שוברי הספינות

1

לוֹם נדחק לתוך מנהרת התשתית, לפת את כבל הנחושת וחילץ אותו במשיכה. סיבי אזבסט עתיקים וגללי עכברים הסתחררו סביבו כשהכבל השתחרר. הוא פילס את דרכו פנימה וניתק עוד מהכבל ממהדקי האלומיניום שלו. המהדקים צלצלו בפיר המתכת הצר כמטבעות מנחה לאל הניצולת, ולום גישש אחריהם בידו בלהט כאשר ברקם העמום צד את עיניו. הוא ליקט אותם לנרתיק עור החגור למותניו. כך משך עוד ועוד כבל. מטר שלם של נחושת יקרה התרופף בידיו וענני אבק אפפו אותו.
הצבע הזוהר שנמרח על מצחו של לוֹם העניק הילה ירוקה זרחנית עמומה למנהרות התשתית שהיו כל עולמו. פיח וזיעה מלוחה צרבו את עיניו וזלגו סביב שפתי מסכת סינון האוויר שעל פניו. בידו המצולקת מחה את האגלים המלוחים, אך הקפיד לא למרוח את הצבע הזוהר. הצבע המגרד הוציא אותו מדעתו, אך הוא לא רצה למצוא את דרכו חזרה מבעד למבוך המנהרות בעלטה גמורה, לכן הניח למצחו לגרד ושב לסקור את סביבתו.
צינורות חלודים נמתחו הלאה לאורך המנהרה ונעלמו בחשכה. חלקם מברזל, חלקם מפלדה — הצוות הכבד יטפל בהם. לום התמקד רק בחומרים הקלים — כבלי הנחושת, האלומיניום, הניקל, תניני הפלדה שאפשר לאסוף לשק ולגרור החוצה מהמנהרה אל הצוות הקל שהמתין בחוץ.
לום התכוון להמשיך במנהרה, אך כשהחל להתקדם נחבט ראשו בתקרה. צליל ההתנגשות הדהד בעוצמה, כאילו ישב בתוך פעמון של כנסייה נוצרית. אבק נמסך בשערו. חרף מסכת סינון האוויר הוא התחיל להשתעל כשגרגירי האבק חדרו מבעד לשפתי המסכה שלא הייתה אטומה כראוי. הוא התעטש, ואז התעטש בשנית ועיניו התמלאו דמעות. הוא הסיר את המסכה ומחה את פניו, ולאחר מכן הצמיד אותה חזרה לפיו ואפו, אף שלא נותרה בו תקווה רבה שפס הדבק יאטום אותה כהלכה.
המסכה הייתה ירושה מאביו. היא גירדה ומעולם לא נצמדה לפניו במדויק כי לא הייתה במידה הנכונה, אך זה מה שיש. בצד המסכה נראו המילים הדהויות: יש להשליך לאחר 40 שעות שימוש. אבל ללום לא הייתה אחרת, וכך גם לאף אחד אחר. התמזל מזלו שיש לו בכלל מסכה, אפילו שהסיבים התחילו להיפרם מרוב שפשופים באוקיינוס.
שנטי, חברת הצוות שלו, לעגה לו כל אימת שכיבס את המסכה, ושאלה אותו מדוע הוא טורח. השימוש במסכה רק הופך את המנהרות לתופת לוהטת ומעיקה יותר. אין בזה כל טעם, אמרה. לפעמים עלתה בו המחשבה שהיא צודקת. אבל אמא של פימה אמרה לו ולפימה תמיד להשתמש במסכה, וכמובן שהמסננים היו מלאים פיח שחור כשטבל אותם באוקיינוס. זה היה השחור שלא הגיע לריאות שלו, אמרה אמא של פימה, ולכן המשיך לעטות את המסכה, אף על פי שחש מחנק כל אימת ששאף אוויר טרופי לח מבעד לסיבים הרטובים.
קול הדהד מקצה המנהרה. "שחררת את הכבל?"
שנטי. היא קראה אליו מבחוץ, שם המתינה לשובו.
