סיפורים של קבלן בניין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורים של קבלן בניין
הוספה למועדפים

סיפורים של קבלן בניין

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יליד פולין (1939). בשנת 1949 עלה לארץ והשתקע בתל-אביב.
בשנת 1965 הקים יחד עם שותפו לדרך ולעשיה, צבי ציטרין, את חברת הבנייה "צבי ציטרין – זיגמונד נוטקביץ חברה קבלנית לבניין בע"מ".
במשך השנים הפך שם החברה למותג ולשם נרדף למגורי יוקרה. החברה נודעה באמינותה והייתה בעלת מוניטין בבניית פרויקטים איכותיים ברמה גבוהה.
במשך עשרות שנים בנו השניים מאות דירות בת"א רבתי, בכיכר המדינה, ברמת אביב, בנאות אפקה, צהלה, רמת השרון, הרצליה ורעננה.
במשך כל שנות פעילותו בענף הבנייה למגורים שם לו זיגמונד נוטקביץ מול עיניו מטרה אחת:
לבנות באיכות ובאחריות ולתת שירות ויחס חם לדיירים.
זיגמונד נוטקביץ אמנם פעיל בענף הבנייה כבר 54 שנה, אך רואה בעצמו "קבלן מודרני בטעם של פעם".

תקציר

זהו סיפורו של אחד מהבנאים של ערי ישראל. שהניח לבנים עוד בשנות השישים והמשיך לבנות בניינים ולנהל פרויקטים לאורך שישה עשורים. של מי שחזה את תל אביב וגוש דן הופכים מחולות למטרופולין ענק ומודרני.
סיפור חייו של זיגי נוטקביץ, יליד פולין (1939) הוא הסיפור של עסקאות גדולות ודמויות רבות-רושם, אבל גם של אנשים רגילים; של הישגים גדולים לצד כשלונות אבל גם של היום-יום. וכולם מסופרים באנושיות חמה, בחן ובעין חדה, מתובלים בהומור ונחתמים תמיד בתובנה לקחת הלאה. 
לתוך כל אחד מהסיפורים זיגי מכניס אותנו גם אל הריחות, הטעמים והצלילים של סיפוריו, בעברית עשירה ובשפה קולחת ומתחבבת.
אבל יותר מכל אולי מתייחד סיפורו של זיגי דווקא במפגשים עם לקוחות מהשורה. אנשים שמחפשים את ביתם לחיים ומוכנים להשקיע בו את מיטב כספם. אלו הרגעים שבהם אנשים נחשפים יותר מכל באנושיות שלהם וביחסים שלהם עם הקרובים אליהם ביותר. ושם מתגלים לצד תככים ומזימות גם האנשים עם לב זהב ונפש רחבה.
בסיטואציות כאלה ואחרות זיגי נותן לנו לא רק את הדרמות הגדולות אלא גם את הרגעים הקטנים, כאלה שמדגימים לנו איך מתחת להכל בסוף כולנו בני אדם.

פרק ראשון

פתח דבר — המלחמה 1939

נולדתי בפולין ב-21 למאי 1939, לאמי הלינה, ילידת וורשה, ולאבי דן, שנולד בעיירה אוסטרוב־מזובייצק.

אמי גדלה בבית תרבותי אך דל־אמצעים עם שבע אחיות ואח בכור, למרות הקשיים הכלכליים של משפחתה, סיימה את לימודי הגימנסיה בוורשה. באותן שנים, כך סיפרה אמי, נקראה העיר וורשה — "פריז הקטנה".

אבי נולד למשפחה אמידה, נצר למשפחה חסידית מדורי דורות (חסידי חב"ד). הוא למד בחידר, היה לבוש קפוטה ושטריימל.

סבי נחשב לאחד מפרנסי העיירה, בבעלותו הייתה מנסרה ענקית, היחידה באיזור, אשר השתרעה על שטח עצום והועסקו בה יהודים וגויים גם יחד. אבי סיפר כי המנסרה הייתה מחוברת לרשת הקווית של הרכבות בפולנייה. הרכבות עצרו בתחנה מיוחדת לשינוע תוצרתה של המנסרה בלבד, ומשם פרקו והעמיסו עצים אשר שימשו כחומר גלם לתשתיות, כגון אדני רכבת, עמודי טלגרף ונגרות לשימוש ביתי.

כאמור, משפחתו של אבי הייתה משפחה מאוד שורשית ומוכרת באזור כולו.

* * *

לאחר שנישאו, בנה אבי בית יפה בעיירה. אמי עזבה את העיר הגדולה ועברה להתגורר עם אבי בביתם הגדול בעיירה הקטנה. מיד עם הגיעם דאג אבי לקנות פסנתר איכותי מבית "סטנווי" ואמי, שכחלק מהשכלתה למדה לפרוט על פסנתר, ניגנה ומשכה את תשומת ליבם של העוברים והשבים, שהיו עוצרים להקשיב לנגינתה שהייתה לפלא באוזנם.

הורי חוו באותם ימים טרגדיה אישית, כשבנם הבכור נפטר בגיל שמונה חודשים ממחלה, אך בחלוף הזמן התמלא הבית שוב שמחה כשאחותי אינקה (ורדה) נולדה.

שלוש שנים לאחר מכן, אני נולדתי.

לא פעם תהיתי מה היה קורה לולא מת אחי הבכור. הורי סיפרו שמעולם לא רצו יותר משני ילדים, כך שמותו של אחי היווה סיבה להולדתי כאמור ב-21 למאי 1939. אבי קרא לי זיגמונד (על שם מלך פולין במאה ה-16), Zygmunt בפולנית, Sigimund בשוודית (שהרי אותו מלך היה צאצא למלך שוודיה ולאחר מכן היה המונרך של האיחוד הפולני־ליטאי).

