לקום על הרגליים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לקום על הרגליים
הוספה למועדפים

לקום על הרגליים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ליאל רביבו, גר בראש העין. יזם, אמן, יוצר, מרצה ומלווה אנשים ועסקים בתהליכי חיבור לייעוד והגשמה בחיים. עף על החיים, מגשים חלומות, ויום אחד הוא עוד יקום על הרגלים. 

תקציר


"היום אני יודע שהירייה הזאת, ירייה אחת מדוייקת היישר לגב העליון, הצילה את חיי"

בגיל 18 ליאל רביבו דהר על המסלול המהיר לעולם הפשע.
הילד האבוד מהשכונה הלך והסתבך בפלילים, האש בתוכו שרפה את הכל והוא עמד לאבד את כל עולמו, אלמלא ירייה אחת, מדוייקת, שריסקה את עמוד השדרה שלו והפכה אותו למשותק.
החיים שלו התנפצו לרסיסים, אבל דווקא אז, מתון ההריסות, גילה לראשונה את הכוחות האדירים שקיימים בו ועשה את השינוי הגדול ביותר שאדם יכול לעשות בחייו.

"לקום על הרגליים" הוא ספר מעורר השראה, שיקים גם אתכם על רגלייכם. הוא יגרום לכם לנפץ את כל מה שחשבתם על החיים שלכם עד היום, לשאול שאלות שפחדתם לשאול ויעניק לכם כלים עוצמתיים, משני חיים, שיגרמו לכם להבין את ההבדל בין הטוב והרע, יובילו אתכם לחיים טובים יותר ויכוונו אתכם היישר לעבר הייעוד וההגשמה שלכם,
כי מה שווים החיים האלה בלעדיהם?

ליאל רביבו, גר בראש העין. אמן, יזם, יוצר, מרצה ומלווה אנשים ועסקים בתהליכי חיבור לייעוד והגשמה בחיים. עף על החיים, מגשים חלומות ויום אחד הוא עוד יקום על הרגליים.

פרק ראשון


1
ילד "בעייתי"

הייתי בן חצי שנה כשההורים שלי התגרשו. הבית שלנו היה מהבתים האלה שהיו מוכרים היטב למשטרה, אך בשכונה שחיינו בה, שכונה קטנה וקשוחה במזרח כפר סבא, שכונה שידעה לא מעט קשיי הישרדות ופשע, זה לא היה דבר נדיר. ברוב הבתים סביבנו המצב לא היה שונה בהרבה. שנים ניסיתי להסיר מעליי את המשא הכבד של השכונה הזאת, הרגשתי שהיא הגדירה אותי, סימנה אותי, הסלילה אותי למסלול שגרם לי להתנגשות חזיתית עם חיי. שנים הייתי צריך להיאבק על מנת להשתחרר ממנה. בסופו של דבר הבנתי שאם ארצה להציל את עצמי לא תהיה לי ברירה אלא לעקור את עצמי מתוכה, אבל לזה עוד נגיע בהמשך. 
מערכת היחסים בין ההורים שלי לא הייתה טובה מלכתחילה, כך סיפרו לי, אבל כשהרגלי השתייה של אבא שלי השתלטו עליו, אימא שלי הבינה שהיא חייבת להציל את עצמה ואותנו. היא ארזה מזוודה קטנה, לקחה אותנו וברחה מהבית. המציאות שפגשה אותה בחוץ, אם חד־הורית לשני ילדים קטנים ללא תמיכה ובהישרדות כלכלית, לא הייתה קלה יותר, אך לעת עתה הייתה מוגנת. 
אחרי הפרידה אימא שלי נאלצה לפרנס אותנו לבדה. היא עבדה במשק בית, הייתה מנקה שלושה וארבעה בתים ביום, רק בשביל לקיים אותנו. היא עשתה הכול על מנת להעניק לנו את כל צרכינו. אחי הגדול ואני תמיד היינו בראש סדר העדיפויות שלה, ועל עצמה היא ויתרה. עד היום אני לא מצליח להבין מאיפה היא שאבה את הכוחות האלה, שכבר אז, כילד, גרמו לי להבין שהיא משהו מיוחד, לביאה, שורדת. היא הרגישה לי כמו גיבורת על, לא פחות. עד היום. 
