ויליאם וונטון 6 - והקטסטרופה הצנטריפוגלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ויליאם וונטון 6 - והקטסטרופה הצנטריפוגלית
הוספה למועדפים

ויליאם וונטון 6 - והקטסטרופה הצנטריפוגלית

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בובי פירס

בובי פירס הוא במאי סרטים, סופר ומאייר נורווגי. סרטו הקצר הראשון, סניפר (2006), זיכה אותו בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. ויליאם ונטון ומשתק הכאוס הוא הספר החמישי בסדרת ויליאם ונטון הרואה אור בעברית. קדמו לו הספרים ויליאם ונטון והחידה הבלתי אפשרית, ויליאם ונטון והשער הסודי, ויליאם ונטון והעיר האבודה וויליאם וונטון ומחולל האפוקליפסה.

תקציר

גורל העולם כולו מונח על הכף, ורק ילד אחד יכול למנוע את האסון.
הקרב הסופי בין ויליאם ונטון לאייברהם טאלי ממתין לקוראי הספר השישי והאחרון בסדרה על מפענח הצפנים הטוב בעולם. אחרי שנכנס לתא הקפאה והתחבר למשתק הכאוס, ויליאם ונטון יוצא למשימה החשובה מכול – להציל את כדור הארץ מהלורידיום. 
על מנת לעשות זאת הוא יצטרך למצוא כדור מוזהב אחד, לפתור את הצופן של כדור הארץ עצמו ולגלות לראשונה את הסודות הקדמוניים של העולם. הוא יוצא למשימה האחרונה והקשה ביותר בחייו ועליו לעשות זאת לבדו. האם יצליח ויליאם להתמודד עם הרוע המטורף של אייברהם טאלי ולהביס אותו? 
זה עכשיו או לעולם לא.
בובי פירס הוא במאי סרטים, סופר ומאייר נורווגי. ויליאם ונטון והקטסטרופה הצנטריפוגלית הוא הספר השישי בסדרת ויליאם ונטון הרואה אור בעברית. קדמו לו הספרים ויליאם ונטון והחידה הבלתי אפשרית, ויליאם ונטון והשער הסודי, ויליאם ונטון והעיר האבודה, ויליאם ונטון ומחולל האפוקליפסה וויליאם ונטון ומשתק הכאוס.

פרק ראשון

ספינת החלל טֵלוּס, לפני 4.5 מיליארד שנה

הפיצוץ זעזע את ספינת החלל העצומה.

הקברניט עמד מול החלון כשדלתות המעלית נפתחו ומישהו קרטע פנימה. החיילים שניצבו משני צדי הדלת הניפו את ההַלְמָנים שלהם.

"חכו," אמר הקברניט והרים את ידו. "הוא אחד משלנו."

האיש, שהיה פצוע, אחז בחזהו המדמם.

"הלוּרידיוּם..." פניו התעוותו בכאב. "הלורידיום השתלט על כל הספינה." הוא התמוטט על הרצפה.

"השתלט על כל הספינה? איך זה יכול להיות?" אישה לבושה בלבן שעמדה לצד הקברניט הביטה בו בשאלה.

הקברניט השקיף מהחלון. אלפי כוכבים נצנצו בחלל השחור כפחם. "עלינו להעביר את הספינה למצב כיבוי וחניית חירום."

"אם נפעיל כאן מצב כיבוי," אמרה האישה בלבן, "שדה הכוח יוסר והחללית תיפגע..." היא הצביעה על הסלעים שחלפו על פניהם בחלל.

פיצוץ רועם נוסף הדהד בספינה.

"אין לנו ברירה!" הקברניט שלף מתוך כיס הז'קט שלו כדור מוזהב. "אנחנו לא יכולים לתת ללורידיום להשתלט עלינו." הוא עמד להניח את הכדור על חיישן בלוח הבקרה, אבל לפתע, האיש שהתמוטט לרצפה קם לישיבה. הוא כיוון אקדח אל הקברניט וירה. קרן הלייזר פגעה בגבו של הקברניט.