כשאחותי אינקה נולדה, דאג אבי למצוא מטפלת לתינוקת וגם עוזרת לניקיון הבית.

אמי הייתה אישה יפיפייה וטובה שהתברכה בחוכמת חיים רבה. אבי נשא אותה על כפיים והיא החזירה לו אהבה, ואכן הם חיו ביחד למעלה מ-65 שנים.

* * *

באחד בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וצבא גרמניה הנאצית השתלט על פולין.

הצבא הפולני ניסה לעצור את הפלישה במערכה שנקראה Wojna obronna roku 1939 (מלחמת ההגנה 1939). אולם, בשישה באוקטובר נכבשה פולין וחיילי הצבא הגרמני הגיעו גם אל העיירה שלנו (בעיירה היו 20,000 יהודים). הם השתלטו על הבתים, המבנים הציבוריים ובתי הכנסת ושיכנו בתוכם את החיילים. הקצינים בעלי הדרגות הגבוהות השתלטו על הבתים הפרטיים והווילות. הם פקדו על המשפחות לגור בחדר אחד ולפנות את שאר חדרי הבית למגורי הקצינים־הגנרלים.

כך קרה אצלנו. ביתנו היה מן היפים בעיירה, וגנרל גרמני עם עוזרו האישי השתלטו על הבית בזמן שאנחנו נדחקנו לחדר מגורים אחד בבית. הגנרל הגרמני סיפר להורי כי גם הוא בעל משפחה, ושיתף אותם בסיפורים על אשתו וילדיו. הוא נהג לפרוט על הפסנתר שבביתנו וניכר היה ששהותו בביתנו נעמה לו מאוד.

* * *

באחד הימים נשמעו קריאות של הגרמנים אשר הכריזו באמצעות מגברי קול כי כל הגברים היהודים חייבים להתרכז בכיכר הגדולה הסמוכה לבניין העירייה בשעה אחת בצהרים. במשך שעות העמידו את כולם בדום מתוח כשהידיים מורמות. רבים מהם איבדו שליטה ועשו את צרכיהם שם בכיכר.

בשעה ארבע ארבעים וחמש אחרי הצהרים הכריזו שעל כל היהודים לחזור מיד לבתיהם. אלא שבשעה חמש יחול עוצר, וכל יהודי שיימצא מחוץ לביתו — דינו מוות וייהרג במקום. החלה אנדרלמוסיה נוראית, וכולם פתחו במרוצה כדי להגיע הביתה בשעה היעודה. היו כאלה שידעו מראש שלא יספיקו להגיע לבתיהם והחליטו לבקש מחסה בבתי השכנים הפולניים הגויים, אך כל הדלתות נשארו נעולות בפניהם; אף דלת אחת לא נפתחה.

אבי רץ בכל כוחו כדי להציל את נפשו. ביתנו היה רחוק ורגליו היו מאובנות לאחר עמידה מתוחה במשך שעות ארוכות. דקה אחת לפני השעה חמש עבר ברחוב כרוז ואמי ששמעה את דבריו, יצאה בריצה החוצה בחשש ודאגה עצומה לגורל אבי כשהיא נושאת בידיה את אחותי בת השלוש.

על המדרכה בפתח ביתנו צעדו חיילים גרמנים מצחקקים למראה היהודים שרצים בכל כוחם כשלגופם הקפוטה והשטריימל, מראה שעורר את תגובת הצחוק והגיחוך של החיילים. לפתע ראתה אמי בקצה הרחוב את אבי רץ כל עוד נפשו בו, ובאותה שנייה נשמעה צפירה ארוכה שסימנה כי העוצר החל.

בתושייה ובגבורה בלתי מתפשרת רצה אמי לקראת אבי, חובקת את אחותי בזרועותיה ועומדת חוצץ בינו לבין החייל הגרמני שכבר דרך את נשקו. בהינף יד היא הסיטה את הרובה המכוון אל אבי ודחפה את ידו של החייל כשהיא צועקת בקול בגרמנית NEIN!!! (לא!!!). החייל הצעיר כל כך הופתע מתגובתה ומתעוזתה של אמי, שהוא נרתע לאחור והניח להם להיכנס יחדיו לביתם.

בתושייתה ובגבורתה הצילה אמי את חיי אבי.

* * *

למחרת קרא הקצין הגרמני, שהשתלט על ביתנו, להורי ועדכן אותם על בואם של אנשי הגסטאפו לעיירה. הוא הזהיר אותם מפני ידם האכזרית של אנשי הגסטאפו ויעץ להם לעזוב מיד את המקום.

תברחו לסיביר, יעץ להם הגרמני.

ואכן, עוד באותו הלילה העמיס אבי על עגלה רתומה לסוס את משפחתו הקטנה וצירף גם את דודתי היתומה רגינה שהייתה בת 15 בלבד. העגלון שהוביל אותנו פילס את דרכו בשלג אל היערות לרוסיה, לסיביר, תמורת תשלום הגון. זה היה לילה מטורף. בחוץ שרר קור של מינוס 30 מעלות, וכולנו היינו מכורבלים במעילים ושמיכות מצטופפים מאימת הקור והאימה. אבי החזיק את אחותי ואמי אחזה בי, בתינוק.

מתוך היערות יצא לפתע פליט חמוש ברובה ועצר את עגלתנו. הוא דרש באיומים שניתן לו כיכר לחם. להורי היו שתי כיכרות לחם. הם מיד מסרו לו כיכר לחם אחת והאיש נעלם בחזרה אל תוך היער.