אני הייתי ילד מרדן. מגיל צעיר שנאתי מסגרות ותמיד הרגשתי צורך פנימי לבעוט בהן. השכונה, בהקשר הזה, הייתה קרקע פורייה למרדנות שלי, עם הגבולות הפרוצים שלה, המטושטשים, וכוח היה השפה העיקרית המדוברת בה. בלי הרבה מילים הבנתי מגיל צעיר מה אני צריך לעשות. הבנתי שאני חייב להיות חזק וקשוח, אחרת אני לא אצליח לשרוד. 
כשהייתי בגן, המרדנות שלי קיבלה כותרת: "בעיות קשב וריכוז". כך מצאתי את עצמי מקבל ריטלין כבר בגן הילדים. עד היום, שנים אחרי, אני לא יכול לשכוח את ההשפעה של הריטלין עליי: הייתי מתנתק מהסביבה, הופך לזומבי וההתנהגות שלי הייתה הופכת אוטומטית, רובוטית, כמעט בלי יכולת בחירה. היום אני יודע שמה שהרגשתי היה פשוט עצב. הריטלין גרם לי להיות עצוב. אבל אז בתור ילד, לא הייתה לי יכולת להביע את מה שאני מרגיש. גם הבעת רגשות בשכונה שלי הייתה בבחינת ייהרג ובל יעבור – כל ביטוי של רגש, בטח אצל בנים, נתפס כחולשה. אז למדתי לשקר. 
בגן עוד נחשבתי לילד "שובב", אבל בכיתה א' כבר תויגתי כ"בעייתי", תיוג שילך איתי שנים ולא ירפה. אימא שלי רשמה אותי לבית ספר דתי, שבלשון המעטה לא התאים לאופי המרדני שלי, ואכן בבית הספר בעטתי בכל החוקים. הייתי מתפרע בתפילות, מתעלם מההוראות של המורים, מטפס על שולחנות, נכנס למסדרון של הבנות למרות שידעתי שאסור, תמיד עושה הפוך ממה שהתבקשתי. קשה להסביר את זה, אבל תמיד הרגשתי כאילו בוערת בי מין אש כזאת שכל הזמן גרמה לי לעשות דווקא, הפוך, בניגוד להוראות, לבעוט, לשרוף. אולי היו אלה בעיות הקשב והריכוז שהבעירו בי אי־שקט תמידי, אולי זאת הייתה הדרך שלי פשוט לצעוק לתשומת לב, לסמן לעולם שאני פה, אבל לא היה שם מישהו שישמע. אימא שלי, מדהימה ככל שהייתה, הייתה עסוקה בהישרדות, ובבית הספר רק רצו להיפטר מה"עול" שהייתי. 
אימא שלי הייתה דיירת קבע בבית הספר, מאחר שהייתה נקראת אליו פעם אחר פעם על ידי המנהל. אני חייב לציין שהמנהל אהב אותי, היה בו רצון אמיתי לעזור לי, אבל לא היו לו כלים. במקום לעזור לי הוא נלחם בי, במקום להושיט לי את היד שכל כך הייתי צריך הוא העניש אותי. הוא לא הצליח להתמודד איתי. בסופו של דבר הוא החליט להעיף אותי מבית הספר. המערכת פלטה אותי. אף אחד לא רוצה אצלו ילד בעייתי. 
