זכרונות מסוכנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זכרונות מסוכנים
מכר
מאות
עותקים
זכרונות מסוכנים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

זכרונות מסוכנים

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

 ג'ואל ארמסטרונג, בעלה לשעבר המרשים והחתיך של אוליביה, היה האדם האחרון עלי אדמות שציפתה לפגוש, כאשר חזרה לכפר הולדתה לאחר היעדרות ארוכת שנים. ג'ואל היה הסיבה לעזיבתה ולהתרחקותה הממושכת כל כך. הגירושין היו מידיים ואכזריים, הצלקות נותרו פתוחות אפילו היום.
התשוקה הבוערת שאיחדה ביניהם בעבר עדיין בערה בקרבם. האם ייכנעו שוב לתשוקה שהייתה כל כך מסוכנת, ואשר הובילה להריון בלתי צפוי ולשינוי חד בעקבותיו...?

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2008

פרק ראשון

1

מעל לראשה של אוליביה הבהב השלט שהורה לנוסעים להדק את החגורות והיא אוטומטית בדקה שחגורת הבטיחות מונחת במקומה.

"בעוד כחמש עשרה דקות ננחת בנמל התעופה הבין-לאומי של ניוּקָאסְל," הודיע חלקלקות קולה המתקתק של הדיילת. "נא ודאו כי כל תיקי היד שלכם מונחים בתאים למעלה וכי שולחנות ההגשה סגורים היטב."

המטוס החל להתכונן לקראת הנחיתה ובטנה של אוליביה התנודדה במחאה. לא הייתה זו כמות הקפה שהֶעֶרְתה לתוכה אשר גרמה להרגשת החולי באותו בוקר. הידיעה שהיא שבה לברידג'פורד לאחר שנים כה רבות היא שגרמה לכאב הטורדני בבטנה.

הנחיתה הייתה מהירה וללא תקלות מיוחדות. שדה התעופה היה עמוס, וכשהמטוס נע במסלולו ביעילות אל עבר מפרץ החנייה, הנוסעים והצוות החלו לאסוף את חפציהם. הם פטפטו ביניהם. הטיסה הייתה בעיקר טיסת עסקים, רוב הנוסעים בדרך אל או שבים מנסיעת עסקים, ומעט מאוד נופשים.

נסיעתה של אוליביה הייתה לא למטרת עסקים ולא לשם התענוג, כך חשבה לעצמה, ואף לא הייתה בטוחה שעשתה את הצעד הנכון בבואה לכאן. היו לה ספקות אם אביה ירצה לראותה, למרות כל ההבטחות שקיבלה מאחותה. היא חששה שלא תהיה שם כתף אוהדת למישהי שכל-כך סיבכה את חייה, לא רק פעם אחת אלא אף פעמיים.

בכל אופן, כעת כבר לא הייתה לה אפשרות להתחרט. המטוס הגיע למצב של עצירה מוחלטת, דלתותיו נפתחו לרווחה, וכל נוסעיו נדחקו לרדת ממנו ראשונים. בסופו של דבר היה עליה לקום, כמובן, וללכת בעקבותיהם. חבל שלא נעלה נעליים שטוחות עקב, כך חשבה כאשר נלכדו עקביה הגבוהים המגוחכים בחצץ שעל המדרגות. אולם הגאווה הייתה בת לווייתה העיקשת ואוליביה הייתה נחושה שלא לחשוף את ייאושה.

מרחק הליכה קצר ממסלול ההמראה והיא כבר הייתה בתוך הבניינים של בית הנתיבות, מסרה את דרכונה לביקורת ונעמדה בתור לאסוף את מזוודתה מהמסוע. אוליביה הביאה רק מזוודה אחת ואת שאר חפציה אחסנה במקום אחסון כלשהו בלונדון, כי כפי שהחליטה בינה לבין עצמה, שם התכוונה למצוא לעצמה דירה. מטרת הנסיעה הזו לברידג'פורד הייתה בעיקר כדי להוכיח לעצמה ולמשפחתה שאיננה חוששת לחזור.

מזוודתה של אוליביה הייתה הראשונה שהופיעה ופניה התעוותו מרוב מאמץ כשגררה אותה מהמסוע. הגיעה העת לשאת בתוצאות. לינדה, אחותה, אמרה שתבוא לפוגשה. גם בכך הייתה הקלה מסוימת. לינדה הייתה הפחות ביקורתית מבין כל בני משפחתה.

קהל רב המתין מאחורי הדלתות כדי לקבל את פניהם של הנוסעים, חלקם של הממתינים אף נשא שלטים עם שמותיהם כדי שיוכלו לזהות זה את זה. דבר אחד מובטח והוא: כי אין אפשרות שלא תזהה את לינדה, חשבה אוליביה באדישות. אך האם תזהה לינדה אותה, היה עניין אחר לחלוטין.

לפתע קפאה במקומה, המזוודה שנשאה עמה הסתבכה בין רגליה, אולם כמעט לא הבחינה בחבטה ובאי הנוחות שנגרמה לה לרגע. אוליביה נעצה מבטה באדם שעמד מאחורי הקהל הרב שגדש את אולם מקבלי הפנים, ואף על פי שלא האמינה למראה עיניה, נראה שהוא אכן ממתין לה.

היא העיפה מבט אחורנית, משוכנעת שהוא כלל לא הביט בה אלא במישהו אחר שהלך אחריה כאשר נפתחו הדלתות. אולם איש לא היה בקרבתה מאחוריה, איש מלבדה לא פסע בקו הראייה שלו.

ואז, על מנת לאמת את ספקותיה, התקרב לקראתה, כשהוא מפלס דרכו בקרב ההמון ונעמד לצידה. אחז בידית המזוודה ולקח אותה מידה ללא כל התנגדות מצידה ושאל: "היי, איך הייתה הנסיעה?"

אוליביה בהתה בו בפנים נטולות הבעה. "מה אתה עושה כאן?" שאלה, אם כי ידעה כי אין זה המשפט המנומס ביותר להיאמר במצבים כאלו, אבל לא שלטה בעצמה. אם הייתה חרדה בעת הטיסה, הרי שברגעים אלו הייתה פי מאה עצבנית יותר. לבה הלם, הדם בעורקיה זרם כאש המשתוללת. מה לכל הרוחות עשה כאן ג'ואל ארמסטרונג? היא ציפתה שיימנע מפגישה אתה כמו ממגפה. "הי... היכן לינדה?"

אם הבחין שגמגמה, הרי שלא הראה כל סימן לכך. "נשארה בבית. אביך אינו במיטבו היום ולכן חשבה שלא יהיה זה נכון להשאירו לבד," ענה לה בשלווה והמשיך ללכת, כשהיא בעקבותיו.