כך המשכנו כל הלילה עד שהגענו למעבר הגבול.

העגלון הכיר היטב את אבי מעבודתו במנסרה. הוא סיפר שהרוסים רודפים את הקפיטליסטים בעלי הממון ומוציאים אותם להורג. הוא יעץ לאבי להשמיד כל מסמך, המעיד על היותו בעל נכסים, להיפטר מהתכשיטים ולהעביר אותם לרשותו.

אבי, בהיותו אדם מסודר ומאורגן, החזיק בידיו תיק מקרטון שהכיל את כל המסמכים, הרישיונות וההוכחות של בעלותו על הבית שלנו ועל מפעל המנסרה הגדול. אבי התלבט ודאג מה יהיה ללא כל ההוכחות האחרונות האלו המעידות על רכושם. היה לו קשה לבצע את רוע הגזירה; "מי אנחנו בכלל ללא כל הניירת הזאת...?" אמי ששוב הייתה החלטית וגילתה תושייה רבה, חטפה מידיו את הקרטון וזרקה אותו אל תעלת מים עמוקה לצידי הדרך כשהיא צועקת לעברו "העיקר החיים!!"

כשהגענו לגבול אכן הפשיטו אותנו החיילים הרוסים וחיפשו בבגדינו מסמכים ודברי ערך. ברקע נשמעו מידי פעם יריות, שלאחר מכן התברר לגביהן כי הם אכן יורים בפליטים קפיטליסטים שאותם לא היה מי שיזהיר.

עברנו את הגבול בשלום ואבי הודה לאמי על תושייתה הרבה, אך שניהם הבינו באותם רגעים כי מעתה הם פליטים חסרי כל.

* * *

הגענו לעיירה בשם Siftifkar. קיבלנו בקתת עץ קטנה לרשותנו, עם חדר אחד שבמרכזו תנור עץ. גג הבקתה היה מרופד קש.

למחרת בבוקר גויס אבי לעבודות ביער לחטיבת עצים ואמי גויסה לעבודות פינוי השלג מן הדרכים. בסוף היום הם קיבלו עבור עבודתם 100 גרם לחם וקערת אלומיניום עם מכסה שהכילה מרק, 90% מים ו-10% תפוחי אדמה...

הייתי כבן שישה חודשים ולא היה בביתנו מזון מתאים להאכיל אותי. חליתי, ורופא יהודי מבין הפליטים הסביר להורי שאם לא אקבל מזון מתאים לתינוקות, הסיכוי שאשרוד קלוש ביותר.

הורי מיררו בבכי בחוסר אונים מוחלט לשמע דבריו של הרופא.

אבי לקח מעט מן הלחם הכפרי השחור והגס שהיה ברשותם, טבל אותו במעט מים והגיש אותו שאמצוץ את תוכנו. אמי מחתה ואמרה שהילד ימות, אבל אבי המשיך בשלו וטען שבין כה וכה דינו של הילד נחרץ, כדברי הרופא והמשיך להאכיל אותי בגוש הלחם השחור והרטוב.

אבי צדק ואני הבראתי.

* * *

בגלל ריבוי היתושים, זמן קצר אחרי שהגענו חלינו כולנו במלריה. כדי להתמודד עם המחלה קיבלנו אבקת חינין, אותה המשכנו לקחת במשך שש שנות שהותנו בסיביר והיא זו שהצילה את חיינו בזמן המלחמה.

מחוץ לבקתה שרר קור של מינוס 40 מעלות, וחומת שלג בגובה שלושה מטרים התרוממה משני צידי הדרך אל הבקתה. כל יום נאלצנו לפנות את השלג מן הדרך היות ובלילות הוא שוב היה נערם וחוסם את הדרך.

הייתי ילד שמעולם לא היו לו צעצועים או משחקים. אחותי סיפרה שהכינו לי כדור קטן מסמרטוטים איתו שיחקתי.

כאמור, אבי עבד ביערות ואמי מלבד גיוסה לעבודות פינוי השלג מן הדרכים, עבדה גם במטבח פועלים בקולחוז. מדי ערב חזר על עצמו ריטואל הארוחה — אמי טענה שאינה רעבה, כך גם אבי ודודתי רגינה... קודם אכלנו אנחנו הילדים, ורק אם נשאר דבר־מה לאכול המבוגרים חילקו אותו ביניהם. לפעמים הצליחו הורי להשיג כרוב ותפוחי אדמה, ואז הייתה באמת חגיגה גדולה כשריח התבשיל התפשט בתוך הבקתה הקטנה שלנו.

* * *

הורי החליטו לעזוב את סיפטיפקר שבסיביר ולעבור לעיר חרסון שבאוקראינה. הנסיעה ארכה שלושה שבועות.

שם, בעיר חרסון אכלתי לראשונה בחיי עגבנייה ותפוח־עץ. שהינו שם כחצי שנה, ובתום המלחמה, ב-1945, החליטו הורי לחזור לפולין ההרוסה, שכן מולדת אחרת לא הייתה להם. באותה שנה חזרו לפולין מברית המועצות כמאה וחמישים אלף יהודים.

שוב המשכנו את המסע והפעם ברכבת משא מחרסון אל העיר לודג'. בתחנת הרכבת התקבלנו בקריאות בוז על ידי הסבלים הפולנים שקראו לעברנו "תראו, תראו הג'ודים חוזרים..!" חלקם ירקו עלינו וחלקם קיללו. הם היו שונאי יהודים, הסלידה והאנטישמיות הייתה טבועה בדמם מינקות, מחלב אימם...