אני מודה שאז לא כל כך הבנתי מה רוצים ממני. לא הבנתי שההתנהגות שלי הייתה לא בסדר, ואולי גם אף אחד לא הצליח להסביר לי מה לא בסדר עם הדרך שבה התנהגתי. כשעזבתי, אחד החברים שלי סיפר לי שמנהל בית הספר אסף את כל השכבה ודיבר איתם עליי. "אל תהיו כמו ליאל", הוא הזהיר אותם. המשפט הזה ריסק אותי. התדמית הקשוחה שלי לא אפשרה לי להראות את זה, כמובן, אבל המילים האלה נחרתו בי והלכו איתי שנים. אני הייתי הדוגמה שממנה צריך להתרחק, "הדבר הנורא" שאסור לאף אחד להיות, שחס וחלילה לא יהיו כמוני. אתם יודעים מה יכולות לגרום מילים כאלה לנפש רכה של ילד? המילים האלה היו מבעירות אותי כל פעם מחדש. העלבון היה עמוק ושורף כל כך, שהוא רק גרם לי לרצות "להוכיח" שוב ושוב את צדקתן של המילים. ככה אתם חושבים עליי? אין בעיה, אני אוכיח לכם שאתם צודקים. המשפט הזה התקבע בתוכי ורק דחף אותי עוד ועוד מטה, לתוך המערבולת שהפכה להיות חיי. 
אז אחרי שסולקתי מבית הספר הדתי העבירו אותי לבית ספר חדש, בית ספר מסורתי. אומנם הוא היה קרוב יותר לבית, ולמדו בו לא מעט חברים שלי מהשכונה, אבל התווית שלי כבר הייתה הרבה יותר מורגשת עכשיו: הייתי הילד החדש שהעיפו מבית הספר הקודם. קיבלתי חותמת של ילד בעייתי. 
מיותר לציין שלימודים היו הדבר האחרון שעניין אותי, למרות שכשהייתי לוקח את הריטלין הצלחתי מאוד בלימודים והשגתי תוצאות שהיו מפתיעות את המורים שלי. גם תחושת התדהמה שלהם מההצלחה שלי הלכה איתי, כי היא העידה, בלי מילים, שאף אחד מהם לא באמת האמין בי. הפתיע אותם כשהצלחתי, הם לא חשבו שזה אפשרי בכלל לילד בעייתי כמוני. 
הריטלין היה מכבה אותי ואני רציתי להרגיש חי, לכן לא פעם הייתי מוותר עליו. עד היום אני תוהה אם זה אכן הפתרון המדויק לילדים עם בעיות קשב וריכוז. מכאן נפתחה חזית חדשה, חזית המאבק על הריטלין, שרק שכללה את יכולת השקרים שלי עד לדרגת אומנות של ממש. "לקחת ריטלין?" היו שואלים אותי ואני מייד הייתי עונה שכן, למרות שהייתי יורק אותו במקום לבלוע. השקר הפך לברירת מחדל, לאוטומט שלי.
במקום הריטלין מצאתי פתרון אחר, עמוק בתוך המחברות שלי. הייתי יושב שעות ומצייר, והציור היה מרגיע אותי ברמות שהתקשיתי להסביר. את כל העולם הפנימי שלא הצלחתי לבטא במילים, שידעתי שאסור לי לבטא, ביטאתי דרך הציורים שלי. לפעמים אני חושב שאם מישהו היה מבחין בכישרון הזה שלי אז, אם מישהו היה רואה אותו, אותי, ואולי אף משכיל לטפח אותו, אולי היה מצליח להגיע ללב שלי, אולי הייתי יכול לעלות על מסלול אחר. אבל אז, כאמור, לא היה מי שיראה. מהר מאוד הבנתי שקל יותר לקבל תשומת לב, שלא לומר כבוד וכוח, כשאתה מתפרע וצועק; שזה הרבה מעבר לתשומת הלב שתקבל כשאתה רגוע ושקט. 
באותה תקופה אימא שלי פתחה עסק – קיוסק בשכונה, לא רחוק מהבית שלנו. לבד, בעשר אצבעות, היא הקימה אותו יש מאין ויצרה את מקור הפרנסה שלה. אך הקיוסק הזה גבה ממנה את רוב הזמן והכוחות שלה. אם יחידנית שהייתה חייבת להיות רוב היום בקיוסק על מנת לפרנס. הדאגה שלה אלינו תמיד הייתה שם, היא תמיד הייתה נוכחת, אבל היא הייתה נעדרת פיזית. היא לא הייתה שם בשביל לראות שאני משקר, לא יכלה לראות שאני לא לוקח את הריטלין, שלא באמת הכנתי את שיעורי הבית שלי כמו שאמרתי, שאני לא בבית ומשוטט ברחובות. ההיעדרות הפיזית שלה מהבית אפשרה לי להמשיך לשקר.