אוליביה מצמצה.בעיניה. רצתה לומר שלהערכתה, כל הימים של אביה מאז ומתמיד היו רעים, אבל היא לא אמרה דבר. היא הייתה עסוקה מדי בניסיון להדביק את קצב צעדיו, ולהתחבר אל האיש שהלך לצידה. לפני חמש עשרה שנה הוא היה קצת יותר מאשר ילד, ואילו כעת הפך לגבר.

ואיזה גבר, חשבה כשהעזה להעיף מבט חטוף לכיוונו. תמיד היה גבוה, אלא שעתה גם התמלא, וברור שהכתפיים מתחת לז'קט העור שלבש היו רחבות, לא כי היו מרופדות. בקו הלסת התחתון היה סימן שהזכיר את צילהּ של השעה חמש, ואילו שערו השחור הפרוע היה קצר מכפי שזכרה, וחשף את צורתו הנאה של ראשו.

לא ניתן לומר שההגדרה 'נאה' תיארה אותו במדויק. המראה של עלם יפה תואר בגיל הנעורים פינה מקומו לדיוקן נוקשה יותר. פגמי עור בהירים הבהיקו מזוויות עיניו האפורות וקמטים עמוקים תחמו את שפתיו הצרות של פיו היפה.

אלוהים, כמה הוא יפה, חשבה אוליביה, והתייסרה בכאב עז שנבע ממודעות אשר לא ציפתה לחוש שוב. האפשרות שבעבר היו נשואים נראתה לא הגיונית. הייתכן כי אפשרה לתחושת הגאווה לשלוט בהגיון שלה? הייתכן כי הדברים היו מתגלגלים אחרת אילו בחרה להישאר ולהיאבק?

היא מעדה כאשר יצאו ליום שמש אפרורי משהו של חודש אפריל. לונדון הייתה קרירה ונעימה להפליא. כאשר ג'ואל נענה לקריאתה העמומה, הצטערה אוליביה על כי התלבשה במהירות רבה מדי לקראת הנסיעה. היא קיוותה שלינדה תקנא בגזרתה המטופחת ובבגדי המעצבים שלבשה. לשם כך בחרה אפילו בחצאית הקצרה ביותר שמצאה בארון הבגדים שלה כדי לחשוף את רגליה התמירות. באשר למחיר ששילמה עבור הפסים הבלונדיים בשער הדבש המחודש שלה... נטרפה עליה דעתה, כנראה, אם חשבה שלמישהו בכלל אכפת.

"את בסדר?" שאל ג'ואל, והיא הנידה ראשה אוטומטית.

"אני בסדר," השיבה מייד. "איפה אתה חונה?"

"לא רחוק מכאן. תגידי תודה שלא יורד גשם, כי קודם ירד," ענה לה והאט את קצב צעדיו.

אוליביה עיוותה את פניה, אבל סירבה לענות לו. לעזאזל, הנה כאן שניהם נפגשים זה עם זה לאחר חמש עשרה שנה וכל מה שיכול היה לדבר עליו הוא מזג האוויר. מדוע לפתע דבקה לשונה לחיכהּ, דווקא כשהוא כל-כך נינוח כלפיה?

אין ספק שכל הקורות אותו בחמש עשרה השנים האחרונות שינה אותו, ואף לטובה, כך הרהרה. הוא עזב את בית-הספר בגיל שמונה עשרה ולמרות הישגיו הגבוהים, החל לעבוד אצל אביה. הוא רצה לשאתה לאישה וכך אמנם עשו כאשר מלאו לה שמונה עשרה שנה. כולם ציפו שהקשר ביניהם יימשך, אפילו ג'ואל ציפה לזאת. כך לפחות חשבה שהאמין. כאשר הביטה בו כעת, החלה לתהות אם לא הייתה זו עוד אחת מטעויותיה הרבות.

"אז מה שלומך? עבר זמן רב," הצליחה סוף סוף לומר, ורווח לה כאשר פנו למעבר שבין שתי מכוניות. סביר להניח שהמכונית כבר לא רחוקה כל-כך.

"האין זאת?" הסכים עמה. עיוות את פיו קלות בלעג קלוש כאשר הביט בה ואוליביה ידעה היטב שמעולם לפני כן לא הביט בה כך, במבט משועשע. אז הוסיף: "את נראית בסדר גמור. אני מניח שהמגורים בארצות הברית היטיבו עמך."

אוליביה התפתתה להשיב שלמעשה, לא כך היה, אבל הכל היה קשור באדם שעמו חייתה ולא במדינה עצמה.

ג'ואל עצר מאחורי רכב הארבע-על-ארבע הענק והוציא מכיסו את המפתחות. פתח את הדלת האחורית, הכניס את המזוודה של אוליביה למושב האחורי ואז הלך מסביב ופתח את דלת הנוסע.

אוליביה עדיין התפעלה מהרכב, דלתו המוכתמת בהתזות של בוץ לא גרעה כהוא זה מהמראה המטופח שלו. האם הרכב היה שייך לג'ואל או לאביה? תהתה. יהיה שייך למי שיהיה, נראה בהחלט כי יש לטפל בעניינים שונים בחווה.

"מכונית יפה," היא אמרה, וקיוותה שלא הביט בה כאשר נכנסה פנימה. המושב היה גבוה וחצאיתה התרוממה עד לישבנה כאשר טיפסה כדי להגיע אליו ולהתיישב. היא הייתה משוכנעת שג'ואל מדחיק עוד אחד מאותם חיוכים לעגניים.

"אני אוהב אותה," אמר בפנים נטולות הבעה. הוא הלך מסביב לחיפת המנוע וטיפס פנימה לצידה, המושב הגבוה התאים בדיוק לרגליו הארוכות. "הכל מוכן?"

"מוכנה מתמיד," השיבה אוליביה בעוקצנות, ולא הבינה מדוע הדברים צריכים להתנהל בדרך שלו. כאשר אחז בהגה בשתי ידיו, הבחינה לפתע בטבעת הנישואין שענד על הקמיצה. היא הבינה שלא הייתה זו אותה הטבעת שהעניקה לו אלא משהו יקר בהרבה. "אתה נשוי?" שאלה ובטנה התכווצה.

השאלה הייתה מחוצפת וברגע שהשמיעה אותה ידעה שאין לכך שום קשר אליה. אבל לעזאזל, הוא היה בעלה קודם. האם אין זו זכותה לדעת אם החליפהּ במישהי אחרת?

"אכפת לך?" השיב לה, ולמרות נחישותה לא לחשוף בפניו את רגשותיה, אוליביה הרגישה כיצד לחייה מסמיקות.

"אני – לא במיוחד," מלמלה, והפנתה את תשומת לבה למטוס שהתקרב ועמד לנחות. "שדה התעופה הזה עמוס יותר מכפי שזכרתי."

"הדברים משתנים," אמר ג'ואל, סובב את רכבו כדי לצאת מהמקום ופנה לעבר כיוון היציאה. "ואני גרוש. בפעם השנייה," הוסיף באדישות. "אני מניח שלאיש מאתנו לא התמזל בתחום הזה."