בתחנת הרכבת אבי פגש מכר ותיק אשר שירת כרופא בצבא הפולני בדרגת אלוף־משנה, ד"ר שפילמן היה שמו. לאחר ששמע את כל שעבר עלינו בשנות המלחמה, החליט לעזור לנו וללא תמורה מצא עבורנו חדר בדירה אחת אותה חלקנו עם עוד ארבע משפחות. הוא שלח לנו מיטות מבית החולים הצבאי בו שירת.

היינו ארבע משפחות עם ילדים ולרשותנו עמד מטבחון אחד, שירותים וחדר אמבטיה אחד לכולנו. כל משפחה בחרה שעה מסוימת בה אפשרו לה לבשל במטבח, על פתיליה אחת. לפני השימוש באמבטיה, כל משפחה דאגה לגזירי עץ, בעזרתם הפעילו את דוד המים החמים. אותי ואת אחותי רחצו בתוך קערה (פיילה) גדולה...

* * *

בגיל שבע הכניסו אותי ואת אחותי לבית ספר קתולי. הורי השביעו אותנו לא לספר שאנחנו יהודים. אנחנו השתתפנו בכל שיעורי הדת (Religia) ואף הצטלבנו.

הייתי ילד בלונדיני בעל חזות פולנית מובהקת, שובב ומקובל על הילדים הגויים. אחותי הייתה בעלת שיער כהה קלוע צמות. גוון השיער שלה הבליט את היותה שונה משאר הילדים בהירי העור והשיער. אותי הכניסו לכיתה א' ואת אחותי לכיתה ג'. בכיתה התיידדתי עם ילד כבן 12, בנו של מנקה ארובות, שובב אמיתי שנשאר בכיתה א' ארבע שנים רצופות...

באחד הימים נכנסה אחותי בוכייה לכיתה שלי וסיפרה שיש בכיתתה ילד שמתנכל לה וקורא לה "ז'ידובקה" ומושך בצמותיה בחוזקה. תמיד הרגשתי שעליי להגן עליה. עזבתי מיד את כיתתי וביקשתי מחברי הטוב שיתלווה אליי. ביקשתי ממנו רק שיהיה נוכח במקום ושלא יתערב אלא אם כן אבקש ממנו. ביקשתי מאחותי שתצביע בידה על הילד שפגע בה. הוא היה גדול ממני, אך הזעם והכעס שחשתי כלפיו העצימו את כוחותיי ואני סטרתי לו כמה פעמים על פניו במלוא כוחי עד שפניו האדימו והוא פרץ בבכי... אותי השעו מבית הספר לארבעה ימים, אך מאותו היום ואילך אף לא אחד מהתלמידים העז להתקרב לאחותי ולפגוע בה.

כשחזרתי לביתי אבי ואמי ליטפו את ראשי וזכיתי לחיבוק נדיר של גאווה מאבי.

 

 חלק א'
בניינים, לקוחות וחברים

התהוותו של בניין

היום הראשון לתחילת העבודה על בניין חדש הינו דבר שלא הפסיק מלרגש אותי במהלך כל שנותיי כקבלן בניין.

לפני 47 שנים התחלתי לעבוד בענף הבנייה כפועל פשוט, "טפסן", ומאוחר יותר כמנהל עבודה באתר, ולאחר מספר שנים הפכתי לקבלן בניין עצמאי.

ביום הראשון לתחילת העבודה על בבניין חדש מכינים את מתווה הבניין, הנקרא בהגה המקצועית "שנוגריסט". זהו רגע מכונן לכל קבלן ולמעשה מהווה את יריית הפתיחה לפרויקט.

סימון המתווה נעשה על ידי טפסנים, המסמנים על גבי המתווה את מספר יסודות הבניין, נועצים מסמר לסימון ומותחים חוט שפגאט מקצה אחד למשנהו לאורכו ולרוחבו של המתווה. בנקודה בה נפגשים החוטים מורידים הטפסנים אנך, פיון=משקולת סימון, והמקום בו נוגע שפיץ הפיון מסומן על ידי מוט ברזל כמרכז היסוד העתיד להיבנות.

לאחר מכן, מגיע למגרש המודד שבוחן האם המתווה והסימון תואמים את תוכניות הבניין. לאחר שהוא נותן את אישורו, הוא מסמן את נקודת ה-Benchmark, כלומר נקודת האפס, שמהווה את הסמן האבסולוטי למדידות הבאות בבניין. נקודות הגובה מועברות בעזרת חוק הכלים השלובים, מפינה אחת של הבניין לפינה שנייה, כאשר הטפסנים נעזרים בצינור מים שקוף לצורך הסימון עד אשר כל נקודות הגובה זהות. בשפה המקצועית שלב זה נקרא "להעביר שטיכמוס".

כל זה נעשה בשעה מוקדמת בבוקר. העובדים שקועים במלאכה ומרוכזים על מנת למנוע כל טעות שעשויה להיות קריטית.

זכור לי לטובה הקודח אוריאלי, אדם עליז, סמוק לחיים, שנהג להגיע לאתר עם מכונת הקידוח שמח וטוב לב. מנהל העבודה נהג לכוון אותו בזהירות לבל יפגע בסימון עמודי המגרש.

ברגע שמכונת הקידוח החלה לקדוח במלוא המרץ, חיוך רחב עלה על פניהם של העובדים ובישר על התהוותו של בניין חדש. העובדים באתר נהגו לגשת אליי ללחוץ את ידי ולאחל לי "זיגי, שיהיה בהצלחה." בכל יסוד, פלטה או קלונס, לפני שיצקנו את תערובת הבטון הראשונה, נהגתי לזרוק מטבע למזל טוב ולהצלחת הפרויקט.

* * *

כך גם הרשים אותי תמיד יום היציקה של התקרה הראשונה בבניין.

