כתב כמויות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כתב כמויות
מכר
אלפי
עותקים
כתב כמויות
מכר
אלפי
עותקים

כתב כמויות

4.4 כוכבים (121 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ורד גלאון

היא אדריכלית במקצועה, ירושלמית לתמיד – למרות שגרה בהמון מקומות אחרים מאז, בשנים האחרונות חיה בתל אביב. כתב כמויות הוא ספרה הראשון.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

 "לתכנן למישהו בית זה לא דבר טכני", עניתי לה, "בית הוא רק קופסה, אבל היא צריכה לדעת להכיל את הדבר הזה שנקרא 'חיים' : את הגוף הפיזי שלכם ואת השינויים שיעברו עליו, את הזיכרונות שהיו ויהיו לכם, את החלומות שהיו ויהיו, את השמחות, הצער, האהבות, הריבים... אני מאמינה שכדי לאפשר לדבר כל־כך מורכב לצמוח, הקופסה צריכה להיות מאוד פשוטה – היא צריכה לדעת איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת, לדעת להכניס אור נכון ואוויר טוב. כל השאר –  זו תעלומה אחת גדולה". 

יסמין, אדריכלית בשנות אמצע החיים, היא מסוג האנשים שכיף להכיר וקל לסמוך עליהם. כבעלת ותק וניסיון היא יכולה בקלות למיין, לכמת ולסדר את טבלאות האקסל כדי לתכנן ולהתאים בתים לאנשים, וההפך. היא עצמה חיה רוב הזמן בחוץ, נקרא לזה במרפסת. היא רווקה, ללא ילדים משלה ונוח לה ככה. אבל יסמין מתעייפת. נדמה לה שראתה כבר את כל הבתים ופגשה את כל סוגי הלקוחות והיא מחליטה לקחת לעצמה פסק זמן מקצועי. בדיוק אז, תקרית מביכה במיוחד מפגישה אותה עם יוחאי, אקס מיתולוגי שמזמין אותה לתכנן עוד בית אחד אחרון, לו ולאשתו.
בניית הבית הזה תוביל לרצף אירועים שישבשו את שגרת חייה עד ליסודות, ותביא את יסמין לבחינה מחודשת של הבחירות שעשתה, מול פקח לא קרוא וכלל לא צפוי. 


כתב כמויות מציע התבוננות מלאה רגישות, חמלה והומור על מערכות השלד, הקונסטרוקציות של הדברים, משחק עם הציפיות (המתוחכמות, השמרניות, המבולבלות) שלנו למפגש בין גברים ונשים, יהודים וערבים, ובוחן מושגים של בית, משפחה ואהבה.  

ורד גלאון היא אדריכלית במקצועה, ירושלמית לתמיד – למרות שגרה בהמון מקומות אחרים מאז, בשנים האחרונות חיה בתל אביב. כתב כמויות הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

01. 
 
