האושר שבתנועה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האושר שבתנועה
הוספה למועדפים

האושר שבתנועה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קלי מק'גוניגל

ד"ר קלי מק'גוניגל היא פסיכולוגית זוכת פרסים מאוניברסיטת סטנפורד. הקורסים שלה בפסיכולוגיה, לרבות "מדעי כוח הרצון", נמנים עם הקורסים הפופולריים ביותר בתוכנית ההעשרה בסטנפורד. היא גם כותבת בלוג בשם "מדעי כוח הרצון" באתר Psychology Today. היא חיה בפאלו אלטו, קליפורניה.

תקציר

האושר שבתנועה הוא מכתב אהבה לפעילות גופנית. הוא לא מטיף לנו שצריך לעסוק בפעילות גופנית, אלא מדגים לנו כיצד להתאהב בה. 

קלי מק'גוניגל, מחברת רב-המכר כוח הרצון, מראה שבפעילות גופנית יש הרבה יותר מאשר תועלת פיזית בלבד. פעילות גופנית עוזרת לנו להתחבר עם אנשים אחרים, לפתח אמפתיה, למצוא קהילה, לחוש אושר ולהילחם במגפות מודרניות כמו דיכאון, חרדה ובדידות. 

בתערובת הייחודית האופיינית לה, המשלבת בין סיפורים אנושיים למדע, מק'גוניגל משרטטת את הקשר שבין תנועה להנאות הבסיסיות ביותר של המין האנושי. התוצאה היא נרטיב מהפכני שחורג מהטיעונים המוכרים בעד פעילות גופנית. הקוראים ילמדו מה הם יכולים לעשות בחייהם ובקהילתם כדי לרתום את כוחה של התנועה ליצירת אושר, משמעות וחיבור אנושי.
ד"ר קלי מק'גוניגל היא פסיכולוגית מחקרית, מרצה באוניברסיטת סטנפורד וכותבת מדעית זוכת פרסים, שספריה פורסמו עד כה בעשרים ושמונה שפות. האושר שבתנועה הוא ספרה השני הרואה אור בעברית בהוצאת הכורסא; קדם לו רב-המכר כוח הרצון. 

"האושר שבתנועה הוא מיזוג בין מחקר מדעי, סיפור מעורר השראה ומכתב אהבה אישי לפעילות גופנית. הוא חושף כיצד מה שרבים תופסים כ'רק ספורט' הוא בעצם הרבה יותר מזה – לא רק דרך להשיג בריאות גופנית ונפשית, אלא גם אהבה, חיבור וקהילה. קלי כתבה ספר מרתק שכולם חייבים לקרוא." - בראד סטלברג, מחבר רבי המכר Peak Performance ו-The Passion Paradox; בעל טור ב-Outside Magazine

"תמיד האמנתי שבני האדם נולדו לרוץ, ולכן הייתי מרותק לספרה של קלי מק'גונגל החושף אמת רחבה הרבה יותר: נולדנו לנוע. האושר שבתנועה שוזר יחד תובנות מפתיעות ממדעי המוח, ביולוגיה אבולוציונית ופילוסופיה וטוען טענה מבוססת מדעית ומשכנעת על תפקידה של הפעילות הגופנית בחיזוק ההנאה, החיבור החברתי והתקווה בחיינו." - אלכס הצ'ינסון, מחבר רב המכר של הניו יורק טיימס: Endure: Mind, Body, and the Curiously Elastic Limits of Human Performance

"הספר הזה הזכיר לי שלא משנה על אילו פציעות או מכשולים אני צריכה להתגבר, אני תמיד יכולה למצוא שמחה בתנועה, ואני חזקה יותר ממה שאני חושבת!" - ג'סי גראף, מתחרה באמריקן נינג'ה ווריור וזוכת פרס פעלולנית השנה של Action Icon

פרק ראשון

הקדמה

מעטים הם הזיכרונות שאני יכולה לחשוב עליהם ולומר בוודאות: "הרגע הזה שינה את חיי." אחד מהם קרה כשהייתי בת 22. הייתי תלמידה לתואר ראשון בפסיכולוגיה ונרשמתי לסמינר בשם "הפסיכולוגיה של הביישנות". תמיד הייתי ילדה ביישנית, ובגיל 22 עדיין התמודדתי עם חרדה. המטלה שלנו בקורס היתה לעשות משהו שחשוב לנו, אבל שנמנענו ממנו עד עכשיו בגלל פחד או ספק עצמי. בחרתי להגשים את החלום ארוך השנים שלי להיות מדריכת כושר בקבוצות. כילדה הייתי מתעמלת בסלון מול קלטות כושר. בזמן שילדים אחרים חלמו להיות סאלי רייד — האסטרונאוטית האמריקאית הראשונה שהמריאה לחלל — או סטיבן ספילברג הבאים, אני דמיינתי את עצמי בחדר מלא באנשים, מדריכה אותם לעשות תרגילי סטפ־טאצ' וג'מפינג ג'ק. בתיכון למדתי ספרדית וצרפתית כי קראתי שצריך לדבר שלוש שפות כדי להיות מדריכת אירובי בכפרי הנופש של קלאב מד.

עכשיו מצאתי את עצמי עומדת מחוץ למכון הכושר בקמפוס, כמה דקות לפני הבחינה לתפקיד מדריכת אירובי. התאמנתי על הכוריאוגרפיה במשך שעות רבות כל כך עד שיכולתי לבצע את הקטע מתוך שינה, ואף על פי כן, תחושות מוכרות של בהלה הציפו אותי. היתה לי בחילה. הציפורניים שלי התחפרו בתוך כפות הידיים. היה לי חשוב כל כך לעשות את זה, עד שחשבתי שהלב שלי יתפוצץ בעוד רגע. בער בי רצון לברוח מהחרדה הגוברת. פשוט ללכת משם, לחזור לדירה שלי ולהעמיד פנים שכל הסיפור הזה לא קרה בכלל.

אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. עמדתי מחוץ לסטודיו, רציתי לברוח — אבל בחרתי להישאר. אולי גם לכם היה רגע כזה — נקודת מפנה שבה אמרתם "כן" למשהו שחלמתם לעשות אבל תמיד הפחיד אתכם. במבט לאחור, אני חושבת שאחת הסיבות לכך שנשארתי היתה כל מה שלמדתי על אומץ ממגוון הפעילויות הגופניות האהובות עלי. ביוגה למדתי איך לנשום עמוק ולהימתח אל מחוץ לאזור הנוחות שלי. במחול למדתי שלא משנה כמה מודאגת ומיואשת הרגשתי בתחילת השיעור, המוזיקה והתנועה תמיד נשאו אותי למקום של אופטימיות. ובאימוני הקרדיו הכי קשוחים שלי למדתי שדפיקות לב הן לא תמיד סימן לפחד. לפעמים הן הוכחה לכך שהלב שלנו מתחזק.

ההחלטה להישאר ולהיבחן לתפקיד שינתה את חיי כי היא היתה הצעד הראשון שלי בדרך להיות מדריכת כושר בקבוצות. כמעט 20 שנה חלפו מאז, וההוראה נהפכה בשבילי למקור בלתי נדלה של אושר ומשמעות. לאורך השנים ראיתי שוב ושוב כיצד תנועה יכולה לשנות את מצב הרוח שלנו. איך יש בכוחה לשלוח מישהו בחזרה אל העולם עם תקווה מחודשת. זכיתי לראות כיצד פעילות גופנית מעניקה למתעמלים את הכוח להרגיש כמה הם חזקים ומאפשרת להם גם לשחרר. לימדתי אנשים מכל הגילים ובעלי מגוון רחב של יכולות גופניות, ולמדתי שהתנועה יכולה למלא תפקידים רבים ושונים בחייהם של בני אדם. התנועה היא דרך לתרגל אהבה עצמית, הזדמנות להתמודד עם אתגרים ומקום ליצירת קשרים חדשים. רבים מהשיעורים שלימדתי התפתחו כך שנוצרו קהילות של אנשים שלא רק נעו יחד, אלא גם תמכו זה בזה ופרגנו זה לזה. בשיעורים האלה למדתי מהו אושר קולקטיבי, גם בתיאום של התנועות שלנו וגם בחיבוקים הקבוצתיים שעטפו משתתפים אחרי היעדרות ממושכת. הובלת קבוצות של פעילות גופנית העניקה לי כל כך הרבה סיפוק, עד שמעולם לא הפסקתי. המשכתי לעסוק בזה לא רק בגלל הסיפוק ששאבתי משיתוף אנשים אחרים באושר שבתנועה, אלא גם מכיוון שהתנועה עזרה לי. בשלבים שונים של חיי, פעילות גופנית הצילה אותי מפני בידוד וייאוש, טיפחה בי אומץ ותקווה, הזכירה לי איך לחוות אושר ונתנה לי תחושת שייכות.