"למה כוונתך?"

עיניה של אוליביה נעו לכיוונו והוא לכסן אליה מבטו בציניות. "לינדה סיפרה לי כי נישואייך השניים עלו על שרטון. האין זאת הסיבה שחזרת לאנגליה?" אמר.

אוליביה התאמצה להדחיק ולהסתיר את כעסה. לינדה, חשבה בכעס. היה עליה לדעת שאחותה לא תשמור מידע כזה לעצמה. "חזרתי לאנגליה כי עבודתי כאן," השיבה בקצרה. "אין לי די ידע בתחום הבנייה בארצות הברית כדי שאקבל משרה דומה בניו יורק."

"אהה," הגיב ג'ואל בסתמיות, אך אוליביה עדיין הייתה בתחושה כי לא האמין לה. "אז אם כך, את מתכוונת לעשות מה? להצטרף לסוכנות בניוּקָאסְל?"

"לונדון, כנראה," ענתה במהירות ושנאה את הצורך שחשה כדי להצדיק את עצמה בעיניו. למה בכלל היה לה חשוב מה הוא חשב עליה? אילו לינדה לא הייתה מוצאת לנכון לבקש ממנו לפגוש אותה, השיחה הזו לעולם לא הייתה מתקיימת.

ג'ואל השתמש בכרטיס שקנה קודם לכן כדי לצאת מתוך החניון, ואז פנה צפונה לכיוון פּוֹנְטְלֵנְד ובֵּלסָאיי. השמים התבהרו ונראו כצל כחול כמעט שקוף. העצים כבר הוריקו בלבלוב האביב, פה ושם פרחו נרקיסים לאורך שורות השיחים. אוליביה שכחה עד כמה יפה יכול להיות האזור הכפרי. העובדה שהתגוררה קודם בלונדון ואחר-כך בניו יורק הפכה אותה לחיית עיר.

"מה שלום אבי?" שאלה לבסוף, כשהבינה כי השתיקה המעיקה שהשתררה ביניהם חלה באשמתה. היא ניסתה לאמץ גוון הומוריסטי. "חמום מזג כמו תמיד, אני מניחה."

"יש לו ימים טובים ויש לו ימים רעים, כפי שלינדה כבר סיפרה לך, אני משער," השיב ג'ואל וגרם לה לגחך בעצב. "אבל מאז האירוע המוחי–"

"האירוע המוחי? איזה אירוע מוחי? לינדה לא אמרה שום דבר על אירוע מוחי," קטעה אוליביה את דבריו.

ג'ואל השמיע קול אנחה עמוקה ושאל בטון מונוטוני: "היא לא סיפרה לך? אז אולי גם אני לא הייתי צריך לספר. אפשר לומר שהזקן לא רוצה שכולם ידעו על מחלתו."

"היי, אני לא נחשבת 'כולם'!" צעקה אוליביה, ומאמציה לפיוס נשכחו כלא היו כאשר שמעה את דבריו. "אני בתו. אתה לא חושב שזכותי לדעת?"

גבותיו השחורות העבות של ג'ואל התקמרו באדישות. "אני מניח שתלוי בטיב היחסים בין שתיכן במהלך השנים," העיר בעדינות. "כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבה התראיתן?"

אוליביה התנשפה. "אתה יודע בדיוק כמה זמן עבר. לא בדיוק עודדו אותי לחזור לאחר הפרידה בינינו – ביני ובינך."

ג'ואל הביט בה לרגע קצר מאולץ. "ואלו הם התירוצים שלך?"

אוליביה הרגישה ששוב הסמיקה. "לא. זו הסיבה לכך שלא ראיתי אותו. טלפנתי וכתבתי מכתבים. מעולם לא קיבלתי מענה."

ג'ואל משך בכתפיו בעצב. "לא ידעתי על כך."

אוליביה לא החליטה אם להאמין לו ואמרה: "לא? ומדוע שתדע? אעז ואומר שקיווית בסתר לבך כי לא תראה אותי יותר."

ג'ואל הניד בראשו. "את טועה, ליב. התגברתי על מה שעשית כבר לפני שנים. המשכתי הלאה. נישאתי. יש לי בן. הבנתי שהיינו צעירים מדי כאשר נישאנו. איש מאתנו לא ידע למה לצפות מהחיים."

אוליביה אילצה את עצמה לא לפנות לכיוונו ולא לנעוץ בו מבט. היה לו בן! מכל מה שאמר זה היה הדבר הכי פחות צפוי, והכי כואב מכל המרירות שאותה ייחסה לשתיית הקפה המרובה אשר עוררה את הבחילה בגרונה.

היה עליה לומר משהו, חשבה, מודעת לעובדה שנדרש לה זמן רב מדי להגיב. לעזאזל, מה אכפת לה אם היה לו ילד? הרי היא עצמה לא הייתה הטיפוס האימהי, ובכל זאת, כאב לה. כאבה היה עמוק. כמו פצע שלא הגליד לחלוטין ואשר לפתע היה פתוח וכואב כביום שבו איבדה את בנם.

"למרות הכל הלוואי שלינדה הייתה מספרת לי על כך," אמרה לבסוף, בתקווה שלא הבחין בקולה החנוק.

"אני משער שהיא חששה מכך שאילו ידעת את האמת היית משנה את החלטתך לבוא," העיר ג'ואל בפיקחות. "בן פולי הוא חולה שלא קל לטפל בו. ללא עזרתו של דמפסי, החווה הייתה יורדת לטמיון כבר מזמן."

אוליביה הופתעה. "מרטין? האם הוא עובד בחווה נוסף על עבודתו במרכז הגינון?" שאלה בסקרנות, כשהזכירה את גיסהּ.

"הם נטשו את מרכז הגינון. הם מתגוררים בחווה. נראה כי זהו הפתרון ההגיוני ביותר בתנאים הקיימים," השיב ג'ואל, והגביר את מהירות נסיעתו כדי לעקוף טרקטור שנסע לפניו בכביש.

אוליביה התבלבלה לחלוטין. כאשר עזבה, ג'ואל היה זה שלמעשה, ניהל את החווה עבור אביה, והיה ברור שהוא אשר יקבל אותה לידיו כאשר בן פולי יפרוש. זו הייתה אחת הסיבות לכך שאביה כעס עליה כל-כך כאשר נישואיהם עלו על שרטון. הוא סמך רבות על ג'ואל. לפתע נעתקה נשימתה. לא ייתכן כי העניש את ג'ואל רק בגלל שהיא עזבה!

הם פנו בעיקול שבכביש ולפתע ניתן היה להבחין בים ממרחק. מפרץ רֵדְס הבהיק בשמש של שעות אחר הצהריים המוקדמות, והבהב כחזיון תעתועים במדבר. ברידג'פורד הייתה במרחק של קצת יותר מקילומטר אחד מהים לפי מהירות מעופם של העורבים. מעט רחוק מן הכבישים המתפתלים שיצרו מעין תבנית דמוית יערת דבש באזור.