עבודות עפר

"כאן גרים בכיף דנה וארי", כזה שעושים בחוג קרמיקה, תמרר לי שהגעתי למקום הנכון.
הצצתי בטלפון. השעה היתה חמש דקות לשמונה.
המעלית נסגרה מאחוריי ועזבה חזרה לבסיס האם בקומת הקרקע, ואני נשארתי לבדי בחדר המדרגות להאזין בעל כורחי למתרחש מאחורי דלתות סגורות. שקשוק כלים בכיור, מילים עמומות, קריין חדשות. נמלאתי מבוכה תחת מבטו הנוזף והשיפוטי של השלט כאן גרים בכיף.
כשכבה האור בחדר המדרגות, נותר לי רק להתפלל שאף שכן לא יצא עם שקית זבל, ייתקל בי בבהלה וישאל אותי למעשיי.
אם ישאל, אגיד לו בפשטות שבעוד רגע אהיה בפנים, ואם ישאל מה לי בפנים אגיד לו; חיים של אחרים.
אולי אני מכורה לזה, חשבתי בחושך את המשך השיחה הארוכה עם תתי אתמול, שבה סיכמתי שוב, והפעם סופית ובהחלט, שאני צריכה לעשות פסק זמן ולא לקחת פרויקטים חדשים למורת רוחה של תתי, ששוב אמרה שהכול עניין של איזון ולא החלטות דרמטיות של שחור־לבן: "תחליטי שהפרויקט הבא יהיה מקרה בוחן," היא שכנעה, "תנסי לנהל אותו עם גבולות יותר ברורים, עם מרחק שיאפשר לך מרחב נשימה גדול יותר," חייכתי בחוסר אמונה, "כזה שישאיר לך מקום פנוי לברר מה את רוצה כמו שאת חושבת שאת צריכה."
היא הדגישה את המילה "חושבת", אני עניתי בילדותיות "לא מעוניינת," ושתינו צחקנו.
בשעה שמונה בדיוק דפקתי בדלת.
דנה פתחה את הדלת מתנשפת עם ילד על הידיים ושיער אסוף ברישול של סוף היום: "היי, נעים מאוד, בואי היכנסי."
חייכתי חזרה אבל לא נכנסתי עד שפתחה את הדלת קצת יותר והלכה צעד קטן לאחור.
"קחי את הזמן, ברור ששמונה זו שעה קשה," עניתי בלי ששאלה.
דנה גלגלה עיניים בהסכמה ואני שעדיין חשבתי על גבולות ומרחבי נשימה, נפרדתי מהחוץ ונכנסתי פנימה מודדת במבט מהיר מבואה צפופה מדי וריח עוגיות בתנור.
"סליחה שכל כך מבולגן, לא הספקתי כלום היום," נאנחה, ״יום משוגע."
"הכול בסדר," הישרתי אליה מבט, "הרי בית הוא לא הבלגן אלא הריח הזה, ואם את צריכה עזרה רק תגידי."
אישה לאישה. עין בעין, חיוך בחיוך, וזהו.
יכולתי לדעת איך תסתיים הפגישה בעוד שעה או שעה וחצי, הפרויקט הזה שלי.
לפעמים זה ככה. ברגע אחד כזה.
בזמן שדנה הושיבה אותי ליד השולחן במטבח והלכה לקרוא לארי, סרקתי בזריזות את מופע החיים על פי דנה וארי.
בשיחת הטלפון המקדימה, גם הם כמו כולם סיפרו שהמשפחה גדלה, עוזבים את העיר למגרש בהרחבה, לקחו משכנתה גדולה וצריך לבנות שלושה חדרי ילדים, חדר אורחים ויחידת הורים, חדרי רחצה נפרדים וגם שירותי אורחים עם חלון ולא ונטה, חדר כביסה שיוצא לחצר שירות וגם חצר ירוקה שהיא חלק בלתי נפרד מהסלון, ואין כסף, הכול מבהיל ואיך מתחילים בכלל?
אל מול הסלמת מקצב הדיבור שלהם, עניתי בנחת מופגנת שזה בסדר, בהלה היא טבעית. מתחילים בפגישה, וחייכתי מעבר לקו.