"כמעט סיימתי!" לום המשיך עוד קצת קדימה וקרע מהדקים נוספים כדי לאסוף במהירות עוד נחושת. המנהרה המשיכה הלאה, אבל די היה לו בשלל שאסף. הוא חתך את הכבל בעזרת הצד המשונן של סכין העבודה שלו.
"קדימה!" צעק.
צעקת האישור של שנטי הדהדה חזרה. "מובן!"
הכבל התרחק ממנו במהירות דרך המנהרה הנמוכה והעלה ענני אבק בעקבותיו. הרחק בקצה מבוך המנהרות, שנטי סובבה ידית המחוברת לגליל שעליו התלפף החוט. הזיעה הבהיקה על עורה ושערה הבלונדיני נדבק לפניה כששאבה את הכבל החוצה כמו איטריית אורז מקערת קצבת המרק של צ'ן.
לום שלף את הסכין שלו וחרט את קוד הצוות הקל של בָּפִּי מעל מקום החיתוך של הכבל. הסמל תאם לכתובות הקעקע המתפתלות על לחייו של לום, סימני העבודה שהעניקו לו את הזכות לעבוד בגרוטות תחת פיקוחו של בפי. לום שלף חופן אבקת צבע וירק עליה, ערבב אותה בכף ידו ומרח אותה מעל הסמל. כעת הפיקו החריטות שלו זוהר ססגוני שנראה ממרחק. הוא השתמש באצבעו ובשארית הצבע לכתוב תחת הסמל סדרת ספרות ששינן בעל פה: LC57-1844. קוד האישור של בפי. אף אחד אחר לא התחרה כרגע על המקטע הזה, אך בכל זאת מוטב לסמן את הטריטוריה.
לום אסף את אחרוני מהדקי האלומיניום ונחפז חזרה במנהרה על ידיו וברכיו, עקף אזורים רופפים שבהם לא הייתה למתכת תמיכה נאותה והאזין להדהודים ולחבטות ולנקישות המצלצלות שלו במתכת כשמיהר החוצה, כשכל חושיו מחפשים סימנים שיעידו שהמנהרה עלולה לקרוס.
התאורה הזרחנית הציגה את נחש האבק שנוצר היכן שהחליק כבל הנחושת לפניו. הוא זחל מעל פגרי עכברושים מיובשים וקניהם. אפילו כאן, בקרביה של מכלית נפט ישנה, היו עכברושים, אך אלא גוועו לפני זמן רב. הוא זחל מעל עצמות נוספות, של חתולים וציפורים. מוך ונוצות ריחפו באוויר. בקרבה כה רבה לעולם החיצון היו פירי הכניסה בית קברות למגוון רחב של יצורים אבודים.
לפניו נראה אור השמש, בוהק ומסנוור. לום הצר את עיניו בעודו גורר את עצמו לכיוון האור, וחשב שזו ודאי תחושת הלידה מחדש עבור כת החיים, הטיפוס הזה אל אור שמש נקי ולוהט. לבסוף בקע החוצה מהמנהרה אל סיפון הפלדה החם.
הוא קרע את המסכה מעל פניו והתנשף בכבדות.
אור השמש הטרופית העזה ובריזת האוקיינוס המלוחה שטפו אותו. סביבו הלמו פטישים בברזל כשאין־ספור גברים ונשים התרוצצו על פני מכלית הנפט העתיקה ופירקו אותה לחתיכות. צוותים כבדים קילפו יריעות ברזל בעזרת רתכות והטילו אותם מעבר לצידי הסיפון כעלי דקל אל חול הים שלמטה, שם צוותים נוספים גררו את הניצולת מעבר לאזור הגאות. צוותים קלים כמו זה של לום פירקו את החלקים הקטנים של האונייה והפשיטו ממנה נחושת, פליז, ניקל, אלומיניום ופלדת אל־חלד. אחרים צדו אחר שאריות דלק ונפט ומילאו דליים מן הנוזל היקר. קן נמלים רוחש פעילות שכולו מוקדש להפיכת עצמות האונייה החרבה למשהו מועיל עבור העולם החדש.