הסיפור שלי אינו חריג. ברחבי העולם, אנשים שמפעילים את הגוף מאושרים יותר ומרוצים יותר מחייהם. אין זה משנה אם הפעילות הספורטיבית המועדפת עליהם היא הליכה, ריצה, שחייה, ריקוד, רכיבה על אופניים, משחקים קבוצתיים, הרמת משקולות או יוגה. לאנשים המתעמלים באופן קבוע יש תחושת מטרה חזקה יותר והם חווים יותר הכרת תודה, אהבה ותקווה. הם מרגישים מחוברים יותר לקהילות שלהם, ויש להם סיכויים נמוכים יותר לסבול מבדידות או מדיכאון. היתרונות האלה בולטים לאורך כל החיים. הם רלוונטיים בכל הרבדים החברתיים והכלכליים ונראה שהם אוניברסליים וחוצי תרבויות. חשוב לציין גם שהיתרונות הפסיכולוגיים והחברתיים של פעילות גופנית אינם תלויים ביכולת גופנית מסוימת או במצב בריאותי מסוים. הם הודגמו גם בקרב אנשים עם כאב כרוני, מוגבלויות גופניות או מחלות נפשיות וגופניות חמורות, ואפילו בקרב מטופלים בהוספיס. ההנאות המתוארות לעיל — החל בתקווה ובמשמעות וכלה בשייכות — קשורות בראש ובראשונה לתנועה, ולא לכושר.

השאלה כיצד פעילות גופנית תורמת לאושר שלנו נמצאת במוקד ספר זה. התחלתי בקריאת מחקרים מדעיים בנושא, אך דילגתי על אינספור סקרים שמראים כי אנשים פעילים מאושרים יותר. חיפשתי דווקא את המחקרים והתיאוריות שיכולים לשפוך אור על השאלה מדוע. התעמקתי במאמרים אקדמיים בתחומים מגוונים כמו מדעי המוח, פליאונטולוגיה ומוזיקולוגיה. שוחחתי עם אנתרופולוגים, עם פסיכולוגים ועם פיזיולוגים. ראיינתי ספורטאים ומומחים לספורט. ביקרתי במקומות שבהם אנשים נעים יחד — חדרי כושר, סטודיו למחול, פארקים ואפילו נושאות מטוסים. קראתי ממוארים וחקרתי אתנוגרפיות כדי להבין טוב יותר את תפקידה של התנועה בתרבויות שונות ולאורך ההיסטוריה. הרחבתי את המחקר שלי כך שיִכלול את כתביהם של פילוסופים וחוקרי דת. האזנתי לפודקאסטים והצטרפתי לקבוצות ברשתות החברתיות. פניתי לחברים, לבני משפחה ולזרים וביקשתי מהם לשתף אותי בחוויות התנועה שלהם. כמעט אחרי כל ריאיון כזה מצאתי את עצמי חוזרת ומקשיבה לחלק מסוים בשיחה המוקלטת. לא רק כדי לבדוק את נכונות ההערות שכתבתי לעצמי, אלא מכיוון שרציתי לשמוע שוב את הסיפורים. רבים מהאנשים שדיברתי איתם הגיעו לסף דמעות כשהסבירו לי מהי משמעות התנועה בחייהם. בפעם השלישית שכתבתי, "דמעות נקוות בעיניה כשהיא מספרת לי את זה," הבנתי משהו: אלה היו דמעות של חדווה, חדווה שנובעת מהאושר שבתנועה.

אחד הדברים הראשונים שגיליתי הוא שההסבר השכיח ביותר לשאלה מדוע פעילות גופנית מסיבה לנו אושר הוא פשטני מדי. את ההשפעות הפסיכולוגיות של התנועה אי־אפשר לצמצם לכדי שטף של אֶנדוֹרפינים. פעילות גופנית משפיעה על כימיקלים רבים במוח, בהם כאלה שמספקים לנו אנרגיה, מפיגים דאגות ועוזרים לנו ליצור קשרים עם אחרים. היא מפחיתה דלקות במוח, פעולה שלאורך זמן עשויה להגן עלינו מפני דיכאון, חרדה ובדידות. פעילות גופנית קבועה גם מעצבת מחדש את המבנה הפיזי של המוח כך שאנו מוּעדים יותר להרגיש אושר וליצור קשרים חברתיים. השינויים הנוירולוגיים האלה דומים מאוד לשינויים שנצפים בטיפולים החדשניים ביותר נגד דיכאון והתמכרות. ההשפעות המהותיות הללו על המוח ניכרות אפילו במערכת השרירים. בזמן פעילות גופנית, השרירים מפרישים אל זרם הדם הורמונים אשר משפרים את העמידות של מוחנו בפני סטרס. חוקרים מכנים אותם "מולקולות של תקווה".

כאשר בוחנים את הראיות, קשה שלא להגיע למסקנה שהפיזיולוגיה שלנו מתוכננת לתגמל אותנו על תנועה. אך מדוע הביולוגיה האנושית מכוּונת באופן כזה לעודד אותנו להיות פעילים? ניחוש הגיוני אחד קשור ליתרונות הבריאותיים של הפעילות הגופנית. אולי המוח דואג לגוף ומוודא שנהיה פעילים מספיק כדי למנוע התקף לב. אולם הרעיון הזה מבוסס על פרספקטיבה היסטורית קצרה מדי באשר לתרומתה של פעילות גופנית להישרדות המין האנושי. הרופאים מעודדים אותנו לעסוק בפעילות גופנית כדי לאזן את רמת הסוכר בדם, להוריד את לחץ הדם, או להקטין את הסיכון שלנו לחלות בסרטן. אבל במשך רוב שנות קיומה של האנושות, המטרה העיקרית של התנועה לא היתה מניעת מחלות. פעילות גופנית היתה חלק מאורח החיים שלנו. כפי שכותב חוקר המוח דניאל ווֹלפֶּרט, "כל המטרה של מוח האדם היא ליצור תנועה. תנועה היא הדרך היחידה שיש לנו להיות באינטראקציה עם העולם." לכן הביולוגיה שלנו כוללת תגמולים שונים ורבים כל כך לתנועה. ברמה הבסיסית ביותר, תגמול על תנועה הוא הדרך של המוח והגוף לעודד אותנו להשתתף בחיים. אם אנחנו מוכנים לנוע, השרירים שלנו ייתנו לנו תקווה. המוח שלנו יחולל עונג. וכל הפיזיולוגיה שלנו תתאים את עצמה כדי לעזור לנו למצוא את האנרגיה, המטרה והאומץ שאנחנו צריכים כדי להמשיך.