בחושי הלביאה שלה, לא פעם הייתה תופסת אותי. היא תמיד ידעה מתי אני משקר לה. הרגעים האלה שבהם הייתה תופסת אותי בשקר היו כמו סכינים בלב שלי, כי כבר מגיל צעיר הבנתי את המורכבות של החיים שלה, דברים שילד לא אמור להבין על ההורים שלו, והבנתי שעם כל הקושי שהיא נאלצת להתמודד איתו אני רק מכביד עליה יותר. הייתי מבטיח לה שלא אשקר יותר, אבל המציאות הייתה חזקה הרבה יותר מהמילה שלי. החיים שלי הפכו למעין מערב פרוע, נטול חוקים והשגחה, ואפשרו לי לעשות ככל העולה על רוחי. 
את רוב הימים שלי הייתי מעביר בחוץ. הרחובות בשכונה לא היו מקום בטוח, בטח לא לילד המרדן שהייתי, ודי מהר מצאתי את עצמי מסתבך בקטטות, נגרר למעשים בעייתיים ומתנסה בדברים שילדים לא אמורים להתנסות בהם. בגיל שמונה כבר עישנתי סיגריה ראשונה. 
כשהייתי בן תשע אימא שלי נכנסה לזוגיות חדשה. לקח לה כמעט עשור להתמודד עם הטראומה שחוותה והיא לעולם לא הסכימה להתחתן שוב. בן הזוג שלה היה אדם מתוק ונעים, ממוצא אתיופי, שנכנס בטבעיות מפתיעה לחיינו. אהבתי אותו מאוד, ראיתי בו את דמות האב שהייתה חסרה לי ורק ביקשתי להתקרב אליו. הוא מצידו החזיר לי אהבה, נתן לי את תשומת הלב ששיוועתי לה כל כך, ואפילו לימד אותי קצת אמהרית. 
זמן קצר לאחר מכן נולדה אחותי הקטנה והכניסה הרבה אור לבית. ממשפחה של שלושה, הפכנו למשפחה אמיתית, עם אימא ואבא, אח ותינוקת מדהימה. הבית הפך להיות מלא חיים. 
בתור עצמאית, חופשת לידה הייתה פריבילגיה שאימא שלי לא הייתה יכולה להרשות לעצמה. היא לקחה את העריסה של אחותי, הציבה אותה לידה בקיוסק ושם הייתה עושה הכול – מטפלת באחותי, בלקוחות, מכינה לנו אוכל – הכול בקיוסק. היא מצאה פתרונות יצירתיים לכל דבר ולא נתנה לשום דבר לעצור אותה. 
בזמן הזה אחי ואני היינו לבד בבית. הוא בניגוד אליי היה הרבה יותר שקט וממושמע, ילד בכור שעושה הכול לפי הספר, עובדה שרק האירה את המרדנות שלי באור גדול וכואב. מגיל צעיר הוא לקח את תפקיד האב בבית, עזר לאימא וניסה לחנך אותי, מה שהוביל ללא מעט ריבים בינינו. ברור שהתמרדתי גם נגדו. 