"הגיע הזמן באמת," אמרה שנטי. היא הכתה בתפסי הקיבוע של הגליל שלהם ושחררה אותו מידית הגלילה. עורה החיוור זהר באור השמש כך שקעקועי העבודה שלה היו כמעט שחורים כנגד בוהק עורה. שערה הבלונדיני היה קצוץ, בדומה לשערו, כדי למנוע ממנו להיתפס באלפי החריצים וחלקי המכונות המסתובבים שבהם הייתה זרועה סביבת העבודה שלהם.
"הגענו עמוק," אמר לום. "הרבה כבלי תשתית, אבל לוקח המון זמן להגיע אליהם."
"תמיד יש לך תירוץ."
"תפסיקי להתלונן. אנחנו נגיע למכסָה."
"חסר לנו שלא," אמרה שנטי. "בפי אומר שיש עוד צוות קל שקונה זכויות ניצולת."
לום העווה את פניו. "ממש מפתיע."
"כן. היה ברור שזה לא יחזיק הרבה זמן. תעזור לי פה."
לום התייצב בצידו השני של הגליל. הם גנחו במאמץ והרימו אותו מהמוט המרכזי. יחדיו הטו את הגליל הצידה והניחו לו ליפול אל הסיפון החלוד בחבטה מצלצלת. כתף אל כתף אימצו את שרירי רגליהם ודחפו את הגליל הכבד בשיניים חשוקות.
אט־אט החל הגליל לנוע. רגליו היחפות של לום שרפו ממגע הסיפון החשוף בשמש הקופחת. השיפוע של האונייה הקשה על הדחיפה, אך במאמץ משותף נע הגליל קדימה בחריקה רועמת ורמס בדרכו לוחות מתכת רפויים ובועות בציפוי הצבע של הסיפון.
ממרומי סיפון המכלית נפרש חוף ברייטסנדס עד האופק. היה זה מרחב מטונף של חול ושלוליות מי ים, זרוי בגופיהן המחוללים של מכליות נפט ואוניות משא אחרות. חלק היו שלמות לחלוטין, כאילו רבי־חובלים משוגעים החליטו פשוט לנווט את האוניות באורך הקילומטר אל תוך החוף ואז הלכו לדרכם. אחרות כבר הופשטו ופורקו, והציגו לראווה שלד קורות ברזל חלודות. פה ושם פוזרו חלקי אוניות כפיסות דג קצוץ: מגדל פיקוח, מגורי צוות, חרטום מכלית נפט שמצביע היישר לשמיים.
נדמה כאילו אל הניצולת ירד בין האוניות, שיסע, ביקע וביתר לחתיכות את אוניות הברזל העצומות, והותיר מאחוריו ברישול את גוויותיהן המפוזרות. אל מקום משכבן האחרון של אוניות הענק נהרו כזבובים כנופיות ניצולת כמו זו של לום, לכרסם את בשר ועצמות הברזל. הן גררו את שיירי העולם הישן במעלה החוף אל מאזני השקילה ואל כבשני המִחזור שפעלו 24/7 מטעם לוסון וקרלסון, החברה שהרוויחה את כל הכסף מהדם והיזע של שוברי הספינות.
לום ושנטי עצרו לרגע ונשענו על הגליל הכבד כדי להסדיר את הנשימה. לום מחה את הזיעה מעיניו. הרחק באופק הפך השחור השמנוני של האוקיינוס לכחול ושיקף את השמיים והשמש. קצף לבן נראה על פני הגלים. האוויר סביב לום היה אביך מפיח הכבשנים שעל החוף, אך מעבר למסך העשן נראו מפרשים. ספינות הקְלִיפָּר החדשות. תחליפים לגרוטות הענק שהונעו בפחם ובנפט שהוא וצוותו עבדו יומם וליל להרוס: מפרשים לבנים ככנף השחף, גוף עשוי סיבי פחמן ומהירות גבוהה להפליא שרק מהירות רכבות הריחוף המגנטי מתעלה עליה.
עיניו של לום נעו אחר ספינת קליפר שפילחה את המים, זריזה ומלוטשת וכה הרחק מעבר להישג ידו. בהחלט ייתכן שחלק מהנחושת שבגליל שלו תפליג בסופו של דבר עם ספינה כזו, כשראשית תגיע ברכבת אל האורלינס, ומשם תועבר לתא המטען של קליפר ותחצה את האוקיינוס אל האדם או המדינה שיכולים להרשות לעצמם את הניצולת.