יש גם סיפור מורכב יותר לספּר על הסיבה לכך שהתנועה מתגמלת — כזה שצומח מתוך הפסיכולוגיה של האושר האנושי. אנו, בני האדם, מחוּוטים למצוא עונג בפעילויות, בחוויות ובמצבים נפשיים שעוזרים לנו לשרוד. התופעה הזאת רחבה הרבה יותר מההיבטים המעשיים המובנים מאליהם, כמו אכילה ושינה, וכוללת רבות מהתכונות הפסיכולוגיות המגדירות אותנו כבני אדם. אנחנו נהנים משיתוף פעולה ומוצאים סיפוק בעבודת צוות. התקדמות גורמת לנו עונג, ואנו מתגאים בתרומה שלנו. אנחנו נקשרים לבני אדם, למקומות ולקהילות, והדאגה להם מחממת את לבנו, פשוטו כמשמעו. אפילו היכולת שלנו למצוא משמעות בחיים קשורה לנוירוביולוגיה של ההנאה: סיפורים ומטפורות מרתקים את מערכת הגמול במוח ומעודדים אותנו ליצור נרטיבים שעוזרים לנו להבין את חיינו. בני האדם לא צריכים ליצור את הרגלי האושר הללו בכל דור מחדש. האינסטינקטים טבועים בדי־אן־איי שלנו ומתעוררים לחיים בכל אחד מאיתנו. הם חיוניים להישרדותנו לא פחות מיכולתנו לנשום, לעכל מזון ולהזרים דם לשרירים.

פעילות גופנית — באמצעות התעמלות, טיול, תחרות או חגיגה — מסיבה לנו אושר כי היא מעוררת את האינסטינקטים האלה. תנועה שזורה בכמה מההנאות האנושיות הבסיסיות ביותר, כולל ביטוי עצמי, קשר חברתי ושליטה. כשאנחנו פעילים, יש לנו גישה להנאות מוּלדוֹת, החל בסיפוק שממלא אותנו כשאנו נעים על פי קצב המוזיקה וכלה בריגוש החושי של תנועה מהירה, חיננית או עוצמתית. תנועה יכולה גם למלא צרכים אנושיים בסיסיים, כמו התשוקה להתחבר לטבע או הרצון להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו. נראה כי התחביבים הגופניים שאנחנו נמשכים אליהם יותר מכול תוכננו במיוחד כדי לרתום חוזקות אינדיבידואליות — היכולת להתמיד, להחזיק מעמד, ללמוד ולגדול — ובד בבד לעורר את האינסטינקטים שלנו לפעול יחד. כאשר פעילות גופנית מספקת אותנו מבחינה פסיכולוגית, זה מפני שההשתתפות שלנו חושפת את הטוב שבתוכנו ומראה לנו את הטוב שבאחרים. זוהי אחת הסיבות לכך שהתרבות האנושית מציבה את התנועה בלב המסורות השמחות והמשמעותיות ביותר. כפי שהבחין הפילוסוף דאג אנדרסון, "כוחה של התנועה טמון בכך שהיא מאפשרת לנו להגשים את כל מה שאנושי בנו."

בזמן שחקרתי את הקשרים הרבים בין תנועה לאושר, הספר הזה נהפך בעל כורחו למסע גילוי של כל מה שאנושי בנו. זוהי הדרך היחידה להבין את האושר שבתנועה. ואולי יותר מכל דבר אחר, נזכרתי שאושר אנושי פורח בקהילה. בני האדם התפתחו כיצורים חברתיים, ואנחנו זקוקים זה לזה כדי לשרוד. לאורך ההיסטוריה האנושית, תנועה — לשם עבודה, פולחן או משחק — עזרה לנו להתחבר, לשתף פעולה ולשמוח יחד. היום פעילות גופנית ממשיכה לקרב בינינו ומזכירה לנו עד כמה אנחנו זקוקים זה לזה. זאת היתה תגלית מפתיעה — עד כמה היתרונות הפסיכולוגיים האינדיבידואליים של פעילות גופנית תלויים בטבע החברתי שלנו. עד כמה האושר שבתנועה הוא בעצם האושר שבחיבור האנושי.

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, חשבתי שהוא יהיה מדריך לעזרה עצמית שיסביר לקוראים כיצד למצוא אושר באמצעות פעילות גופנית. הוא התפתח לכדי משהו גדול יותר: מכתב אהבה לתנועה על שלל צורותיה וגם לטבע האדם. באיזשהו אופן משונה ומופלא, העבודה על הספר הזה רוממה את רוחי ממש כמו התנועה עצמה. היא עוררה בי תקווה ותחושה של אחווה. יותר מפעם אחת, כשסיימתי לשוחח עם מישהו בשביל הפרויקט הזה, אמרתי לעצמי בקול רם, "אני אוהבת בני אדם. אנשים הם מדהימים." אני חושבת שהלב שלי היה זקוק לזה לא פחות מאשר לפעילות לב־ריאה. אולי גם אתם צריכים משהו כזה. אם כן, אני מקווה שהקריאה בספר תעניק לכם מעט ממה שכתיבתו העניקה לי. אני מקווה שהספר יעודד אתכם לחשוב מחדש על השאלה למה התנועה חשובה. אני מקווה שהוא יעורר בכם השראה לנוע בדרכים שמסיבות לכם אושר ומעניקות לכם משמעות. ואני מקווה שבשלב מסוים תניחו את הספר ותרגישו שלבכם מלא. שתחשבו, כמה נפלאים, כמה מופלאים, אנו בני האדם יכולים להיות.

 

פרק 1
אופוריה של התמדה

לעתים קרובות משתמשים באופוריה (או ב"הַיי") של אצנים כדי לנסות לפתות סרבני פעילות גופנית, והתיאורים של האופוריה הזאת נוטים למתוח את גבולות האמינות. בשנת 1855 תיאר הפילוסוף הסקוטי אלכסנדר בַּיין את העונג שבהליכה מהירה או בריצה כ"סוג של שכרות מכנית" שיוצרת התרוממות רוח, בדומה לפולחן האקסטטי העתיק של בכחוס, אל היין הרומי. גם ההיסטוריון התרבותי וייבַּר קרֵיגן־ריד מדמה במֵמוּאָר שלו Footnotes את רגעי האופוריה שלו לשכרות. "הם חזקים כמו ויסקי לא חוקי. הם יגרמו לכם לרצות לעצור כל אדם שחולף על פניכם ולומר לו כמה הוא יפה, איזה עולם נפלא יש לנו, ונכון שמדהים לחיות?" אצן השטח וספורטאי הטריאתלון סקוט דַנלַפּ מסכם את אופוריית האצנים שלו כך: "הייתי משווה את זה לשני רד בול עם וודקה, שלושה איבופרופן וכרטיס לוטו זוכה בכיס."

בעוד אצנים רבים אוהבים להשוות את האופוריה הזאת לשכרות, אחרים מדמים את התחושה לחוויה רוחנית. בספרו The Runner's High מתאר דן סטרן את הדמעות שזלגו על פניו בקילומטר האחד־עשר בריצת הבוקר שלו. "ריחפתי יותר ויותר קרוב למקום שמיסטיקנים ושאמאנים ואנשים על אל־אס־די מנסים לתאר. כל רגע נעשה יקר לי. הרגשתי לגמרי לבד ולגמרי מחובר בעת ובעונה אחת." ויש גם אחרים, המשווים את האופוריה לא לאלכוהול ולא לדת, אלא לאהבה. בפורום של רדיט, המוקדש כולו להסברים על אופוריה של אצנים, כתב אחד החברים: "אני אוהב את מה שאני עושה ואני אוהב את כל מי שאני רואה." חברה אחרת כתבה: "זה כמו כשמישהו מוצא חן בעינייך ואז הוא אומר לך שגם את מוצאת חן בעיניו." אצנית האולטרה־מרתון סטפני קֵייס מתארת את הזוהר של אמצע הריצה כך: "אני מרגישה מחוברת לאנשים סביבי, לאנשים החשובים לי בחיי, ואני אופטימית עד אין קץ בקשר לעתיד."