במאמץ רב הצליחו האישה בלבן ועוד שני אנשים לייצב את הקברניט מול לוח הבקרה.

"הפעל מצב כיבוי," היו מילותיו האחרונות של הקברניט לפני שהתמוטט בעצמו.

אורות החוץ של ספינת החלל העצומה כבו. טיסתה נעצרה, ומעטפת המגן הכחולה נעלמה.

סלעים ואבק קוסמי ניתכו על גוף המתכת של הספינה.

 

אי־שם מתחת למצודת לונדון

"אתה מוכן?"

האישה בלבן חייכה.

ויליאם הסתכל על תא ההקפאה בעיניים פעורות. אדי כפור עלו מתוך מכסה הזכוכית הפתוח. הוא ידע שאין לו ברירה. אם הוא רוצה שיהיה אפילו סיכוי קטן לעצור את אייבּרהם טאלי, הוא צריך להיכנס להקפאה ולהתחבר למַשְתֵּק הכאוס.

האישה סימנה לו לבוא אליה. ויליאם צעד לעברה. בדרך הסתכל על תאי ההקפאה. הם עמדו זה לצד זה. האנשים ששכבו בתוכם קפואים נראו כאילו הם ישנים. היה מפחיד לחשוב שהם שוכבים שם כבר כמה מיליוני שנים. פניהם השלוות היו מכוסות בקרום עדין ששוליו לבנים.

בקרוב ויליאם יהיה אחד מהם. הוא התחלחל. תאי ההקפאה הזכירו לו ארונות קבורה.

"מה יקרה לי?" הוא שאל.

"כשתוקפא, יהיה אפשר לחבר את המוח שלך למשתק הכאוס." האישה הצביעה על הפירמידה הענקית שממנה הגיע עכשיו ויליאם. "רק כשתהיה מחובר תוכל לגשת למידע שנמצא שם ולדעת לְמה אתה זקוק כדי להשלים את משימתך."

"ומה המשימה?" שאל ויליאם.

"למנוע קטסטרופה." היא חייכה אליו. "הגיע הזמן."

 

פרק 1
כביש מהיר, אי־שם באנגליה

שמש אחר הצהריים עמדה נמוכה בשמים. הכביש המהיר היה עמוס במכוניות. אבא עיווה את פניו כשראה את הפקק הארוך. הוא בלם, והמכונית נעצרה. הוא נאנח והביט דרך המראה על הילד הקטן שבמושב האחורי.

"אתה יכול לישון, ויליאם," אמר אבא. "זה ייקח זמן."

ויליאם ינק את המוצץ, עצם את עיניו והניח את ראשו על הצד. הוא אחז בחוזקה בקובייה הונגרית קטנה.

אבא המשיך להסתכל בוויליאם דרך המראה. הפרחח הקטן הפך את חייו כשבא לעולם לפני שלוש שנים. אלה היו שלוש השנים הטובות בחייו.

משהו לכד את מבטו לפתע. משאית גדולה ושחורה התקרבה אליהם במהירות מאחור. עשן סמיך נפלט משני צינורות בראש תא הנהג.

אבא התפתל באי־נחת במושבו.

הוא לא אמור להאט, הנהג הזה? הרי יש פקק.

בהלה אחזה בו כשהבין שהמשאית לא עומדת לעצור. למעשה, נראה שהיא מאיצה. המנוע רב־העוצמה שאג. המשאית עמדה לפגוע בהם.

הם יהיו חייבים לצאת מהמכונית.

אבא הרים את גב המושב שלידו.

בידיים רועדות הוא ניסה לפתוח את חגורת הבטיחות של ויליאם, אבל הבין שלא יספיק. הוא פנה אל המשאית ובהה לתוך עיניה המוטרפות של האישה שישבה מאחורי ההגה. פניה התעוותו לכדי גיחוך מרושע. משהו שנראה כמו יד עשויה מתכת נצנץ מבעד לשמשה.

אבא נשכב על בנו כדי לגונן עליו. הוא עטף אותו בזרועותיו והתכונן להתנגשות.