לבפי היה פוסטר של ספינת קליפר מליבסקינד, בראון ומוהנרז'. הפוסטר היה מחובר ללוח השנה הרב־פעמי שלו והציג קליפר עם מצנחי־ים גבוהים שנפרשו הרחק מעליה — מפרשים שלטענת בפי יכולים להגיע אל זרמי הסילון ולמשוך את הקליפר על פני אוקיינוס רגוע במהירות של למעלה מחמישים וחמישה קשר, לעוף מעל הגלים על סנפיריות, לשסע קצף ומים מלוחים, לבתר את האוקיינוס בדרך לאפריקה והודו, אל האירופאים והניפונים.
לום לטש מבט רעב במפרשים הרחוקים ותהה מה יעדם, והאם המקום הזה עדיף על משכנו הנוכחי.
"לום! שנטי! איפה הייתם, לעזאזל?"
לום ניעור משרעפיו. פימה נופפה אליהם מהסיפון התחתון של המכלית בארשת פנים נרגזת.
"אנחנו מחכים לך, ילד!"
"הבוסית הקטנה מחפשת אותך," רטנה שנטי.
לום העווה את פניו. פימה הייתה המבוגרת מביניהם, וזה גרם לה להיות שתלטנית. אפילו ידידותו רבת השנים איתה לא הגנה עליו כשהם לא עמדו במכסה.
הוא ושנטי הפנו את תשומת ליבם חזרה לגליל. בסדרה נוספת של גניחות הם גררו אותו על פני הסיפון העקום וגלגלו אותו אל המנוף המאולתר. שם חיברו את הגליל לאנקולי ברזל חלודים, ואז אחזו בכבל המנוף וקפצו על גבי הגליל כשזה היטלטל והסתחרר מטה אל הסיפון התחתון.
פימה ושאר הצוות הקל התגודדו סביבם כשהגיעו למטה. הם שחררו את הגליל וגלגלו אותו אל חרטום מכלית הנפט, שם הקימו את מטה עסק הפירוק שלהם. סביבם נחו ערמות על גבי ערמות של שכבות בידוד שהופשטו מחוטי החשמל, לצד גלילים בוהקים של הנחושת שאספו והניחו בשורות מוקפדות עם סמל הצוות הקל של בפי, הזהה לסמל שצילק את לחיי כולם.
אנשי הצוות התחילו לפרוש את השלל של לום ולחלק אותו ביניהם. הם עבדו במהירות, כמי שרגילים זה לזה ולעבודה: פימה, ראש הצוות, שהייתה גבוהה מהשאר והתחילה להתמלא כאישה, שחורה כנפט וקשה כברזל. שנטי, צנומה וחיוורת, כולה עצמות ומפרקים בולטים ושיער בלונדיני מלוכלך, המועמדת הבאה לזחילה במנהרות כשלום כבר יהיה גדול מדי לעשות זאת, עם עור שכמעט תמיד היה צרוב שמש ומתקלף. בת־סהר, עור בגוון אורז חום שאמא שלה, שהייתה עובדת במכוני הטיפוח, הלכה לעולמה בגל המלריה האחרון, ולכן היא עמלה קשה יותר מכל אחד אחר בצוות הקל משום שראתה מה החלופה. אוזניה, שפתיה ואפה קושטו בניצולת חוט פלדה שהשחילה דרך עורה בתקווה שלעולם אף אחד לא ירצה בה כפי שרצו את אמה. טיק־טוק, קצר־ראייה שתמיד מצמצם את עיניו, שחור כמעט כמו פימה אבל ממש לא חכם כמוה, ידיו זריזות כל עוד נאמר לו מה לעשות בהן, ואף פעם לא משתעמם. פרלי, ההינדי שסיפר להם סיפורים על שיווה, קאלי וקרישנה ושהתברך הן באם והן באב שעבדו בניצולת נפט, שערו שחור, עורו בגוון טרופי כהה, וידו חסרה שלוש אצבעות עקב תאונה בגלילת כבל.