נזכרתי שאמרו שהם אוהבים סגנון מינימליסטי, נקי ואלגנטי, הרבה מרחב וחלונות גדולים, ולכן חייכתי לעצמי עכשיו כשישבתי במטבח צבוע סגול, סביב שולחן אוכל גדול הרבה יותר מדי, מכוסה במפה פרחונית ועליה שלוש כוסות קפה שחור וצלחת עוגיות טחינה ריחניות.
עוד היו על השולחן: מחשב נייד מאובק, ערמה של דואר, מגש צבעי גואש וכמה מכחולים שטפטפו על הרצפה, קערת מפתחות ובתוכה גם גומיות שיער, קלפים קרועים של משחק רביעיות, מטבעות, מברג צהוב ומשקפי שחייה.
על הקיר הצבוע תכלת מעל השולחן היתה תלויה תמונה משפחתית במסגרת מעוטרת צדפים שממנה השתלשלו פיות צמר, עוד חוטים, עוד חרוזים, ועוד אבנים מחוררות. גם הסלון היה עמוס ברהיטים שאספו או צברו או ירשו או שפשוט היו שם, וביניהם פזורים ספרים וצעצועים, ערמות כביסה, כרבוליות ופוף.
מקומות אחסון! ליבי צחק וזעק לשמיים כמעט בקול רם, יותר מדי חיים פזורים בכל מקום.
ארי הגיח מהמסדרון והתיישב מולי תוך שהוא מברך בשלום ונעים מאוד.
"נעים מאוד," עניתי בחיוך והוספתי השפלת מבט עדינה מאוד, ניד קטן, כמעט בלתי נראה, של השתחוויה.
"אז מצאת חנייה בקלות?"
"כן, הסתדרתי," עניתי.
"בשעה כזאת זה בדרך כלל סיפור."
"החנייה בעיר זה סיוט בלתי אפשרי," שיתפתי פעולה.
"בדרך כלל מי שמגיע אלינו מתקשר שלוש פעמים מלמטה לבקש עצות חנייה."
"כן, מכירה. זה נורא מעצבן," הישרנו מבט, "אני מעריכה אנשים שמסתדרים לבד בלי לבלבל את המוח."
ארי חייך והסכים, לגם מהקפה והושיט אליי את צלחת העוגיות.
כבוד לכבוד, בלי עין לעין, פרקטי לפרקטי. וזהו.
לפעמים זה ככה, ברגע אחד כזה.
דנה הצטרפה לשולחן, סמוקה וסתורה עוד יותר משהיתה כשנכנסתי, "השכּבות..." מלמלה.
נתתי להם להחליף מבט בזמן שפתחתי את המחברת שלי ופשפשתי בתיק להוציא עט, כשהרמתי את הראש מהתיק חייכתי אליהם והם חייכו אליי. אני כנראה מכורה לזה — להתקבל, ואז לארגן, לפתור וללכת.
"למה את לא מפרסמת את עצמך יותר?" דנה שאלה בכל זאת בחשדנות מסוימת, "לא מצאנו עלייך פרטים בגוגל."
"אני מקפידה לעבוד רק בשיטת 'חבר מביא חבר'," עניתי והמשכתי היישר אל הפתיח הקבוע שלי, בלי לזכור שהחלטתי לא לקחת את הפרויקט:
"לתכנן למישהו בית זה לא דבר טכני. בית הוא רק קופסה, אבל היא צריכה לדעת להכיל את הדבר הזה שנקרא חיים: את הגוף הפיזי שלכם ואת השינויים שיעברו עליו, את הזיכרונות שהיו ויהיו לכם, את החלומות שהיו ויהיו, את השמחות, הצער, האהבות, הריבים. אני מאמינה שכדי לאפשר לדבר כל כך מורכב לצמוח הקופסה דווקא צריכה להיות מאוד פשוטה — היא צריכה לדעת איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת, לדעת להכניס אור נכון ואוויר טוב," חייכתי וסיכמתי: "כל השאר — זו תעלומה אחת גדולה."
דנה הנהנה וראיתי שהיא אוהבת את המילים חלומות, זיכרונות ואהבות.