אף על פי שידועים בעיקר אצנים המדברים בשבחי האופוריה של הפעילות הגופנית, תופעת הלוואי הזאת אינה בלעדית לריצה. עונג דומה נחווה בכל פעילות גופנית ממושכת, בין שמדובר בהליכה בחיק הטבע ובין שבשחייה, ברכיבה על אופניים, בריקוד או ביוגה. עם זאת, האופוריה מופיעה רק אחרי מאמץ משמעותי. נראה שזוהי דרכו של המוח לתגמל אותנו על העבודה הקשה. למה תגמול כזה קיים? ויתרה מזאת, למה שהוא יגרום לנו לחוות אהבה?

התיאוריה העדכנית ביותר שמנסה להסביר את האופוריה של האצנים טוענת טענה נועזת: היכולת שלנו לחוות אופוריה כתוצאה של פעילות גופנית קשורה לאבותינו הקדמונים ולחייהם כציידים, כאוכלי נבלות וכלקטים. הביולוג דניס בּראמבּל והפליאואנתרופולוג דניאל ליברמן כותבים כך: "היום ריצה ארוכה היא בעיקרה צורה של פעילות גופנית ופעילות פנאי, אך שורשיה עשויים להיות עתיקים כמו שורשי המין האנושי." ייתכן כי המצב הנוירוכימי שבגללו הריצה מתגלמת שימש במקור כתגמול לבני האדם הראשונים כדי שימשיכו לצוד וללקט. מה שאנחנו מכנים "אופוריה של אצנים" היה עשוי אף לעודד את אבותינו הקדמונים לשתף פעולה זה עם זה ולחלוק את פירות הציד.

ייתכן שבעברנו האבולוציוני, שרדנו בין היתר מפני שפעילות גופנית הסבה לנו עונג. בנוף המודרני של ימינו, אותה אופוריה — בין שהיא מושגת בריצה ובין שבפעילות גופנית אחרת — עשויה לרומם את מצב רוחנו ולהקל עלינו ביצירת קשרים חברתיים. אם נבין את המדע שמאחורי האופוריה של האצנים, נוכל להפיק את המיטב מהשפעותיה, ולא משנה אם המטרה שלנו היא להרגיש מחוברים יותר לקהילה או למצוא פעילות גופנית שגורמת לנו להרגיש שיכורים מאהבה ולשמוח שאנחנו חיים.

ב-2010 התעורר האנתרופולוג הרמן פּוֹנצֶר בבהלה באוהל שלו משאגות אריה. פונצר, כיום מרצה באוניברסיטת דיוק, נטה את אוהלו ליד אגם אֶיָיסי שבצפון טנזניה. המחנה היה לא רחוק מערוץ אוֹלדוּבאי, שם חי אחד ממיני ההוֹמינידים הראשונים שהשתמשו בכלים, הומו הָבּיליס (האדם המיומן), לפני שני מיליון שנה. פונצר נסע לטנזניה כדי לחקור את הרגלי הפעילות הגופנית של בני ההַדְזָה, אחד משבטי הציידים־לקטים האחרונים באפריקה. הוא ואנשיו הגיעו אל מחנה ההדזה רק כמה ימים קודם לכן, והוא עדיין ניסה להתרגל לסביבה החדשה. הוא העריך שהאריות השואגים נמצאים פחות מקילומטר מהמחנה. פונצר ניסה להתעלם מהקולות ולחזור לישון.

למחרת בבוקר התעורר בשעה שש והצטרף לצוות המחקר שלו סביב המדורה. בזמן שהרתיחו מים לקפה נמס ולדייסה, קבוצה של בני ההדזה הגיעה למחנה כשהם נושאים על כתפיהם חלקים עצומים של חיה בעלת פרסות. הגברים האלה שמעו את אותם האריות שהעירו את פונצר, אבל במקום לחזור לישון, יצאו מהמחנה בחסות החשיכה, עקבו אחרי האריות ולקחו את טרפם בנוהל המכוּנה גֶזֶל צַיד. "שום דבר לא מערער את הגבריות," נזכר פונצר, "כמו לשבת ולאכול קערה של דייסת שיבולת שועל ולראות חמישה מבני ההדזה חוזרים עם אנטילופה שגנבו מלהקת האריות שזה עתה הרגו אותה."

ההבדל התהומי הזה בין בני ההדזה לאורח החיים המערבי הוא בדיוק מה שפונצר ועמיתיו רצו לחקור בטנזניה. בני ההדזה חיים בסביבה הקרובה ביותר לזו שבה התפתחו בני האדם המודרניים, וניתוח של הדי־אן־איי שלהם מראה שהם מגיעים מאחת השושלות האנושיות העתיקות ביותר על פני האדמה. הם אינם מאובנים חיים, אלא התפתחו כמו כל אדם אחר על פני כדור הארץ. אך התרבות שלהם לא השתנתה בקצב מהיר כמו בחברות אחרות. בשביל כ-300 בני ההדזה שעדיין שומרים על אורח חיים של ציידים־לקטים, ההישרדות תלויה באסטרטגיות דומות לאלה ששימשו את בני האדם הראשונים. כפי שניסח זאת אחד מעמיתיו של פונצר, אם רוצים להבין איך נראו חיי האדם בעבר הרחוק, "זה הכי קרוב שיש." ואם רוצים להבין את סוג הפעילות הגופנית שגופנו ומוחנו מותאמים אליו, זוהי ההזדמנות הטובה ביותר לראות זאת בפועל.

בני ההדזה מבלים את רוב היום בציד ובליקוט. הגברים יוצאים מוקדם בבוקר, חמושים בקשתות בעבודת יד ובחצים עם רעל בקצה, ואורבים לכל בעלי החיים, מציפורים קטנות ועד בבונים. (בפעם הראשונה שפונצר יצא לצוד עם שניים מבני ההדזה, הם עקבו במשך שעות אחרי עקבות דם של חזיר יבלות פצוע.) הנשים מקדישות את הבוקר לליקוט גרגירי יער ופירות עץ הבאובב ולשליפה של פקעות עמילניות מתוך האדמה. הן חוזרות למחנה עם עד כעשרה קילו של מזון ויוצאות שוב אחר הצהריים. כחלק מפרויקט המחקר של פונצר, הצוות שלו חילק ל-19 גברים ול-27 נשים מבני ההדזה מדי פעילות ודופק שתיעדו את הפעילות שלהם מהזריחה ועד השקיעה. התברר שביום טיפוסי, הם עוסקים בשעתיים של פעילות מתונה עד נמרצת, כמו ריצה, ובכמה שעות נוספות של פעילות קלה, כמו הליכה. אין הבדלים ברמת הפעילות בין גברים לנשים או בין צעירים למבוגרים. אם בכלל, בני ההדזה נעשים פעילים יותר ככל שהם מזדקנים. הַשוו את הנתונים הללו לארצות הברית, שם האדם הבוגר הממוצע עוסק מדי יום במשך פחות מעשר דקות בפעילות מתונה עד נמרצת, והפעילות הגופנית נמצאת בשיאה בגיל שש. אם אורח החיים של בני ההדזה משקף את הפעילות שגוף האדם מותאם לה, משהו ממש לא בסדר באורח החיים שלנו.

חשוב לציין שבני ההדזה לא מראים כל סימן למחלות הלב וכלי הדם השכיחות כל כך בחברות מתועשות. בהשוואה לאמריקאים מאותה קבוצת גיל, לחץ הדם שלהם נמוך יותר, ויש להם רמות בריאות יותר של כולסטרול, טריגליצרידים וחלבון מגיב C ((CRP, מדד של דלקת בזרם הדם שמנבא התקפי לב בעתיד. הסימנים הללו לבריאות הלב הם בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא בקרב אוכלוסייה עם רמות גבוהות של פעילות גופנית. אבל פונצר אמר לי שבאופן אישי הוא נדהם עוד יותר מהיעדרן הגלוי של שתי מגפות מודרניות אחרות בקרב בני ההדזה: חרדה ודיכאון. לא ניתן לקבוע אם הממצא הזה קשור באיזשהו אופן לאורח חייהם הפעיל, אך קשה מאוד להימנע מהשערות. בקרב האוכלוסייה בארצות הברית יש מִתאם בין פעילות גופנית יומיומית — הנמדדת באמצעות מד תאוצה — לבין תחושת מטרה בחיים. מעקב בזמן אמת מראה שאנשים מאושרים יותר כשהם פעילים גופנית מאשר כשהם יושבים. ובימים שבהם אנשים פעילים יותר מהרגיל, הם מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר מחייהם.