ואחרון חביב, לום. חלק מהאנשים, כמו פרלי, ידעו מי הם ומה מוצאם. פימה ידעה שאמא שלה הגיעה מאחרון האיים מעבר למפרץ. פרלי סיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב שהוא מאה אחוז הודי — מרווארי הינדי בכל רמ"ח איבריו. אפילו שנטי אמרה שבני עמה היו אירים. לום היה שונה לחלוטין. לא היה לו שום מושג מי הוא. חצי של משהו, רבע של משהו אחר, עורו חום ושיערו שחור כמו של אמו המתה, אך צבע עיניו תכלת מוזרה כמו של אביו.
פרלי העיף מבט אחד בעיניו החיוורות של לום והכריז שהוא מזרע השטן. אבל פרלי המציא מעשיות השכם והערב. הוא אמר שפימה היא קאלי שעברה גלגול נשמות — לכן עורה כה שחור ולכן היא מתנהגת בכזו רשעות כשהם לא עומדים במכסה. עם זאת, לום אכן ניחן בעיניו הכחולות של אביו ובמבנה גופו המגויד, וריצ'רד לופז היה ללא ספק שטן בדמות אדם. איש לא פקפק בכך. כשהיה פיכח, הוא היה מפחיד. שיכור, הוא היה השטן בכבודו ובעצמו.
לום שחרר חתיכת כבל וכרע על הסיפון הלוהט. הוא לפת את הכבל עם הפלייר שלו, קרע את שרוול הבידוד וחשף את ליבת הנחושת הנוצצת.
ושוב. ושוב.
פימה השתופפה לצידו עם חלק הכבל שעליו עבדה. "לקח לך המון זמן להוציא את השלל הזה."
לום משך בכתפיו. "כבר אין שום דבר קרוב. הייתי צריך לעשות דרך ארוכה כדי למצוא אותו."
"זה מה שאתה תמיד אומר."
"אם את רוצה להיכנס לחור, את יכולה."
"אני אכנס," התנדבה שנטי.
לום העיף בה מבט מלוכלך. פרלי נחר בבוז. "את טיפשה יותר מחצי־אדם. את תלכי לאיבוד כמו ג'קסון ואז לא נוציא שום ניצולת."
שנטי ביצעה מחווה גסה. "לך תיגרט, פרלי. אני אף פעם לא הולכת לאיבוד."
"אפילו לא בחשכה? כשכל הפירים נראים אותו הדבר?" פרלי ירק לכיוון קצה הסיפון, אך החמיץ ופגע במעקה. "צוותים בכחול עמוק 3 שמעו את ג'קסון זועק ימים שלמים. אבל הם לא הצליחו למצוא אותו. המכונם הזה בסופו של דבר התייבש ומת."
"דרך נוראה למות," העיר טיק־טוק. "צמא, בחשכה. לבד."
"תסתמו את הפה," אמרה בת־סהר. "אתם רוצים שהמתים ישמעו אתכם?"
פרלי משך בכתפיו. "אנחנו רק אומרים שְלום תמיד עומד במכסה."
"חרא." שנטי העבירה את ידה בשערה הבלונדיני המיוזע. "אני יכולה להוציא פי עשרים יותר ניצולת מלום."
לום צחק. "אז קדימה. נראה אם תצאי בחיים."
"כבר מילאת את הגליל."
"אז תצטרכי לעבוד קשה."
פימה טפחה על כתפו של לום. "אני רצינית בנוגע לניצולת. היינו צריכים להשבית את העבודה בזמן שחיכינו לך."
לום פגש במבטה של פימה. "אני אעמוד במכסה. אם העבודה שלי לא מוצאת חן בעינייך, אז את יכולה להיכנס בעצמך."