גם ארי הקשיב ושמח כי הוא אהב את התיאור "קופסה פשוטה" וגם את המילים התחלה וסוף.
דנה שאלה: "אז איך מתחילים?"
"אנחנו רוצים רצפת עץ אמיתי, ודלפק כזה במטבח עם כיסאות בר לבנים, וברז סודה ותעלות מיזוג נסתרות," ארי פצח בהכתבת הרשימה שלו, "והרבה נקודות חשמל. אני שונא שבכל שקע יש מפצל וכבל מאריך."
רשמתי הכול במחברת, אבל בעיניים עקבתי אחרי השבילים שהבריקו בין שדות האבק על הרצפה והמדפים.
"נעשה סיור בבית, שאכיר אתכם קצת?" הצעתי, ושניהם שמחו לעזוב את הרשימה הזרה שעשתה להם סחרחורת.
דנה הובילה אותי במסדרון צר עם המון טביעות ידיים ושלל סימוני גובה על הקירות: 'לולי, ספיידרמן אכזר, בן חמש מטר ושלוש', 'נולס הכי יפה! לב. מטר עשרים', 'אביגוץ עם חמצוץ — חמישים ושלוש וחצי' עם ציור של פרח.
"אני חייבת יחידת הורים נפרדת מחדרי הילדים, עם מקלחת גדולה ומפנקת, לא כזאת שהיא שארית של מקום," דנה המשיכה את הרשימה של ארי, בלי לשים לב איך הידיים שלה מלטפות את הסימונים על הקיר, אבל אני ראיתי, וגם הקשבתי לכל מה שבין המילים שלה: מי נמצא בבית ומתי, איפה מתפשטים בדרך למקלחת, איפה אומרים סודות באנגלית שהילדים לא יבינו, על מה התווכחו אתמול בלילה, איפה הוא עבר לידה ללטף לה את הכתף ומתי היא החליטה שהיא סולחת ושבעצם היא אוהבת אותו נורא.
מול דלת חדר השינה המחומם שלהם צפיתי בארי מפריד גוש ילדים שישן על מזרנים שהיו פרוסים על הרצפה מקיר לקיר, מארגן אותם על שלוש כריות שונות תוך שהוא מכסה אותם כל אחד על מזרנו.
לא עבר הרבה זמן עד שדנה פרשה מהפגישה כדי להרגיע בכי שבקע מאחד המזרנים, וכשארי ואני סיימנו לעבור על כל האנשים המשותפים שאנחנו מכירים, וגם אמרנו "ואו איזה עולם קטן" וכל זה, הצצתי לחדר להיפרד מדנה, שם מצאתי את אותו גוש הילדים, מכורבל כולו על דנה, שוב כולם במזרן אחד מצטופפים מזיעים אל הקיר, משאירים המון שטח מזרן מיותם.
דנה התנצלה שקצת נרדמה, "את בטח יודעת איך זה. כמה ילדים יש לך?"
"אין לי ילדים," אמרתי, והוספתי מיד שאני רווקה, כאילו שזה קשור.
את הפרצוף המבולבל של דנה אני כבר מכירה היטב. זה לא התאים למה שהיה לה בראש, ורצף מחשבות אדומות עבר לה על המצח כמו לוח מודעות אלקטרוני בבורסה לניירות ערך: מוזרה. למה אין לה? אולי היא לא יכולה. משהו איתה לא בסדר. מסכנה.
"אל תרגישי לא נעים ששאלת," לחשתי בחיוך רחב כממתיקת סוד רק כדי להרגיע את מפולת המדדים, "זה מבחירה, אבל בואי נשאיר את השיחה הזו להזדמנות אחרת." דנה חייכה ונפרדנו כידידות ותיקות.
ידעתי שהם ישכבו לישון מלופפים לצביר גפיים לא ברור, ואני אלך הביתה להתחיל לנסח את רשימת הרצונות והחלומות, להפריד ולמיין את מכלול החיים שלהם. כל כך הרבה חיים, לפעמים זה דומה לסיר שגולש.