"אני אוהב אותך..." זה היה הדבר היחיד שהספיק לומר לו לפני שהמשאית פגעה בהם, והעולם התנפץ סביבם במערבולת של זכוכית ומתכת.

* * *

נשיפותיה הקצובות של מכונת הלב־ריאה שהחזיקה את ויליאם בחיים היו הצליל היחיד שנשמע בחדר. אור הירח המלא זרח פנימה מבעד לחלון הפתוח ושטף את החדר בגוון כחול על־טבעי.

אמא ישבה על כיסא לצד מיטת בית החולים ואחזה בידו הקטנה של ויליאם. היא ישנה. ויליאם היה לבוש בפיג'מה כחולה של בית חולים שעליה עננים לבנים, ובקפל זרועו היה מונח מה שנשאר מהקובייה ההונגרית — גוש פלסטיק מותך.

ויליאם נראה כאילו הוא ישן, אבל בפועל היה שרוי בתרדמת מלאכותית. הרופאים לא יכלו לעשות דבר כדי לתקן את עמוד השדרה השבור שלו. בקרוב הגוף הקטן יוותר. ויליאם ימות.

המוצץ היה מונח לידו במיטה. תחבושת גדולה כיסתה את רוב פניו.

נגינת הצרצרים מחוץ לחלון הפתוח התערבבה בנשיפותיה של מכונת הלב־ריאה.

לפתע נשמע צליל חדש בחשיכה. מכות מהירות של להבי מסוק.

אמא זעה בכיסאה, אך לא התעוררה. המסוק התקרב ושני אורות חזקים קרנו מתוך השמים החשוכים. הרוח מלהבי המַּדְחֵף נפנפה בווילונות.

לאחר זמן מה נדם המסוק, והאורות נעלמו. הווילונות חדלו להתנפנף, והחגבים חזרו לנגן.

מחוץ לחלון הופיעה דמות.

זה היה גבר.

הוא טיפס בזהירות מבעד לחלון.

מעילו הארוך הגיע עד לקרסוליו, והוא חבש כובע גדול רחב שוליים שהסתיר את החלק העליון של פניו. האיש עמד והתבונן בגוף הקטן השוכב מולו.

"ויליאם היקר," הוא לחש. "אני סבא שלך. באתי לעזור לך."

סבא ידע שנותרו רק שעות ספורות לפני שהגוף הקטן יוותר. הוא גם ידע מי עומד מאחורי התקרית המחרידה, ושאותו אדם רוצה במותו של ויליאם.

בתוך שעות ספורות תושלם משימתו של האדם ההוא.

אלא אם כן יקרה נס.

סבא שלף מכיסו חבילה קטנה. הוא פשט את מעילו, ומתחת לזרועו התגלה אקדח בתוך נרתיק.

סבא פתח את החבילה. בתוכה היה גליל שתכולתו פעמה באור כחול.

מה שסבא עמד לעשות היה מנוגד לכל מה שנלחם עבורו, אבל הוא לא היה מסוגל להרשות לוויליאם למות. עתידו של העולם כולו היה תלוי בילד הקטן הזה.

סבא הפנה את מבטו אל אמא, שישבה בכיסא. היא עדיין ישנה.

בזהירות רבה הסיר סבא את מכסה הגליל. ואז הוא הרים את חולצת הפיג'מה של ויליאם והחזיק את הגליל מעל בטנו החשופה. ידו רעדה. לשבריר שנייה, גופו של סבא רטט כולו.

"סליחה," לחש ורוקן את תכולת הגליל. "אבל אין שום דרך אחרת."

גוש מתכת כחול נחת על בטנו החיוורת של ויליאם.

הוא נמס ונספג בתוך עורו.

סבא ליטף את לחיו של ויליאם ואז נעלם דרך החלון.

* * *

אמא התעוררה בבהלה.

היא הזדקפה בכיסאה והביטה סביבה מבולבלת. השמש זרחה בחלון; הבוקר הגיע. כמה זמן היא ישנה?

ואז שמעה קול קטן שחשבה שלעולם לא תשמע שוב.