במחקרים אחרים בארצות הברית ובבריטניה אילצו אנשים בוגרים הפעילים במידה מתונה לשבת יותר שעות בכל יום למשך פרק זמן מסוים, והפגיעה ברווחתם היתה בולטת. אנשים העוסקים בספורט באופן קבוע ומחליפים את הפעילות הגופנית בפעילות בישיבה למשך שבועיים נעשים חרדים יותר, עייפים יותר ועוינים יותר. כשאנשים בוגרים נבחרו באקראי והורידו את מספר הצעדים היומי שלהם, 88 אחוז מהם נעשו מדוכאים יותר. אחרי שבוע של צמצום הפעילות הגופנית הם דיווחו על ירידה של 31 אחוז בשביעות הרצון מחייהם. בממוצע, מספר הצעדים היומי המגביר תחושות של חרדה ודיכאון ופוגע בשביעות הרצון מהחיים הוא 5,649. האמריקאי הטיפוסי צועד 4,774 צעדים ביום. הממוצע העולמי הוא 4,961 צעדים.

*המשך הפרק בספר המלא*

קלי מק'גוניגל

ד"ר קלי מק'גוניגל היא פסיכולוגית זוכת פרסים מאוניברסיטת סטנפורד. הקורסים שלה בפסיכולוגיה, לרבות "מדעי כוח הרצון", נמנים עם הקורסים הפופולריים ביותר בתוכנית ההעשרה בסטנפורד. היא גם כותבת בלוג בשם "מדעי כוח הרצון" באתר Psychology Today. היא חיה בפאלו אלטו, קליפורניה.

עוד על הספר

האושר שבתנועה קלי מק'גוניגל

הקדמה

מעטים הם הזיכרונות שאני יכולה לחשוב עליהם ולומר בוודאות: "הרגע הזה שינה את חיי." אחד מהם קרה כשהייתי בת 22. הייתי תלמידה לתואר ראשון בפסיכולוגיה ונרשמתי לסמינר בשם "הפסיכולוגיה של הביישנות". תמיד הייתי ילדה ביישנית, ובגיל 22 עדיין התמודדתי עם חרדה. המטלה שלנו בקורס היתה לעשות משהו שחשוב לנו, אבל שנמנענו ממנו עד עכשיו בגלל פחד או ספק עצמי. בחרתי להגשים את החלום ארוך השנים שלי להיות מדריכת כושר בקבוצות. כילדה הייתי מתעמלת בסלון מול קלטות כושר. בזמן שילדים אחרים חלמו להיות סאלי רייד — האסטרונאוטית האמריקאית הראשונה שהמריאה לחלל — או סטיבן ספילברג הבאים, אני דמיינתי את עצמי בחדר מלא באנשים, מדריכה אותם לעשות תרגילי סטפ־טאצ' וג'מפינג ג'ק. בתיכון למדתי ספרדית וצרפתית כי קראתי שצריך לדבר שלוש שפות כדי להיות מדריכת אירובי בכפרי הנופש של קלאב מד.

עכשיו מצאתי את עצמי עומדת מחוץ למכון הכושר בקמפוס, כמה דקות לפני הבחינה לתפקיד מדריכת אירובי. התאמנתי על הכוריאוגרפיה במשך שעות רבות כל כך עד שיכולתי לבצע את הקטע מתוך שינה, ואף על פי כן, תחושות מוכרות של בהלה הציפו אותי. היתה לי בחילה. הציפורניים שלי התחפרו בתוך כפות הידיים. היה לי חשוב כל כך לעשות את זה, עד שחשבתי שהלב שלי יתפוצץ בעוד רגע. בער בי רצון לברוח מהחרדה הגוברת. פשוט ללכת משם, לחזור לדירה שלי ולהעמיד פנים שכל הסיפור הזה לא קרה בכלל.

אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. עמדתי מחוץ לסטודיו, רציתי לברוח — אבל בחרתי להישאר. אולי גם לכם היה רגע כזה — נקודת מפנה שבה אמרתם "כן" למשהו שחלמתם לעשות אבל תמיד הפחיד אתכם. במבט לאחור, אני חושבת שאחת הסיבות לכך שנשארתי היתה כל מה שלמדתי על אומץ ממגוון הפעילויות הגופניות האהובות עלי. ביוגה למדתי איך לנשום עמוק ולהימתח אל מחוץ לאזור הנוחות שלי. במחול למדתי שלא משנה כמה מודאגת ומיואשת הרגשתי בתחילת השיעור, המוזיקה והתנועה תמיד נשאו אותי למקום של אופטימיות. ובאימוני הקרדיו הכי קשוחים שלי למדתי שדפיקות לב הן לא תמיד סימן לפחד. לפעמים הן הוכחה לכך שהלב שלנו מתחזק.

ההחלטה להישאר ולהיבחן לתפקיד שינתה את חיי כי היא היתה הצעד הראשון שלי בדרך להיות מדריכת כושר בקבוצות. כמעט 20 שנה חלפו מאז, וההוראה נהפכה בשבילי למקור בלתי נדלה של אושר ומשמעות. לאורך השנים ראיתי שוב ושוב כיצד תנועה יכולה לשנות את מצב הרוח שלנו. איך יש בכוחה לשלוח מישהו בחזרה אל העולם עם תקווה מחודשת. זכיתי לראות כיצד פעילות גופנית מעניקה למתעמלים את הכוח להרגיש כמה הם חזקים ומאפשרת להם גם לשחרר. לימדתי אנשים מכל הגילים ובעלי מגוון רחב של יכולות גופניות, ולמדתי שהתנועה יכולה למלא תפקידים רבים ושונים בחייהם של בני אדם. התנועה היא דרך לתרגל אהבה עצמית, הזדמנות להתמודד עם אתגרים ומקום ליצירת קשרים חדשים. רבים מהשיעורים שלימדתי התפתחו כך שנוצרו קהילות של אנשים שלא רק נעו יחד, אלא גם תמכו זה בזה ופרגנו זה לזה. בשיעורים האלה למדתי מהו אושר קולקטיבי, גם בתיאום של התנועות שלנו וגם בחיבוקים הקבוצתיים שעטפו משתתפים אחרי היעדרות ממושכת. הובלת קבוצות של פעילות גופנית העניקה לי כל כך הרבה סיפוק, עד שמעולם לא הפסקתי. המשכתי לעסוק בזה לא רק בגלל הסיפוק ששאבתי משיתוף אנשים אחרים באושר שבתנועה, אלא גם מכיוון שהתנועה עזרה לי. בשלבים שונים של חיי, פעילות גופנית הצילה אותי מפני בידוד וייאוש, טיפחה בי אומץ ותקווה, הזכירה לי איך לחוות אושר ונתנה לי תחושת שייכות.