ביום היציקה נהגתי להגיע לבניין בשעת בוקר מוקדמת לוודא שההכנה לקראת יציקת הגג מתנהלת כשורה. הפועלים עבדו מתחת לתקרה שהיינו אמורים לצקת ובדקו בקפידה את התמיכות.

"כלל אצבע" ביציקה הוא שיציקה לעולם לא מפסיקים באמצע וחייבים לסיים אותה באותו היום, גם אם היא תסתיים בשעות מאוחרות מהרגיל. בכל פעם שחוויתי אירועים כאלה מילאה את ליבי חדוות היצירה, ורעשי מכונת הקידוח, המשאיות ומערבל הבטון נעמו לאוזניי כמנגינה ערבה.

אותה התרגשות ממשיכה ללוות אותי גם היום כקבלן בניין פעיל ובונה.

 

 

יליד פולין (1939). בשנת 1949 עלה לארץ והשתקע בתל-אביב.
בשנת 1965 הקים יחד עם שותפו לדרך ולעשיה, צבי ציטרין, את חברת הבנייה "צבי ציטרין – זיגמונד נוטקביץ חברה קבלנית לבניין בע"מ".
במשך השנים הפך שם החברה למותג ולשם נרדף למגורי יוקרה. החברה נודעה באמינותה והייתה בעלת מוניטין בבניית פרויקטים איכותיים ברמה גבוהה.
במשך עשרות שנים בנו השניים מאות דירות בת"א רבתי, בכיכר המדינה, ברמת אביב, בנאות אפקה, צהלה, רמת השרון, הרצליה ורעננה.
במשך כל שנות פעילותו בענף הבנייה למגורים שם לו זיגמונד נוטקביץ מול עיניו מטרה אחת:
לבנות באיכות ובאחריות ולתת שירות ויחס חם לדיירים.
זיגמונד נוטקביץ אמנם פעיל בענף הבנייה כבר 54 שנה, אך רואה בעצמו "קבלן מודרני בטעם של פעם".

עוד על הספר

סיפורים של קבלן בניין זיגמונד נוטקביץ

פתח דבר — המלחמה 1939

נולדתי בפולין ב-21 למאי 1939, לאמי הלינה, ילידת וורשה, ולאבי דן, שנולד בעיירה אוסטרוב־מזובייצק.

אמי גדלה בבית תרבותי אך דל־אמצעים עם שבע אחיות ואח בכור, למרות הקשיים הכלכליים של משפחתה, סיימה את לימודי הגימנסיה בוורשה. באותן שנים, כך סיפרה אמי, נקראה העיר וורשה — "פריז הקטנה".

אבי נולד למשפחה אמידה, נצר למשפחה חסידית מדורי דורות (חסידי חב"ד). הוא למד בחידר, היה לבוש קפוטה ושטריימל.

סבי נחשב לאחד מפרנסי העיירה, בבעלותו הייתה מנסרה ענקית, היחידה באיזור, אשר השתרעה על שטח עצום והועסקו בה יהודים וגויים גם יחד. אבי סיפר כי המנסרה הייתה מחוברת לרשת הקווית של הרכבות בפולנייה. הרכבות עצרו בתחנה מיוחדת לשינוע תוצרתה של המנסרה בלבד, ומשם פרקו והעמיסו עצים אשר שימשו כחומר גלם לתשתיות, כגון אדני רכבת, עמודי טלגרף ונגרות לשימוש ביתי.

כאמור, משפחתו של אבי הייתה משפחה מאוד שורשית ומוכרת באזור כולו.

* * *

לאחר שנישאו, בנה אבי בית יפה בעיירה. אמי עזבה את העיר הגדולה ועברה להתגורר עם אבי בביתם הגדול בעיירה הקטנה. מיד עם הגיעם דאג אבי לקנות פסנתר איכותי מבית "סטנווי" ואמי, שכחלק מהשכלתה למדה לפרוט על פסנתר, ניגנה ומשכה את תשומת ליבם של העוברים והשבים, שהיו עוצרים להקשיב לנגינתה שהייתה לפלא באוזנם.

הורי חוו באותם ימים טרגדיה אישית, כשבנם הבכור נפטר בגיל שמונה חודשים ממחלה, אך בחלוף הזמן התמלא הבית שוב שמחה כשאחותי אינקה (ורדה) נולדה.

שלוש שנים לאחר מכן, אני נולדתי.

לא פעם תהיתי מה היה קורה לולא מת אחי הבכור. הורי סיפרו שמעולם לא רצו יותר משני ילדים, כך שמותו של אחי היווה סיבה להולדתי כאמור ב-21 למאי 1939. אבי קרא לי זיגמונד (על שם מלך פולין במאה ה-16), Zygmunt בפולנית, Sigimund בשוודית (שהרי אותו מלך היה צאצא למלך שוודיה ולאחר מכן היה המונרך של האיחוד הפולני־ליטאי).

כשאחותי אינקה נולדה, דאג אבי למצוא מטפלת לתינוקת וגם עוזרת לניקיון הבית.

אמי הייתה אישה יפיפייה וטובה שהתברכה בחוכמת חיים רבה. אבי נשא אותה על כפיים והיא החזירה לו אהבה, ואכן הם חיו ביחד למעלה מ-65 שנים.

* * *

באחד בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וצבא גרמניה הנאצית השתלט על פולין.