ולמרות זאת, מצבו הבריאותי אילץ גם אותי לקחת אחריות. כשהיה ילד גילו לו אפילפסיה, ואני זוכר שהמחלה המפחידה הזאת ישבה עליי כעננה במשך כל תקופת הילדות שלי. פעם אחת היינו שנינו לבד בבית ופתאום הוא קיבל התקף. כל הגוף שלו התחיל לפרכס והוא בעט לכל כיוון. אני הייתי מבועת. ילד בן שבע שצריך להתמודד עם המראה המפחיד הזה. הלב שלי דהר על 200 קמ"ש, בקושי הצלחתי לנשום ורצתי בבהלה להזעיק את השכנים. עמדתי מול הדלת שלהם ודפקתי עליה בכל הכוח, בוכה שיפתחו, שיעזרו לי. פחדתי שהוא ימות. רוב הזמן היינו לבד, והפחד מהתקף נוסף שעלול להופיע לא עזב אותי. הייתי דרוך. בכל פעם כזו הייתי יוצא לחדר המדרגות ודופק על כל דלת אפשרית על מנת להזעיק עזרה. מגיל צעיר הבנתי שאין אף מבוגר בסביבה שינהל את המצב, שישגיח עלינו. מגיל צעיר הבנתי שאני חייב להיות חזק, גם בשבילי וגם בשבילו, ובעיקר בשביל לשרוד. 

ליאל רביבו, גר בראש העין. יזם, אמן, יוצר, מרצה ומלווה אנשים ועסקים בתהליכי חיבור לייעוד והגשמה בחיים. עף על החיים, מגשים חלומות, ויום אחד הוא עוד יקום על הרגלים. 

עוד על הספר

לקום על הרגליים ליאל רביבו


1
ילד "בעייתי"

הייתי בן חצי שנה כשההורים שלי התגרשו. הבית שלנו היה מהבתים האלה שהיו מוכרים היטב למשטרה, אך בשכונה שחיינו בה, שכונה קטנה וקשוחה במזרח כפר סבא, שכונה שידעה לא מעט קשיי הישרדות ופשע, זה לא היה דבר נדיר. ברוב הבתים סביבנו המצב לא היה שונה בהרבה. שנים ניסיתי להסיר מעליי את המשא הכבד של השכונה הזאת, הרגשתי שהיא הגדירה אותי, סימנה אותי, הסלילה אותי למסלול שגרם לי להתנגשות חזיתית עם חיי. שנים הייתי צריך להיאבק על מנת להשתחרר ממנה. בסופו של דבר הבנתי שאם ארצה להציל את עצמי לא תהיה לי ברירה אלא לעקור את עצמי מתוכה, אבל לזה עוד נגיע בהמשך. 
מערכת היחסים בין ההורים שלי לא הייתה טובה מלכתחילה, כך סיפרו לי, אבל כשהרגלי השתייה של אבא שלי השתלטו עליו, אימא שלי הבינה שהיא חייבת להציל את עצמה ואותנו. היא ארזה מזוודה קטנה, לקחה אותנו וברחה מהבית. המציאות שפגשה אותה בחוץ, אם חד־הורית לשני ילדים קטנים ללא תמיכה ובהישרדות כלכלית, לא הייתה קלה יותר, אך לעת עתה הייתה מוגנת. 
אחרי הפרידה אימא שלי נאלצה לפרנס אותנו לבדה. היא עבדה במשק בית, הייתה מנקה שלושה וארבעה בתים ביום, רק בשביל לקיים אותנו. היא עשתה הכול על מנת להעניק לנו את כל צרכינו. אחי הגדול ואני תמיד היינו בראש סדר העדיפויות שלה, ועל עצמה היא ויתרה. עד היום אני לא מצליח להבין מאיפה היא שאבה את הכוחות האלה, שכבר אז, כילד, גרמו לי להבין שהיא משהו מיוחד, לביאה, שורדת. היא הרגישה לי כמו גיבורת על, לא פחות. עד היום. 
אני הייתי ילד מרדן. מגיל צעיר שנאתי מסגרות ותמיד הרגשתי צורך פנימי לבעוט בהן. השכונה, בהקשר הזה, הייתה קרקע פורייה למרדנות שלי, עם הגבולות הפרוצים שלה, המטושטשים, וכוח היה השפה העיקרית המדוברת בה. בלי הרבה מילים הבנתי מגיל צעיר מה אני צריך לעשות. הבנתי שאני חייב להיות חזק וקשוח, אחרת אני לא אצליח לשרוד. 