הסיפור שלי אינו חריג. ברחבי העולם, אנשים שמפעילים את הגוף מאושרים יותר ומרוצים יותר מחייהם. אין זה משנה אם הפעילות הספורטיבית המועדפת עליהם היא הליכה, ריצה, שחייה, ריקוד, רכיבה על אופניים, משחקים קבוצתיים, הרמת משקולות או יוגה. לאנשים המתעמלים באופן קבוע יש תחושת מטרה חזקה יותר והם חווים יותר הכרת תודה, אהבה ותקווה. הם מרגישים מחוברים יותר לקהילות שלהם, ויש להם סיכויים נמוכים יותר לסבול מבדידות או מדיכאון. היתרונות האלה בולטים לאורך כל החיים. הם רלוונטיים בכל הרבדים החברתיים והכלכליים ונראה שהם אוניברסליים וחוצי תרבויות. חשוב לציין גם שהיתרונות הפסיכולוגיים והחברתיים של פעילות גופנית אינם תלויים ביכולת גופנית מסוימת או במצב בריאותי מסוים. הם הודגמו גם בקרב אנשים עם כאב כרוני, מוגבלויות גופניות או מחלות נפשיות וגופניות חמורות, ואפילו בקרב מטופלים בהוספיס. ההנאות המתוארות לעיל — החל בתקווה ובמשמעות וכלה בשייכות — קשורות בראש ובראשונה לתנועה, ולא לכושר.

השאלה כיצד פעילות גופנית תורמת לאושר שלנו נמצאת במוקד ספר זה. התחלתי בקריאת מחקרים מדעיים בנושא, אך דילגתי על אינספור סקרים שמראים כי אנשים פעילים מאושרים יותר. חיפשתי דווקא את המחקרים והתיאוריות שיכולים לשפוך אור על השאלה מדוע. התעמקתי במאמרים אקדמיים בתחומים מגוונים כמו מדעי המוח, פליאונטולוגיה ומוזיקולוגיה. שוחחתי עם אנתרופולוגים, עם פסיכולוגים ועם פיזיולוגים. ראיינתי ספורטאים ומומחים לספורט. ביקרתי במקומות שבהם אנשים נעים יחד — חדרי כושר, סטודיו למחול, פארקים ואפילו נושאות מטוסים. קראתי ממוארים וחקרתי אתנוגרפיות כדי להבין טוב יותר את תפקידה של התנועה בתרבויות שונות ולאורך ההיסטוריה. הרחבתי את המחקר שלי כך שיִכלול את כתביהם של פילוסופים וחוקרי דת. האזנתי לפודקאסטים והצטרפתי לקבוצות ברשתות החברתיות. פניתי לחברים, לבני משפחה ולזרים וביקשתי מהם לשתף אותי בחוויות התנועה שלהם. כמעט אחרי כל ריאיון כזה מצאתי את עצמי חוזרת ומקשיבה לחלק מסוים בשיחה המוקלטת. לא רק כדי לבדוק את נכונות ההערות שכתבתי לעצמי, אלא מכיוון שרציתי לשמוע שוב את הסיפורים. רבים מהאנשים שדיברתי איתם הגיעו לסף דמעות כשהסבירו לי מהי משמעות התנועה בחייהם. בפעם השלישית שכתבתי, "דמעות נקוות בעיניה כשהיא מספרת לי את זה," הבנתי משהו: אלה היו דמעות של חדווה, חדווה שנובעת מהאושר שבתנועה.

אחד הדברים הראשונים שגיליתי הוא שההסבר השכיח ביותר לשאלה מדוע פעילות גופנית מסיבה לנו אושר הוא פשטני מדי. את ההשפעות הפסיכולוגיות של התנועה אי־אפשר לצמצם לכדי שטף של אֶנדוֹרפינים. פעילות גופנית משפיעה על כימיקלים רבים במוח, בהם כאלה שמספקים לנו אנרגיה, מפיגים דאגות ועוזרים לנו ליצור קשרים עם אחרים. היא מפחיתה דלקות במוח, פעולה שלאורך זמן עשויה להגן עלינו מפני דיכאון, חרדה ובדידות. פעילות גופנית קבועה גם מעצבת מחדש את המבנה הפיזי של המוח כך שאנו מוּעדים יותר להרגיש אושר וליצור קשרים חברתיים. השינויים הנוירולוגיים האלה דומים מאוד לשינויים שנצפים בטיפולים החדשניים ביותר נגד דיכאון והתמכרות. ההשפעות המהותיות הללו על המוח ניכרות אפילו במערכת השרירים. בזמן פעילות גופנית, השרירים מפרישים אל זרם הדם הורמונים אשר משפרים את העמידות של מוחנו בפני סטרס. חוקרים מכנים אותם "מולקולות של תקווה".

כאשר בוחנים את הראיות, קשה שלא להגיע למסקנה שהפיזיולוגיה שלנו מתוכננת לתגמל אותנו על תנועה. אך מדוע הביולוגיה האנושית מכוּונת באופן כזה לעודד אותנו להיות פעילים? ניחוש הגיוני אחד קשור ליתרונות הבריאותיים של הפעילות הגופנית. אולי המוח דואג לגוף ומוודא שנהיה פעילים מספיק כדי למנוע התקף לב. אולם הרעיון הזה מבוסס על פרספקטיבה היסטורית קצרה מדי באשר לתרומתה של פעילות גופנית להישרדות המין האנושי. הרופאים מעודדים אותנו לעסוק בפעילות גופנית כדי לאזן את רמת הסוכר בדם, להוריד את לחץ הדם, או להקטין את הסיכון שלנו לחלות בסרטן. אבל במשך רוב שנות קיומה של האנושות, המטרה העיקרית של התנועה לא היתה מניעת מחלות. פעילות גופנית היתה חלק מאורח החיים שלנו. כפי שכותב חוקר המוח דניאל ווֹלפֶּרט, "כל המטרה של מוח האדם היא ליצור תנועה. תנועה היא הדרך היחידה שיש לנו להיות באינטראקציה עם העולם." לכן הביולוגיה שלנו כוללת תגמולים שונים ורבים כל כך לתנועה. ברמה הבסיסית ביותר, תגמול על תנועה הוא הדרך של המוח והגוף לעודד אותנו להשתתף בחיים. אם אנחנו מוכנים לנוע, השרירים שלנו ייתנו לנו תקווה. המוח שלנו יחולל עונג. וכל הפיזיולוגיה שלנו תתאים את עצמה כדי לעזור לנו למצוא את האנרגיה, המטרה והאומץ שאנחנו צריכים כדי להמשיך.

יש גם סיפור מורכב יותר לספּר על הסיבה לכך שהתנועה מתגמלת — כזה שצומח מתוך הפסיכולוגיה של האושר האנושי. אנו, בני האדם, מחוּוטים למצוא עונג בפעילויות, בחוויות ובמצבים נפשיים שעוזרים לנו לשרוד. התופעה הזאת רחבה הרבה יותר מההיבטים המעשיים המובנים מאליהם, כמו אכילה ושינה, וכוללת רבות מהתכונות הפסיכולוגיות המגדירות אותנו כבני אדם. אנחנו נהנים משיתוף פעולה ומוצאים סיפוק בעבודת צוות. התקדמות גורמת לנו עונג, ואנו מתגאים בתרומה שלנו. אנחנו נקשרים לבני אדם, למקומות ולקהילות, והדאגה להם מחממת את לבנו, פשוטו כמשמעו. אפילו היכולת שלנו למצוא משמעות בחיים קשורה לנוירוביולוגיה של ההנאה: סיפורים ומטפורות מרתקים את מערכת הגמול במוח ומעודדים אותנו ליצור נרטיבים שעוזרים לנו להבין את חיינו. בני האדם לא צריכים ליצור את הרגלי האושר הללו בכל דור מחדש. האינסטינקטים טבועים בדי־אן־איי שלנו ומתעוררים לחיים בכל אחד מאיתנו. הם חיוניים להישרדותנו לא פחות מיכולתנו לנשום, לעכל מזון ולהזרים דם לשרירים.