ורד גלאון

היא אדריכלית במקצועה, ירושלמית לתמיד – למרות שגרה בהמון מקומות אחרים מאז, בשנים האחרונות חיה בתל אביב. כתב כמויות הוא ספרה הראשון.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

היא בונה בתים לאחרים, אבל מי יציל את הבית שלה? ירון פריד מעריב 11/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

היא בונה בתים לאחרים, אבל מי יציל את הבית שלה? ירון פריד מעריב 11/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
כתב כמויות ורד גלאון

01. 
 
עבודות עפר

"כאן גרים בכיף דנה וארי", כזה שעושים בחוג קרמיקה, תמרר לי שהגעתי למקום הנכון.
הצצתי בטלפון. השעה היתה חמש דקות לשמונה.
המעלית נסגרה מאחוריי ועזבה חזרה לבסיס האם בקומת הקרקע, ואני נשארתי לבדי בחדר המדרגות להאזין בעל כורחי למתרחש מאחורי דלתות סגורות. שקשוק כלים בכיור, מילים עמומות, קריין חדשות. נמלאתי מבוכה תחת מבטו הנוזף והשיפוטי של השלט כאן גרים בכיף.
כשכבה האור בחדר המדרגות, נותר לי רק להתפלל שאף שכן לא יצא עם שקית זבל, ייתקל בי בבהלה וישאל אותי למעשיי.
אם ישאל, אגיד לו בפשטות שבעוד רגע אהיה בפנים, ואם ישאל מה לי בפנים אגיד לו; חיים של אחרים.
אולי אני מכורה לזה, חשבתי בחושך את המשך השיחה הארוכה עם תתי אתמול, שבה סיכמתי שוב, והפעם סופית ובהחלט, שאני צריכה לעשות פסק זמן ולא לקחת פרויקטים חדשים למורת רוחה של תתי, ששוב אמרה שהכול עניין של איזון ולא החלטות דרמטיות של שחור־לבן: "תחליטי שהפרויקט הבא יהיה מקרה בוחן," היא שכנעה, "תנסי לנהל אותו עם גבולות יותר ברורים, עם מרחק שיאפשר לך מרחב נשימה גדול יותר," חייכתי בחוסר אמונה, "כזה שישאיר לך מקום פנוי לברר מה את רוצה כמו שאת חושבת שאת צריכה."
היא הדגישה את המילה "חושבת", אני עניתי בילדותיות "לא מעוניינת," ושתינו צחקנו.
בשעה שמונה בדיוק דפקתי בדלת.
דנה פתחה את הדלת מתנשפת עם ילד על הידיים ושיער אסוף ברישול של סוף היום: "היי, נעים מאוד, בואי היכנסי."
חייכתי חזרה אבל לא נכנסתי עד שפתחה את הדלת קצת יותר והלכה צעד קטן לאחור.
"קחי את הזמן, ברור ששמונה זו שעה קשה," עניתי בלי ששאלה.
דנה גלגלה עיניים בהסכמה ואני שעדיין חשבתי על גבולות ומרחבי נשימה, נפרדתי מהחוץ ונכנסתי פנימה מודדת במבט מהיר מבואה צפופה מדי וריח עוגיות בתנור.
"סליחה שכל כך מבולגן, לא הספקתי כלום היום," נאנחה, ״יום משוגע."
"הכול בסדר," הישרתי אליה מבט, "הרי בית הוא לא הבלגן אלא הריח הזה, ואם את צריכה עזרה רק תגידי."
אישה לאישה. עין בעין, חיוך בחיוך, וזהו.
יכולתי לדעת איך תסתיים הפגישה בעוד שעה או שעה וחצי, הפרויקט הזה שלי.
לפעמים זה ככה. ברגע אחד כזה.
בזמן שדנה הושיבה אותי ליד השולחן במטבח והלכה לקרוא לארי, סרקתי בזריזות את מופע החיים על פי דנה וארי.