"שלום, אמא."

ויליאם הביט בה כאילו התעורר לפני רגע משנת לילה טובה.

אמא לא האמינה למראה עיניה. האם זה חלום?

"צמא," אמר ויליאם והצביע על פיו.

אחות נעצרה ליד הדלת. היא שמרה מגש עם ארוחת בוקר לאמא. האחות בהתה בוויליאם.

"צמא," אמר ויליאם שוב.

האחות הפילה את המגש על הרצפה וכיסתה את פיה בידה.

"אני אקרא לרופא," אמרה והסתלקה.

ויליאם חייך, אבל הרצין כשהבחין בקובייה ההונגרית המקולקלת.

"מה קרה לקוּבִּי גֵּרִי?"

אמא התכופפה אליו וחיבקה אותו חזק ככל שהעזה.

איש מהם לא הבחין בכדור האש הזוהר שהופיע בפתח הדלת. הוא התרחב ולבש צורה של בן אנוש.

זאת היתה אישה. שיער שחור כפחם הידלדל מעל פניה המצולקות. החדר התמלא בסירחון מבחיל של גומי שרוף. קוֹרְנֶלְיָה סְטְרֶנְגְלֶר הרימה יד מכנית והצביעה על הדלת, שנטרקה.

אמא צרחה. קורנליה הניפה לעברה את ידה. אמא קפאה ולא הצליחה להשמיע שום קול.

קורנליה ניגשה אל ויליאם. היא רכנה אליו קרוב כל כך עד שפניה המצולקות היו ממש מול פניו.

"אתה חי." קולה היה קר וצרוד.

היא הניחה את ידה המכנית סביב גרונו ולחצה. רק עוד כמה שניות והילד הקטן ייחנק. ויליאם התפתל בניסיון להשתחרר, אך ללא הועיל.

לפתע נפתח החלון בעוצמה רבה כל כך, עד שהוא השתחרר מהצירים והתנפץ.

"תעזבי את הילד!"

סבא הסתער פנימה. בידיו הוא החזיק הַלְמָן. זאפּ חזק נשמע כשקורנליה נפגעה מסילון כחול. כל גופה היטלטל. היא הרימה את ידה המכנית לעבר סבא, אך לא הצליחה לירות.

זאפּ מספר שתיים הכה בה. היא נשארה לעמוד עוד רגע אחד, ואז נפלה לאחור על הרצפה.

סבא מיהר אל ויליאם, הרים אותו ובדק את הדופק. הוא עדיין פעם. סבא משך את אמא מהכיסא וגרר אותה אל הדלת.

"בואי! ההלם לא יימשך זמן רב." הוא הצביע על קורנליה ששכבה על הרצפה.

"מה קורה?" צעקה אמא. "לאן אנחנו הולכים?"

"למקום שבו הם לא יוכלו למצוא אתכם."

 

בובי פירס

בובי פירס הוא במאי סרטים, סופר ומאייר נורווגי. סרטו הקצר הראשון, סניפר (2006), זיכה אותו בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. ויליאם ונטון ומשתק הכאוס הוא הספר החמישי בסדרת ויליאם ונטון הרואה אור בעברית. קדמו לו הספרים ויליאם ונטון והחידה הבלתי אפשרית, ויליאם ונטון והשער הסודי, ויליאם ונטון והעיר האבודה וויליאם וונטון ומחולל האפוקליפסה.

עוד על הספר

ויליאם וונטון 6 - והקטסטרופה הצנטריפוגלית בובי פירס

ספינת החלל טֵלוּס, לפני 4.5 מיליארד שנה

הפיצוץ זעזע את ספינת החלל העצומה.

הקברניט עמד מול החלון כשדלתות המעלית נפתחו ומישהו קרטע פנימה. החיילים שניצבו משני צדי הדלת הניפו את ההַלְמָנים שלהם.

"חכו," אמר הקברניט והרים את ידו. "הוא אחד משלנו."

האיש, שהיה פצוע, אחז בחזהו המדמם.