כשהייתי בגן, המרדנות שלי קיבלה כותרת: "בעיות קשב וריכוז". כך מצאתי את עצמי מקבל ריטלין כבר בגן הילדים. עד היום, שנים אחרי, אני לא יכול לשכוח את ההשפעה של הריטלין עליי: הייתי מתנתק מהסביבה, הופך לזומבי וההתנהגות שלי הייתה הופכת אוטומטית, רובוטית, כמעט בלי יכולת בחירה. היום אני יודע שמה שהרגשתי היה פשוט עצב. הריטלין גרם לי להיות עצוב. אבל אז בתור ילד, לא הייתה לי יכולת להביע את מה שאני מרגיש. גם הבעת רגשות בשכונה שלי הייתה בבחינת ייהרג ובל יעבור – כל ביטוי של רגש, בטח אצל בנים, נתפס כחולשה. אז למדתי לשקר. 
בגן עוד נחשבתי לילד "שובב", אבל בכיתה א' כבר תויגתי כ"בעייתי", תיוג שילך איתי שנים ולא ירפה. אימא שלי רשמה אותי לבית ספר דתי, שבלשון המעטה לא התאים לאופי המרדני שלי, ואכן בבית הספר בעטתי בכל החוקים. הייתי מתפרע בתפילות, מתעלם מההוראות של המורים, מטפס על שולחנות, נכנס למסדרון של הבנות למרות שידעתי שאסור, תמיד עושה הפוך ממה שהתבקשתי. קשה להסביר את זה, אבל תמיד הרגשתי כאילו בוערת בי מין אש כזאת שכל הזמן גרמה לי לעשות דווקא, הפוך, בניגוד להוראות, לבעוט, לשרוף. אולי היו אלה בעיות הקשב והריכוז שהבעירו בי אי־שקט תמידי, אולי זאת הייתה הדרך שלי פשוט לצעוק לתשומת לב, לסמן לעולם שאני פה, אבל לא היה שם מישהו שישמע. אימא שלי, מדהימה ככל שהייתה, הייתה עסוקה בהישרדות, ובבית הספר רק רצו להיפטר מה"עול" שהייתי. 
אימא שלי הייתה דיירת קבע בבית הספר, מאחר שהייתה נקראת אליו פעם אחר פעם על ידי המנהל. אני חייב לציין שהמנהל אהב אותי, היה בו רצון אמיתי לעזור לי, אבל לא היו לו כלים. במקום לעזור לי הוא נלחם בי, במקום להושיט לי את היד שכל כך הייתי צריך הוא העניש אותי. הוא לא הצליח להתמודד איתי. בסופו של דבר הוא החליט להעיף אותי מבית הספר. המערכת פלטה אותי. אף אחד לא רוצה אצלו ילד בעייתי. 
אני מודה שאז לא כל כך הבנתי מה רוצים ממני. לא הבנתי שההתנהגות שלי הייתה לא בסדר, ואולי גם אף אחד לא הצליח להסביר לי מה לא בסדר עם הדרך שבה התנהגתי. כשעזבתי, אחד החברים שלי סיפר לי שמנהל בית הספר אסף את כל השכבה ודיבר איתם עליי. "אל תהיו כמו ליאל", הוא הזהיר אותם. המשפט הזה ריסק אותי. התדמית הקשוחה שלי לא אפשרה לי להראות את זה, כמובן, אבל המילים האלה נחרתו בי והלכו איתי שנים. אני הייתי הדוגמה שממנה צריך להתרחק, "הדבר הנורא" שאסור לאף אחד להיות, שחס וחלילה לא יהיו כמוני. אתם יודעים מה יכולות לגרום מילים כאלה לנפש רכה של ילד? המילים האלה היו מבעירות אותי כל פעם מחדש. העלבון היה עמוק ושורף כל כך, שהוא רק גרם לי לרצות "להוכיח" שוב ושוב את צדקתן של המילים. ככה אתם חושבים עליי? אין בעיה, אני אוכיח לכם שאתם צודקים. המשפט הזה התקבע בתוכי ורק דחף אותי עוד ועוד מטה, לתוך המערבולת שהפכה להיות חיי. 