"את בטח רעבה," אמר ג'ואל, ושוב נח עליה מבטו, ואילו אוליביה השיבה לו בחיוך קלוש. האמת הייתה שחשה סבוכה בתוך עצמה מכדי להקדיש שימת לב לבטן ריקה. אף על פי שללא ספק הייתה מרגישה טוב יותר אילו כמויות הקפה שכילתה לא היו מתבוססות בתוכה.

"אני משער שלינדה הכינה לכבודך ארוחה," המשיך. "היא עדיין מכינה את הסטייק ואת פשטידת הבשר הטעימים ביותר בשכונה."

"באמת?" ייסורי המצפון של אוליביה התעצמו למחשבה על כל כמות הקלוריות שבארוחה כזו. בשנים האחרונות היא התרגלה לאכול בצמצום, תוך הקפדה על שמירת משקלה מפני תנודות, כשהיא ניזונה מדגי טונה וממה שאחותה מכנה 'אוכל של ארנבים'. הרעיון להתיישב לארוחה של סטייק ושל פשטידת בשר זעזע אותה. גם אם הבטן ריקה, היא ידעה כי לא תוכל לסיים ארוחה כזו.

"נראה שאת יכולה להרשות לעצמך לעלות במשקל כמה קילוגרמים מיותרים," העיר ג'ואל, כששוב האט בצומת אחר, ואוליביה תהתה אם הצליח לקרוא את מחשבותיה.

"באמת?" שאלה, ספקנותה התחלפה בתרעומת. "אני מניחה שאתה מעדיף נשים בעלות בשר."

ג'ואל גיחך. הוא באמת גיחך, ואוליביה רתחה מכעס. "אכן אפשר לומר כך," הסכים עם דבריה, והיא, לעומת זאת, רצתה נואשות לסטור לו. היא ידעה כי היא נראית טוב, לפחות על פי הסטנדרטים של ניו יורק, והרגישה מושפלת כאשר לעג לה.

"אני משערת שאשתך השנייה הייתה כל מה שאני לא. ובכן, במקום שממנו אני באה לנשים אכפת מאוד מהופעתן. לא כולנו שואפות להיות פרות שנותנות חלב!" הטיחה בו בזעם, גם אם לא אהבה באותם רגעים את עובדת היותה נרגזת כל-כך.

ג'ואל התפכח ואמר: "אני חושב שהוכחת את הדברים הללו כאשר נפטרת מתינוקנו," השיב בגסות, ואז הבינה בפעם הראשונה שדרכה לו על היבלת. לסתותיו נתהדקו זו לזו ונסגרו לרגעים, נדמה היה כי התאמץ לכבוש התפרצות נוספת, אך כאשר דיבר שוב כבר שלט בעצמו. "תשכחי מה שאמרתי. לא הייתי צריך לומר דבר."

לאוליביה קשה היה לעכל את הדברים, אך נזכרה שגם היא, כמו ג'ואל, הבטיחה לעצמה כי לא תאמר דבר כאשר תפגוש אותו. אך לא יכולה הייתה לעצור בעד עצמה. "רק כדי לסבר את אוזנך, דע לך כי אני לא נפטרתי מהתינוק שלנו. אני מעזה לחזור על דבריי, הייתה לי הפלה טבעית. תאמין או לא, דברים כאלו קורים!" אמרה בקול רועד.

אצבעותיו השזופות של ג'ואל אחזו בהגה בחוזקה והיא ראתה כיצד הלבינו פרקי אצבעותיו מעצמת הלחץ שהפעיל עליהם. "שיהיה," אמר באדישות, אך היא ידעה כי לא האמין לה עתה יותר משהאמין לה בעבר. "אנחנו נגיע תוך כמה דקות. אוריד אותך ולאחר מכן עליי לשוב לקולג'."

אוליביה מצמצה. "לקולג'?" חזרה על דבריו בפנים נטולות הבעה.

"בניוּקָאסְל," אמר ולא פירט.

"אתה בקולג'?" התעקשה, והביטה בו בספקנות.

"אני עובד באוניברסיטה," תיקן אותה באדישות. "אני מניח שגם את זה לינדה לא סיפרה לך."

"לא," הקדירו פניה.

למעשה, לינדה לא הזכירה כלל את ג'ואל. לכן אוליביה הופתעה כל-כך כשראתה אותו בשדה התעופה. היא שיערה שתיאלץ לפגוש אותו בחווה במוקדם או במאוחר, וחשבה שלינדה תנהג ברוב טקט כאשר תדחה את הקץ.

"האם גרמתי לך הלם?"

ג'ואל נרגע שוב ואוליביה ידעה כי עליה לומר משהו או להסתכן בחשיפת קנאתה. היא אף פעם לא למדה באוניברסיטה, אם כי למדה כלכלה בשיעורי ערב.

לא שהייתה אי פעם זקוקה לכך. בזמן שסיימה את לימודיה כבר עבדה בסוכנות נדל"ן לונדונית גדולה. כשרונה הבולט לתפקיד והעובדה שהצליחה כל-כך בקשריה עם הלקוחות, החישו את עלייתה בסולם הדרגות בחברה. בגיל עשרים ושש כבר השתכרה סכומים בני חמש ספרות, עם הטבות נוספות כמו דירת החדר שקיבלה בלומסברי.

כמובן, היא החזירה הכל. היא ויתרה על הכל כאשר ברוס גארווי הציע לה נישואין. למרות הצלחתה בעבודה, נראו חייה ריקים, והיא גילתה כי התגעגעה לחבריה ולמשפחתה ולחיים שהיו לה בברידג'פורד. היא התגעגעה אפילו אל ג'ואל, אף כי הייתה בטוחה שלעולם לא תסלח לו על כי עזב אותה.

"אני מניחה שהוריך היו מרוצים כאשר עזבת את החווה," אמרה לבסוף, בתקווה שלא נשמעה מרירה כל-כך כפי שאכן הרגישה. היא לחלחה בלשונה את שפתיה והוסיפה: "אני מצטערת. הנחתי שאתה עדיין עובד שם."

ג'ואל הניד בראשו. "לא יכולתי להישאר אחרי מה שקרה."

אוליביה פקחה את עיניה לרווחה. "אתה מתכוון לכך שאבי ביקש ממך לעזוב?"

"מה פתאום," הביט בה ג'ואל במבט לגלגני. "לא הכל מתנהל סביבך, את יודעת. עשיתי מה שהיה עליי לעשות כבר שנים קודם לכן. מימשתי את כישוריי והשגתי תואר בטכנולוגיית מידע באוניברסיטת לידס."

אוליביה מצמצה בעיניה: "טכנולוגיית מידע?"

"טכנולוגיית מידע, מחשבים, לצורך הסבר מדויק יותר."