בשיחת הטלפון המקדימה, גם הם כמו כולם סיפרו שהמשפחה גדלה, עוזבים את העיר למגרש בהרחבה, לקחו משכנתה גדולה וצריך לבנות שלושה חדרי ילדים, חדר אורחים ויחידת הורים, חדרי רחצה נפרדים וגם שירותי אורחים עם חלון ולא ונטה, חדר כביסה שיוצא לחצר שירות וגם חצר ירוקה שהיא חלק בלתי נפרד מהסלון, ואין כסף, הכול מבהיל ואיך מתחילים בכלל?
אל מול הסלמת מקצב הדיבור שלהם, עניתי בנחת מופגנת שזה בסדר, בהלה היא טבעית. מתחילים בפגישה, וחייכתי מעבר לקו.
נזכרתי שאמרו שהם אוהבים סגנון מינימליסטי, נקי ואלגנטי, הרבה מרחב וחלונות גדולים, ולכן חייכתי לעצמי עכשיו כשישבתי במטבח צבוע סגול, סביב שולחן אוכל גדול הרבה יותר מדי, מכוסה במפה פרחונית ועליה שלוש כוסות קפה שחור וצלחת עוגיות טחינה ריחניות.
עוד היו על השולחן: מחשב נייד מאובק, ערמה של דואר, מגש צבעי גואש וכמה מכחולים שטפטפו על הרצפה, קערת מפתחות ובתוכה גם גומיות שיער, קלפים קרועים של משחק רביעיות, מטבעות, מברג צהוב ומשקפי שחייה.
על הקיר הצבוע תכלת מעל השולחן היתה תלויה תמונה משפחתית במסגרת מעוטרת צדפים שממנה השתלשלו פיות צמר, עוד חוטים, עוד חרוזים, ועוד אבנים מחוררות. גם הסלון היה עמוס ברהיטים שאספו או צברו או ירשו או שפשוט היו שם, וביניהם פזורים ספרים וצעצועים, ערמות כביסה, כרבוליות ופוף.
מקומות אחסון! ליבי צחק וזעק לשמיים כמעט בקול רם, יותר מדי חיים פזורים בכל מקום.
ארי הגיח מהמסדרון והתיישב מולי תוך שהוא מברך בשלום ונעים מאוד.
"נעים מאוד," עניתי בחיוך והוספתי השפלת מבט עדינה מאוד, ניד קטן, כמעט בלתי נראה, של השתחוויה.
"אז מצאת חנייה בקלות?"
"כן, הסתדרתי," עניתי.
"בשעה כזאת זה בדרך כלל סיפור."
"החנייה בעיר זה סיוט בלתי אפשרי," שיתפתי פעולה.
"בדרך כלל מי שמגיע אלינו מתקשר שלוש פעמים מלמטה לבקש עצות חנייה."
"כן, מכירה. זה נורא מעצבן," הישרנו מבט, "אני מעריכה אנשים שמסתדרים לבד בלי לבלבל את המוח."
ארי חייך והסכים, לגם מהקפה והושיט אליי את צלחת העוגיות.
כבוד לכבוד, בלי עין לעין, פרקטי לפרקטי. וזהו.
לפעמים זה ככה, ברגע אחד כזה.
דנה הצטרפה לשולחן, סמוקה וסתורה עוד יותר משהיתה כשנכנסתי, "השכּבות..." מלמלה.
נתתי להם להחליף מבט בזמן שפתחתי את המחברת שלי ופשפשתי בתיק להוציא עט, כשהרמתי את הראש מהתיק חייכתי אליהם והם חייכו אליי. אני כנראה מכורה לזה — להתקבל, ואז לארגן, לפתור וללכת.
"למה את לא מפרסמת את עצמך יותר?" דנה שאלה בכל זאת בחשדנות מסוימת, "לא מצאנו עלייך פרטים בגוגל."
"אני מקפידה לעבוד רק בשיטת 'חבר מביא חבר'," עניתי והמשכתי היישר אל הפתיח הקבוע שלי, בלי לזכור שהחלטתי לא לקחת את הפרויקט:
"לתכנן למישהו בית זה לא דבר טכני. בית הוא רק קופסה, אבל היא צריכה לדעת להכיל את הדבר הזה שנקרא חיים: את הגוף הפיזי שלכם ואת השינויים שיעברו עליו, את הזיכרונות שהיו ויהיו לכם, את החלומות שהיו ויהיו, את השמחות, הצער, האהבות, הריבים. אני מאמינה שכדי לאפשר לדבר כל כך מורכב לצמוח הקופסה דווקא צריכה להיות מאוד פשוטה — היא צריכה לדעת איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת, לדעת להכניס אור נכון ואוויר טוב," חייכתי וסיכמתי: "כל השאר — זו תעלומה אחת גדולה."