הצבא הפולני ניסה לעצור את הפלישה במערכה שנקראה Wojna obronna roku 1939 (מלחמת ההגנה 1939). אולם, בשישה באוקטובר נכבשה פולין וחיילי הצבא הגרמני הגיעו גם אל העיירה שלנו (בעיירה היו 20,000 יהודים). הם השתלטו על הבתים, המבנים הציבוריים ובתי הכנסת ושיכנו בתוכם את החיילים. הקצינים בעלי הדרגות הגבוהות השתלטו על הבתים הפרטיים והווילות. הם פקדו על המשפחות לגור בחדר אחד ולפנות את שאר חדרי הבית למגורי הקצינים־הגנרלים.

כך קרה אצלנו. ביתנו היה מן היפים בעיירה, וגנרל גרמני עם עוזרו האישי השתלטו על הבית בזמן שאנחנו נדחקנו לחדר מגורים אחד בבית. הגנרל הגרמני סיפר להורי כי גם הוא בעל משפחה, ושיתף אותם בסיפורים על אשתו וילדיו. הוא נהג לפרוט על הפסנתר שבביתנו וניכר היה ששהותו בביתנו נעמה לו מאוד.

* * *

באחד הימים נשמעו קריאות של הגרמנים אשר הכריזו באמצעות מגברי קול כי כל הגברים היהודים חייבים להתרכז בכיכר הגדולה הסמוכה לבניין העירייה בשעה אחת בצהרים. במשך שעות העמידו את כולם בדום מתוח כשהידיים מורמות. רבים מהם איבדו שליטה ועשו את צרכיהם שם בכיכר.

בשעה ארבע ארבעים וחמש אחרי הצהרים הכריזו שעל כל היהודים לחזור מיד לבתיהם. אלא שבשעה חמש יחול עוצר, וכל יהודי שיימצא מחוץ לביתו — דינו מוות וייהרג במקום. החלה אנדרלמוסיה נוראית, וכולם פתחו במרוצה כדי להגיע הביתה בשעה היעודה. היו כאלה שידעו מראש שלא יספיקו להגיע לבתיהם והחליטו לבקש מחסה בבתי השכנים הפולניים הגויים, אך כל הדלתות נשארו נעולות בפניהם; אף דלת אחת לא נפתחה.

אבי רץ בכל כוחו כדי להציל את נפשו. ביתנו היה רחוק ורגליו היו מאובנות לאחר עמידה מתוחה במשך שעות ארוכות. דקה אחת לפני השעה חמש עבר ברחוב כרוז ואמי ששמעה את דבריו, יצאה בריצה החוצה בחשש ודאגה עצומה לגורל אבי כשהיא נושאת בידיה את אחותי בת השלוש.

על המדרכה בפתח ביתנו צעדו חיילים גרמנים מצחקקים למראה היהודים שרצים בכל כוחם כשלגופם הקפוטה והשטריימל, מראה שעורר את תגובת הצחוק והגיחוך של החיילים. לפתע ראתה אמי בקצה הרחוב את אבי רץ כל עוד נפשו בו, ובאותה שנייה נשמעה צפירה ארוכה שסימנה כי העוצר החל.

בתושייה ובגבורה בלתי מתפשרת רצה אמי לקראת אבי, חובקת את אחותי בזרועותיה ועומדת חוצץ בינו לבין החייל הגרמני שכבר דרך את נשקו. בהינף יד היא הסיטה את הרובה המכוון אל אבי ודחפה את ידו של החייל כשהיא צועקת בקול בגרמנית NEIN!!! (לא!!!). החייל הצעיר כל כך הופתע מתגובתה ומתעוזתה של אמי, שהוא נרתע לאחור והניח להם להיכנס יחדיו לביתם.

בתושייתה ובגבורתה הצילה אמי את חיי אבי.

* * *

למחרת קרא הקצין הגרמני, שהשתלט על ביתנו, להורי ועדכן אותם על בואם של אנשי הגסטאפו לעיירה. הוא הזהיר אותם מפני ידם האכזרית של אנשי הגסטאפו ויעץ להם לעזוב מיד את המקום.

תברחו לסיביר, יעץ להם הגרמני.

ואכן, עוד באותו הלילה העמיס אבי על עגלה רתומה לסוס את משפחתו הקטנה וצירף גם את דודתי היתומה רגינה שהייתה בת 15 בלבד. העגלון שהוביל אותנו פילס את דרכו בשלג אל היערות לרוסיה, לסיביר, תמורת תשלום הגון. זה היה לילה מטורף. בחוץ שרר קור של מינוס 30 מעלות, וכולנו היינו מכורבלים במעילים ושמיכות מצטופפים מאימת הקור והאימה. אבי החזיק את אחותי ואמי אחזה בי, בתינוק.

מתוך היערות יצא לפתע פליט חמוש ברובה ועצר את עגלתנו. הוא דרש באיומים שניתן לו כיכר לחם. להורי היו שתי כיכרות לחם. הם מיד מסרו לו כיכר לחם אחת והאיש נעלם בחזרה אל תוך היער.

כך המשכנו כל הלילה עד שהגענו למעבר הגבול.

העגלון הכיר היטב את אבי מעבודתו במנסרה. הוא סיפר שהרוסים רודפים את הקפיטליסטים בעלי הממון ומוציאים אותם להורג. הוא יעץ לאבי להשמיד כל מסמך, המעיד על היותו בעל נכסים, להיפטר מהתכשיטים ולהעביר אותם לרשותו.

אבי, בהיותו אדם מסודר ומאורגן, החזיק בידיו תיק מקרטון שהכיל את כל המסמכים, הרישיונות וההוכחות של בעלותו על הבית שלנו ועל מפעל המנסרה הגדול. אבי התלבט ודאג מה יהיה ללא כל ההוכחות האחרונות האלו המעידות על רכושם. היה לו קשה לבצע את רוע הגזירה; "מי אנחנו בכלל ללא כל הניירת הזאת...?" אמי ששוב הייתה החלטית וגילתה תושייה רבה, חטפה מידיו את הקרטון וזרקה אותו אל תעלת מים עמוקה לצידי הדרך כשהיא צועקת לעברו "העיקר החיים!!"