פימה קפצה את שפתיה בכעס. זו הייתה הצעה שלעולם לא תתממש, ושניהם ידעו זאת. היא נעשתה גדולה מדי, וההוכחה לכך היו הגלדים והצלקות על גבה, מרפקיה וברכיה. גופו של איש הצוות הקל צריך להיות קטן. רוב הנערים והנערות נזרקו מהצוות לקראת אמצע שנות העשרה לחייהם, אפילו אם הרעיבו את עצמם כדי להישאר קטנים. אם פימה לא הייתה ראש צוות מצטיינת, היא כבר הייתה נמצאת על החוף, רעבה ומתחננת לכל פיסת מזון. תחת זאת ניתנה לה שנה נוספת, אולי, לבנות חוסן שיאפשר לה להתחרות במאות האנשים שניסו להתקבל לעבודה בצוות הכבד. אך זמנה הלך ואזל, וכולם ידעו זאת.
"לא היית מעז להתרברב ככה אם אבא שלך לא היה כזה שלד. אז היית באותו מצב כמוני."
"נו, סוף־סוף אני יכול להודות לו על משהו."
אם על פי מראהו של אביו אפשר לחזות את עתידו, אז לום לעולם לא יהיה גדול. מהיר, אולי, אבל לא גדול. אבא של טיק־טוק טען שבכל מקרה אף אחד מהם לא יהיה גדול, בגלל הקלוריות שלא באו אל פיהם. אבל בבוסטון האנשים עדיין גבוהים, אמר. היה להם שפע של כסף ושפע של מזון. איש מהם לא ידע רעב מהו. הם גבהו ושמנו...
לום חש את בטנו נצמדת לגב די והותר פעמים ותהה מה ההרגשה כשיש כל כך הרבה אוכל. הוא תהה מה ההרגשה לעולם לא להתעורר באמצע הלילה מחלום שבו הוא אוכל בשר, רק כדי לגלות שהוא לועס את שפתיו שלו. אבל זו הייתה פנטזיה מטופשת. בוסטון נשמעה קצת יותר מדי כמו גן העדן הנוצרי, או דרכו של אל הניצולת להבטיח חיי נוחות, אם רק תמצאו את המנחה הנכונה להקריב בגופכם כשתגיעו למאזניים שלו.
כך או כך, צריך למות כדי להגיע לשם.
העבודה נמשכה. לום הפשיט עוד מהכבל והטיל את חומר הבידוד המיותר מעבר לשפת האונייה. השמש קפחה על ראשי כולם. עורם הבהיק. אגלי זיעה מלוחה הרטיבו את שערם וטפטפו לעיניהם. ידיהם נעשו חלקלקות וקעקועי הצוות שלהם זרחו כקשרים מפותלים על פניהם הסמוקים. בהתחלה שוחחו והתבדחו אך עד מהרה השתררה שתיקה כשעבדו בקצב אחיד וערמות הנחושת גדלו עבור כל מי שיהיה עשיר דיו להרשות לעצמו לקנות.
"הבוס מגיע!"
קריאת האזהרה הגיעה מהמים שלמטה. כולם השתופפו כדי להיראות עסוקים, בהמתנה לפנים שיופיעו מעבר למעקה. אם זה היה הבוס של צוות אחר, הם יוכלו להירגע —
בפי.
לום העווה את פניו. הבוס שלהם עבר מעל המעקה כשהוא מתנשף בכבדות. שערו השחור הבריק מזיעה וכרסו הקשתה עליו את הטיפוס, אבל היה כסף בעניין, אז הבן זונה הצליח לעשות זאת.
בפי נשען על המעקה והסדיר את נשימתו. זיעה הכהתה את גופיית העבודה שלו. כתמים צהובים וחומים מהקארי או הכריך שאכל לארוחת הצוהריים ניקדו את הבד. לום נעשה רעב רק ממראה כל האוכל הזה על חזהו של בפי, אך ארוחה לא תגיע עד הערב, ולא היה כל טעם להתבונן באוכל שבפי לעולם לא יחלוק עמו.
עיניו החומות הזריזות של בפי סרקו אותם בחיפוש אחר סימני עצלנות או זלזול בצורך להגיע למכסה. אף על פי שאיש מהם לא ישב בחיבוק ידיים, כולם החישו את קצב עבודתם תחת עיניו הבוחנות של בפי, בניסיון להראות שכדאי לו להמשיך להעסיק אותם. בפי בעצמו היה חבר בצוות קל בצעירותו. הוא הכיר את כל הדרכים להתחמק מעבודה קשה. זה גרם לו להיות מסוכן.