"הלוּרידיוּם..." פניו התעוותו בכאב. "הלורידיום השתלט על כל הספינה." הוא התמוטט על הרצפה.

"השתלט על כל הספינה? איך זה יכול להיות?" אישה לבושה בלבן שעמדה לצד הקברניט הביטה בו בשאלה.

הקברניט השקיף מהחלון. אלפי כוכבים נצנצו בחלל השחור כפחם. "עלינו להעביר את הספינה למצב כיבוי וחניית חירום."

"אם נפעיל כאן מצב כיבוי," אמרה האישה בלבן, "שדה הכוח יוסר והחללית תיפגע..." היא הצביעה על הסלעים שחלפו על פניהם בחלל.

פיצוץ רועם נוסף הדהד בספינה.

"אין לנו ברירה!" הקברניט שלף מתוך כיס הז'קט שלו כדור מוזהב. "אנחנו לא יכולים לתת ללורידיום להשתלט עלינו." הוא עמד להניח את הכדור על חיישן בלוח הבקרה, אבל לפתע, האיש שהתמוטט לרצפה קם לישיבה. הוא כיוון אקדח אל הקברניט וירה. קרן הלייזר פגעה בגבו של הקברניט.

במאמץ רב הצליחו האישה בלבן ועוד שני אנשים לייצב את הקברניט מול לוח הבקרה.

"הפעל מצב כיבוי," היו מילותיו האחרונות של הקברניט לפני שהתמוטט בעצמו.

אורות החוץ של ספינת החלל העצומה כבו. טיסתה נעצרה, ומעטפת המגן הכחולה נעלמה.

סלעים ואבק קוסמי ניתכו על גוף המתכת של הספינה.

 

אי־שם מתחת למצודת לונדון

"אתה מוכן?"

האישה בלבן חייכה.

ויליאם הסתכל על תא ההקפאה בעיניים פעורות. אדי כפור עלו מתוך מכסה הזכוכית הפתוח. הוא ידע שאין לו ברירה. אם הוא רוצה שיהיה אפילו סיכוי קטן לעצור את אייבּרהם טאלי, הוא צריך להיכנס להקפאה ולהתחבר למַשְתֵּק הכאוס.

האישה סימנה לו לבוא אליה. ויליאם צעד לעברה. בדרך הסתכל על תאי ההקפאה. הם עמדו זה לצד זה. האנשים ששכבו בתוכם קפואים נראו כאילו הם ישנים. היה מפחיד לחשוב שהם שוכבים שם כבר כמה מיליוני שנים. פניהם השלוות היו מכוסות בקרום עדין ששוליו לבנים.

בקרוב ויליאם יהיה אחד מהם. הוא התחלחל. תאי ההקפאה הזכירו לו ארונות קבורה.

"מה יקרה לי?" הוא שאל.

"כשתוקפא, יהיה אפשר לחבר את המוח שלך למשתק הכאוס." האישה הצביעה על הפירמידה הענקית שממנה הגיע עכשיו ויליאם. "רק כשתהיה מחובר תוכל לגשת למידע שנמצא שם ולדעת לְמה אתה זקוק כדי להשלים את משימתך."

"ומה המשימה?" שאל ויליאם.

"למנוע קטסטרופה." היא חייכה אליו. "הגיע הזמן."

 

פרק 1
כביש מהיר, אי־שם באנגליה

שמש אחר הצהריים עמדה נמוכה בשמים. הכביש המהיר היה עמוס במכוניות. אבא עיווה את פניו כשראה את הפקק הארוך. הוא בלם, והמכונית נעצרה. הוא נאנח והביט דרך המראה על הילד הקטן שבמושב האחורי.

"אתה יכול לישון, ויליאם," אמר אבא. "זה ייקח זמן."

ויליאם ינק את המוצץ, עצם את עיניו והניח את ראשו על הצד. הוא אחז בחוזקה בקובייה הונגרית קטנה.

אבא המשיך להסתכל בוויליאם דרך המראה. הפרחח הקטן הפך את חייו כשבא לעולם לפני שלוש שנים. אלה היו שלוש השנים הטובות בחייו.