אוליביה נשענה שוב על העור הרך שבמושב המכונית ואמרה: "הבנתי. אני שמחה שהכל הסתדר לטובה עבורך."

"אה, כן," ענה ג'ואל בציניות. "שתי מערכות נישואין כושלות וילד שאולי הופל ואולי לא הופל. החיים הטובים, ליב. אז איך הסתדרו העניינים אצלך?"

עוד על הספר

זכרונות מסוכנים אן מאטר

1

מעל לראשה של אוליביה הבהב השלט שהורה לנוסעים להדק את החגורות והיא אוטומטית בדקה שחגורת הבטיחות מונחת במקומה.

"בעוד כחמש עשרה דקות ננחת בנמל התעופה הבין-לאומי של ניוּקָאסְל," הודיע חלקלקות קולה המתקתק של הדיילת. "נא ודאו כי כל תיקי היד שלכם מונחים בתאים למעלה וכי שולחנות ההגשה סגורים היטב."

המטוס החל להתכונן לקראת הנחיתה ובטנה של אוליביה התנודדה במחאה. לא הייתה זו כמות הקפה שהֶעֶרְתה לתוכה אשר גרמה להרגשת החולי באותו בוקר. הידיעה שהיא שבה לברידג'פורד לאחר שנים כה רבות היא שגרמה לכאב הטורדני בבטנה.

הנחיתה הייתה מהירה וללא תקלות מיוחדות. שדה התעופה היה עמוס, וכשהמטוס נע במסלולו ביעילות אל עבר מפרץ החנייה, הנוסעים והצוות החלו לאסוף את חפציהם. הם פטפטו ביניהם. הטיסה הייתה בעיקר טיסת עסקים, רוב הנוסעים בדרך אל או שבים מנסיעת עסקים, ומעט מאוד נופשים.

נסיעתה של אוליביה הייתה לא למטרת עסקים ולא לשם התענוג, כך חשבה לעצמה, ואף לא הייתה בטוחה שעשתה את הצעד הנכון בבואה לכאן. היו לה ספקות אם אביה ירצה לראותה, למרות כל ההבטחות שקיבלה מאחותה. היא חששה שלא תהיה שם כתף אוהדת למישהי שכל-כך סיבכה את חייה, לא רק פעם אחת אלא אף פעמיים.

בכל אופן, כעת כבר לא הייתה לה אפשרות להתחרט. המטוס הגיע למצב של עצירה מוחלטת, דלתותיו נפתחו לרווחה, וכל נוסעיו נדחקו לרדת ממנו ראשונים. בסופו של דבר היה עליה לקום, כמובן, וללכת בעקבותיהם. חבל שלא נעלה נעליים שטוחות עקב, כך חשבה כאשר נלכדו עקביה הגבוהים המגוחכים בחצץ שעל המדרגות. אולם הגאווה הייתה בת לווייתה העיקשת ואוליביה הייתה נחושה שלא לחשוף את ייאושה.

מרחק הליכה קצר ממסלול ההמראה והיא כבר הייתה בתוך הבניינים של בית הנתיבות, מסרה את דרכונה לביקורת ונעמדה בתור לאסוף את מזוודתה מהמסוע. אוליביה הביאה רק מזוודה אחת ואת שאר חפציה אחסנה במקום אחסון כלשהו בלונדון, כי כפי שהחליטה בינה לבין עצמה, שם התכוונה למצוא לעצמה דירה. מטרת הנסיעה הזו לברידג'פורד הייתה בעיקר כדי להוכיח לעצמה ולמשפחתה שאיננה חוששת לחזור.

מזוודתה של אוליביה הייתה הראשונה שהופיעה ופניה התעוותו מרוב מאמץ כשגררה אותה מהמסוע. הגיעה העת לשאת בתוצאות. לינדה, אחותה, אמרה שתבוא לפוגשה. גם בכך הייתה הקלה מסוימת. לינדה הייתה הפחות ביקורתית מבין כל בני משפחתה.

קהל רב המתין מאחורי הדלתות כדי לקבל את פניהם של הנוסעים, חלקם של הממתינים אף נשא שלטים עם שמותיהם כדי שיוכלו לזהות זה את זה. דבר אחד מובטח והוא: כי אין אפשרות שלא תזהה את לינדה, חשבה אוליביה באדישות. אך האם תזהה לינדה אותה, היה עניין אחר לחלוטין.

לפתע קפאה במקומה, המזוודה שנשאה עמה הסתבכה בין רגליה, אולם כמעט לא הבחינה בחבטה ובאי הנוחות שנגרמה לה לרגע. אוליביה נעצה מבטה באדם שעמד מאחורי הקהל הרב שגדש את אולם מקבלי הפנים, ואף על פי שלא האמינה למראה עיניה, נראה שהוא אכן ממתין לה.

היא העיפה מבט אחורנית, משוכנעת שהוא כלל לא הביט בה אלא במישהו אחר שהלך אחריה כאשר נפתחו הדלתות. אולם איש לא היה בקרבתה מאחוריה, איש מלבדה לא פסע בקו הראייה שלו.

ואז, על מנת לאמת את ספקותיה, התקרב לקראתה, כשהוא מפלס דרכו בקרב ההמון ונעמד לצידה. אחז בידית המזוודה ולקח אותה מידה ללא כל התנגדות מצידה ושאל: "היי, איך הייתה הנסיעה?"

אוליביה בהתה בו בפנים נטולות הבעה. "מה אתה עושה כאן?" שאלה, אם כי ידעה כי אין זה המשפט המנומס ביותר להיאמר במצבים כאלו, אבל לא שלטה בעצמה. אם הייתה חרדה בעת הטיסה, הרי שברגעים אלו הייתה פי מאה עצבנית יותר. לבה הלם, הדם בעורקיה זרם כאש המשתוללת. מה לכל הרוחות עשה כאן ג'ואל ארמסטרונג? היא ציפתה שיימנע מפגישה אתה כמו ממגפה. "הי... היכן לינדה?"

אם הבחין שגמגמה, הרי שלא הראה כל סימן לכך. "נשארה בבית. אביך אינו במיטבו היום ולכן חשבה שלא יהיה זה נכון להשאירו לבד," ענה לה בשלווה והמשיך ללכת, כשהיא בעקבותיו.

אוליביה מצמצה.בעיניה. רצתה לומר שלהערכתה, כל הימים של אביה מאז ומתמיד היו רעים, אבל היא לא אמרה דבר. היא הייתה עסוקה מדי בניסיון להדביק את קצב צעדיו, ולהתחבר אל האיש שהלך לצידה. לפני חמש עשרה שנה הוא היה קצת יותר מאשר ילד, ואילו כעת הפך לגבר.