אז אחרי שסולקתי מבית הספר הדתי העבירו אותי לבית ספר חדש, בית ספר מסורתי. אומנם הוא היה קרוב יותר לבית, ולמדו בו לא מעט חברים שלי מהשכונה, אבל התווית שלי כבר הייתה הרבה יותר מורגשת עכשיו: הייתי הילד החדש שהעיפו מבית הספר הקודם. קיבלתי חותמת של ילד בעייתי. 
מיותר לציין שלימודים היו הדבר האחרון שעניין אותי, למרות שכשהייתי לוקח את הריטלין הצלחתי מאוד בלימודים והשגתי תוצאות שהיו מפתיעות את המורים שלי. גם תחושת התדהמה שלהם מההצלחה שלי הלכה איתי, כי היא העידה, בלי מילים, שאף אחד מהם לא באמת האמין בי. הפתיע אותם כשהצלחתי, הם לא חשבו שזה אפשרי בכלל לילד בעייתי כמוני. 
הריטלין היה מכבה אותי ואני רציתי להרגיש חי, לכן לא פעם הייתי מוותר עליו. עד היום אני תוהה אם זה אכן הפתרון המדויק לילדים עם בעיות קשב וריכוז. מכאן נפתחה חזית חדשה, חזית המאבק על הריטלין, שרק שכללה את יכולת השקרים שלי עד לדרגת אומנות של ממש. "לקחת ריטלין?" היו שואלים אותי ואני מייד הייתי עונה שכן, למרות שהייתי יורק אותו במקום לבלוע. השקר הפך לברירת מחדל, לאוטומט שלי.
במקום הריטלין מצאתי פתרון אחר, עמוק בתוך המחברות שלי. הייתי יושב שעות ומצייר, והציור היה מרגיע אותי ברמות שהתקשיתי להסביר. את כל העולם הפנימי שלא הצלחתי לבטא במילים, שידעתי שאסור לי לבטא, ביטאתי דרך הציורים שלי. לפעמים אני חושב שאם מישהו היה מבחין בכישרון הזה שלי אז, אם מישהו היה רואה אותו, אותי, ואולי אף משכיל לטפח אותו, אולי היה מצליח להגיע ללב שלי, אולי הייתי יכול לעלות על מסלול אחר. אבל אז, כאמור, לא היה מי שיראה. מהר מאוד הבנתי שקל יותר לקבל תשומת לב, שלא לומר כבוד וכוח, כשאתה מתפרע וצועק; שזה הרבה מעבר לתשומת הלב שתקבל כשאתה רגוע ושקט. 
באותה תקופה אימא שלי פתחה עסק – קיוסק בשכונה, לא רחוק מהבית שלנו. לבד, בעשר אצבעות, היא הקימה אותו יש מאין ויצרה את מקור הפרנסה שלה. אך הקיוסק הזה גבה ממנה את רוב הזמן והכוחות שלה. אם יחידנית שהייתה חייבת להיות רוב היום בקיוסק על מנת לפרנס. הדאגה שלה אלינו תמיד הייתה שם, היא תמיד הייתה נוכחת, אבל היא הייתה נעדרת פיזית. היא לא הייתה שם בשביל לראות שאני משקר, לא יכלה לראות שאני לא לוקח את הריטלין, שלא באמת הכנתי את שיעורי הבית שלי כמו שאמרתי, שאני לא בבית ומשוטט ברחובות. ההיעדרות הפיזית שלה מהבית אפשרה לי להמשיך לשקר.
בחושי הלביאה שלה, לא פעם הייתה תופסת אותי. היא תמיד ידעה מתי אני משקר לה. הרגעים האלה שבהם הייתה תופסת אותי בשקר היו כמו סכינים בלב שלי, כי כבר מגיל צעיר הבנתי את המורכבות של החיים שלה, דברים שילד לא אמור להבין על ההורים שלו, והבנתי שעם כל הקושי שהיא נאלצת להתמודד איתו אני רק מכביד עליה יותר. הייתי מבטיח לה שלא אשקר יותר, אבל המציאות הייתה חזקה הרבה יותר מהמילה שלי. החיים שלי הפכו למעין מערב פרוע, נטול חוקים והשגחה, ואפשרו לי לעשות ככל העולה על רוחי. 