דנה הנהנה וראיתי שהיא אוהבת את המילים חלומות, זיכרונות ואהבות.
גם ארי הקשיב ושמח כי הוא אהב את התיאור "קופסה פשוטה" וגם את המילים התחלה וסוף.
דנה שאלה: "אז איך מתחילים?"
"אנחנו רוצים רצפת עץ אמיתי, ודלפק כזה במטבח עם כיסאות בר לבנים, וברז סודה ותעלות מיזוג נסתרות," ארי פצח בהכתבת הרשימה שלו, "והרבה נקודות חשמל. אני שונא שבכל שקע יש מפצל וכבל מאריך."
רשמתי הכול במחברת, אבל בעיניים עקבתי אחרי השבילים שהבריקו בין שדות האבק על הרצפה והמדפים.
"נעשה סיור בבית, שאכיר אתכם קצת?" הצעתי, ושניהם שמחו לעזוב את הרשימה הזרה שעשתה להם סחרחורת.
דנה הובילה אותי במסדרון צר עם המון טביעות ידיים ושלל סימוני גובה על הקירות: 'לולי, ספיידרמן אכזר, בן חמש מטר ושלוש', 'נולס הכי יפה! לב. מטר עשרים', 'אביגוץ עם חמצוץ — חמישים ושלוש וחצי' עם ציור של פרח.
"אני חייבת יחידת הורים נפרדת מחדרי הילדים, עם מקלחת גדולה ומפנקת, לא כזאת שהיא שארית של מקום," דנה המשיכה את הרשימה של ארי, בלי לשים לב איך הידיים שלה מלטפות את הסימונים על הקיר, אבל אני ראיתי, וגם הקשבתי לכל מה שבין המילים שלה: מי נמצא בבית ומתי, איפה מתפשטים בדרך למקלחת, איפה אומרים סודות באנגלית שהילדים לא יבינו, על מה התווכחו אתמול בלילה, איפה הוא עבר לידה ללטף לה את הכתף ומתי היא החליטה שהיא סולחת ושבעצם היא אוהבת אותו נורא.
מול דלת חדר השינה המחומם שלהם צפיתי בארי מפריד גוש ילדים שישן על מזרנים שהיו פרוסים על הרצפה מקיר לקיר, מארגן אותם על שלוש כריות שונות תוך שהוא מכסה אותם כל אחד על מזרנו.
לא עבר הרבה זמן עד שדנה פרשה מהפגישה כדי להרגיע בכי שבקע מאחד המזרנים, וכשארי ואני סיימנו לעבור על כל האנשים המשותפים שאנחנו מכירים, וגם אמרנו "ואו איזה עולם קטן" וכל זה, הצצתי לחדר להיפרד מדנה, שם מצאתי את אותו גוש הילדים, מכורבל כולו על דנה, שוב כולם במזרן אחד מצטופפים מזיעים אל הקיר, משאירים המון שטח מזרן מיותם.
דנה התנצלה שקצת נרדמה, "את בטח יודעת איך זה. כמה ילדים יש לך?"
"אין לי ילדים," אמרתי, והוספתי מיד שאני רווקה, כאילו שזה קשור.
את הפרצוף המבולבל של דנה אני כבר מכירה היטב. זה לא התאים למה שהיה לה בראש, ורצף מחשבות אדומות עבר לה על המצח כמו לוח מודעות אלקטרוני בבורסה לניירות ערך: מוזרה. למה אין לה? אולי היא לא יכולה. משהו איתה לא בסדר. מסכנה.
"אל תרגישי לא נעים ששאלת," לחשתי בחיוך רחב כממתיקת סוד רק כדי להרגיע את מפולת המדדים, "זה מבחירה, אבל בואי נשאיר את השיחה הזו להזדמנות אחרת." דנה חייכה ונפרדנו כידידות ותיקות.
ידעתי שהם ישכבו לישון מלופפים לצביר גפיים לא ברור, ואני אלך הביתה להתחיל לנסח את רשימת הרצונות והחלומות, להפריד ולמיין את מכלול החיים שלהם. כל כך הרבה חיים, לפעמים זה דומה לסיר שגולש.