ואיזה גבר, חשבה כשהעזה להעיף מבט חטוף לכיוונו. תמיד היה גבוה, אלא שעתה גם התמלא, וברור שהכתפיים מתחת לז'קט העור שלבש היו רחבות, לא כי היו מרופדות. בקו הלסת התחתון היה סימן שהזכיר את צילהּ של השעה חמש, ואילו שערו השחור הפרוע היה קצר מכפי שזכרה, וחשף את צורתו הנאה של ראשו.

לא ניתן לומר שההגדרה 'נאה' תיארה אותו במדויק. המראה של עלם יפה תואר בגיל הנעורים פינה מקומו לדיוקן נוקשה יותר. פגמי עור בהירים הבהיקו מזוויות עיניו האפורות וקמטים עמוקים תחמו את שפתיו הצרות של פיו היפה.

אלוהים, כמה הוא יפה, חשבה אוליביה, והתייסרה בכאב עז שנבע ממודעות אשר לא ציפתה לחוש שוב. האפשרות שבעבר היו נשואים נראתה לא הגיונית. הייתכן כי אפשרה לתחושת הגאווה לשלוט בהגיון שלה? הייתכן כי הדברים היו מתגלגלים אחרת אילו בחרה להישאר ולהיאבק?

היא מעדה כאשר יצאו ליום שמש אפרורי משהו של חודש אפריל. לונדון הייתה קרירה ונעימה להפליא. כאשר ג'ואל נענה לקריאתה העמומה, הצטערה אוליביה על כי התלבשה במהירות רבה מדי לקראת הנסיעה. היא קיוותה שלינדה תקנא בגזרתה המטופחת ובבגדי המעצבים שלבשה. לשם כך בחרה אפילו בחצאית הקצרה ביותר שמצאה בארון הבגדים שלה כדי לחשוף את רגליה התמירות. באשר למחיר ששילמה עבור הפסים הבלונדיים בשער הדבש המחודש שלה... נטרפה עליה דעתה, כנראה, אם חשבה שלמישהו בכלל אכפת.

"את בסדר?" שאל ג'ואל, והיא הנידה ראשה אוטומטית.

"אני בסדר," השיבה מייד. "איפה אתה חונה?"

"לא רחוק מכאן. תגידי תודה שלא יורד גשם, כי קודם ירד," ענה לה והאט את קצב צעדיו.

אוליביה עיוותה את פניה, אבל סירבה לענות לו. לעזאזל, הנה כאן שניהם נפגשים זה עם זה לאחר חמש עשרה שנה וכל מה שיכול היה לדבר עליו הוא מזג האוויר. מדוע לפתע דבקה לשונה לחיכהּ, דווקא כשהוא כל-כך נינוח כלפיה?

אין ספק שכל הקורות אותו בחמש עשרה השנים האחרונות שינה אותו, ואף לטובה, כך הרהרה. הוא עזב את בית-הספר בגיל שמונה עשרה ולמרות הישגיו הגבוהים, החל לעבוד אצל אביה. הוא רצה לשאתה לאישה וכך אמנם עשו כאשר מלאו לה שמונה עשרה שנה. כולם ציפו שהקשר ביניהם יימשך, אפילו ג'ואל ציפה לזאת. כך לפחות חשבה שהאמין. כאשר הביטה בו כעת, החלה לתהות אם לא הייתה זו עוד אחת מטעויותיה הרבות.

"אז מה שלומך? עבר זמן רב," הצליחה סוף סוף לומר, ורווח לה כאשר פנו למעבר שבין שתי מכוניות. סביר להניח שהמכונית כבר לא רחוקה כל-כך.

"האין זאת?" הסכים עמה. עיוות את פיו קלות בלעג קלוש כאשר הביט בה ואוליביה ידעה היטב שמעולם לפני כן לא הביט בה כך, במבט משועשע. אז הוסיף: "את נראית בסדר גמור. אני מניח שהמגורים בארצות הברית היטיבו עמך."

אוליביה התפתתה להשיב שלמעשה, לא כך היה, אבל הכל היה קשור באדם שעמו חייתה ולא במדינה עצמה.

ג'ואל עצר מאחורי רכב הארבע-על-ארבע הענק והוציא מכיסו את המפתחות. פתח את הדלת האחורית, הכניס את המזוודה של אוליביה למושב האחורי ואז הלך מסביב ופתח את דלת הנוסע.

אוליביה עדיין התפעלה מהרכב, דלתו המוכתמת בהתזות של בוץ לא גרעה כהוא זה מהמראה המטופח שלו. האם הרכב היה שייך לג'ואל או לאביה? תהתה. יהיה שייך למי שיהיה, נראה בהחלט כי יש לטפל בעניינים שונים בחווה.

"מכונית יפה," היא אמרה, וקיוותה שלא הביט בה כאשר נכנסה פנימה. המושב היה גבוה וחצאיתה התרוממה עד לישבנה כאשר טיפסה כדי להגיע אליו ולהתיישב. היא הייתה משוכנעת שג'ואל מדחיק עוד אחד מאותם חיוכים לעגניים.

"אני אוהב אותה," אמר בפנים נטולות הבעה. הוא הלך מסביב לחיפת המנוע וטיפס פנימה לצידה, המושב הגבוה התאים בדיוק לרגליו הארוכות. "הכל מוכן?"

"מוכנה מתמיד," השיבה אוליביה בעוקצנות, ולא הבינה מדוע הדברים צריכים להתנהל בדרך שלו. כאשר אחז בהגה בשתי ידיו, הבחינה לפתע בטבעת הנישואין שענד על הקמיצה. היא הבינה שלא הייתה זו אותה הטבעת שהעניקה לו אלא משהו יקר בהרבה. "אתה נשוי?" שאלה ובטנה התכווצה.

השאלה הייתה מחוצפת וברגע שהשמיעה אותה ידעה שאין לכך שום קשר אליה. אבל לעזאזל, הוא היה בעלה קודם. האם אין זו זכותה לדעת אם החליפהּ במישהי אחרת?

"אכפת לך?" השיב לה, ולמרות נחישותה לא לחשוף בפניו את רגשותיה, אוליביה הרגישה כיצד לחייה מסמיקות.

"אני – לא במיוחד," מלמלה, והפנתה את תשומת לבה למטוס שהתקרב ועמד לנחות. "שדה התעופה הזה עמוס יותר מכפי שזכרתי."

"הדברים משתנים," אמר ג'ואל, סובב את רכבו כדי לצאת מהמקום ופנה לעבר כיוון היציאה. "ואני גרוש. בפעם השנייה," הוסיף באדישות. "אני מניח שלאיש מאתנו לא התמזל בתחום הזה."

"למה כוונתך?"

עיניה של אוליביה נעו לכיוונו והוא לכסן אליה מבטו בציניות. "לינדה סיפרה לי כי נישואייך השניים עלו על שרטון. האין זאת הסיבה שחזרת לאנגליה?" אמר.