את רוב הימים שלי הייתי מעביר בחוץ. הרחובות בשכונה לא היו מקום בטוח, בטח לא לילד המרדן שהייתי, ודי מהר מצאתי את עצמי מסתבך בקטטות, נגרר למעשים בעייתיים ומתנסה בדברים שילדים לא אמורים להתנסות בהם. בגיל שמונה כבר עישנתי סיגריה ראשונה. 
כשהייתי בן תשע אימא שלי נכנסה לזוגיות חדשה. לקח לה כמעט עשור להתמודד עם הטראומה שחוותה והיא לעולם לא הסכימה להתחתן שוב. בן הזוג שלה היה אדם מתוק ונעים, ממוצא אתיופי, שנכנס בטבעיות מפתיעה לחיינו. אהבתי אותו מאוד, ראיתי בו את דמות האב שהייתה חסרה לי ורק ביקשתי להתקרב אליו. הוא מצידו החזיר לי אהבה, נתן לי את תשומת הלב ששיוועתי לה כל כך, ואפילו לימד אותי קצת אמהרית. 
זמן קצר לאחר מכן נולדה אחותי הקטנה והכניסה הרבה אור לבית. ממשפחה של שלושה, הפכנו למשפחה אמיתית, עם אימא ואבא, אח ותינוקת מדהימה. הבית הפך להיות מלא חיים. 
בתור עצמאית, חופשת לידה הייתה פריבילגיה שאימא שלי לא הייתה יכולה להרשות לעצמה. היא לקחה את העריסה של אחותי, הציבה אותה לידה בקיוסק ושם הייתה עושה הכול – מטפלת באחותי, בלקוחות, מכינה לנו אוכל – הכול בקיוסק. היא מצאה פתרונות יצירתיים לכל דבר ולא נתנה לשום דבר לעצור אותה. 
בזמן הזה אחי ואני היינו לבד בבית. הוא בניגוד אליי היה הרבה יותר שקט וממושמע, ילד בכור שעושה הכול לפי הספר, עובדה שרק האירה את המרדנות שלי באור גדול וכואב. מגיל צעיר הוא לקח את תפקיד האב בבית, עזר לאימא וניסה לחנך אותי, מה שהוביל ללא מעט ריבים בינינו. ברור שהתמרדתי גם נגדו. 
ולמרות זאת, מצבו הבריאותי אילץ גם אותי לקחת אחריות. כשהיה ילד גילו לו אפילפסיה, ואני זוכר שהמחלה המפחידה הזאת ישבה עליי כעננה במשך כל תקופת הילדות שלי. פעם אחת היינו שנינו לבד בבית ופתאום הוא קיבל התקף. כל הגוף שלו התחיל לפרכס והוא בעט לכל כיוון. אני הייתי מבועת. ילד בן שבע שצריך להתמודד עם המראה המפחיד הזה. הלב שלי דהר על 200 קמ"ש, בקושי הצלחתי לנשום ורצתי בבהלה להזעיק את השכנים. עמדתי מול הדלת שלהם ודפקתי עליה בכל הכוח, בוכה שיפתחו, שיעזרו לי. פחדתי שהוא ימות. רוב הזמן היינו לבד, והפחד מהתקף נוסף שעלול להופיע לא עזב אותי. הייתי דרוך. בכל פעם כזו הייתי יוצא לחדר המדרגות ודופק על כל דלת אפשרית על מנת להזעיק עזרה. מגיל צעיר הבנתי שאין אף מבוגר בסביבה שינהל את המצב, שישגיח עלינו. מגיל צעיר הבנתי שאני חייב להיות חזק, גם בשבילי וגם בשבילו, ובעיקר בשביל לשרוד.