"מה הבאתם?" שאל את פימה.
פימה נשאה את מבטה וצמצמה את עיניה מול השמש. "נחושת. המון. לום מצא פירים חדשים שהצוות של מותק החמיץ."
בפי חשף שיניים בחיוך שהציג את הרווח שנגרם מתגרה שעלתה לו בחותכות. "כמה?"
פימה נדה בראשה לעבר לום, במתן אישור.
"אולי מאה, מאה עשרים קילו עד כה," העריך לום. "יש שם עוד למטה."
"כן?" בפי הנהן. "טוב, אז רוץ תביא את זה. אל תדאגו לחישוף. רק תוודאו שהבאתם הכול." הוא העיף מבט אל האופק. "לוסון וקרלסון אומרים שמגיעה סערה. סערה גדולה. אנחנו נצטרך לרדת מהגרוטות בימים הקרובים. אני רוצה שיהיה לכם מספיק כבל שתוכלו לעבוד עליו בחוף."
לום כבש את שאט הנפש שחש מהמחשבה לרדת שוב אל האפלה, אבל בפי כנראה קרא משהו בהבעת פניו.
"יש לך בעיה, לום? אתה חושב שסערה פירושה שאתה יכול לשבת על התחת?" בפי החווה בידו לעבר מחנות העבודה שהתקבצו על שפת הג'ונגל לאורך החוף. "אתה חושב שאני לא יכול למצוא מאה מכונמים אחרים במקומך? יש שם ילדים שייתנו לי לעקור להם עין אם זה יעלה אותם לגרוטה."
פימה התערבה. "אין לו שום בעיה. אתה רוצה כבל, נביא לך כבל. אין בעיה." היא העיפה מבט בלום. "אנחנו הצוות שלך, בוס. אין שום בעיה."
כולם הנהנו במופגן. לום קם על רגליו והושיט את הכבל שבידו לטיק־טוק. "אין בעיה, בוס," השיב.
בפי הצר את מבטו. "את בטוחה שאת ערבה לו, פימה? אני יכול לחתוך לו את קעקועי הצוות ולהעיף אותו לחוף."
"הוא יודע להביא ניצולת," אמרה. "אנחנו מקדימים את המכסה בזכותו."
"כן?" קשיחותו של בפי התמתנה קמעה. "טוב, את ראש הצוות. אני לא מתערב." הוא נעץ מבט בלום. "תיזהר, ילד. אני יודע איך אנשים כמוך חושבים. תמיד מדמיינים שתצליחו כמו כסף־קל. מעמידים פנים שתמצאו איזה מאגר נפט אבוד ולא תצטרכו לעבוד יותר בחיים. אבא שלך היה בן זונה עצלן כזה בדיוק. תראה מה יצא ממנו."
לום חש בחמתו עולה בו. "אני לא מדבר על אבא שלך."
בפי צחק. "מה? אתה הולך לתקוף אותי, ילד? לנסות לדקור אותי מאחור כמו שאבא שלך היה עושה?" בפי העביר את ידו על סכינו. "פימה ערבה לך, אבל אני מקווה שאתה מבין איזו טובה היא עושה לך."
"תרפה מזה, לום," דחקה בו פימה. "אבא שלך לא שווה את זה."
בפי צפה בחילופי הדברים בחיוך דקיק. ידה נותרה בקרבת סכינו. כל הקלפים היו בידיים של בפי, ושניהם ידעו זאת. לום השפיל את ראשו וכבש את זעמו.
"אני אביא את הניצולת שלך, בוס. אין בעיה."
בפי העניק ללום מנוד ראש תקיף. "אז אתה בכל זאת חכם יותר מאבא שלך." הוא פנה אל שאר חברי הצוות. "תקשיבו, כולכם. אין לנו הרבה זמן. אם תצליחו להוציא את שאר הניצולת עד הסערה, תקבלו בונוס. יש צוות קל נוסף בדרך. אנחנו לא רוצים להשאיר להם עבודה קלה, נכון?"
הוא חייך, כחיית פרא, וכולם הנהנו בתשובה. "לא משאירים עבודה קלה," אמרו במקהלה.