פעילות גופנית — באמצעות התעמלות, טיול, תחרות או חגיגה — מסיבה לנו אושר כי היא מעוררת את האינסטינקטים האלה. תנועה שזורה בכמה מההנאות האנושיות הבסיסיות ביותר, כולל ביטוי עצמי, קשר חברתי ושליטה. כשאנחנו פעילים, יש לנו גישה להנאות מוּלדוֹת, החל בסיפוק שממלא אותנו כשאנו נעים על פי קצב המוזיקה וכלה בריגוש החושי של תנועה מהירה, חיננית או עוצמתית. תנועה יכולה גם למלא צרכים אנושיים בסיסיים, כמו התשוקה להתחבר לטבע או הרצון להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו. נראה כי התחביבים הגופניים שאנחנו נמשכים אליהם יותר מכול תוכננו במיוחד כדי לרתום חוזקות אינדיבידואליות — היכולת להתמיד, להחזיק מעמד, ללמוד ולגדול — ובד בבד לעורר את האינסטינקטים שלנו לפעול יחד. כאשר פעילות גופנית מספקת אותנו מבחינה פסיכולוגית, זה מפני שההשתתפות שלנו חושפת את הטוב שבתוכנו ומראה לנו את הטוב שבאחרים. זוהי אחת הסיבות לכך שהתרבות האנושית מציבה את התנועה בלב המסורות השמחות והמשמעותיות ביותר. כפי שהבחין הפילוסוף דאג אנדרסון, "כוחה של התנועה טמון בכך שהיא מאפשרת לנו להגשים את כל מה שאנושי בנו."

בזמן שחקרתי את הקשרים הרבים בין תנועה לאושר, הספר הזה נהפך בעל כורחו למסע גילוי של כל מה שאנושי בנו. זוהי הדרך היחידה להבין את האושר שבתנועה. ואולי יותר מכל דבר אחר, נזכרתי שאושר אנושי פורח בקהילה. בני האדם התפתחו כיצורים חברתיים, ואנחנו זקוקים זה לזה כדי לשרוד. לאורך ההיסטוריה האנושית, תנועה — לשם עבודה, פולחן או משחק — עזרה לנו להתחבר, לשתף פעולה ולשמוח יחד. היום פעילות גופנית ממשיכה לקרב בינינו ומזכירה לנו עד כמה אנחנו זקוקים זה לזה. זאת היתה תגלית מפתיעה — עד כמה היתרונות הפסיכולוגיים האינדיבידואליים של פעילות גופנית תלויים בטבע החברתי שלנו. עד כמה האושר שבתנועה הוא בעצם האושר שבחיבור האנושי.

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, חשבתי שהוא יהיה מדריך לעזרה עצמית שיסביר לקוראים כיצד למצוא אושר באמצעות פעילות גופנית. הוא התפתח לכדי משהו גדול יותר: מכתב אהבה לתנועה על שלל צורותיה וגם לטבע האדם. באיזשהו אופן משונה ומופלא, העבודה על הספר הזה רוממה את רוחי ממש כמו התנועה עצמה. היא עוררה בי תקווה ותחושה של אחווה. יותר מפעם אחת, כשסיימתי לשוחח עם מישהו בשביל הפרויקט הזה, אמרתי לעצמי בקול רם, "אני אוהבת בני אדם. אנשים הם מדהימים." אני חושבת שהלב שלי היה זקוק לזה לא פחות מאשר לפעילות לב־ריאה. אולי גם אתם צריכים משהו כזה. אם כן, אני מקווה שהקריאה בספר תעניק לכם מעט ממה שכתיבתו העניקה לי. אני מקווה שהספר יעודד אתכם לחשוב מחדש על השאלה למה התנועה חשובה. אני מקווה שהוא יעורר בכם השראה לנוע בדרכים שמסיבות לכם אושר ומעניקות לכם משמעות. ואני מקווה שבשלב מסוים תניחו את הספר ותרגישו שלבכם מלא. שתחשבו, כמה נפלאים, כמה מופלאים, אנו בני האדם יכולים להיות.

 

פרק 1
אופוריה של התמדה

לעתים קרובות משתמשים באופוריה (או ב"הַיי") של אצנים כדי לנסות לפתות סרבני פעילות גופנית, והתיאורים של האופוריה הזאת נוטים למתוח את גבולות האמינות. בשנת 1855 תיאר הפילוסוף הסקוטי אלכסנדר בַּיין את העונג שבהליכה מהירה או בריצה כ"סוג של שכרות מכנית" שיוצרת התרוממות רוח, בדומה לפולחן האקסטטי העתיק של בכחוס, אל היין הרומי. גם ההיסטוריון התרבותי וייבַּר קרֵיגן־ריד מדמה במֵמוּאָר שלו Footnotes את רגעי האופוריה שלו לשכרות. "הם חזקים כמו ויסקי לא חוקי. הם יגרמו לכם לרצות לעצור כל אדם שחולף על פניכם ולומר לו כמה הוא יפה, איזה עולם נפלא יש לנו, ונכון שמדהים לחיות?" אצן השטח וספורטאי הטריאתלון סקוט דַנלַפּ מסכם את אופוריית האצנים שלו כך: "הייתי משווה את זה לשני רד בול עם וודקה, שלושה איבופרופן וכרטיס לוטו זוכה בכיס."

בעוד אצנים רבים אוהבים להשוות את האופוריה הזאת לשכרות, אחרים מדמים את התחושה לחוויה רוחנית. בספרו The Runner's High מתאר דן סטרן את הדמעות שזלגו על פניו בקילומטר האחד־עשר בריצת הבוקר שלו. "ריחפתי יותר ויותר קרוב למקום שמיסטיקנים ושאמאנים ואנשים על אל־אס־די מנסים לתאר. כל רגע נעשה יקר לי. הרגשתי לגמרי לבד ולגמרי מחובר בעת ובעונה אחת." ויש גם אחרים, המשווים את האופוריה לא לאלכוהול ולא לדת, אלא לאהבה. בפורום של רדיט, המוקדש כולו להסברים על אופוריה של אצנים, כתב אחד החברים: "אני אוהב את מה שאני עושה ואני אוהב את כל מי שאני רואה." חברה אחרת כתבה: "זה כמו כשמישהו מוצא חן בעינייך ואז הוא אומר לך שגם את מוצאת חן בעיניו." אצנית האולטרה־מרתון סטפני קֵייס מתארת את הזוהר של אמצע הריצה כך: "אני מרגישה מחוברת לאנשים סביבי, לאנשים החשובים לי בחיי, ואני אופטימית עד אין קץ בקשר לעתיד."

אף על פי שידועים בעיקר אצנים המדברים בשבחי האופוריה של הפעילות הגופנית, תופעת הלוואי הזאת אינה בלעדית לריצה. עונג דומה נחווה בכל פעילות גופנית ממושכת, בין שמדובר בהליכה בחיק הטבע ובין שבשחייה, ברכיבה על אופניים, בריקוד או ביוגה. עם זאת, האופוריה מופיעה רק אחרי מאמץ משמעותי. נראה שזוהי דרכו של המוח לתגמל אותנו על העבודה הקשה. למה תגמול כזה קיים? ויתרה מזאת, למה שהוא יגרום לנו לחוות אהבה?

התיאוריה העדכנית ביותר שמנסה להסביר את האופוריה של האצנים טוענת טענה נועזת: היכולת שלנו לחוות אופוריה כתוצאה של פעילות גופנית קשורה לאבותינו הקדמונים ולחייהם כציידים, כאוכלי נבלות וכלקטים. הביולוג דניס בּראמבּל והפליאואנתרופולוג דניאל ליברמן כותבים כך: "היום ריצה ארוכה היא בעיקרה צורה של פעילות גופנית ופעילות פנאי, אך שורשיה עשויים להיות עתיקים כמו שורשי המין האנושי." ייתכן כי המצב הנוירוכימי שבגללו הריצה מתגלמת שימש במקור כתגמול לבני האדם הראשונים כדי שימשיכו לצוד וללקט. מה שאנחנו מכנים "אופוריה של אצנים" היה עשוי אף לעודד את אבותינו הקדמונים לשתף פעולה זה עם זה ולחלוק את פירות הציד.

