר שהיה מעורה היטב במקום. סם היה עגלגל למדיי, אך תנועותיו זריזות וחיוך אופטימי שפוך על פניו. "פעם הייתה לי חברת מוניות עם שבע־עשרה מוניות פורד פלקון," סיפר. "הן טובות ואמינות, נראה לי שעשיתם קנייה טובה."
בסיום העבודה לקח סם את המכונית לסיבוב ניסיון. ואז זה בא... "אני חושב שמערכת ההילוכים הלכה לעולמה," אמר לנו בהבעה של השתתפות בצער. "ההילוכים לא מתחלפים. במצבה הנוכחי של המכונית שלכם אין שום סיכוי שתוכלו לצאת לדרך. התיקון הזה יעלה אלפיים דולר [אוסטרלי] בערך, ואני יכול לעשות לכם אותו."
שמענו את דבריו ונכנסנו להלם.
אנחנו מתחילים את המסע שלנו ברגל שמאל, חשבתי.
"איך ייתכן שמכונית שזה עתה יצאה מהמוסך של פורד כבר שבקה חיים?" שאלה חדוה.
"מה, כבר מעכשיו נתחיל להשקיע במכונית דפוקה? מי יודע לאן זה יגיע? משהו פה נראה לי לא סביר," אמרתי.
באותו הרגע נכנס למוסך דוד בלוויית ארבעה תרמילאים הולנדים. הוא תיווך עבורם בקניית מכונית — פורד פלקון סטיישן, כמובן, אחת מאותן גרוטאות עתיקות שצעירים מרבים לקנות.
דוד ראה את הפרצופים שלנו ושאל: "מה קורה פה?"
לפי התגובה שלו לא היה ברור מי נחרד יותר מהתקלה, הוא או אנחנו. הוא חשש שמא פישל בבדיקת הרכב.
"צ'ריך להחז'יר את המכוניץ לשוכנות פורד," אמר.
סם הוכיח שהוא בחור כארז. "אני עדיין לא מתחיל לתקן. מחר בבוקר אצלצל להזמין את נציג פורד לקחת בחזרה את המכונית אל המוסך שלהם כדי שהם יתקנו אותה על חשבונם. אם הם יסרבו, אגיד להם שאתלונן עליהם ברשות להגנת הצרכן."
אמנם כשקיבלנו את המכונית המשומשת בסוכנות פורד חתמנו שידוע לנו שאין להם כל אחריות למכונית הזאת, אבל סם אמר: "לא ייתכן שאחרי נסיעה של עשרה קילומטרים יהיה קלקול חמור כל כך והם יתנערו מאחריות." אחר כך הוסיף להרגיע אותנו: "אל תדאגו, מדובר פה בחברה מכובדת. הם בוודאי ירצו לשמור על השם הטוב שלהם ויקבלו עליהם אחריות לפחות לחלק מהנזק."
בלית ברירה השארנו את המכונית אצל סם השקט והמנומס והלכנו לדרכנו. כל אותה יממה נשארנו במתח, כי לא היה ברור עד כמה יצליח התרגיל של סם.
למחרת בבוקר התברר שסוכן המכירות בפורד אינו מקבל עליו את האחריות. "עכשיו אין לכם בררה אלא לפנות לרשות לצרכנות ולהתלונן," אמר סם.
עלה בדעתי שלפני שאתלונן עליי למצות את כל האפשרויות, והחלטתי לפנות בעצמי לפורד ולראות מה תהיה תגובתם. ואמנם ההצלחה האירה לי פנים. מנהל המכירות שענה לי היה ידידותי יותר מהסוכן שלו. הסברתי לו שאנחנו חדשים בעיר, שזה עתה באנו מחו"ל. "המקרה הזה מתסכל כל כך ועלול להרוס לנו את כל הטיול עוד לפני שהתחלנו אותו," הוספתי. מנהל המכירות האדיב אמר לנו להביא את המכונית לבדיקה. "אנחנו נטפל בבעיה," הרגיע אותי.
אנשי המוסך לקחו את המכונית לבדיקה ממוחשבת וגילו חוט מנותק בפקד האלקטרוני המפעיל את מערכת ההילוכים. בתוך דקות אחדות חובר החוט, המכונית שבה להחליף הילוכים, ואנחנו חסכנו אלפיים דולר. אכן נס!
"יצאת צדיק," אמרתי למנהל הסוכנות.
"וסם?" שאלה חדוה.
כשסיימנו את ההרפתקה המתישה הזאת לא שיערנו שכעבור שנתיים, כשנרצה לקנות מכונית באירופה, ניזכר בגעגועים כמה קל היה לקנות מכונית באוסטרליה.