משהו לכד את מבטו לפתע. משאית גדולה ושחורה התקרבה אליהם במהירות מאחור. עשן סמיך נפלט משני צינורות בראש תא הנהג.

אבא התפתל באי־נחת במושבו.

הוא לא אמור להאט, הנהג הזה? הרי יש פקק.

בהלה אחזה בו כשהבין שהמשאית לא עומדת לעצור. למעשה, נראה שהיא מאיצה. המנוע רב־העוצמה שאג. המשאית עמדה לפגוע בהם.

הם יהיו חייבים לצאת מהמכונית.

אבא הרים את גב המושב שלידו.

בידיים רועדות הוא ניסה לפתוח את חגורת הבטיחות של ויליאם, אבל הבין שלא יספיק. הוא פנה אל המשאית ובהה לתוך עיניה המוטרפות של האישה שישבה מאחורי ההגה. פניה התעוותו לכדי גיחוך מרושע. משהו שנראה כמו יד עשויה מתכת נצנץ מבעד לשמשה.

אבא נשכב על בנו כדי לגונן עליו. הוא עטף אותו בזרועותיו והתכונן להתנגשות.

"אני אוהב אותך..." זה היה הדבר היחיד שהספיק לומר לו לפני שהמשאית פגעה בהם, והעולם התנפץ סביבם במערבולת של זכוכית ומתכת.

* * *

נשיפותיה הקצובות של מכונת הלב־ריאה שהחזיקה את ויליאם בחיים היו הצליל היחיד שנשמע בחדר. אור הירח המלא זרח פנימה מבעד לחלון הפתוח ושטף את החדר בגוון כחול על־טבעי.

אמא ישבה על כיסא לצד מיטת בית החולים ואחזה בידו הקטנה של ויליאם. היא ישנה. ויליאם היה לבוש בפיג'מה כחולה של בית חולים שעליה עננים לבנים, ובקפל זרועו היה מונח מה שנשאר מהקובייה ההונגרית — גוש פלסטיק מותך.

ויליאם נראה כאילו הוא ישן, אבל בפועל היה שרוי בתרדמת מלאכותית. הרופאים לא יכלו לעשות דבר כדי לתקן את עמוד השדרה השבור שלו. בקרוב הגוף הקטן יוותר. ויליאם ימות.

המוצץ היה מונח לידו במיטה. תחבושת גדולה כיסתה את רוב פניו.

נגינת הצרצרים מחוץ לחלון הפתוח התערבבה בנשיפותיה של מכונת הלב־ריאה.

לפתע נשמע צליל חדש בחשיכה. מכות מהירות של להבי מסוק.

אמא זעה בכיסאה, אך לא התעוררה. המסוק התקרב ושני אורות חזקים קרנו מתוך השמים החשוכים. הרוח מלהבי המַּדְחֵף נפנפה בווילונות.

לאחר זמן מה נדם המסוק, והאורות נעלמו. הווילונות חדלו להתנפנף, והחגבים חזרו לנגן.

מחוץ לחלון הופיעה דמות.

זה היה גבר.

הוא טיפס בזהירות מבעד לחלון.

מעילו הארוך הגיע עד לקרסוליו, והוא חבש כובע גדול רחב שוליים שהסתיר את החלק העליון של פניו. האיש עמד והתבונן בגוף הקטן השוכב מולו.

"ויליאם היקר," הוא לחש. "אני סבא שלך. באתי לעזור לך."

סבא ידע שנותרו רק שעות ספורות לפני שהגוף הקטן יוותר. הוא גם ידע מי עומד מאחורי התקרית המחרידה, ושאותו אדם רוצה במותו של ויליאם.

בתוך שעות ספורות תושלם משימתו של האדם ההוא.

אלא אם כן יקרה נס.

סבא שלף מכיסו חבילה קטנה. הוא פשט את מעילו, ומתחת לזרועו התגלה אקדח בתוך נרתיק.

סבא פתח את החבילה. בתוכה היה גליל שתכולתו פעמה באור כחול.