כשהגענו לגבול אכן הפשיטו אותנו החיילים הרוסים וחיפשו בבגדינו מסמכים ודברי ערך. ברקע נשמעו מידי פעם יריות, שלאחר מכן התברר לגביהן כי הם אכן יורים בפליטים קפיטליסטים שאותם לא היה מי שיזהיר.

עברנו את הגבול בשלום ואבי הודה לאמי על תושייתה הרבה, אך שניהם הבינו באותם רגעים כי מעתה הם פליטים חסרי כל.

* * *

הגענו לעיירה בשם Siftifkar. קיבלנו בקתת עץ קטנה לרשותנו, עם חדר אחד שבמרכזו תנור עץ. גג הבקתה היה מרופד קש.

למחרת בבוקר גויס אבי לעבודות ביער לחטיבת עצים ואמי גויסה לעבודות פינוי השלג מן הדרכים. בסוף היום הם קיבלו עבור עבודתם 100 גרם לחם וקערת אלומיניום עם מכסה שהכילה מרק, 90% מים ו-10% תפוחי אדמה...

הייתי כבן שישה חודשים ולא היה בביתנו מזון מתאים להאכיל אותי. חליתי, ורופא יהודי מבין הפליטים הסביר להורי שאם לא אקבל מזון מתאים לתינוקות, הסיכוי שאשרוד קלוש ביותר.

הורי מיררו בבכי בחוסר אונים מוחלט לשמע דבריו של הרופא.

אבי לקח מעט מן הלחם הכפרי השחור והגס שהיה ברשותם, טבל אותו במעט מים והגיש אותו שאמצוץ את תוכנו. אמי מחתה ואמרה שהילד ימות, אבל אבי המשיך בשלו וטען שבין כה וכה דינו של הילד נחרץ, כדברי הרופא והמשיך להאכיל אותי בגוש הלחם השחור והרטוב.

אבי צדק ואני הבראתי.

* * *

בגלל ריבוי היתושים, זמן קצר אחרי שהגענו חלינו כולנו במלריה. כדי להתמודד עם המחלה קיבלנו אבקת חינין, אותה המשכנו לקחת במשך שש שנות שהותנו בסיביר והיא זו שהצילה את חיינו בזמן המלחמה.

מחוץ לבקתה שרר קור של מינוס 40 מעלות, וחומת שלג בגובה שלושה מטרים התרוממה משני צידי הדרך אל הבקתה. כל יום נאלצנו לפנות את השלג מן הדרך היות ובלילות הוא שוב היה נערם וחוסם את הדרך.

הייתי ילד שמעולם לא היו לו צעצועים או משחקים. אחותי סיפרה שהכינו לי כדור קטן מסמרטוטים איתו שיחקתי.

כאמור, אבי עבד ביערות ואמי מלבד גיוסה לעבודות פינוי השלג מן הדרכים, עבדה גם במטבח פועלים בקולחוז. מדי ערב חזר על עצמו ריטואל הארוחה — אמי טענה שאינה רעבה, כך גם אבי ודודתי רגינה... קודם אכלנו אנחנו הילדים, ורק אם נשאר דבר־מה לאכול המבוגרים חילקו אותו ביניהם. לפעמים הצליחו הורי להשיג כרוב ותפוחי אדמה, ואז הייתה באמת חגיגה גדולה כשריח התבשיל התפשט בתוך הבקתה הקטנה שלנו.

* * *

הורי החליטו לעזוב את סיפטיפקר שבסיביר ולעבור לעיר חרסון שבאוקראינה. הנסיעה ארכה שלושה שבועות.

שם, בעיר חרסון אכלתי לראשונה בחיי עגבנייה ותפוח־עץ. שהינו שם כחצי שנה, ובתום המלחמה, ב-1945, החליטו הורי לחזור לפולין ההרוסה, שכן מולדת אחרת לא הייתה להם. באותה שנה חזרו לפולין מברית המועצות כמאה וחמישים אלף יהודים.

שוב המשכנו את המסע והפעם ברכבת משא מחרסון אל העיר לודג'. בתחנת הרכבת התקבלנו בקריאות בוז על ידי הסבלים הפולנים שקראו לעברנו "תראו, תראו הג'ודים חוזרים..!" חלקם ירקו עלינו וחלקם קיללו. הם היו שונאי יהודים, הסלידה והאנטישמיות הייתה טבועה בדמם מינקות, מחלב אימם...

בתחנת הרכבת אבי פגש מכר ותיק אשר שירת כרופא בצבא הפולני בדרגת אלוף־משנה, ד"ר שפילמן היה שמו. לאחר ששמע את כל שעבר עלינו בשנות המלחמה, החליט לעזור לנו וללא תמורה מצא עבורנו חדר בדירה אחת אותה חלקנו עם עוד ארבע משפחות. הוא שלח לנו מיטות מבית החולים הצבאי בו שירת.

היינו ארבע משפחות עם ילדים ולרשותנו עמד מטבחון אחד, שירותים וחדר אמבטיה אחד לכולנו. כל משפחה בחרה שעה מסוימת בה אפשרו לה לבשל במטבח, על פתיליה אחת. לפני השימוש באמבטיה, כל משפחה דאגה לגזירי עץ, בעזרתם הפעילו את דוד המים החמים. אותי ואת אחותי רחצו בתוך קערה (פיילה) גדולה...