ייתכן שבעברנו האבולוציוני, שרדנו בין היתר מפני שפעילות גופנית הסבה לנו עונג. בנוף המודרני של ימינו, אותה אופוריה — בין שהיא מושגת בריצה ובין שבפעילות גופנית אחרת — עשויה לרומם את מצב רוחנו ולהקל עלינו ביצירת קשרים חברתיים. אם נבין את המדע שמאחורי האופוריה של האצנים, נוכל להפיק את המיטב מהשפעותיה, ולא משנה אם המטרה שלנו היא להרגיש מחוברים יותר לקהילה או למצוא פעילות גופנית שגורמת לנו להרגיש שיכורים מאהבה ולשמוח שאנחנו חיים.

ב-2010 התעורר האנתרופולוג הרמן פּוֹנצֶר בבהלה באוהל שלו משאגות אריה. פונצר, כיום מרצה באוניברסיטת דיוק, נטה את אוהלו ליד אגם אֶיָיסי שבצפון טנזניה. המחנה היה לא רחוק מערוץ אוֹלדוּבאי, שם חי אחד ממיני ההוֹמינידים הראשונים שהשתמשו בכלים, הומו הָבּיליס (האדם המיומן), לפני שני מיליון שנה. פונצר נסע לטנזניה כדי לחקור את הרגלי הפעילות הגופנית של בני ההַדְזָה, אחד משבטי הציידים־לקטים האחרונים באפריקה. הוא ואנשיו הגיעו אל מחנה ההדזה רק כמה ימים קודם לכן, והוא עדיין ניסה להתרגל לסביבה החדשה. הוא העריך שהאריות השואגים נמצאים פחות מקילומטר מהמחנה. פונצר ניסה להתעלם מהקולות ולחזור לישון.

למחרת בבוקר התעורר בשעה שש והצטרף לצוות המחקר שלו סביב המדורה. בזמן שהרתיחו מים לקפה נמס ולדייסה, קבוצה של בני ההדזה הגיעה למחנה כשהם נושאים על כתפיהם חלקים עצומים של חיה בעלת פרסות. הגברים האלה שמעו את אותם האריות שהעירו את פונצר, אבל במקום לחזור לישון, יצאו מהמחנה בחסות החשיכה, עקבו אחרי האריות ולקחו את טרפם בנוהל המכוּנה גֶזֶל צַיד. "שום דבר לא מערער את הגבריות," נזכר פונצר, "כמו לשבת ולאכול קערה של דייסת שיבולת שועל ולראות חמישה מבני ההדזה חוזרים עם אנטילופה שגנבו מלהקת האריות שזה עתה הרגו אותה."

ההבדל התהומי הזה בין בני ההדזה לאורח החיים המערבי הוא בדיוק מה שפונצר ועמיתיו רצו לחקור בטנזניה. בני ההדזה חיים בסביבה הקרובה ביותר לזו שבה התפתחו בני האדם המודרניים, וניתוח של הדי־אן־איי שלהם מראה שהם מגיעים מאחת השושלות האנושיות העתיקות ביותר על פני האדמה. הם אינם מאובנים חיים, אלא התפתחו כמו כל אדם אחר על פני כדור הארץ. אך התרבות שלהם לא השתנתה בקצב מהיר כמו בחברות אחרות. בשביל כ-300 בני ההדזה שעדיין שומרים על אורח חיים של ציידים־לקטים, ההישרדות תלויה באסטרטגיות דומות לאלה ששימשו את בני האדם הראשונים. כפי שניסח זאת אחד מעמיתיו של פונצר, אם רוצים להבין איך נראו חיי האדם בעבר הרחוק, "זה הכי קרוב שיש." ואם רוצים להבין את סוג הפעילות הגופנית שגופנו ומוחנו מותאמים אליו, זוהי ההזדמנות הטובה ביותר לראות זאת בפועל.

בני ההדזה מבלים את רוב היום בציד ובליקוט. הגברים יוצאים מוקדם בבוקר, חמושים בקשתות בעבודת יד ובחצים עם רעל בקצה, ואורבים לכל בעלי החיים, מציפורים קטנות ועד בבונים. (בפעם הראשונה שפונצר יצא לצוד עם שניים מבני ההדזה, הם עקבו במשך שעות אחרי עקבות דם של חזיר יבלות פצוע.) הנשים מקדישות את הבוקר לליקוט גרגירי יער ופירות עץ הבאובב ולשליפה של פקעות עמילניות מתוך האדמה. הן חוזרות למחנה עם עד כעשרה קילו של מזון ויוצאות שוב אחר הצהריים. כחלק מפרויקט המחקר של פונצר, הצוות שלו חילק ל-19 גברים ול-27 נשים מבני ההדזה מדי פעילות ודופק שתיעדו את הפעילות שלהם מהזריחה ועד השקיעה. התברר שביום טיפוסי, הם עוסקים בשעתיים של פעילות מתונה עד נמרצת, כמו ריצה, ובכמה שעות נוספות של פעילות קלה, כמו הליכה. אין הבדלים ברמת הפעילות בין גברים לנשים או בין צעירים למבוגרים. אם בכלל, בני ההדזה נעשים פעילים יותר ככל שהם מזדקנים. הַשוו את הנתונים הללו לארצות הברית, שם האדם הבוגר הממוצע עוסק מדי יום במשך פחות מעשר דקות בפעילות מתונה עד נמרצת, והפעילות הגופנית נמצאת בשיאה בגיל שש. אם אורח החיים של בני ההדזה משקף את הפעילות שגוף האדם מותאם לה, משהו ממש לא בסדר באורח החיים שלנו.

חשוב לציין שבני ההדזה לא מראים כל סימן למחלות הלב וכלי הדם השכיחות כל כך בחברות מתועשות. בהשוואה לאמריקאים מאותה קבוצת גיל, לחץ הדם שלהם נמוך יותר, ויש להם רמות בריאות יותר של כולסטרול, טריגליצרידים וחלבון מגיב C ((CRP, מדד של דלקת בזרם הדם שמנבא התקפי לב בעתיד. הסימנים הללו לבריאות הלב הם בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא בקרב אוכלוסייה עם רמות גבוהות של פעילות גופנית. אבל פונצר אמר לי שבאופן אישי הוא נדהם עוד יותר מהיעדרן הגלוי של שתי מגפות מודרניות אחרות בקרב בני ההדזה: חרדה ודיכאון. לא ניתן לקבוע אם הממצא הזה קשור באיזשהו אופן לאורח חייהם הפעיל, אך קשה מאוד להימנע מהשערות. בקרב האוכלוסייה בארצות הברית יש מִתאם בין פעילות גופנית יומיומית — הנמדדת באמצעות מד תאוצה — לבין תחושת מטרה בחיים. מעקב בזמן אמת מראה שאנשים מאושרים יותר כשהם פעילים גופנית מאשר כשהם יושבים. ובימים שבהם אנשים פעילים יותר מהרגיל, הם מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר מחייהם.

במחקרים אחרים בארצות הברית ובבריטניה אילצו אנשים בוגרים הפעילים במידה מתונה לשבת יותר שעות בכל יום למשך פרק זמן מסוים, והפגיעה ברווחתם היתה בולטת. אנשים העוסקים בספורט באופן קבוע ומחליפים את הפעילות הגופנית בפעילות בישיבה למשך שבועיים נעשים חרדים יותר, עייפים יותר ועוינים יותר. כשאנשים בוגרים נבחרו באקראי והורידו את מספר הצעדים היומי שלהם, 88 אחוז מהם נעשו מדוכאים יותר. אחרי שבוע של צמצום הפעילות הגופנית הם דיווחו על ירידה של 31 אחוז בשביעות הרצון מחייהם. בממוצע, מספר הצעדים היומי המגביר תחושות של חרדה ודיכאון ופוגע בשביעות הרצון מהחיים הוא 5,649. האמריקאי הטיפוסי צועד 4,774 צעדים ביום. הממוצע העולמי הוא 4,961 צעדים.

*המשך הפרק בספר המלא*