מה שסבא עמד לעשות היה מנוגד לכל מה שנלחם עבורו, אבל הוא לא היה מסוגל להרשות לוויליאם למות. עתידו של העולם כולו היה תלוי בילד הקטן הזה.

סבא הפנה את מבטו אל אמא, שישבה בכיסא. היא עדיין ישנה.

בזהירות רבה הסיר סבא את מכסה הגליל. ואז הוא הרים את חולצת הפיג'מה של ויליאם והחזיק את הגליל מעל בטנו החשופה. ידו רעדה. לשבריר שנייה, גופו של סבא רטט כולו.

"סליחה," לחש ורוקן את תכולת הגליל. "אבל אין שום דרך אחרת."

גוש מתכת כחול נחת על בטנו החיוורת של ויליאם.

הוא נמס ונספג בתוך עורו.

סבא ליטף את לחיו של ויליאם ואז נעלם דרך החלון.

* * *

אמא התעוררה בבהלה.

היא הזדקפה בכיסאה והביטה סביבה מבולבלת. השמש זרחה בחלון; הבוקר הגיע. כמה זמן היא ישנה?

ואז שמעה קול קטן שחשבה שלעולם לא תשמע שוב.

"שלום, אמא."

ויליאם הביט בה כאילו התעורר לפני רגע משנת לילה טובה.

אמא לא האמינה למראה עיניה. האם זה חלום?

"צמא," אמר ויליאם והצביע על פיו.

אחות נעצרה ליד הדלת. היא שמרה מגש עם ארוחת בוקר לאמא. האחות בהתה בוויליאם.

"צמא," אמר ויליאם שוב.

האחות הפילה את המגש על הרצפה וכיסתה את פיה בידה.

"אני אקרא לרופא," אמרה והסתלקה.

ויליאם חייך, אבל הרצין כשהבחין בקובייה ההונגרית המקולקלת.

"מה קרה לקוּבִּי גֵּרִי?"

אמא התכופפה אליו וחיבקה אותו חזק ככל שהעזה.

איש מהם לא הבחין בכדור האש הזוהר שהופיע בפתח הדלת. הוא התרחב ולבש צורה של בן אנוש.

זאת היתה אישה. שיער שחור כפחם הידלדל מעל פניה המצולקות. החדר התמלא בסירחון מבחיל של גומי שרוף. קוֹרְנֶלְיָה סְטְרֶנְגְלֶר הרימה יד מכנית והצביעה על הדלת, שנטרקה.

אמא צרחה. קורנליה הניפה לעברה את ידה. אמא קפאה ולא הצליחה להשמיע שום קול.

קורנליה ניגשה אל ויליאם. היא רכנה אליו קרוב כל כך עד שפניה המצולקות היו ממש מול פניו.

"אתה חי." קולה היה קר וצרוד.

היא הניחה את ידה המכנית סביב גרונו ולחצה. רק עוד כמה שניות והילד הקטן ייחנק. ויליאם התפתל בניסיון להשתחרר, אך ללא הועיל.

לפתע נפתח החלון בעוצמה רבה כל כך, עד שהוא השתחרר מהצירים והתנפץ.

"תעזבי את הילד!"

סבא הסתער פנימה. בידיו הוא החזיק הַלְמָן. זאפּ חזק נשמע כשקורנליה נפגעה מסילון כחול. כל גופה היטלטל. היא הרימה את ידה המכנית לעבר סבא, אך לא הצליחה לירות.

זאפּ מספר שתיים הכה בה. היא נשארה לעמוד עוד רגע אחד, ואז נפלה לאחור על הרצפה.

סבא מיהר אל ויליאם, הרים אותו ובדק את הדופק. הוא עדיין פעם. סבא משך את אמא מהכיסא וגרר אותה אל הדלת.

"בואי! ההלם לא יימשך זמן רב." הוא הצביע על קורנליה ששכבה על הרצפה.

"מה קורה?" צעקה אמא. "לאן אנחנו הולכים?"

"למקום שבו הם לא יוכלו למצוא אתכם."