* * *

בגיל שבע הכניסו אותי ואת אחותי לבית ספר קתולי. הורי השביעו אותנו לא לספר שאנחנו יהודים. אנחנו השתתפנו בכל שיעורי הדת (Religia) ואף הצטלבנו.

הייתי ילד בלונדיני בעל חזות פולנית מובהקת, שובב ומקובל על הילדים הגויים. אחותי הייתה בעלת שיער כהה קלוע צמות. גוון השיער שלה הבליט את היותה שונה משאר הילדים בהירי העור והשיער. אותי הכניסו לכיתה א' ואת אחותי לכיתה ג'. בכיתה התיידדתי עם ילד כבן 12, בנו של מנקה ארובות, שובב אמיתי שנשאר בכיתה א' ארבע שנים רצופות...

באחד הימים נכנסה אחותי בוכייה לכיתה שלי וסיפרה שיש בכיתתה ילד שמתנכל לה וקורא לה "ז'ידובקה" ומושך בצמותיה בחוזקה. תמיד הרגשתי שעליי להגן עליה. עזבתי מיד את כיתתי וביקשתי מחברי הטוב שיתלווה אליי. ביקשתי ממנו רק שיהיה נוכח במקום ושלא יתערב אלא אם כן אבקש ממנו. ביקשתי מאחותי שתצביע בידה על הילד שפגע בה. הוא היה גדול ממני, אך הזעם והכעס שחשתי כלפיו העצימו את כוחותיי ואני סטרתי לו כמה פעמים על פניו במלוא כוחי עד שפניו האדימו והוא פרץ בבכי... אותי השעו מבית הספר לארבעה ימים, אך מאותו היום ואילך אף לא אחד מהתלמידים העז להתקרב לאחותי ולפגוע בה.

כשחזרתי לביתי אבי ואמי ליטפו את ראשי וזכיתי לחיבוק נדיר של גאווה מאבי.

 

 חלק א'
בניינים, לקוחות וחברים

התהוותו של בניין

היום הראשון לתחילת העבודה על בניין חדש הינו דבר שלא הפסיק מלרגש אותי במהלך כל שנותיי כקבלן בניין.

לפני 47 שנים התחלתי לעבוד בענף הבנייה כפועל פשוט, "טפסן", ומאוחר יותר כמנהל עבודה באתר, ולאחר מספר שנים הפכתי לקבלן בניין עצמאי.

ביום הראשון לתחילת העבודה על בבניין חדש מכינים את מתווה הבניין, הנקרא בהגה המקצועית "שנוגריסט". זהו רגע מכונן לכל קבלן ולמעשה מהווה את יריית הפתיחה לפרויקט.

סימון המתווה נעשה על ידי טפסנים, המסמנים על גבי המתווה את מספר יסודות הבניין, נועצים מסמר לסימון ומותחים חוט שפגאט מקצה אחד למשנהו לאורכו ולרוחבו של המתווה. בנקודה בה נפגשים החוטים מורידים הטפסנים אנך, פיון=משקולת סימון, והמקום בו נוגע שפיץ הפיון מסומן על ידי מוט ברזל כמרכז היסוד העתיד להיבנות.

לאחר מכן, מגיע למגרש המודד שבוחן האם המתווה והסימון תואמים את תוכניות הבניין. לאחר שהוא נותן את אישורו, הוא מסמן את נקודת ה-Benchmark, כלומר נקודת האפס, שמהווה את הסמן האבסולוטי למדידות הבאות בבניין. נקודות הגובה מועברות בעזרת חוק הכלים השלובים, מפינה אחת של הבניין לפינה שנייה, כאשר הטפסנים נעזרים בצינור מים שקוף לצורך הסימון עד אשר כל נקודות הגובה זהות. בשפה המקצועית שלב זה נקרא "להעביר שטיכמוס".

כל זה נעשה בשעה מוקדמת בבוקר. העובדים שקועים במלאכה ומרוכזים על מנת למנוע כל טעות שעשויה להיות קריטית.

זכור לי לטובה הקודח אוריאלי, אדם עליז, סמוק לחיים, שנהג להגיע לאתר עם מכונת הקידוח שמח וטוב לב. מנהל העבודה נהג לכוון אותו בזהירות לבל יפגע בסימון עמודי המגרש.

ברגע שמכונת הקידוח החלה לקדוח במלוא המרץ, חיוך רחב עלה על פניהם של העובדים ובישר על התהוותו של בניין חדש. העובדים באתר נהגו לגשת אליי ללחוץ את ידי ולאחל לי "זיגי, שיהיה בהצלחה." בכל יסוד, פלטה או קלונס, לפני שיצקנו את תערובת הבטון הראשונה, נהגתי לזרוק מטבע למזל טוב ולהצלחת הפרויקט.

* * *

כך גם הרשים אותי תמיד יום היציקה של התקרה הראשונה בבניין.

ביום היציקה נהגתי להגיע לבניין בשעת בוקר מוקדמת לוודא שההכנה לקראת יציקת הגג מתנהלת כשורה. הפועלים עבדו מתחת לתקרה שהיינו אמורים לצקת ובדקו בקפידה את התמיכות.

"כלל אצבע" ביציקה הוא שיציקה לעולם לא מפסיקים באמצע וחייבים לסיים אותה באותו היום, גם אם היא תסתיים בשעות מאוחרות מהרגיל. בכל פעם שחוויתי אירועים כאלה מילאה את ליבי חדוות היצירה, ורעשי מכונת הקידוח, המשאיות ומערבל הבטון נעמו לאוזניי כמנגינה ערבה.

אותה התרגשות ממשיכה ללוות אותי גם היום כקבלן בניין פעיל ובונה.