אוליביה התאמצה להדחיק ולהסתיר את כעסה. לינדה, חשבה בכעס. היה עליה לדעת שאחותה לא תשמור מידע כזה לעצמה. "חזרתי לאנגליה כי עבודתי כאן," השיבה בקצרה. "אין לי די ידע בתחום הבנייה בארצות הברית כדי שאקבל משרה דומה בניו יורק."

"אהה," הגיב ג'ואל בסתמיות, אך אוליביה עדיין הייתה בתחושה כי לא האמין לה. "אז אם כך, את מתכוונת לעשות מה? להצטרף לסוכנות בניוּקָאסְל?"

"לונדון, כנראה," ענתה במהירות ושנאה את הצורך שחשה כדי להצדיק את עצמה בעיניו. למה בכלל היה לה חשוב מה הוא חשב עליה? אילו לינדה לא הייתה מוצאת לנכון לבקש ממנו לפגוש אותה, השיחה הזו לעולם לא הייתה מתקיימת.

ג'ואל השתמש בכרטיס שקנה קודם לכן כדי לצאת מתוך החניון, ואז פנה צפונה לכיוון פּוֹנְטְלֵנְד ובֵּלסָאיי. השמים התבהרו ונראו כצל כחול כמעט שקוף. העצים כבר הוריקו בלבלוב האביב, פה ושם פרחו נרקיסים לאורך שורות השיחים. אוליביה שכחה עד כמה יפה יכול להיות האזור הכפרי. העובדה שהתגוררה קודם בלונדון ואחר-כך בניו יורק הפכה אותה לחיית עיר.

"מה שלום אבי?" שאלה לבסוף, כשהבינה כי השתיקה המעיקה שהשתררה ביניהם חלה באשמתה. היא ניסתה לאמץ גוון הומוריסטי. "חמום מזג כמו תמיד, אני מניחה."

"יש לו ימים טובים ויש לו ימים רעים, כפי שלינדה כבר סיפרה לך, אני משער," השיב ג'ואל וגרם לה לגחך בעצב. "אבל מאז האירוע המוחי–"

"האירוע המוחי? איזה אירוע מוחי? לינדה לא אמרה שום דבר על אירוע מוחי," קטעה אוליביה את דבריו.

ג'ואל השמיע קול אנחה עמוקה ושאל בטון מונוטוני: "היא לא סיפרה לך? אז אולי גם אני לא הייתי צריך לספר. אפשר לומר שהזקן לא רוצה שכולם ידעו על מחלתו."

"היי, אני לא נחשבת 'כולם'!" צעקה אוליביה, ומאמציה לפיוס נשכחו כלא היו כאשר שמעה את דבריו. "אני בתו. אתה לא חושב שזכותי לדעת?"

גבותיו השחורות העבות של ג'ואל התקמרו באדישות. "אני מניח שתלוי בטיב היחסים בין שתיכן במהלך השנים," העיר בעדינות. "כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבה התראיתן?"

אוליביה התנשפה. "אתה יודע בדיוק כמה זמן עבר. לא בדיוק עודדו אותי לחזור לאחר הפרידה בינינו – ביני ובינך."

ג'ואל הביט בה לרגע קצר מאולץ. "ואלו הם התירוצים שלך?"

אוליביה הרגישה ששוב הסמיקה. "לא. זו הסיבה לכך שלא ראיתי אותו. טלפנתי וכתבתי מכתבים. מעולם לא קיבלתי מענה."

ג'ואל משך בכתפיו בעצב. "לא ידעתי על כך."

אוליביה לא החליטה אם להאמין לו ואמרה: "לא? ומדוע שתדע? אעז ואומר שקיווית בסתר לבך כי לא תראה אותי יותר."

ג'ואל הניד בראשו. "את טועה, ליב. התגברתי על מה שעשית כבר לפני שנים. המשכתי הלאה. נישאתי. יש לי בן. הבנתי שהיינו צעירים מדי כאשר נישאנו. איש מאתנו לא ידע למה לצפות מהחיים."

אוליביה אילצה את עצמה לא לפנות לכיוונו ולא לנעוץ בו מבט. היה לו בן! מכל מה שאמר זה היה הדבר הכי פחות צפוי, והכי כואב מכל המרירות שאותה ייחסה לשתיית הקפה המרובה אשר עוררה את הבחילה בגרונה.

היה עליה לומר משהו, חשבה, מודעת לעובדה שנדרש לה זמן רב מדי להגיב. לעזאזל, מה אכפת לה אם היה לו ילד? הרי היא עצמה לא הייתה הטיפוס האימהי, ובכל זאת, כאב לה. כאבה היה עמוק. כמו פצע שלא הגליד לחלוטין ואשר לפתע היה פתוח וכואב כביום שבו איבדה את בנם.

"למרות הכל הלוואי שלינדה הייתה מספרת לי על כך," אמרה לבסוף, בתקווה שלא הבחין בקולה החנוק.

"אני משער שהיא חששה מכך שאילו ידעת את האמת היית משנה את החלטתך לבוא," העיר ג'ואל בפיקחות. "בן פולי הוא חולה שלא קל לטפל בו. ללא עזרתו של דמפסי, החווה הייתה יורדת לטמיון כבר מזמן."

אוליביה הופתעה. "מרטין? האם הוא עובד בחווה נוסף על עבודתו במרכז הגינון?" שאלה בסקרנות, כשהזכירה את גיסהּ.

"הם נטשו את מרכז הגינון. הם מתגוררים בחווה. נראה כי זהו הפתרון ההגיוני ביותר בתנאים הקיימים," השיב ג'ואל, והגביר את מהירות נסיעתו כדי לעקוף טרקטור שנסע לפניו בכביש.

אוליביה התבלבלה לחלוטין. כאשר עזבה, ג'ואל היה זה שלמעשה, ניהל את החווה עבור אביה, והיה ברור שהוא אשר יקבל אותה לידיו כאשר בן פולי יפרוש. זו הייתה אחת הסיבות לכך שאביה כעס עליה כל-כך כאשר נישואיהם עלו על שרטון. הוא סמך רבות על ג'ואל. לפתע נעתקה נשימתה. לא ייתכן כי העניש את ג'ואל רק בגלל שהיא עזבה!

הם פנו בעיקול שבכביש ולפתע ניתן היה להבחין בים ממרחק. מפרץ רֵדְס הבהיק בשמש של שעות אחר הצהריים המוקדמות, והבהב כחזיון תעתועים במדבר. ברידג'פורד הייתה במרחק של קצת יותר מקילומטר אחד מהים לפי מהירות מעופם של העורבים. מעט רחוק מן הכבישים המתפתלים שיצרו מעין תבנית דמוית יערת דבש באזור.

"את בטח רעבה," אמר ג'ואל, ושוב נח עליה מבטו, ואילו אוליביה השיבה לו בחיוך קלוש. האמת הייתה שחשה סבוכה בתוך עצמה מכדי להקדיש שימת לב לבטן ריקה. אף על פי שללא ספק הייתה מרגישה טוב יותר אילו כמויות הקפה שכילתה לא היו מתבוססות בתוכה.

"אני משער שלינדה הכינה לכבודך ארוחה," המשיך. "היא עדיין מכינה את הסטייק ואת פשטידת הבשר הטעימים ביותר בשכונה."

"באמת?" ייסורי המצפון של אוליביה התעצמו למחשבה על כל כמות הקלוריות שבארוחה כזו. בשנים האחרונות היא התרגלה לאכול בצמצום, תוך הקפדה על שמירת משקלה מפני תנודות, כשהיא ניזונה מדגי טונה וממה שאחותה מכנה 'אוכל של ארנבים'. הרעיון להתיישב לארוחה של סטייק ושל פשטידת בשר זעזע אותה. גם אם הבטן ריקה, היא ידעה כי לא תוכל לסיים ארוחה כזו.

"נראה שאת יכולה להרשות לעצמך לעלות במשקל כמה קילוגרמים מיותרים," העיר ג'ואל, כששוב האט בצומת אחר, ואוליביה תהתה אם הצליח לקרוא את מחשבותיה.

"באמת?" שאלה, ספקנותה התחלפה בתרעומת. "אני מניחה שאתה מעדיף נשים בעלות בשר."

ג'ואל גיחך. הוא באמת גיחך, ואוליביה רתחה מכעס. "אכן אפשר לומר כך," הסכים עם דבריה, והיא, לעומת זאת, רצתה נואשות לסטור לו. היא ידעה כי היא נראית טוב, לפחות על פי הסטנדרטים של ניו יורק, והרגישה מושפלת כאשר לעג לה.

"אני משערת שאשתך השנייה הייתה כל מה שאני לא. ובכן, במקום שממנו אני באה לנשים אכפת מאוד מהופעתן. לא כולנו שואפות להיות פרות שנותנות חלב!" הטיחה בו בזעם, גם אם לא אהבה באותם רגעים את עובדת היותה נרגזת כל-כך.

ג'ואל התפכח ואמר: "אני חושב שהוכחת את הדברים הללו כאשר נפטרת מתינוקנו," השיב בגסות, ואז הבינה בפעם הראשונה שדרכה לו על היבלת. לסתותיו נתהדקו זו לזו ונסגרו לרגעים, נדמה היה כי התאמץ לכבוש התפרצות נוספת, אך כאשר דיבר שוב כבר שלט בעצמו. "תשכחי מה שאמרתי. לא הייתי צריך לומר דבר."

לאוליביה קשה היה לעכל את הדברים, אך נזכרה שגם היא, כמו ג'ואל, הבטיחה לעצמה כי לא תאמר דבר כאשר תפגוש אותו. אך לא יכולה הייתה לעצור בעד עצמה. "רק כדי לסבר את אוזנך, דע לך כי אני לא נפטרתי מהתינוק שלנו. אני מעזה לחזור על דבריי, הייתה לי הפלה טבעית. תאמין או לא, דברים כאלו קורים!" אמרה בקול רועד.

אצבעותיו השזופות של ג'ואל אחזו בהגה בחוזקה והיא ראתה כיצד הלבינו פרקי אצבעותיו מעצמת הלחץ שהפעיל עליהם. "שיהיה," אמר באדישות, אך היא ידעה כי לא האמין לה עתה יותר משהאמין לה בעבר. "אנחנו נגיע תוך כמה דקות. אוריד אותך ולאחר מכן עליי לשוב לקולג'."

אוליביה מצמצה. "לקולג'?" חזרה על דבריו בפנים נטולות הבעה.

"בניוּקָאסְל," אמר ולא פירט.

"אתה בקולג'?" התעקשה, והביטה בו בספקנות.

"אני עובד באוניברסיטה," תיקן אותה באדישות. "אני מניח שגם את זה לינדה לא סיפרה לך."

"לא," הקדירו פניה.

למעשה, לינדה לא הזכירה כלל את ג'ואל. לכן אוליביה הופתעה כל-כך כשראתה אותו בשדה התעופה. היא שיערה שתיאלץ לפגוש אותו בחווה במוקדם או במאוחר, וחשבה שלינדה תנהג ברוב טקט כאשר תדחה את הקץ.

"האם גרמתי לך הלם?"

ג'ואל נרגע שוב ואוליביה ידעה כי עליה לומר משהו או להסתכן בחשיפת קנאתה. היא אף פעם לא למדה באוניברסיטה, אם כי למדה כלכלה בשיעורי ערב.

לא שהייתה אי פעם זקוקה לכך. בזמן שסיימה את לימודיה כבר עבדה בסוכנות נדל"ן לונדונית גדולה. כשרונה הבולט לתפקיד והעובדה שהצליחה כל-כך בקשריה עם הלקוחות, החישו את עלייתה בסולם הדרגות בחברה. בגיל עשרים ושש כבר השתכרה סכומים בני חמש ספרות, עם הטבות נוספות כמו דירת החדר שקיבלה בלומסברי.

כמובן, היא החזירה הכל. היא ויתרה על הכל כאשר ברוס גארווי הציע לה נישואין. למרות הצלחתה בעבודה, נראו חייה ריקים, והיא גילתה כי התגעגעה לחבריה ולמשפחתה ולחיים שהיו לה בברידג'פורד. היא התגעגעה אפילו אל ג'ואל, אף כי הייתה בטוחה שלעולם לא תסלח לו על כי עזב אותה.

"אני מניחה שהוריך היו מרוצים כאשר עזבת את החווה," אמרה לבסוף, בתקווה שלא נשמעה מרירה כל-כך כפי שאכן הרגישה. היא לחלחה בלשונה את שפתיה והוסיפה: "אני מצטערת. הנחתי שאתה עדיין עובד שם."

ג'ואל הניד בראשו. "לא יכולתי להישאר אחרי מה שקרה."

אוליביה פקחה את עיניה לרווחה. "אתה מתכוון לכך שאבי ביקש ממך לעזוב?"

"מה פתאום," הביט בה ג'ואל במבט לגלגני. "לא הכל מתנהל סביבך, את יודעת. עשיתי מה שהיה עליי לעשות כבר שנים קודם לכן. מימשתי את כישוריי והשגתי תואר בטכנולוגיית מידע באוניברסיטת לידס."

אוליביה מצמצה בעיניה: "טכנולוגיית מידע?"

"טכנולוגיית מידע, מחשבים, לצורך הסבר מדויק יותר."

אוליביה נשענה שוב על העור הרך שבמושב המכונית ואמרה: "הבנתי. אני שמחה שהכל הסתדר לטובה עבורך."

"אה, כן," ענה ג'ואל בציניות. "שתי מערכות נישואין כושלות וילד שאולי הופל ואולי לא הופל. החיים הטובים, ליב. אז איך הסתדרו העניינים אצלך?"